פרק 3: קולו של סבא
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה
|
פתיחה: התקפה
בחשיכה החבורה לא מספיקה להתקדם יותר מדקות
בודדות לפני שבאפלה מאחור עולות צרחות זעם אנושיות רק למחצה. קולות
מעין-אנושיים, מטורפים לגמרי, מהדהדים מתוך קרחת היער שבה החבורה הותירה את הגוויה של 'גרגר'. המילים לא מובנות, אבל אפשר לזהות שוב
ושוב את המילה "קארו!" (החבורה מנחשת שהמשמעות שלה הוא 'מוות' או
'מת'), כאשר מישהו קורא בין התחר "גאר-גאר, קארו!" (החבורה מנחשת שהצועקים מצאו את
'גרגר'), ומיד אחר-כך צעקות "האש נאאמוש!". נפתח מרדף אחרי החבורה, שסוגר על הדמויות
במהירות. החבורה מבינה שלרוץ במהירות לעבר גבול החצר הכחולה זה מסוכן מאד,
בוודאי עם אסיר כפות, ובוחרת תוואי שטח מתאים כדי להתגונן ולהכין 'הפתעה'
לרודפים. החבורה מתבססת במעין במת אבן מוגבהת,
מוסתרת למחצה בידי מספר עמודים אנ'מיריים סדוקים
ומשוכות שיחים גבוהות, ששני גרמי מדרגות סדוקים עולים עליה משני עברים. טאלרי משתמשת בכשרון כריה כדי
לרופף עמוד כדי למוטט אותו על התוקפים שיבואו מאותו כיוון; ובירזגראן
בונה מלכודת מאולתרת, אבל מוצלחת ונבזית במיוחד[1]
על המעבר הצדדי יותר. ההתקפה מגיעה דקה בודדת לאחר מכן,
ומורכבת מאותם 'קבצנים אפורים' שחיים בחורבות שביער שמצפון לחצר הכחולה ומדרום
לנהר שהוא גבול הנחלות של לורד אנזאריון; ובאי החצר
הכחולה הכירו אותם בתור תמהונים לובשי קרעים, אבל לא עויינים או מסוכנים. כעת, הם אחוזים בטירוף, והעיניים שלהם
דולקות באור מפחיד. העמוד המתמוטט של טאלרי
לא מצליח לפגוע ברוב המסתערים של הגל הראשון של ההתקפה, ששועטים קדימה כדי
להתעמת עם טאלרי ואנ'סיגלין
בקרב פנים אל פנים, כאשר הם מנופפים בלהבים קצרים ומשוננים, אחד בכל יד,
וממשיכים לצרוח "האש נאאמוש!" ומילים אחרות
לא ברורות. לעומת זאת, מטיל חניתות אכזרי שבא אחריהם סופג את מלוא הנזק של
העמוד, ובירזגראן מצליחה לגמור את העבודה בקליעה מדוייקת. מתפתח קרב קשה; אנ'סיגלין
מוכיחה את עצמה כמי שאכן יודעת להסתייף היטב, ומצליחה
לבלום שתי פגיעות קריטיות שנראו בלתי ניתנות לעצירה, ולהשיב התקפות נגד כואבות.
מנגד, הדמויות עצמן נפגעות, כאשר אחד ה'אפורים' שנפצע קשה דוקר את עצמו באופן
טקסי, בצורה שמשחררת קסם אפל שפוגע בחבורה ומחזק את התוקפים. הקבוצה השניה
של 'אפורים' עולה לאגף את הדמויות דרך המדרגות הצדדיות, ונתקלות במלכודת הנבזית
של בירזגראן, שפוגעת בכולם, מגלגלת שניים מהם אחורה,
והופכת את ההתקפה לאיטית בהרבה ומתואמת הרבה פחות. את הגל השני מוביל צייד צורח,
ששולט ביתוש ענקי בתור חיית מחמד. הוא משגר ברד חיצים שחלק ממנו פוגע בבירזגראן פגיעות שטחיות, בעוד היתוש שלו עובר מעל המלכודת
בלא להפגע אבל נחסם בידי טאלרי. בסופו של דבר, הפגיעות שספגו התוקפים
וחוסר התיאום שלהם, מאפשרות לדמויות להכריע את הקרב. טאלרי
ואנ'סיגלין הורגות את היתוש; אנ'סיגלין
דוקרת למוות את הפרא המטורף האחרון מהגל הראשון, לפני שהוא מספיק להרוג את עצמו
ולגרום לעוד פיצוץ אפל; טאלרי מסתערת על הצייד, לפני
שהוא מספיק לשגר עוד יריה קטלנית, ומפילה אותו. יתר התוקפים נמלטים בצרחות. רוב השלל שהדמויות מוצאות הוא בסיסי
למדי; אבל על אחד התוקפים יש אינסיגניה שבורה של
קצינה מצבא הורד האפור, שיכולה להיות חפץ קסם מועיל למדי (הגנה קריטית, הדיפה
נוספת עם הנשק ו-10+ לנק"פ) – אם הדמויות ימצאו
תכשיטן בעל מיומנות מספיקה וישלמו לו לפחות כמה מאות מטבעות. בחיפוש על מי שנראה כמנהיג ההתקפה,
הדמויות מוצאות פתק מגואל בדם, שנראה כמו שילוב בין הוראות במילים מאד פשוטות
וציורי הסבר שנועדו למי שבקושי יודע לקרוא, ונכתבו בידי מישהו שמכנה את עצמו
'חומד'. "תחכו שגרגר יתן
את האות. לא רגע קודם. תביאו את הילדה הכחולה בחיים. תהרגו את היתר". הדמויות מתעמתות עם טילטיל,
שמילל וטוען בבכי ש'חשבתי שגרגר חבר שלי', וטוען שהכוונה בפתק היא שיהרגו גם
אותו – קרי, שלא היה לו שום מושג על הפתק ועל המארב של האפורים, שגם מנל'ורן וגם אחרים הבטיחו שהם בכלל לא עויינים.
