פרק 2: סיפורו של גרגר

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

פתיחה: שיחה מוזרה עם המחסנאי בורן

בירזגראן וטאלרי מתעוררות בחדר צדדי בבית של המחסנאי הראשי בורן, בשעה שאור דמדומים אדמדם בוקע מהחלון – קרי, הן ישנו כל הלילה שלאחר שובן ואת רוב היום שאחריו. הן מסוגלות לזכור במעורפל שהן סיפרו את עיקרי הסיפור שלהן לבורן לאחר שחזרו מותשות מהמערות העמוקות מתחת לחצר הכחולה, וגילו שהכוהנת הזקנה אלטלירן כבר לא שם; בורן אמר משהו על כך שהיא אישה עסוקה מאד, ושהיא כנראה הלכה להזהיר את המראה הראשית לינטוריאל – והוא הבטיח שיעביר לה את החדשות שהדמויות סיפרו לו.

הדמויות מנהלות שיחה שקטה על המאורעות במבוך ומה שמדאיג אותן, כולל ה'מכחולים' ומה הם חיפשו במערות למטה. טאלרי מספרת לבירזגראן שהיא הרגישה כאילו הכוהנת הזקנה מדברת אל תוך התודעה שלה, באופן שהזכיר לה קול שגרם לה דחף עז להגיע לחצר הכחולה – הגם שהיא לא בטוחה שמדובר באותו קול. בירזגראן משערת "לפי בדיקה לוגית" של המידע שידוע לה, שכנראה זו השפעה קסומה של כוהנת כחולה כלשהי.

 

כאשר הדמויות יוצאות מהחדר שלהן, חדר ההסבה בו התקיימה הסעודה של ליל אמש שקט וחשוך; בורן עובד לאור נר על שולחן צדדי (בירזגראן מתגנבת כדי לראות מה הוא כותב, ומגלה שמדובר בחשבונות מחשבונות שונים של החצר הכחולה, והם לא נראים 'טוב' במיוחד מבחינת הרווחים).

בורן ידידותי מאד ומשבח שוב ושוב את בירזגראן וטאלרי על הגבורה שלהן, אבל משהו בחיוך שלו מוזר, כאילו יש צל מאחוריו; הוא מתחמק מאד בכל מה שנוגע לכוהנת הזקנה, ואומר משהו שהיא 'עסוקה מאד' ולא זמינה לפגוש את הדמויות בקרוב – אבל שהיא שלחה מישהי להתעניין בשלומן. בורן מעודד את הדמויות, אולי קצת יותר מדי, להסיר דאגה מראשן; מצהיר שאין לו מטלות בשבילן, והן יכולות לקחת את הזמן וללכת לשוק המקומי כדי למכור ולקנות דברים, ו"כל מיני דברים שהרפתקנים עושים".

המחסנאי אומר שצפוי לדמויות גמול מהלבלר של לינטוריאל, אבל "אין צורך לחכות עד שהפקיד העצלן הזה יעשה משהו", והוא בעצמו יתן לבירזגראן גמול – למעשה, הוא מציע לה לקחת את הקשקשים רבי-הערך של הלעסנים האפורים שהיא וטאלרי הרגו, אל חווה שנמצאת יומיים הליכה מדרום-מזרח לחצר הכחולה, סמוך לעליה לגבעות המקור הבוער, ומשם מגיעה גם הרבה מהאספקה החקלאית של החצר הכחולה עצמה. בחווה חי פעם אומן-עור פארילי ידוע בשם שאדלארג ש"ידע לתפור לעסני עצמות כאילו היו משי", וכיום חי שם הבן שלו מארבוז, שבוודאי זוכר עוד כמה מהסודות של אבא שלו. בורן מבטיח לבירז מכתב המלצה ממנו אל אדון החווה, כדי שילמד אותה מתכון שקשור ללעסני עצמות, כשהוא משבח אותה שוב ושוב ש"היא בדרכה להפוך לאומנית עור דגולה". במאוחר, הוא נזכר בטאלרי (שהוא כמעט שכח את השם שלה, וקצת נרתע או מעט נבהל כשהיא מצהירה על השם המלא שלה) ואומר שכדאי שהיא תלווה את בירז כי "יש שמועות על בעיות באיזור ההוא. שמעתי משהו על חיות, חיות גדולות". 

טאלרי משיבה שמלבד כישורים בחרב, תמיד יש ביקוש לפייטנית נודדת מסוגה.

