פרק 4: תחת עץ הערמון הגדול (חלק א')

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

פתיחה: חקירה לא מוצלחת ויציאה מהחצר הכחולה

לאחר האירועים במגדל הנטוש בסוף ההרפתקה הקודמת, הדמויות מנסות לתחקר את הכוהנת הכחולה הקשישה אלטירניל, שיושבת מזועזעת מהדרך בה הנקרומנסר הערים עליה וברח עם חפצים ששייכים לחצר הכחולה. ההצלחה של החבורה חלקית למדי; הכוהנת הנוקשה מתעקשת שהיא ניסתה לסייע למסדר ולהשיג תכשיט רב-עוצמה ששייך לו, בעוד יתר הכוהנות הכחולות, בראשן לינטוריאל - הן חדלות אישים; אלטירניל יותר מרומזת שללינטוריאל 'אינטרסים אישיים' שסותרים את טובת המסדר – כאשר היא מכוונת כנראה לנישואין שלה ללורד הפארילי אנזאריון.

אלטינריל כן עונה על מספר שאלות של החבורה, בין היתר על השם האפל 'דאנז'ון נאאמוש' – אלטירניל אומרת שמדובר במושכת אפלה בחוטים שאחראית, דרך שליחים, לכמה וכמה מאורעות אפלים שארעו גם כאן וגם באיזור תל זאגליל; ושהיא יודעת הרבה יותר מדי על הכוהנות הכחולות.

בנוסף, הכוהנת הזקנה מספרת לדמויות שהיא מסתלקת בלי גינוני טקס ובמהירות מהחצר הכחולה (היא לא מנסחת זאת כך, אבל כנראה יש לה סיבה טובה, לפני שלינטוריאל תגלה על המזימות הפרטיות שלה שנכשלו, והסתיימו בנקרומנסר עם חוש הומור מעוות שנמלט אחרי ששבר מחסום קסום ובזז חפצים עתיקים ששייכים למסדר). היא ממשיכה מכאן דרומה, אל נחלות אבאריל, כדי למצוא את בתו של הלורד ולגלגל איתה שיחה – בין היתר, על סיפור כזה או אחר של 'עוזרת מטבח שהפכה לסוג של כוהנת' (שכנראה דאנז'ון נאאמוש ידעה עליה, וניסתה לחסל אותה באמצעות המשרתים שלה) ושאר דברים שחדלות האישים בחצר הכחולה לא מבינות ולא מתעניינות בו.

בסוף השיחה, כאשר הדמויות מתעניינות במסע של אלטירניל לדרום, היא אומרת להן שאחרי ש"ימסרו את החבילה" (אנ'סיגלין מבינה שהיא מדברת עליה, ומסמיקה מזעם, כשהיא ממלמלת על עוול שנעשה לה בידי כוהנות מתחזות שלמעשה סוגדות לבאבוס), וימצאו את המתכונים שהחזיק אומן העור הפארילי המנוח אדלארג באחוזה הסמוכה, הן יוכלו לחפש אותה בדרום ולהצטרף אליה שם.

הדמויות מלוות את אלטירניל החוצה דרך אחת המנהרות של המבוך האפל שמתחת לחצר הכחולה, במסע של כמה שעות שלא מתרחשות בו התקלויות משמעותיות: יש סימנים ל'ננסי המלפפון' הרקובים שעבדו עם הנקרומנסר, אבל נראה שאחרי פריצת המחסום וגניבת החפצים הקסומים, הם הסתלקו משם.

לאחר מכן, במרחק בטחון מהחצר הכחולה, החבורה נפרדת מהכוהנת הזקנה, ולוקחת שביל צדדי יותר שפונה דרומה ומזרחה, לעבר גבעות המקור הבוער, שהעשן שהן מעלות שנתן להן את שמן נראה למרחוק ועומד מעל הצלעות המיוערות שלהם כמו ערפילים כהים וכבדים.

התקלות בדרך לאחוזה

הארץ שהדמויות נכנסות אליה, בין החצר הכחולה מצפון, האדמות שגובלות באנ'מירלור במערב, וגבעות המקור הבוער מדרום, היא ארץ שטוחה יחסית, מלבד גבעה גבוהה אחת שמתפצלת מהרכס הרחוק יותר וננעצת בלב האדמות החקלאיות שמצפון לו, שעליה גדל עץ ערמון ענקי שנראה ממרחק רב. מקרוב יותר, אפשר לראות שהוא די חולה, והענפים שלו מטונפים בחזזיות.

למעשה, כל הארץ הירוקה הזו נראית מקרוב מוזנחת וחולנית בהרבה – החוות עניות מאד; השדות עלובים ונאבקים בצמחי בור; ריחות רעים עומדים באוויר, ואפילו האחוזה של משפחתה של אנ'סיגלין שמכונה 'נוף ערמונים' נראית עוד מרחוק כבעלת הדר בלוי שדורש תיקונים, מפסלים שנפלו, עצים חולים בגן, ואגם מרהיב לשעבר שנסתם באצות, ואחד האגפים של האחוזה מתחיל לשקוע באיטיות לעברו.