טאלרי משיבה לו במיאוס, שישמור את היללות שלו
לשומרים של החצר הכחולה. הדמויות לוקחות בשבי גם שניים מהקבצנים
האפורים שהתמוטטו, אבל לא נהרגו – אבל חקירה שלהם לא מניבה כלום; הם לוחשים
מילים מוזרות, צוחקים בפנים של הדמויות ומנסים לנשוך אותן. החבורה גוררת את
שלושת האסירים הכפותים איתן, לעבר החצר הכחולה, ומגיעה לשם בלא התקלויות נוספות. המאורעות בשוק
של החצר הכחולה כאשר הדמויות מגיעות לפאתי החצר הכחולה,
השוק כמעט ריק בשעה זו (השעות הקטנות של הלילה), אבל החבורה נתקלת בסוחר אחד,
שאמנם פונה אל בירזגראן באורח מעליב למדי ("ילדת
גורג"), אבל מספר לדמויות ש"איזה זקן
מטורלל נכנס אלי לאוהל קודם, והתחיל לבלבל במוח", כאשר הוא למעשה מחפש את
הדמויות, וחוזר ואומר שהוא 'חייב לדבר איתן הלילה'. הדמויות מסיקות שמדובר ב'לגיונר חסר
השם', שרצה להעביר להן מסר דחוף על משהו שעומד לקרות (הדמויות מפרשות את זה
כ'משהו מסוכן שעומד לקרות הלילה' ושכוהנות כחולות מעורבות בזה), ומתחזקות במסקנה
שלהן כאשר הסוחר מספר שכוהנות ושומרים הגיעו ו'לקחו אותו, כמעט בכוח, למרות כל
המחאות שלו'. הדמויות עוזבות את הסוחר, מתייעצות מה
לעשות, ומחליטות שהן צריכות לברר מה קרה (אנ'סיגלין
נעשית פתאום נבוכה, כאשר היא נזכרת שבתור חניכה, היא היתה
צריכה להיות במגורים כבר לפני כמה שעות), ומחליטות לקחת את האסירים אל המדרגות
לחצר הפנימית, שם תמיד יש שומרים. טאלרי מעירה, שהיא
חוששת שיש בגידה בתוך החצר הכחולה, ואולי אפילו כוהנת או כוהנות שלמעשה עובדות
בסתר את באבוס או כוח רע אחר. אנ'סיגלין קופצת על זה
מיד, ומתחילה להתייחס לכוהנות שהיא הסתבכה איתן כאילו הן 'כוהנות באבוס' – מה
שגורם לטאלרי, מתחת לחזות המאופקת שלה, להיות משועשעת
מאד (לבירזגראן היא נראית 'כמו חתול שליקק שמנת'). אלא, שבעוד הדמויות מתייעצות, אור כחלחל
רך וכמעט בלתי מורגש אופף אותן לרגע ונעלם. רגע קצר לאחר מכן, שני שומרים בכירים
יותר וכוהנת בכירה ולא ידידותית בכלל באים בריצה – אנ'סיגלין
מזהה, למרבה חששה, את אלסיריאן, הסגנית של המראה
הראשית עמה היא התעמתה בלילה הקודם. אלסיריאן מקשיבה בחוסר סבלנות מופגן לסיפור של
הדמויות, ומורה לקחת מהן את האסירים ולזרוק אותם לכלא ("אני לא צריכה הרבה
נימוקים כדי להשליך מכחולים ארורים לבור, עד שהמראה הראשית תתפנה להחליט מה
לעשות בהם"), אבל כל ההסברים של הדמויות לא מסייעים להפיג את הנוקשות
והעוינות שלה. היא אומרת לטאלרי
ובירזגראן בקול קר כמו קרח, שהחצר הכחולה אמנם צריכה
להודות להן על 'טיפול במטרד הקטן הזה' (היא מציינת שאם יהיה צורך, לא תהיה בעיה
לגייס כוח צבאי שיבער את הקבצנים האפורים מהיער, ולא נראית מאד מתרשמת מהסכנה
שלהם), אבל הדבר הזה כבר אינו עניינן – יש לה הוראות בשבילן מהמראה הראשית לינטוריאל: לפי הוראת המראה הראשית, עולה שה'המלצה' של בורן הפכה כעת לפקודה: על בירזגראן
וטאלרי (שהן מוכשרות אבל 'חסרות משמעת ויד מכוונת')
לעזוב את החצר הכחולה מיד בבוקר הבא לכל המאוחר, כדי לסייר בחוות שנמצאות בדרך
אל גבעות המקור הבוער, למצוא ולבער סכנות לקווי האספקה של התוצרת החקלאית שמזינה
את החצר הכחולה שהתחילו להתרבות שם. ואז, לאחר שאנ'סיגלין
מנסה להסביר באורח מבולבל על היקף הסכנה, הכוהנת מתנפלת עליה בקור מקפיא, מאשימה
אותה בשורת האשמות שכרוכות בהתנהגות לא הולמת (כולל העלמות מהמגורים, שתיה
לשוכרה ועוד), ושהיא מודחת לתמיד מהחצר הכחולה, ועליה למסור את הגלימה שלה. כל הנסיונות של אנ'סיגלין שטופת
הדמעות, וגם של טאלרי ובירז
להגן עליה (כולל בנסיון להציג את המאורעות באורח
שיאדיר את החלק של אנ'סיגלין והנאמנות שבה הגנה על
החצר הכחולה), נתקלים בקיר קפוא. העניינים מתלהטים לרגע, כאשר אלסיריאן מסירה לרגע את המסווה כשהיא רוכנת על החניכה
המודחת, ומראה כמה למעשה היא נהנית מכאב וההשפלה שלה. היא אומרת באורח הכואב
ביותר שסבתא של אנ'סיגלין היתה
כוהנת כחולה רבת עוצמה וראויה – אבל היא עצמה לא ראויה למורשת הזו: 'אנוכית.