 

הדמויות מתחילות לחשוד שבורן רוצה למעשה להרחיק אותן מהחצר הכחולה; וכשהן שואלות שאלות נוספות הוא אומר שגם הוא שמע את השמועות על מפקדת משמר מתה, וכל מיני דברים אחרים שקשורים לתקופה הנוראה של התקפת המורדות של ורד אפור, ובעיקר למורדת אחת, אכזרית בהרבה מהאחרות, ש"מתה מוות אלים ואכזרי ממש כמו שהיו החיים שלה".

הוא גם רומז לדמויות לא להתעסק בעניין 'הלגיונר חסר השם', ברומזו שיש בחצר הכחולה הרבה דברים נסתרים, ובחלקם עדיף לא להתעסק.

בורן נראה מוטרד מאד וממלמל כאשר הדמויות יוצאות; בירזגראן מנסה לצותת לו ולהבין משהו מדבריו, אבל לא מצליחה.

הדמויות מתייעצות ביניהן בשקט, ומחליטות להמשיך לחקור את המסתורין של החצר הכחולה, כאשר הן יעמידו פנים שהן מקבלות את ההצעה ויוצאות את החווה של מארבוז (מחר או מחרתיים, לאחר שבורן יכתוב את מכתב ההמלצה ויתן אותו לבירזגראן), אבל בפועל יסתתרו וימשיכו לרחרח מסביב לחצר הכחולה.

 

 

טיפוסים מפוקפקים בשוק של החצר הכחולה

השוק של החצר הכחולה הומה פעילות כאשר בירזגראן וטאלרי נכנסות לתוכו. הדמויות מטפלות בלא בעיה בכל מה שנוגע למכירה והחלפה של חפצי ערך והצטיידות, אבל שמות לב לכמה טיפוסים מפוקפקים שמסתובבים בשוק:

שני צעירים עם ארשת מפונקת וממורמרת, שנראים כמו 'מכחולים' ממחנה האומנים שמחוץ לחצר הכחולה. אחד מהם בעל חזות אנ'מירית רגילה – עור חיוור, עיניים בהירות ושיער כהה, עם שריון עור ושני סכינים (מציטוט עולה שהשם שלו טיל'סורן, אבל החבר שלו מכנה אותו 'טילטיל'), והשני טיפוס עם פס סגול בשיער, נזם בצורת אשכול ענבים באף, וגלימות וכנראה גם שרביט שמזהים אותו כקוסם מסוגל כלשהו (טילטיל מכנה אותו 'גרגר').

ממה שבירזגראן מצליחה לצוטט, השניים האלו הם ניצולים מההתקפה של 'המכחולים' על המערות למטה, שהסתיימה בתבוסה כואבת לנמלי הענק האפלות (על הלחי של 'גרגר' יש פצע שנראה כמו נתז של חומצה שלא טופל כמו שצריך), והם ממורמרים מאד – בעיקר טילטיל. הם חיכו ל"איזה טיפוס כפוי טובה" בשם מורפראן, אבל מבינים שהוא כבר לא יגיע, כשהם מכנים אותו 'כפוי טובה', ו'נראה לך שהוא ילכלך את הידיים האציליות שלו בזה, ועוד עכשיו'?

טילטיל מנסה לשכנע את החבר שלו בתוכנית אחרת, שנוגעת לאיזו קרובת משפחה דרך סבא שלו (שטילטיל הוא צאצא לא חוקי שלו), אבל השיחה נקטעת כאשר אחד השומרים של החצר הכחולה מבחין בשניים ושם עליהם עין – הוא לא מחבב טיפוסים כאלו שמסתובבים קרוב מדי לחצר הכחולה.

 

טיפוסים מפוקפקים אחרים שהדמויות מגלות, הם לוחמים מיומנים ואכזריים למראה, זרים עם אדרות שעירות (אחר-כך הדמויות יגלו או ינחשו שאלו אנשים מטולו), שבאים עם קרון עמוס בסחורה מפוקפקת – בין היתר פטריות גבשושיות מעלות אד חם, שהם כותשים לבקבוקים עבור הקונים הצמאים (והדמויות חושדות שהמשקה האלכוהולי החם הוא בעל השפעות שגורמות להתקפות אלימות, לפחות לפי שני שיכורים שנכנסים להתקף זעם וכמעט מוציאים זה לזה את העיניים בקטטה על שום דבר, מיד לאחר שלגמו כמויות מ'שיכר הפטריות). בקרון יש גם נתחי בשר אפורים שנראים מוזרים.