אנ'סיגלין, שמשקיעה לא מעט בהתפארות במשפחה העתיקה שלה – אן מירקריל – כולל הסבר על התחילית המרוממת אן שמרמזת על מוצא גבוה ומקור מעיר הבירה האגדית סלנטיר. בירזגאן מצננת את ההתפארות בציניות טיפוסית, ומשערת בצדק שלמעשה מדובר במקור בשושלת של אומנים ולא של אבירים אגדיים, שגלתה מסלנטיר ביחד עם לורד אבאריל הראשון, לא ברור בדיוק בשל מה – אבל בוודאי לא התנדבה, כמו שאנ'סיגלין מתפארת "לשרת את האימפריה במחוזות הספר, ולהביא את האור והעידון האנ'מירי לפראים".

בעוד הדמויות מתקדמות, הן שומעות צרחות אימה מקבוצת חוות זעירות סמוכות; איכרים פארילים בורחים באימה, צועקים על תוקפים עם שיניים מורעלות ש"מחפשים לנשוך ילדים"; ומתוך חצר החווה עולה צחנה נוראית, עם גרגורים בהמיים והברות גסות (שחלקן דומות מאד ל" מל-פ-פון!!!)

הדמויות מבחינות בחבורה של מי שהיו נערים צעירים ברובם, חצי ערומים, עם עור לח ומלא בפצעים נוראים, מחריבים את חצר החווה, זבים ריר ירוק ומגעיל, כשהם זוללים עם הפה מחביות ושקי דגן, והורסים את מה שהם לא אוכלים.

הדמויות מכינות תוכנית קרב, שכוללת מלכודת תיל נבזית שבירזגראן (ששיפרה בינתיים את כשרון בניית המלכודות שלה ל-2+) מותחת במעבר בין שני מבנים. בירזגראן מטווחת את הנערים הזוללים, שמתרוממים מאוחר מדי, וחלקם נהרגים מהחיצים שלה עוד לפני שהם מגיעים למלכודת. ברגע שהתיל נמתח וממעיד את היריבים הנותרים, הם הופכים מטרה קלה מאד לחרבות של טאלרי ואנ'סיגלין – הגם שהן נפגעות מגאז רעיל שמתיזים הנערים שנופלים לרצפה, שמתים כשהם מקיאים את נשמתם ומפזרים גז ירוק ורעיל באוויר ונוזל מגעיל וסמיך שנראה כמו עסיס מלפפונים רקובים על הרצפה מסביבם.

בשלב מסוים, אנ'סיגלין מתחילה להשתעל בכבדות, ומואטת.

לאחר ששישה פושטים נגועים מחוסלים, ארבעה נוספים מופיעים מהצד של המבנה, ותוקפים את בירזגראן מקרוב, בלא צורך 'לעבור' דרך המלכודת שכבר ממילא נוצלה ברובה; טאלרי מצליחה להסתובב בזמן ולדחוף את עצמה בין הנערים הנגועים לבירזגראן; ומכה חבורתית עם חרב בוערת בכפור בולמת את התוקפים ומסבה לרובם נזק כבד, מה שמקל מאד על החבורה לחסל אותם בקלות – במחיר של נזק נוסף, אבל לא קטלני, מהגאז שהם מתיזים כאשר הם מתמוטטים.

בשלב הזה, נכעס לקרב מי שנראה כמנהיג התוקפים: גבר מבוגר יותר, נפוח כולו, עם חרב מעוקלת, ויכולת לירוק קליעי רעל מהפה, וגם להשתמש בנשק שלו להתקפות נגד אכזריות ורעילות. הוא נראה מטורף לגמרי, צוחק בקול צרוד, ולא מפסיק לשיר גרסה של שיר מקומי ושטותי לכאורה לילדים קטנים שנפוץ באיזור, שגם בירזגראן וגם אנ'סיגלין מכירות יפה:

חזירון, רון-רון-רון

עם תרמילון, לון-לון-לון,

ישב מתחת לערמון,

ואכל מלפפון!

מתפתח קרב קשה יותר, אבל בסופו של דבר החבורה – גם בעזרת אנ'סיגלין שהצליחה לחזור למערכה, משתפת פעולה כדי לפגוע ביריב הנפוח שוב ושוב, עד שהוא מתפוקק כמו שק, שמזרים כמות עצומה של מיץ ירוק ומגעיל על הרצפה.

לאחר הקרב, האיכרים שבאים להודות לדמויות 'מתהפכים' במהירות והופכים לעוינים, ברגע שאנ'סיגלין חושפת את עצמה ואומרת משהו על השושלת שלה. האיכרים מתעבים את שושלת אן-מירקריל, צועקים שהם כופרים עובדי-אבנים ש"משמינים על חשבונם" ומרעיבים את הילדים שלהם; הזעם של אנ'סיגלין על כפיות הטובה והטענה שלה שהאדמות שייכות למשפחה שלה, וממילא הם בקושי גובים 'חצי מהמיסים שמגיעים להם' – מרעות את המצב עוד יותר, וירקות רקובים ושאר 'טובין' מתחילים להתעופף.

ביזגראן וטאלרי עושות את מירב המאמצים כדי להרגיע את המהומה, ולהזכיר לכפריים מי הגן עליהם לפני רגע מהאנשים הנגועים. הן לא מצליחות לגרום לאיכרים להפסיק להתנהג בעוינות, אבל מצליחות להפסיק את ידוי החפצים והאיומים.