חלשה, אפס כשרון. ראיתי את זה ממזמן. לכי. לכי ואל תחזרי לעולם'. טילטיל, למרות הבעיטות שספג מהשומרים, מטיח באנ'סיגלין "רואה? היית צריכה לשמוע לטילטיל. עכשיו המרובעות הכחולות התעכברו
עלייך, ואת כלום ושום דבר ממש כמוני"; ואז, השומרים גוררים אותו משם. אלסיריאן מוסיפה לטאלרי
ובירזגראן משימה: בדרך אל החוות, הן צריכות לקחת את אנ'סיגלין בחזרה אל בית המשפחה שלה, ולוודא שהיא נשארת שם. אנ'סיגלין מתייפחת, משכנעת את עצמה שאלסיריאן (שלפי אנ'סיגלין,
כוחות הקסם שלה מוגבלים לכמה אורות כחולים ודברים בסיסיים אחרים, לא יותר), תמיד
קינאה בה על היחוס שלה, כאשר אלסיריאן עצמה באה
משושלת של 'מרביעי כלבים'. למרות הבכי שלה, מסתבר שהיא כן מצליחה
לחשוב בבהירות ולתכנן משהו, כאשר היא דורשת מאלסיריאן
זכות לקחת את החפצים האישיים שלה ממגורי החניכות, ולעזוב רק לאחר מכן; הכוהנת
מסרבת בתחילה ("אני אצווה על מישהו לקחת אותם לבית המשפחה שלך
אחר-כך"), אבל לא מצליחה למצוא נימוק כאשר אנ'סיגלין
אומרת שהיא צריכה את הארנק שלה, ותוהה בארסיות האם התכולה שלו כבר הובטחה. הכוהנת נכנעת בכעס, ונותנת רשות, אבל
מוסיפה בחיוך מרושע שאולי החדשות על ההדחה של אנ'סיגלין
כבר הגיעו 'איכשהו' למגורי החניכות, ויהיו מי שירצו 'להפרד
ממנה'. הכוהנת הכחולה העויינת
עוזבת, ואנ'סיגלין קופצת על הדברים שטאלרי אמרה קודם על כוהנות בוגדות, כשהיא משכנעת את עצמה
וטוענת שוב ושוב ש"ברור" שאלסיריאן היא
כוהנת באבוס במסווה, ורק בגלל זה היא תמיד רצתה להפטר ממנה. אגב כך, היא כן מעלה
שמץ של חיוך מרושע שמזכיר את ההבעות שלה מ'ימים יפים יותר', ואומרת לדמויות
שהארנק שלה בכלל עליה, ושהיא ממש לא צריכה את יתר החפצים שהשאירה במגורי
החניכות. מה שהיא רצתה, זה זמן לרחרח אחרי כוהנות בוגדות – בדגש על "הזקנה
המרושעת ההיא שהיתה בבית של בורן"; אנ'סיגלין שבה וטוענת שהיא ראתה אותה חומקת אל המגדל הישן
וההרוס למחצה שנמצא לא רחוק ממגורי החניכות, ושהיא היתה
עם מכשף אפל מפחיד עם גלימות שחורות וכובע מחודד (אין לה שום כוונה להופיע
במגורי החניכות ולהתבזות שם – היא כנראה מבינה לאיזו קבלת פנים תזכה, בעיקר
מחניכות שהיא עצמה התעללה בהן). הדמויות שוקלות את צעדיהן, גם לאור המידע
החדש על 'הלגיונר חסר השם' שרצה כנראה להזהיר אותן שמשהו רע או גדול יקרה
'הלילה' ונבלם, ומחליטות ללוות את אנ'סיגלין אל אותה
דרך סודית שמתחילה ליד מגורי החניכות, דרכה החניכות היו משיגות שתיה ודברים
אסורים אחרים להגניב למגורים שלהן – כי למטה מתחת לאדמה יש לה התפצלויות, שאחת
מהן עולה הישר אל תוך המגדל הנטוש. התגנבות אל
'צריף האבן' שליד מגורי החניכות הדמויות חומקות מסביב למגורי החניכות, אל
חלקת עצים קטנה שמוליכה אל מה שנקרא 'צריף האבן': שרידים של מבנה אבן מרובע, שבו
יש מעבר שיורד אל מתחת לאדמה. אנ'סיגלין פולטת אגב כך
שהיא לא יודעת איך יקבלו אותה בבית בנסיבות האלו – אמא שלה אוהבת אותה, אבל היא
פעילה פחות ופחות ועסוקה רוב הזמן בציור עצי משפחה; ואבא שלה מודאג גם ככה בגלל
חובות. בדרך, הן נתקלות בחניכה הצעירה מהחבורה
של אל'נסיגלין, לינ'סוריל,
שניחשה שאנ'סיגלין תגיע לכאן: כל מיני שמועות על כך
שהיא הסתבכה כבר התחילו להתפשט אצל החניכות, וכמה מהן אכן מכינות לאנ'סיגלין 'קבלת פנים' למרות השעה המאוחרת. לינסירל משתוממת מאד לראות את אנ'סיגלין ביחד עם בירזגראן וטאלרי (וכמעט אומרת עליהן משהו מעליב לפני שאנ'סיגלין מפסיקה אותה), החניכה המודחת מגמגמת ואומרת משהו
לא מאד משכנע, שבירזגראן מתקנת במעט ציניות אופיינית.