בירזגראן משאירה את טאלרי לחפות עליה, ומנסה להתגנב אל מאחורי הקרון. היא מגלה שהוא שמור היטב, בין היתר בידי ברנש שנראה מסוכן ומהודר (בדרך המחוספסת של טולו) יותר מהאחרים, וגם בידי שני זקיפים נוספים עם כלב שעולה על הריח של בירזגראן ומתחיל לרחרח ולנהום לכיוון המשוער שלה.

שני ה'מכחולים' – טלטיל וגרגר – מופיעים; נראה שהם מנסים לחפש עבודה אצל מה שנראה כמו מבריחים אפלוליים מטולו. הם מופנים אל 'הבוס' (שמתגלה אגב כך ששמו הוא גארם), והדמויות מצליחות לצוטט לשיחה שלהם.

טילטיל וגרגר מציגים את עצמם כ'קוסם גדול וחותך גרונות שהרג המון אנשים' (וכאשר אנשי טולו מזלזלים בהם, הוא מוסיף בכעס 'הרגתי יותר אנשים ממה שאבא שלך זיין כבשים'). גארם לועג להם: "קוסם גדול וחותך גרונות? אז תקע את השרביט שלך בתחת, ואתה לך ותחתוך לעצמך את הגרון", הוא אומר שהוא לא צריך בשירות שלו 'מכחולים מפונדרקים' – אם הם רוצים, שילכו ויוכיחו את עצמם קודם, למשל – יביאו לו ראשים של כמה מהאויבים שלו.

בעניין הזה, גארם מזכיר 'בחור גדול מהעמק שלי שמסתובב באיזור, ביחד עם איזו סייפת עם שיער אדום', אבל מיד צוחק ואומר שהשניים האלו יאכלו את טילטיל וגרגר בלי מלח. אז אם הם לא יכולים להרוג אותם, לפחות שיביאו לו משהו קסום כדי שיתרשם – ועד אז, שיתנדפו.

"לכו לגנוב תרנגולות מהלול ולכשף אותן. לא צריך אצלי בכיינים מאופרים".

ביזגראן מנסה להתקרב ולחטט באחורי הקרון ברגע מתאים, אבל נכשלת ומתגלה. היא כן מצליחה לזהות כל מיני סחורות מוזרות מאחורי הקרון, וביניהן נבלות של שני 'גוזלים' גדולים בהרבה מהרגיל, עם מקור ארוך ומשונן, ובלי שום חתימה או שרידים של נוצות או פלומה עליהם. כאשר השומרים מאתרים את בירזגראן, הם מאיימים עליה, אבל היא נסוגה מיד אגב שהיא ממציאה תירוצים, ועד כמה שהם רוצים לקרוע אותה לגזרים, הם מהססים לעשות זאת בתוך השוק של החצר הכחולה, ומורים לבירזגראן להתנדף לפני שיאכילו את הכלב שלהם במעיים שלה.

 

כך או כך, הדמויות נסוגות ותופסות מרחק מהקרון.

 

טאלרי מאתרת טיפוס מפוקפק מאד למראה, כנראה סוג של גנב או פושע, שמוכר 'סחורות סודיות', ונראה שהוא בולע אותה במבט שלו. כאשר הברנש מלגלג על 'יופיה' של בירזגראן ותוהה האם היא "גורג המחמד" של טאלרי, האחרונה גוערת בו עם יותר משמץ איום, שלא יעז לדבר כך לחברה שלה.

לברנש הזה (טל'דול) יש כל מיני דברים, לרבות עשרה ראשי חץ שנראים מעולים, מהולים במתכת כסופה של אורגי ערפל, שבסופו של דבר בירזגראן קונה אותם.

 

הברנש מסביר בגיחוך שזה במקור מעשי ידיה של החרשית אורגת הערפל וארליריל, אבל היא עזבה את החצר הכחולה שלא על-מנת לחזור, ואורג הערפל הצעיר שהיא השאירה אחריה היה טפש במיוחד, וכנראה סיים עם 'חיוך אדום' בתוך שלולית. טל'דול אומר שזה לא הוא, הוא קנה 'ביושר' מ'חבר של חבר'. בירזגראן לא נותנת למוצא המפוקפק של הסחורה לעצור אותה, וקונה את כל עשרת ראשי החץ בלא פחות מ-400 באן.