מהמעט שהדמויות מצליחות להוציא מהאיכרים, הנערים הנגועים הגיעו בריצה דרך השדות; היו צעקות מרחוק, אבל הם לא התייחסו אליהם לפני שהחבורה הנגועה נחתה עליהם. החבורה ממשיכה לאורך נתיב העקבות שהשאירו הנערים הנגועים, כולל אנ'סיגלין שעדיין סמוקה בזעם (בין היתר, על כך שלפרשנותה, איכרים מזוהמים העיזו לכנות אותה 'שמנה') – והטפת מוסר צינית מבירזגראן לא משפרת במיוחד את מצב הרוח שלה.

לאחר זמן קצר, הדמויות מגלות את סוף נתיב העקבות: קרון הפוך מלא עדיין בארגזים ותיבות מרוסקות, מלאות בשרידי ירקות רקובים, שנחילי חרקים כבר מעופפים מסביבם. הפרד שמשך את הקרון מת, וכורסם למחצה בעודו נא, או אולי אפילו חי. הדמויות מסוגלות לנחש לפי הנתיב והכיוון של הקרון, שהוא הגיע מכיוון האדמות של האדון מארבוז במזרח (דבר שמצטרף למה ששמעו שהאדון מארבוז מספק ירקות לחצר הכחולה), אבל לא מצליחות לפענח את העקבות טוב מספיק כדי להבין, האם הנערים הנגועים היו מלווים של הקרון שפתאום תקפו אותו, או הסתתרו בשיחים בסביבה ותקפו את הקרון ממארב.

אחוזת 'נוף ערמונים' ושוער מוזר למדי

לאחר מכן, החבורה חוזרת לדרך המקורית שלה, וממשיכה להתקדם לעבר אחוזת 'נוף ערמונים', לשם היא מגיעה בשעת דמדומים, בערך יום וחצי לאחר שהדמויות עזבו את החצר הכחולה.

אנ'סיגלין הופכת מוטרדת ומפוחדת יותר ככל שהדמוית מתקרבות ליעד, שבו היא תאלץ להודות בפני המשפחה שלה שהיא סולקה בחרפה מהחניכות שלה בחצר הכחולה. חרף זאת, היא עדיין מתפארת בשושלת שלה, שמחזיקה במקום כבר יותר ממאתיים שנים, מסבירה לבירז וטאלרי שהן חייבות לכבד את אביה שהוא "אדון מהסוג המסורתי" (קרי, הוא בז עמוקות לפארליל), ושהיא תציג אותן כלוחמות מהחצר הכחולה.

לשאלות של הדמויות אנ'סיגלין מספרת שמאז שאמא שלה מתה (מוות שמוצג כטבעי -אמא שלה היתה אישה חלשה, שפשוט לא שרדה את אחת העונות היותר קשות), אבא שלה – שבמקור בא משושלת מאיזור האגם השוקע – שולט באחוזה, אבל נאלץ לחלוק אותה עם הדודה אנ'סילטיר (אחותה של אמה המנוחה של אנ'סיגלין), שמוצגת על-ידה כטיפוס לא נעים ומוזר, ש"הממלכה שלה זה המפחה" והיא מעולם לא נישאה וגם לא העמידה צאצאים בדרך העתיקה – אנ'סיגלין יותר מרומזת, שזה גם בגלל שדודתה די מכוערת, ונענית בתשובה צינית מאד מצידה של בירזגראן.

הכניסה לאחוזה מתחילה בפארסה משפילה, שגורמת לדמויות להתאפק שלא לצחוק: השוער של האחוזה הוא אנ'מירי זקן ושפוי רק למחצה, שאנ'סיגלין תסביר אחר-כך שאבא שלה מחזיק אותו כאן רק מרחמים.

לא רק שהוא מקבל את פניה של אנ'סיגלין באופן חצוף מאד, כשהוא כנראה שתוי למחצה, הרי שכשהוא קם לפתוח את השער מסתבר שהוא אומנם לובש חלק עליון של חליפת משרתים אנ'מירית הולמת – ומתחת לה, רק זוג תחתונים שעירים וארוכים ש"זקוקים להטלאה בכמה וכמה מקומות".

אנ'סיגלין מתעמתת עם השוער גס הרוח, שלועג לאיומים שלה, רומז שלאביה יש סיבה טובה לא לפטר אותו, מעבר לכך שאנשים חדשים לא ימהרו לשרת כאן "עם המשכורות שהוא משלם". ביזגראן וטאלרי מתאפקות להשאר רשמיות מאחורה ולא לגחך בקול, ובשלב מסוים, אחרי שהוא לוחש לה משהו, אנ'סיגלין סוטרת בפניו (בירזגראן מצוטטת, והמשפט שהוא אמר היה "אולי בכל זאת אחיך היה צריך להיות היורש").

בירזגראן, מצידה, יותר מחושדת שעיניים לא ידידותיות עוקבות אחרי החבורה, מרגע שהתקרבה לאחוזה, אבל לא מצליחה לאתר את העוקב או העוקבת – ויכולה רק להזהיר את טאלרי בלחש.