לאחר מכן, החניכה הצעירה מוסרת לאנ'סיגלין מכתב ארכני
מאנ'לוק המלומד (הצעיר השני שהיה בחבורה שלה), שמנוסח
באורח מגעיל למדי:
אנ'סיגלין כמעט מתפוצצת מזעם, ומספרת לחבורה
שהמלומד שאנ'לוק 'מלקק בישבן' ומוכן לבגוד בחברים שלו
כדי להתקבל אליו, הוא לא אחר מבעלה של הסוחרת אזרין (עבור טאלרי
זו הפעם הראשונה שהיא נתקלת בשם הזה, אז אנ'סיגלין
'מסבירה לה' בקול מעט מתנשא: אזרין היא פרה מכוערת שאבא של אנ'סיגלין
אומר שהיא עובדת עם פושעים, ש'התקדמה דרך הכריות'. אנ'סיגלין
מצליחה לעצור את עצמה בזמן מלהוסיף לתיאור כמה עלבונות ארסיים על פארליל. צריף האבן
ומנהרת המבריחים לינסירל חוזרת למגורים, והדמויות מתגנבות לעבר
'צריף האבן'; הן שומעות שומרים וכלבים במרחק, אבל אף אחד לא עוצר אותן. בירזגראן פותחת בזהירות את דלת הכניסה, כדי להקים כמה שפחות
רעש. צריף האבן הוא למעשה מבנה עתיק שפעם היו
בו שולחנות מגולפים, וכעת הוא הפך לסוג של בור ניקוז מצחין שמסביבו זרוקים פסלים
שנשברו – אחד מהם כנראה של 'כוהנת השחר' שעדיין עוטה יהירות מסוגננת למרות הטחב
והסדקים, שמישהי דאגה להשליך ממש ליד פתח המחראה. על הקירות יש כתובות גסות
שחניכות שעברו כאן רשמו, כמו "לור'אנסיל דופקת פארליל שעירים" ו"מל'דין
מגעילה את הגאבוטו". אנ'סיגלין
מסמיקה מזעם, כאשר היא מבחינה בכתובת חדשה יחסית, שמתארת את הגוף שלה באופן
ציורי מאד ולא מחמיא. מלמטה, נשמעים ציוצים רבים של עכברושים.
החבורה לומדת מאנ'סיגלין ("אתן לא מפחדות
מחולדות, נכון?"), שהמערה הבוצית למטה, ששורצת עכברושים, שימשה בין היתר
ל"מבחני אומץ" לחניכות צעירות. "את לא יכולה לשרת את טילארניס בחרב שלופה, אם את מפחדת מקצת עכברים, לא?" –
ושוב, היא נעצרת כשהיא מתחילה לומר משהו על כפרי פארליל
וחולדות, ובירז מחייכת אליה בחיוך ציני, ושוב מחזירה
לה תשובה מוחצת, וגם מתגאה בכך שאת העכברושים האחרונים שהיא נתקלה בהם 'בכפר הפארליל' היא תפרה והפכה אותם לכפפות – כאשר היא מתכוונת
כמובן להתקלויות שלה עם עכברי הצל ליד תל זאגליל. אנ'סיגלין שבה ורוטנת על הדרך בה כולם בגדו בה;
ועל כך שהיא חשבה שאלאנדרין היא חברה שלה: הן היו מאד
קרובות כשהיא היתה בחצר הכחולה. אנ'סיגלין
מודה שהיא ביקשה שוב ושוב מאלאנדרין לקחת אותה, כאשר
היא עזבה ושמה פניה לעיר המחוז, אבל אלאנדרין סירבה. אנ'סיגלין שבה ורוטנת על "עוזרת המטבח הבת-בלי שם שאלאנדרין הפכה לכוהנת המחמד שלה" – שעכשיו ברור למה
היא לא לקחה אותה לעיר המחוז, למרות היחוס שלה. בירזגראן מעירה בציניות "נו, עוזרות מטבח
בוודאי יודעות להתמודד עם עכברושים... ואולי גם עכבישים". הדמויות יורדות בסולם העץ שמוביל לתחתית
הבור, ומפלסות דרך במערת ניקוז מצחינה, שאמורה להוביל אל דלת עץ כבדה בצד השני;
עכברושים רבים שורצים שם ומצייצים, אבל לא נראה שהם מהווים סכנה. לעומת זאת,
החבורה מצליחה לאתר הדים של קולות רחוקים יותר שלא נשמעים כמו עכברושים, ובירזגראן מתגנבת בהצלחה למטה, אל דלת העץ הכבדה שמפרידה
בין המנהרה למנהרה גדולה ונמוכה יותר, גם היא מלאה בכתובות גסות ("צוצו היתה כאן" ו"צוצו מכוערת ועכברושים יוצאים לה
מתוך ה..."). החשש הסתבר כמוצדק; המערה למטה מלאה
בחותכי גרונות גסים, וביזגראן מצליחה לצוטט לשיחה שלהם. מעבר לחילופי גידופים גסים במיוחד וכמעט
קטטה, מסתבר שהפושעים האלו קיבלו הוראה לאבטח את המקום, ולהרוג כל חניכה כחולה