טל'דול מודע לסכסוך בין טאלרי לבין גובה החובות נמר, ותוהה איך זה שהיא עדיין לא עם חיוך אדום ("נמר מתרכך עם הגיל, אני רואה"); הוא לא מתרשם מהתיאור של הדרך בה טאלרי הרגה את השליח של נמר – "מר חולד", ואומר שאפשר לקנות חמש חולדות מסריחות כמוהו בבאן אחד. טל'דורל אומר שהוא לא מתערב בעניין, אבל הוא מסרב 'להתעכבר' על נמר – הוא לא רוצה חיוך אדום בעצמו. אבל הוא מוכן לספר לדמויות כמה סודות אחרים בעד תשלום הוגן ("הסחורה הכי טובה היא זו שמחזיקים בראש, לא בידיים"), והדמויות, לאחר מיקוח, משלמות לו עוד 180 באן עבור צרור חדשות ומידע.

 

טל'דול מספר לדמויות שמנ'לורן, החבר המגודל והאדיוט של אנ'סיגלין, חושב שהוא קנה בזיל-הזול חלק ממחרוזת שהיתה שייכת למישהי בשם ואל'רה האפורה, אחת הפושטות הכי גרועות בצבא של ורד אפור. כנראה מכרו לו איזה קשקוש מזויף, אבל אם הוא ימשיך לקשקש על זה, מישהו יאמין לו ואז הוא יסיים בסוף מהיר וכואב. הוא רומז לדמויות ש'המכחולים' מתעניינים במשהו שקשור לאותה ואל'רה – ועכשיו, אחרי ש'העלם' הסתלק, הם מונהגים בידי שני טיפוסים מוזרים שבאו מנמל גדול רחוק במערב. טל'דול כבר יודע על התבוסה של המכחולים מידי הנמלים יורקות החומצה. חלק מהם היו רוצים להתנדף מכאן, אבל הזרים מהמערב מחזיקים אותם בכוח.

הגנב מספר לדמויות ש"החברה שלכן, החניכה המהוללת בעיני עצמה' הסתבכה בצרות, נראית רע, ונמצאת באוהל שתיה עלוב בפאתי השוק, בשם 'הפרח הסגול', ושם היא שותה את עצמה לדעת.

טל'דול טוען שהוא לא יודע שום דבר על 'הלגיונר חסר השם', אבל רומז לדמויות שזה עניין שאם הן ממש, אבל ממש בטוחות שהן רוצות לחטט בו, שיבדקו במגדל הכחול (כלומר, במקום בו גרות לינטוריאל והכוהנות הבכירות).

לפני שהן עוזבות, טל'דול שואל את טאלרי ('סתם מסקרנות. לא שאני יוציא באן מהכיס בשביל זה') אם היא לא הסתובבה פעם עם 'איזו בחורונת עם שיער חום-עכבר ואצבעות קצת מהירות, ראנס משהו?').

טאלרי מתקשחת, ובלי להזכיר את סופה המר של החבורה ההיא, אומרת שהיא אכן הסתובבה איתה קצת, ושואלת מדוע. טל'דול מושך בכתפיו ואומר ש"יצא לי להסתובב איתה פעם, עד שהחיים ושתי אצבעות שהיא הורידה משותף עסקי הפרידו ביננו".

 

זמן קצר לאחר מכן בירזגראן מלמדת לקח כואב מאד זקנה פארילית רמאית, שמדיפה כולה ריח ירקות רקובים. הזקנה מושכת את בירז אל הדוכן שלה, ומנסה למכור לה גלגל כישור מוזר, רוטט ומזיל טיפות ירוקות בלא פחות משמונה-מאות באן ("המחיר האמיתי זה אלף, אבל בגלל שאת אחת מאיתנו, האבא הגדול יברך, אני אחסוך לחם מפי ואעשה לך מחיר מציאה") – אגב שהיא נוגעת בה ומלטפת לה את הגב באורח דוחה למדי. היא מתחילה לרקום סיפור בדים ש"זה לא כישור פשוט. זה כישור הזמן, התמירו לתוכו את הזמן בקסם גדול של מכשף מארץ רחוקה בדרום".

בירזגראן, שמנחשת נכון שהכישור הרקוב שורץ תולעים, רוכנת כאילו לבחון את הסחורה כשהיא מעמידה פנים לרגע כמתרשמת מהסיפור של הזקנה, ואז מנקבת אותו במקום רגיל בבת אחת, באורח שגורם לכל התולעים המגעילות להשפריץ החוצה – תולעים שמנות ותפוחות בגודל אצבע, שכאשר דורכים עליהן הן מתפוקקות לשלולית ירוקה סמיכה שנראית כמו מיץ מלפפונים רקוב (חרף מאמציה של בירזגראן, חלק ממנו כן ניתז על הנעליים שלה).