הדמויות נאלצות להמתין זמן-מה עד שמגיעה הזמנה להכנס פנימה; טאלרי מעירה, שאולי גם אדון הבית זקוק לזמן-מה כדי לא לקדם אותן בתחתונים, מה שגורם לאנ'סיגלין לרתוח עליה.

בסופו של דבר הדלת הראשית, על עיטוריה הרוניים המתקלפים, נפתחת, ומשרת אחר, גם הוא מבוגר ובלוי – אבל הפעם לא בתחתונים לשם שינוי – מתקדם וקורא לדמויות לבוא אחריו אל היכל קבלת הפנים, בו הלורד רל'פורודור אן-מירקריל יקבל את פניהן.

הראיון עם אביה של אנ'סיגלין

היכל קבלת הפנים היה פעם מפואר מאד, והוא מעוטר בנס של המשפחה (מעין עופרת כסף נוצצת עם כנפיים, שמקורה בסיפור על אחד ממייסדי המשפחה, שחישל חפץ נפלא מכסף מיוחד שנפל מהרקיע, שהיה כל-כך איכותי עד שהגיע לשימושה של אחת ההשתקפויות); וכן נס הנחש המכונף של אבאריל (גם מסעדי כס אדון האחוזה עשויים כנחשים פוערי לוע), ונס הדמעות של טילארניס.

עם זאת, פגעי הזמן ניכרים בכל, לרבות דלתות צדדיות חסומות בקרשים, סדקים בעיטורים של העמודים, ארון ספרים שקרס למחצה ולא פונה, ועוד.

מעל כל העמודים הגבוהים, תמונות של אנ'מירים מתים מביטות בדמויות במבטים חמורי סבר: הדמויות רואות בין היתר אישה יפיפיה שנראית כמעט כמו העתק של אנ'סיגלין, מלבד העובשה שהשיער שלה שחור; כוהנת כחולה מבוגרת עם צמה כסופה (לשאלת הדמויות אנ'סיגלין מספרת שזו היתה סבתא שלה, אבל היא מתה הרבה לפני שאנ'סיגלין נולדה, כך שהיא לא יודעת עליה הרבה – ונראה לדמויות שהיא מתחמקת ללספר עוד, בעיקר כאשר טאלרי שואלת האם היא מתה בהתנפצות או זמן קצר אחריה); אביר חמור סבר; מלומד עם טוניקה ומצנפת מציץ מאחורי כרך גדול; מושל שלמרות כל מאמציו של הצייר, אין ספק שהיה בעל כרס גדולה... וגם סיירת עם ברדס שבאופן מאד לא שגרתי, מצויירת בתוך יער, מחזיקה קשת גדולה ומאחוריה רובץ חתול צל גדול כמו פנתר, חושף את הניבים שלו.

הדמויות מתעניינות למדי בתמונה הזו, שנראית באורח מאד חריג לא רחוקה מאיך שהפארליל מתארים פארזורגים, ואם לא די בכך, משהו באישה הזו מזכיר דווקא את בירזגראן... כלומר, אם בירזגראן היתה יותר גבוהה, יותר יפה ואנ'מירית (אבל הצבעים של העור והשיער, משהו בפנים או בהבעה, ואפילו הדרך בה הצמה מגיחה מהברדס, מזכירים מאד את בירז).

אנ'סיגלין מושכת בכתפיה כשהיא נשאלת על הדמות בתמונה, ואומרת שהיא לא זוכרת מי היא היתה: אולי מישהי מהדור של סבתא שלה (הכוהנת הכחולה עם הצמה הכסופה), ואולי מישהי דור אחד קודם.

מהיכנשהו, נשמעת מוזיקה אנ'מירית רצינית (הדמויות לא רואות את הנגן), כאילו לרמוז על חשיבות המעמד ואדון הבית. המשרתים, רובם מבוגרים מאד, מתקהלים בצדדים, מברכים את אנ'סיגלין בסגנון אנ'מירי מסורתי וחלקם נועצים מבטים חמורי סבר באורחות שלה – בעיקר בבירזגראן (המילה 'פארליל' נזרקת לחלל פעם או פעמיים), מה שגורם לטאלרי לשלוח מבט מצמית בכיוון ממנו נזרק העלבון כלפי בירזגראן.

אביה של אנ'סיגלין יושב על הכס המוגבה; הוא נראה תקיף ומהודר (ועכשיו גם ברור ממי אנ'סיגלין ירשה את גוון השיער הערמוני שלה), אבל איכשהו גם קצת רופס, כאשר הוא מזדקף ובינו לבין אנ'סיגלין מתחיל תהליך של ברכות אנ'מיריות ארוכות, תוך שהמשרת לצידו של אדון הבית קורא בכל תאריו של האדון, ואז בכל תאריה של בתו, לרבות 'חניכה כחולה בכירה'.

(בירזגראן נזכרת בבדיחה ששמעה בכפר שלה, על כך שיש אנ'מירים שמתו מזקנה במהלך טקסי הקראת התארים והברכות שלהם). כאשר המשרת-כרוז נוקב בשמות בנות הלוויה של בירז כדי שהאדון יברך אותן, הוא משתמש באחת המילים ל'מלוות' שמזכירה קצת 'משרתות'.