או כל אדם אחר שיזדמן למטה ולהעלים את הגופה שלו, עד ש"סבא" (כך הם
קוראים למעסיק שלהם) יחזור ויאמר להם שאפשר להתקפל מכאן. חותכי הגרונות די עצבניים, ומפחדים
ממשרתים אחרים של 'סבא' – הם מדברים על 'הננס', ש'לא בטוח שהוא בן-אדם בכלל', ושורץ
עמוק יותר בתוך המערה, ליד המון 'דברים ירוקים רקובים' (הדמויות נזכרות מיד
בזקנה מהשוק והריח שהדיפה, ומקשרות את הדברים). הבריונים מדברים גם על חברת כנופיה
שמכונה 'הוד קדושתה' – כנראה כוהנת או חניכה בוגדת, וממומרים על ההתנהגות שלה
("איפה היא? שוכבת בשמיכיה, שיכורה כמו
תחת"). הקרב מול חותכי
הגרונות של 'סבא' יתר הדמויות מצליחות, לא בקלות, לרדת
במורד מנהרת הניקוז ולהגיע אל בירזגראן בלא להרעיש
מדי ולהסב תשומת לב. הדמויות מבינות שיש כמות גדולה של חותכי גרונות, ומחליטות
לשים להם מארב – כאשר אנ'סיגלין תשמש שוב בתור פתיון. ביזגראן לוקחת את הזמן ובונה מלכודת נבזית
מאחורי הדלת; ואז אנ'סיגלין פותחת אותה, ומעמידה פנים
שהיא מופתעת מאד לראות את הבריונים, כשהיא מתחילה לשאול אותם שאלה מטופשת על זה
שהם "לא האנשים הרגילים שמוכרים לנו שתיה, כן?" מנהיג הבריונים מצווה להרוג אותה. אנ'סיגלין נסוגה באימה מעושה, וארבעת הבריונים, כולל אחד
גדול ומטומטם במיוחד עם פטיש וקול עבה, מסתערים אחריה, נדחקים אל חלל הדלת
ונופלים על המלכודת של בירזגראן, שפוגעת בהם, מעכבת
אותם והופכת אותם קורבן קל מאד לפגיעות קטלניות של טאלרי
(שצצה מהאפלה שמהצד של הדלת) ואנ'סיגלין עצמה. החבורה הראשונה מוכרעת במהירות; חותך
גרונות נוסף שבא מאחוריהם ותפס עמדה כדי לירות ברובה קשת, נהרג במטח קטלני של בירזגראן; רובאי-קשת אחר תופס את מקומו, פוגע בבירזגראן ביריה חזקה שהודפת
אותה לאחור, מגלגלת אותה בבוץ וגורמת לה לאובדן סיבוב. המנהיג של הבריונים נכנס לקרב עם יתר
האנשים שלו, ומתפתח קרב קשה; המנהיג מתגלה כגנב, שמנסה את כוחו במכה מערפלת כדי
להעלם לצללים ונכשל; אנ'סיגלין הודפת אותו, והודפת
עוד התקפה שנראתה כאילו היא עומדת לחדור עמוק אל מרכז החזה שלה, וממוטטת את הגנב
לפני שהוא מספיק לעבור למצב של 'קריעה לגזרים' כפי שתכנן. יתר הבריונים נלחמים,
וכעת מצליחים לפגוע בדמויות ולספק אתגר קשה יותר, בעיקר כאשר אחד מהם מתחיל
לזהור בכחול, כאשר שריון כוח מוטל עליו. אישה פרועה למראה מצטרפת לקרב מאחורה,
צועקת דברים כמו "תכרעו ברך בפני! ("היק!") אני הגלגול החדש של
ההשתקפות הכחולה!"; היא מטילה לחשים פשוטים מאסכולת 'יד האדון' כמו קליעי
קסם, ומשתמשת בסוג מעוות של חזיז בדולח שנראה כמו כחול עכור נגוע בקיטור חם
ומסריח. הקרב קשה, אבל בסופו של דבר הדמויות
מכריעות את היריבים, ותופסים לפחות שלושה מהם בחיים: הבריון המטומטם עם הקול
העבה, מנהיג הכנופיה והכוהנת הבוגדת, שמתגלה כחניכה
לשעבר בשם רל'גוריס – שהיתה
מוכשרת מאד, אבל הודחה בקלון אחרי שהתגלה שגנבה באורח סדרתי וסחטה את הכספים
שחניכות צעירות היו מקבלות מהבית, ואז הכתה באכזריות ושברה את העצמות של נערה
צעירה שהיא חשדה שהלשינה עליה. רל'גוריס מטורפת למחצה, והתשובות שלה לא
קוהרנטיות. מצד אחד, היא מיללת על העוול שעשו לה בחצר הכחולה (באורח שגורם לאנ'סיגלין להסמיק ולטעון בכעס ש'אני לא דומה ליצור הזה!');
מצד שני, היא טוענת ש"הכל כבר ממילא אבוד. כוחות שאתם לא מתארות לעצמכן כבר