מתחילה מהומה שלמה, כאשר סוחרים מקללים נרתעים באימה בדוכנים הסמוכים, כאשר המיץ המגעיל של תולעים מתיז לכל הכיוונים; והזקנה צורחת, בוכה ומאשימה את בירזגראן שהרסה לה את הסחורה.

השומרים מגיעים, אבל רגע לאחר מכן פורצת בשוק מהומה רבתי, כאשר חבורה של עופרים אדוקים מלווה באישה פארילית צורחת עם מטפחת שמכסה את ראשה, נתפסת ונגררת החוצה בידי שומרי החצר הכחולה. העופרים צורחים על כפירה, על כך שהמקום הזה היה פעם מעגל אבנים קדושות ש"קוראות להם", והם ובעיקר האישה הצורחת בקול גבוה, מנסות להסית ולקרוא לסוחרים ולפועלים הפארילים בשוק, כשהם צועקים סיסמאות בגנות האנ'מירים.

ההצלחה חלקית – הפארליל המקומיים אמנם לא מתערבים ממש, אבל מקדירים פנים וחלקם לוחשים שהעופרים בעצם צודקים, ובין היתר נמאס להם מהאנ'מירים והיחס השחצני כלפיהם. בירזגראן, חרף המוצא הפארילי שלה, לא חשה ולו טיפת הזדהות או עניין, אבל היא וטאלרי מנצלות את המהומה כדי להעלם מהשטח, בעוד הזקנה ממשיכה לצעוק, והסוחרים מסביבה צועקים גם הם ומקללים אותה על כל טינופת התולעים והצחנה.

 

 

שיחה באוהל 'הפרח הסגול'

אנ'סיגלין אכן נמצאת באוהל שתיה עלוב למדי בקצה השוק (ולא בפונדק החיפושית הכחולה), והיא אכן במצב רע: שיכורה לגמרי, הגלימות המפוארות שלה מוכתמות בכתמי זיעה ומשקה, והשיער שלה פרוע. היא מנסה לכתוב מכתב להורים שלה, מלא תלונות על העוול שנעשה לה גם בידי הדמויות, וגם – כפי שיתגלה בהמשך – בידי כוהנת כחולה בכירה בשם אנסיריאל, אבל הדיו מכתים את הקלף והכתב שלה לא קוהרנטי.

מנ'לורן ולינסוריל הצעירה מהחבורה שלה שומרים עליה, אבל כאשר המהומה עם העופרים האדוקים מתחילה, הם רצים לראות מה קורה, כאשר מנ'לורן מנופף באגרופים ומנסה להתקרב לעופרים שנגררים החוצה – מה שמבהיר לדמויות שהן יכולות לתפוס את 'החניכה הבכירה' היהירה לבדה.

בירזגראן וטאלרי מחליטות – למרבה ההפתעה - לנסות לדבר על ליבה של החניכה היהירה ולהתפייס איתה. התגובה הראשונית של אנ'סיגלין עויינת (אגב שהיא מגהקת ומזילה ריר על הצווארון המטונף שלה, דבר שמלבה את הכעס שלה), היא ממלמלת שהתבוסה שלה היא זמנית לגמרי, והיא עוד תנקום – בעזרת השושלת העתיקה והטהורה שלה – בכל מי שעשה לה עוול; והיא בוכה ודורשת מהדמויות להסתלק. הדמויות מסרבות ומנסות לשכנע אותה לנהוג בהגיון, אגב שהן מנסות לברר מה קרה לה ולהציע לה עזרה.

מתוך הבכי של אנ'סיגלין עולה, שלאחר שנמלטה מחדר ההסבה של בורן בליל אמש, היתה לה התקלות עם הכוהנת אנסיריאל; אנ'סיגלין היתה נסערת, כנראה דרשה ממנה משהו לגבי הלימודים שלה (שלא יהיו רק 'עיוניים'), זכתה לסירוב, התפרצה, ואז זכתה למקלחת צוננת על הדרך בה היא מתנהגת, עם איום שהיא על סף הדחה ממעמד חניכה של החצר הכחולה, ושאנסיריאל תדבר עם המראה הבכירה לינטוריאל בעניין.