אנ'סיגלין, שבאורח מעניין נוהגת באביה בטקס הברכות כאילו היא שווה לו (ובוודאי לא מנשקת את הטבעת שלו כמו שהיה נדרש לו היה מדובר בכוהנת או גבירה אנ'מירית נעלה), מתקנת את המשרת ואומרת שבירזגראן וטאלרי הן סיירת ואבירת כפור (היא קצת טועה בשם המסדר, ומכנה אותו בשם של קרב לין מורלית' במקום בשם האמיתי) בשירות החצר הכחולה.

בשלב הזה, הדמויות מתבקשות להציג את עצמן, והן עושות את זה בנימוס, אבל בלי להתרפס (ובירזגראן כמעט בשמץ של התרסה מרומזת, כאשר היא מתעקשת על ברכה קצרה בסגנון פארילי); הלורד לא שבע רצון, ובירזגראן מצותתת בהצלחה ושומעת אותו לוחש לביתו ביקורת על כך ש'לינטוריאל הכבויה' שלחה משרתת פארילית כזו אל ביתו.

עד מהרה, סבלנותו של אדון הבית לנימוסים האנ'מירים פוקעת, והוא מוכיח את עצמו כקצר-רוח, כועס ואפילו גס למדי. זעמו עולה כאשר מתברר שאחותה של אשתו המנוחה, אנ'סילטיר, לא מתכוונת להגיע בטענה שהיא עובדת בכבשן וצריכה לשמור על האש חמה. הוא תוהה מדוע בתו חזרה כל-כך מוקדם לפני פסטיבל הקיץ, והאם זה לא בגלל שאנ'סילטיר הזעיקה אותה "עם אחד ההבלים שלה".

מהשיחה מסתבר, שאביה של אנ'סיגלין שלח כבר לפני מספר חודשים מכתב מחאה ודרישה אל לינטוריאל בחצר הכחולה, ובו התלונן על החמדנות והמזימות של שכנו הפארילי, האדון מארבוז, שמנסה לטענתו לחמוס אדמות מבית אן-מירקריל בכדי 'לגדל עליהן עוד ירקות מעופשים' – אחרי שהוא זה שזכה בחוזה לספק ירקות לחצר הכחולה.

(הדמויות מביטות זו בזו, חושבות על ההתקלויות האחרונות, ומציינות בינן לבינן שזו עוד סיבה לבדוק מה קורה אצל אותו מארבוז, והאם יש איום הולך וגובר של מגפה שתגיע גם לחצר הכחולה).

ככל שהכעס על פניו של האדון, שמבין שבתו לא חזרה עם בשורות בעניין המכתב שלו, הולך ועולה, כך אנ'סיגלין נראית לחוצה ורועדת יותר, קולה מהוסס ומגמגם יותר.

ואז, כאשר האדון לוחץ על בתו, כעת כבר בכעס וחוסר סבלנות גלויים, להסביר מה הביא אותה לכאן, אנ'סיגלין לא מסוגלת לספר את האמת – וברגע אחד ממציאה שקר שלם ולא מאד מתוכנן: שלחצר הכחולה הגיעו שמועות שמפלצת נוראה – יצור שדומה לחזיר ענק ומלא גידולים או תפרחת מוזרה – ירד מגבעות המקור הבוער; אנ'סיגלין, בתור 'חניכה בכירה' נשלחה לצוד את היצור, ביחד עם סיירת ואבירה מהחצר הכחולה בתור מלוות.

נראה שאדון הבית בולע את השקר, ורק מאשים את 'לינטוריאל הכבויה' על כך שהיא מנצלת את 'טוב ליבו האצילי של הבית שלו' – לא עונה למכתבי הדרישות הצנועים שלהם, אבל מסכנת את בתו והיורשת שלו במשימות כאלו.

מאוחר יותר יתברר שאכן יש שמועות על כל מיני יצורים מוזרים מגבעות המקור הבוער והיער שמעבר להם שהחלו להראות בגבולות האיזור – גם אם אף אחת מהן לא דיברה על חזיר ענק ומפלצתי דווקא.

בירזגראן וטאלרי מגלגלות עיניים; טאלרי שומרת על ארשת קפואה, וביזגראן ממלמלת משהו לא מחמיא על אנ'סיגלין, אביה, או שניהם.

הראיון תם, כאשר אביה של אנ'סיגלין מצהיר כי בימים אלו 'ליבו אינו נוטה אחרי ארוחות רשמיות', והוא מורה להכין לבתו את חדרה הישן, וחדר נוסף למלוות שלה בסמוך; ולאנ'סיגלין הוא מורה לעשות למלוות שלה סיור שיציג להן את התפארת והמסורת של השושלת שלהם.

האדון קם ועוזב את ההיכל, והמשרתים מתלחשים ומתווכחים ביניהם האם המשימה שהוטלה על אנ'סיגלין ראויה. חלק אומרים שכן, כי זה "כמו בימים העתיקים", ואחרים טוענים שזה תירוץ של לינטוריאל הכבויה, שבוודאי לא חשה מוכשרת מספיק כדי ללמד עילוי כמו אנ'סיגלין, כדי להוציא אותה מהחצר ואפילו לסכן אותה – אולי בגלל (הדבר לא נאמר בגלוי אבל נרמז) אינטרסים של לורד אנזאריון, שהוא בעלה – אבוי לבושה – של המראה הכחולה הכבויה.