בתנועה, וכל המקום הזה ישרף בקרוב. אז מה היה מזיק אם
הייתי יוצאת מכאן עם קצת כסף?!", ובנוסף לזה, הדמויות מוצאות עליה תליון
מרושע למראה, שנראה כמו חיקוי לתליון של כוהנת כחולה, שהחריטות עליו מפוענחות
כיוצרות את השם "דאנז'ון נאאמוש". גם מהבריונים הדמויות לא מצליחות להוציא
הרבה, מלבד ש'סבא' שהוא מכשף גדול שכר אותן ואמר להן לוודא שאף אחד לא נכנס
מהכיוון הזה עד שהוא גומר את העסקים שלו בפנים (וכמובן, הוא לא טפש מספיק לספר לחלאות מסוגם שום דבר אמיתי על התוכניות
שלו); הם יודעים על 'הננס' שאוגר ירקות רקובים, יש לו קסם מפחיד והם מאד לא
רוצים לראות אותו מקרוב, ועל עוד יצורים דומים שמשרתים את 'סבא' ונמצאים בעומק,
אחרי הדלת הנעולה אותה אסור להם לעבור, וגם אין להם מפתחות – ושמה שעניין אותם,
זה שהבטיחו להם תשלום הגון עבור השירות שלהם. הדמויות כופתות את השבויים כדי שיחכו
במנהרה עד שהן יחזרו ויחשבו איך לזרוק אותם לשומרי החצר הכחולה, בתוספת המידע
שהחבורה תגלה בעומק. אל מעמקי המערה
– התקלות בננס המעוות מהאיזור בו היו הבריונים, יש התפצלות: אחד
הכיוונים מוליך לתעלת ניקוז מוצפת ועמוקה, שבה חונה סירה עם חפצים וציוד. אנ'סלגין מכירה את המקום, כמקום ממנו היו מגיעות דוברות או
סירות של מבריחים שהכירו את הכניסה הזו והיו מביאים דרכה שתיה ודברים אסורים
אחרים – אבל כמה שהם היו 'קצת מפוקפקים', הם לא היו דומים לחלאות שנמצאות כאן
עכשיו. הדמויות פוגעות בסירה ומנקבות בה חורים,
כדי לוודא שאף בריון או משרת אחר של 'סבא' לא יוכל להשתמש בה כדי להמלט. פתח צדדי מוליך ל'שמיכיה':
חדר שהבריונים נחו, שתו ובישלו בו; יש שם כמה חפצים אישיים של רל'גוריס, שלא מלמדים את הדמויות הרבה, וגם פסל ישן של טילארניס, שמתברר שהבריונים עשו עליו תחרות השתנה. הדרך האחרונה יורדת למטה, אל דלת כבדה
שהפעם, בניגוד לפעמים הקודמות בהן אנ'סיגלין היתה במנהרה, נעולה היטב, בנעילה שמחוזקת בקסם. כל האיזור לפני הדלת מלא בסיבים צמחיים שמתחפרים אל תוך האדמה
– חלק ממלכודת שבירזגראן מבינה שהיא מורכבת וקטלנית
מאד. בירזגראן מנסה את כוחה על הדלת, ומצליחה – לאחר
מאבק שכמעט הפעיל את המלכודת – להתגבר על המנעול המסובך. הדמויות פותחות את הדלת כדי סדק, סופגות
מכת צחנה של ירקות רקובים, ומציצות לחדר שמאחוריה. גם החדר הגדול הזה הוא
התפצלות: מלבד הדלת דרכה הדמויות מציצות, יש בו התחלה של מדרגות לולייניות ישנות
שעולות למעלה, וגם המשך שיורד למטה, כנראה אל חיבור למנהרות שמתחת לחצר הכחולה,
ועולים ממנו קולות של מכושים ועוד הדים מוזרים ומטרידים. בחדר עצמו, יש מעין 'אבטיחים' רקובים
מוקעים על מקלות כמו ראשים נוזלים ונתעבים; מרבד שעליו צלחות של אוכל צמחי רקוב
ושורץ תולעים (לא ברור אם בתור אורחות שנמשכו לרקבון,
או חלק מהמנה), ועוד. בחדר, שורץ ננס נתעב, אנושי עוד פחות זה שהדמויות ראו ליד
הפונדק בזמנו, אבל מזכיר אותו, שבוחן ערמות של תיבות מלאות בירקות רקובים; הוא
מחזיק שוט ארוך, ויש בחגורה שלו צרור מפחתות עבה. הדמויות מתקיפות את הננס בהפתעה, שמתחילה
עם ברד חיצים של בירזגראן, שעושה שימוש בחיצים
הקסומים של אורגי הערפל, שמתחילים לזהור בכחול בנוכחות היצור, ומתגלה שהם
קטלניים במיוחד כנגדו. הננס המעוות מספיק לצרוח "מה הרעש
הזה, מוחות גופון שכמותכם?!" לפני שהוא מבין
שהוא מותקף, אבל למרות נק"פ גבוה והתקפות
קטלניות שלו, כל הדמויות מצליחות לפגוע בו היטב, ובשילוב עם ההפתעה וראשי החץ
הקסומים שחישלה אורגת הערפל ואריליריל, הוא מוכרע
לפני שהוא מספיק לעשות הרבה. כאשר הוא נופל, הוא מתמוסס לעיסה מגעילה, ירוקה כהה
ומבעבעת שנראית כמו מיץ ירקות רקובים. הדמויות שומעות מכושים וקולות של יצורים
נתעבים נוספים בהמשך הפתח שממשיך אל המערות למטה, אבל מחליטות, לאחר דיון קצר,
לעלות קודם למעלה כדי לבדוק מה קורה בראש המגדל, היכן שאנ'סיגלין
בטוחה ש"הזקנה הבוגדת והמרושעת זוממת עם המכשף הרע איך לפגוע בחצר הכחולה,
וכדי לוודא שזה יצליח, עשו תוכנית איך להפטר ממני קודם". סצנת סיום:
"קולו של סבא" הדמויות מתקדמות במעלה המדרגות החורקות,
שעולות במעגלים מהמפלסים התחתונים אל מעל לפני האדמה והלאה, אל תוך האוויר; צחנת
הירקות הרקובים דועכת, ומפנה את מקומה למשבים קרים של רוח שבוקעים מהסדקים
בקירות המגדל. בסופו של דבר, הדמויות נעצרות כאשר הן
שומעות קולות מהתא למעלה; גבר ואישה מדברים, כאשר האישה היא ללא ספק הכוהנת
הזקנה אלט'לירן; והגבר מדבר בקול גבוה ומשועשע, אבל
מפחיד מאד; ואנ'סיגלין טוענת שהיא 'חשה' את הקסם
המרושע שלו. בירזגראן וטאלרי
צריכות להסות את אנ'סיגלין שמתחילה ללחוש בקול רם מדי
'ידעתי, ידעתי שלזקנה הזו יש עסקים מרושעים! היא בוגדת! בטח גם היא כוהנת של
באבוס!" שני הקולות מתמקחים ומתווכחים על משהו
שנראה כמו עסקה מפוקפקת שהם כרתו, בלא שהם אוהבים או בוטחים זה בזה בכלל. הכוהנת
הזקנה מטיחה: "התעייפתי מלחכות לך ולשוליה
הבוגדנית שלך, קוסם. היכן המחרוזת?" היא מזכירה ביהירות שהיא כוהנת כחולה, עושת רצונה של טילארניס, ואין לה
סבלנות לחלאות בוגדניות. הקוסם האפל – שמתגלה בהמשך כנקרומנסר רב-עוצמה, נשמע משועשע למדי, ועונה: "אה, סבתא... לא בריא להתרגש ככה
בגילך. חוץ מזה, למה ככה? את ממילא כבר כמעט גופון.
לא חבל לשרוף קברים... סליחה, גשרים, אל מי שיהיה אולי המעסיק הבא שלך?" מסתבר, שקוסם המוות הבטיח לאלט'לירן להחזיר לה מחרוזת מכושפת רבת-עוצמה שנוצרה במקור
במקום שנקרא סירסופול (אנ'סיגלין
נזכרת במשהו מ'הלימודים העיוניים' שלה שזו עיר עתיקה שהיתה
במולדת האנ'מירית הישנה, ושבה נולדה טילארניס עצמה), וששייכת בזכות למסדר הכוהנות הכחולות.
בתמורה, הזקנה פתחה בפני המשרתים של הקוסם האפל דרך אל המערות, שם חבוי משהו
שנקרא 'רסיס כסף אפל' ששייך למסגרת של איזו תמונה מכושפת, כנראה אפלה מאד. מהדברים שעולים מהשיחה עולה, שגם בלי
ההתערבות של הקוסם האפל הזה, הרסיס הזה 'התעורר' ומושך אליו יצורים אפלים. בתמורה לרסיס, הקוסם האפל הבטיח לאלט'לירן את המחרוזת, וגם עזרה מרומזת בטיפול ב'מכחולים'
(שהוא בז להם עמוקות), ובהמשך הוא רומז שעזרתו דרושה גם למנוע התפשטות של מגפה
'שכבר התחילה לבעבע באיזורי הכפר'. אלא, שהכוהנת
הזקנה מסרבת לפתוח עבור משרתי הקוסם את הדלת האחרונה והמכושפת שמוגנת בהגנות של
המסדר הכחול, לפני שתקבל את המחרוזת; והקוסם לא מוכן לתת אותה או אפילו להראות
אותה, לפני שהדלת ההיא תפתח בפניו. גם ההבטחה של הכוהנת שבתור כוהנת של טילארניס היא נאמנה למילתה, לא עושה עליו רושם: "כמה רומנטי, וכמה חבל שאני לא בוטח
בך אפילו עד מרחק נשיכה של גופון". בשלב הזה, הנקרומנסר
'מרחרח' וחש בנוכחות של הדמויות ("שלוש נשים צעירות, אחת מהן מהסוג שלך.