אנ'סיגלין אומרת שהיא תלך לבקר את דודתה במפחה אחר-כך; היא זקוקה לאמבטיה וארוחה לפני שתוכל להתמודד איתה – כאשר היא מכנה את דודתה בלתי נסבלת, ואומרת לדמויות שהן לא חייבות להתלוות אליה למפחה. הדמויות מנחשות, שהדודה היא 'בלתי נסבלת' משום שהיא האטיפוס היחיד עם ראש על הכתפיים בבית, ובלי הרבה סבלנות לנפיחות ובלבולי מוח.

מתחילה שיחה משעשעת, שבה בירזגראן מרגיזה את אנ'סיגלין, והופכת את כל דברי הגנאי שהוטחו בדודה לסיבות מדוע היא יכולה לחבב אותה ולהסתדר איתה היטב.

סיור בקומה העליונה והחדרים של הדמויות

הדמויות עולות אחרי אנ'סיגלין לקומה העליונה, ולאחר שזו מסלקת את המשרתים ומורה להם ללכת להכין את החדרים שלהן, הן מוצאות את עצמן לבד עם בת הלוויה שלהם, שכולה עדיין עם פנים סמוקות, עיניים לחות, ומתנשמת בכבדות.

אנ'סיגלין מתגוננת מהתהיות של הדמויות על הסיפור שהמציאה. היא מבטיחה ש"מתישהו אני אספר לו על העוול שנגרם לי בידי כוהנות מתחזות", אבל נראה שהכוונה האמיתית שלה היא לנצל את הסיפור שלה על המפלצת ולצאת מהאחוזה בבוקר הבא כדי ללוות את בירזגראן וטאלרי לאחוזה של מארבוז. ("אתן צריכות מישהי עם יחוס וסמכות כמוני!")

טאלרי משיבה לאנ'סיגלין בלעג כמעט גלוי ש"את זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שהפעלת את היחוס והסמכות שלך" אבל אומרת שהיא יכולה לבוא – "מזלך שאנחנו צריכות את יד החרב המהירה שלך".

אנ'סיגלין עושה לדמויות סיור, קצר בהרבה ממה שהמנהג מחייב, ומראה להן סמלים עתיקים, וגם את המרפסת הגדולה בקומה העליונה, שצופה על נוף פתוח של מרחבים לעבר עץ הערמון הגדול שמסמל את הגבול בין אדמות אן-מירקריל לאדמות של מארבוז, ומאחוריו אפשר לראות את האורות הרחוקים של אחוזת מארבוז. כאשר היא מתפייטת פעם אחת יותר מדי על הדם העתיק של המשפחה שלה, טאלרי עוקצת אותה בהערה על 'דם כל-כך עתיק, שאולי כבר התחיל להתעפש בתוך העורקים.

פעם נוספת, בירזגראן חשה שעוקבים אחריהם, אבל לא מצליחה לגלות את העוקב או העוקבת; וגם נראה שאנ'סיגלין לא מספרת הכל בשאלות שהיא נשאלת על המשפחה שלה.

בירזגראן, עם החושים החדים שלה, כן מצליחה לשים לב למשהו מעניין אחר: ליד כלי נגינה דמוי פסנתר שהוא כעת הרוס לגמרי, בקיר יש צורות מוזרות של טיח. בירזגראן מוכנה להישבע שלא רק שיש שם דלת, אלא שהיא טויחה באורח כזה שנועד 'למחוק' אותה לגמרי.

הדמות, למרות ההבטחה שסחטה ממנה אנ'סיגלין ("בירזגראן, תתנהגי יפה כשאת באחוזה, טוב?"), גומרת אומר בינה לבין עצמה לברר מה יש מאחורי הקיר הזה, בקרוב מאד.

בסופו של דבר, הדמויות מגיעות למקום בו משרת בכיר מצפה להן, בכניסה למסדרון שבקצהו השני שתי דלתות מעוטרות, ובמרכזו שתי דלתות פשוטות יותר זו מול זו, אחת מהן חסומה בקרשים מצולבים. תמונה של אבירת הכפור 'רסיס קרח' עומדת בגן עם חרב שלופה תלויה על הקיר, מעניינת מאד את טאלרי, שמביטה בה במבט מעריץ (מאוחר יותר היא תראה עוד תמונה, בחדר הצדדי שהוקצה לדמויות, של 'רסיס קרח' טופחת עם חרבה הקסומה על כתפו של לורד אבאריל קדום כלשהו שכורע לפניה).

חדרה של אנ'סיגלין נמצא מעבר לשתי הדלתות המעוטרות, ואילו החדר לשתי הדמויות האחרות מעבר לדלת הפשוטה שאינה חסומה. בירזגראן וטאלרי מגלות, לתסכולן, שבעוד שהמשרתים מכרכרים סביב אנ'סיגלין וכבר הכינו לה אמבטיה חמה עם הזלפה מהבושם האהוב עליה, ומזון משובח כולל 'הפיסה האחרונה מהפשטידה מהקמח הזהוב של החג', הדמויות עצמן קיבלו גיגיות עם מים פושרים לכלה יותר, ומזון פשוט שמבוסס על דייסת בראק, כמה נתחי פריה, ביצה לכל אחת מהן ופרוסות של לחם חום-אדום וגבשושי מאד, ולדעת המשרתים הטיפול הזה צריך לגרום לדמויות 'להיות אסירות תודה לכבוד אדון הבית על אדיבותו'.

אנ'סיגלין, ביותר משמץ מהשחצנות הישנה שלה, הולכת אל חדרה, לא לפני שהיא עוקצת את טאלרי המתוסכלת על המים הקרים, ומזכירה לה שאביריה כפור, בניה של טירת נימראנסיר (הפעם היא אומרת את השם נכון), מחושלים במי כפור, ומאומנים להסתפק במועט.

אנ'סיגלין, שלהוטה יותר ממה שהיא מודה למנוחה ולמותרות בחדר שלה, מתרצת ואומרת ש"אני אחזור לראות מה שלומכן עוד מעט. אני פשוט... צריכה להרגע קצת ולחשוב, טוב?"

בירזגראן מעלה חיוך ארסי טיפוסי וממלמלת "בהצלחה עם זה"; וזוכה למבט סמוק וזועם מאנ'סיגלין, לפני שהאחרונה הולכת אחרי המשרתים.

טאלרי המתוסכלת חוככת בדעתה, ביחד עם בירז, האם להתפרץ מאוחר יותר לחדר של אנ'סיגלין כדי להנות מהאמבטיה ושאר המותרות שם. במעומעם, טאלרי ובירזגראן שומעות את המשרתות מכרכרות סביב אנ'סיגלין בחדר האחר ומתחנפות אליה, ותוהות האם זו הסיבה שאנ'סגלין כל-כך נפוחה, והאם היא מצויה בהכחשה של המצב הירוד אליו הדרדר הבית שלה, או מנסה להסתיר זאת באופן פתטי.

התקפה רצחנית בחדר הסודי

בסופו של דבר, הדמויות מחליטות להעדיף את התוכנית של בירזגראן – לנצל את העובדה שאיש אינו משגיח בהן, כדי להתגנב לדלת הסתרים המטויחת ולברר מה קורה שם.

לאחר שהן אוכלות ונחות מעט, וכאשר לפי הקולות אנ'סיגלין שקועה באמבטיה מבושמת כאשר המשרתות מכרכרות סביבה, מטפלות בשיער שלה ועוד, הדמויות מתגנבות החוצה. ליד הכניסה לקומה העליונה, יש משרת שמפטרל עם לפיד בוער; והדמויות מחכות שהוא יסתלק לאחר שהן לומדות את הצעדים שלו ומגלות שהוא מגיע מפעם לפעם למרפסת הגדולה ושוהה בה זמן קצר בכל פעם.

בירזגראן ניגשת לקיר במהירות, מגלה היכן המנעול הישן, ומטפלת בו במיומנות, כך שתוך שני נסיונות, ובלא לעורר רעש מיותר (הסיכוי לכך הולך ועולה עם כל נסיון), היא מפצחת את המנעול, והיא וטאלרי חומקות פנימה וסוגרות את הדלת אחריהן.

החדר נראה כאילו הוא היה פעם מהודר ועם רהיטים נוחים, שהוצאו ממנו כמעט עד האחרון, כולל כאלו שהוברגו החוצה מתוך הקיר; ואפילו החלונות נחסמו בקרשים וכנראה טויחו מבחוץ כדי שלא יהיה זכר מהחדר הזה. אפילו הטפט או קישור הקיר שהיה כאן קולף בגסות. ארון שעמד בקצה החדר נשבר, ורק חלקים ממנו מתגוללים על הרצפה, לצד תיבה גדולה מלאה בזבל, ניירות קרועים ועוד.

כאשר הדמויות מחטטות בתיבה, הן מוצאות בה, למרבה ההפתעה, חלקים מספר דת פארילי קרוע למחצה, מתקדם מאד (שרוב העופרים האדוקים לא זוכים לראות אותו), שהדמויות מתקשות אפילו לקרוא מלבד כמה ביטויים שמדברים על "הפרדס של אבא" ו"גם בגנו של אבא פינות חשוכות, ואוי לעופר אשר לנפשו לא נשמר", ביחד עם משהו על ישות או דמות שמכונה "המתמיד"; כמו כן, הדמויות מוצאות גם קרעים של נייר ישן עם שרטוט של משהו שנראה כמו מקום בגבעות המקור הבוער, מתחת למשולש סלע; ניירות שעליהן מישהי או מישהו ציירו בכשרון שמלות של כוהנות אנ'מיריות, שנקרעו לגזרים בחמת זעם, ושרידים של גליל אריג כחול מעופש עם מחטים חלודות ומעוקמות.

ואז, ההתקפה נוחתת על הדמויות בלי התראה מאחור.

בדיעבד, הדמויות נזכרו בסימן מקדים, שניה אחת קודם; הרוח בחוץ חבטה בחוזקה, ומהסדקים בין הקרשים נדמה כאילו אור הירח שחודר פנימה הפך ירוק – ואז, ממש מאחורי בירז מתממשת דמות שנראית כמו אחד ממשרתי הבית, מלבד העובדה שהוא שקוף למחצה, מרחף קצת מעל הקרקע, הפנים שלו מעוותות מזעם, ויש צמחים משתרגים בזקן שלו. הוא מחזיק גרזן גדול, שקוף למחצה גם הוא.