אני מריח אותה. זו היתה טעות גדולה, סבתא. טעות
גדולה-"). הוא מתחיל כישוף אפל, כשהוא מלגלג על החבורה. "אתן על המדרגות, בואו נשחק משחק.
כמה מהר בורחות שלוש ילדות מנוזלות כאשר אצל שואב נשמות רודף אחריהן-" הכוהנת מפסיקה אותו בחריפות, ומזכירה לו
שהיא לא 'נתנה' לו זכות להרוג חניכות של החצר או אף אחד אחר בתוכה, וקוראת
לדמויות להתקרב. אל'טלירן יושבת על ערמת קש בחדר בראש המגדל ההרוס
למחצה, מכורבלת בגלימות הכחולות שלה; הנקרומנסר נשען
על קיר סמוך – גבר עם זקן אפור בגלימות שחורות וכובע מחודד, ממש כמו שאנ'סיגלין תיארה, עם מדליון כסף בדמות גולגולת מחייכת;
וגולגולת אמיתית, משובצת באבנים יקרות ובוהקת באור ארסי, מוחזקת באחת מידיו;
כששרביט שלוף ביד השניה. הוא עדיין נראה משועשע מאד. טאלרי חושבת על התקפה – אולי בכוחות המשולבים
של החבורה והכוהנת הזקנה (למרות שזו לא נראית כרוצה קרב) הן יצליחו להכריע אותו;
אבל בירזגראן זהירה יותר – המכשף הזה נראה חזק מדי;
חזק בהרבה עבור הדמויות, גם עם אלט'לירן תעזור להן. אנ'סיגלין לעומת זאת מתנפלת על הכוהנת הזקנה
בהאשמות בגידה. אלט'לירן עונה לה בחריפות, שנראה שגם
בתור 'כוהנת עיונית' היא לא מבריקה, ושהיא דווקא עושה למסדר שירות, שהיא מחזירה
לו חפץ עוצמתי ויקר ערך שיהיה דרוש מאד בזמנים שמתקרבים. היא גם מוסיפה שממילא
המסדר היה צריך להפטר מהרסיס ההוא, שעושה צרות ומושך כוחות אפלים – והוא הדבר
האחרון שצריך בחצר הכחולה, אחרי 'חניכות עיוניות' ששכחו את המקום שלהן. העיניים
של אנ'סיגלין מתמלאות בדמעות. המכשף מלגלג, ומעיר "את רואה, סבתא?
אולי בכל-זאת היה כדאי שאהפוך את זו לגופון. נכון
שחבל על הפנים היפות שלה, אם כי השכל... כבר גופון,
אני חושש". הדמויות מטיחות במכשף האשמות על מעלליו
ועל המשרתים האפלים שלו למטה, ומזהירות את אלט'לירן
שהוא בוגדני ולא ראוי לאמון. המכשף עונה, עדיין משועשע מאד: "אוה,
כמה האשמות נבזיות, ילדות תחוחות שלי. אתן פוצעות את ליבי השחור והרקוב-" ואז, הוא עוצם את עיניו לרגע, והחיוך שלו
הופך נבזי עוד יותר, כשהוא מוסיף שיש לו בשורות טובות ובשורות רעות בשבילן.
הבשורות הטובות: הן צדקו. הבשורות הרעות: המשרתים שלו, לרבות שוליה שהוא מכנה
'פרח חצות' כבר ניצלו את הזמן שהוא יושב עם סבתא למעלה, ופתחו את המחסום הקסום
בכוחות עצמן, ולכן: "אני חושש שאני נפרד מכן עכשיו. היו
שלום ותודה על הדגים הרקובים"; ובכך, הוא נעלם ב'פוף' שמשאיר עשן שחור
ומצחין אחריו. אלט'לירן – שמוצאת את עצמה בלא
המחרוזת, מבוזה בידי מישהו שהערים עליה וגבר עליה בדבר שהיא מעריכה יותר מכל –
חדות מחשבה – מחזיקה את החזה שלה בכאב, נראית הלומה לגמרי וממלמלת "לא, לא
יתכן". הערת
המנחה: הסיום היה תלוי במעשיהן של הדמויות. האם הן מטהרות את המערות למטה,
והורגות את הננסים המעוותים והעבדים הפטרייתיים שלהם שהשתמשו בקסם של מלפפון
אל-מת ענקי כדי להחליש את קסמי המגן מספיק כדי לפרוץ את השער הקסום, או עולות
למעלה לפני שהן עושות את זה. הדמויות שוקלות לרדת בריצה למטה כדי
לעצור את הבוזזים, אבל השעה כבר התאחרה. השרצים נעלמו, ביחד עם הרסיס המקולל
שהמכשף רצה; אלט'לירן הובסה בידי 'הנקרומנסר עם חוש ההומור המפותח', ונותרה הלומה ומושפלת. |
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה
חזרה אל אינדקס הקמפיינים של מלסטרה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.