בירזגראן מנסה להתגלגל כאשר הצל מתקיף אותה מאחור, אבל נכשלת וסופגת מהלומה קריטית מהגרזן השקוף, שממלאת אותה בצינת מוות, ומורידה כמעט את כל נקודות הפגיעה שלה. למזלה, טאלרי מסתערת על היצור כשהיא מדליקה את החרב שלה בלהבת כפור, ומצליחה להסיח אותו להחליף איתה מהלומות. טאלרי נפגעת בעצמה, אבל בעוצמה פחותה, מתגוננת באמצעות שריון רסיסי קרח של קארנסיר, ומצליחה לרתק אליה את היצור זמן מספיק כדי שישכח מבירזגראן, שהתגלגלה אל פינת החדר, ומתרכזת סיבוב כדי להפעיל יכולת של 'עין הנץ' שיקל עליה לפגוע ביצור ולגרום לו לנזק גבוה.

בירזגראן שולפת מהאשפה שלה את החיצים הקסומים שהדמויות מצאו בהרפתקה קודמת, שיש להם בונוס מיוחד נגד צללים ודומיהם; ומורידה על היצור מטח מהיר, שפוצע אותו קשה; וביחד עם ההתקפות של טאלרי, הצל מוכרע ומתפוגג ביבבה אחרונה לרסיסים ירוקים.

חיפוש עקבות והחלטה חשובה

הדמויות מנסות לעקוב אחרי האור הירקרק, ומגלות אגב כך גם מגרעת סודית בקיר, שהן לא מסוגלות לפתוח: למגרעת אין מנעול נראה בכלל, ושום דרך לפתוח אותה, מלבד רמז לקסם עמוק שמרצד בתוכה.

מנגד, הדמויות כן מבחינות בזהרורים ירוקים הולכים ודועכים שהצל השאיר, שמוליכים אל תוך הקומה העליונה של האחוזה.

כאשר הדמויות יוצאות מהדלת הסודית, אנ'סיגלין מוצאת אותן – כולה סמוקה מזעם על זה שהן הפרו את בקשתה וחיטטו היכן שהן לא צריכות. בירז משיבה לה בחיוך מרגיז "הבטחתי להתנהג יפה ולכבד את אבא שלך, לא הבטחתי לא לחפש בשום מקום".

חרף הנסיונות של הדמויות לדובב את אנ'סיגלין בשאלה של מי היה החדר הסודי (הן מראות לה בין היתר את שרידי הספר הפארילי, וטוענות שאין סיכוי שזה היה שייך למשרת, אלא זה מתאים יותר לבן-משפחה. אנ'סיגלין מאדימה ומכחישה בתוקף) - אנ'סיגלין מסרבת בתוקף לספר של מי היה החדר, ורק אומרת ש"מי שזה לא היה, הוא כבר לא כאן. הוא כנראה מת רחוק מכאן, וזה לא חשוב יותר".

גם הסיפור על הצל שתקף לא מצליחים להזיז את אנ'סיגלין מעמדתה, אלא רק לומר לבירזגראן שאם כך, כדאי שתעקוב אחרי האור הירוק, במקום לבזבז זמן בלשאול אותה שאלות טפשיות.

הניצוצות ההולכים ודועכים מובילים למקום בצד של הקומה העליונה, ליד אחד מעמודי המסד הגדולים, שם נמצא שטיח ישן ומלוכלך שלא מעורר שום תשומת לב חריגה באורח רגיל; אבל מתחת לו, הדמויות מוצאות דלת מלכודת, שמתחתיה פיר עמוק שמוליך כל הדרך אל הקומה הראשונה ומתחת לה – אל אפלה עמוקה מאד מתחת ליסודות הבית, שמים משקשקים בתוכה.

אנ'סיגלין נשאלת על כך ואומרת שלא הכירה את המעבר הזה. אולי לאחוזה, כדרכן של אחוזות אנ'מיריות, היתה פעם דרך מילוט שמובילה אל הגבעות, אבל בגלל ההזנחה והשנים שעברו, משהו ממי האגם פרץ לתוכה והציף אותה.

מאחר ואנ'סיגלין באה במקור כדי לשאול את הדמויות האם הן רוצות להתלוות אליה לשיחה עם הדודה שלה אנ'סילטיר במפחה, החבורה מתלבטת כעת מה לעשות קודם – האם ללכת לשיחה עם אנ'סילטיר, או לחקור את הבור העמוק.

בסופו של דבר החבורה מחליטה לחקור קודם את הבור ולנסות להשתלשל למטה, מחשש שיש שם עוד יצורים שעשויים להתקיף את האחוזה, והשיחה עם הדודה תחכה לאחר-כך.

וכך, הדמויות אכן משלשלות את עצמן למטה, אל עבר קולות המים והצחנה המבאישה שמזכירה ביצה עומדת, עמוק מתחת לאחוזת 'נוף ערמונים'.

תם ולא נשלם...

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

חזרה אל אינדקס הקמפיינים של מלסטרה

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.