אנ'סיגלין יורה אש וגופרית בכוהנת הזקנה וחדת הלשון אלטלירן, ואומרת לדמויות בכעס שכדאי להן לא לסמוך עליה בתור בעלת הברית – הזקנה הזו מרושעת והלב שלה רקוב. היא מתעקשת שהיא ראתה את הכוהנת הזקנה חומקת ליד המגדל הנטוש של החצר הכחולה אתמול בלילה, ושהיא נפגשה שם עם מכשף מפוקפק עטוי שחורים עם כובע מחודד גבוה, וקול שהפחיד אותה; אנ'סיגלין בטוחה שמדובר במכשף מרושע, ושהכוהנת הזקנה זוממת ביחד איתו משהו אפל במיוחד. והיא מבטיחה לעצמה שהיא תחשוף את זה ותביא להדחה בקלון של הזקנה ש'התאכזרה אליה' (והיא שוב מזכירה בלעג את זה שהיא נתנה לבת שלה להתחתן עם פארליל).

בירזגראן בולעת את העלבונות בשיוויון נפש, ושבה ומציעה לאנ'סיגלין הפסקת אש, ושהיא וטאלרי יוכלו לעזור לה, אם היא תפסיק לרדוף אותן; ובתור שלב ראשון, הן יעזרו לה ללכת למגורי החניכות... לא, בעצם עדיף שהיא לא תראה שם בצורה הזו – אל פונדק 'החיפושית הכחולה', כדי שתוכל להרגע ולחזור להופעה מכובדת יותר.

אנ'סיגלין מוחה ועדיין לא בטוחה או ממוקדת, אבל הדברים הצליחו לגעת בה ולשכנע אותה, לפחות חלקית; למרות שהיא עדיין מטיחה כמה דברים שחצניים על הבית שלה, באופן די פתטי.

 

 

המכחולים חוזרים

הדמויות לא הקדימו ולו ברגע להוציא את אנ'סיגלין מאוהל השתיה, משום שרגע קצר לאחר שהן גוררות אותה משם, מנ'לורן חוזר (בלי לינ'סוריל הצעירה, שכנראה חזרה למגורי החניכות), כאשר ביחד איתו לא אחרים מאשר צמד המכחולים – טילטיל וגרגר.

החבורה מתפצלת. בירזגראן נשארת לצוטט, וטאלרי מרחיקה את אנ'סיגלין לכיוון הפונדק. החשש מתאמת: שני המכחולים אכן מחפשים את אנ'סיגלין, כשהם – בעיקר טילטיל (גרגר נשאר זועף ומרוחק יותר), מתמרנים את מנ'לורן השוטה; טילטיל הבין שהוא חושק באנ'סיגלין, ומשתמש בזה לשכנע אותו 'לתת להם לעזור לה'.

מסתבר, שטילטיל מעוניין להשפיע על אנ'סיגלין לקחת אותו אל המשפחה שלה ל"איחוד משפחתי שמח" (הוא שוב טוען שהוא למעשה צאצא ממזר של סבא שלה), כולו מחשבות על הכסף של המשפחה, ועל איך שהוא 'לא יצטרך יותר את 'לור-לור' כדי לישון על סדינים מבד רך וליסוע בכרכרה. הם מנסים לפתות את מנ'לורן לקחת אותם ואת אנ'סיגלין אל חורבות שנמצאות מרחק מה מצפון לחצר הכחולה, מהצד השני של דרך המלך – שם חיים 'קבצנים משוגעים' מהם מנ'לורן קנה 'חלק מהשרשרת של ואלרה האפורה' בעד ארבעים באן.

טילטיל מסביר למנ'לורן שליד המרבץ של הקבצנים יש דלת מכושפת באבן, שהחבר שלו גרגר יכול לפתוח, ומאחוריה יש אוצר, כולל אבני חן מכושפות. עם מנ'לורן שכבר מכיר את הקבצנים האלו ואנ'סיגלין יעזרו לו, הם יתחלקו כולם באוצר, אנ'סיגלין תחזור הביתה עשירה, ו... (כאן הוא קורץ) "כאשר אתה והיא תתחתנו, תשמור לי ולחבר שלי גרגר מקום בשורה הראשונה, הא?"

 

גרגר מסויג וזועף בהרבה, המבט שלו תועה למרחקים; הוא משיב בנהמה והנהון, כאשר טילטיל רומז שהאוצר קשור לואל'רה האפורה, ולמעשה "הסיפור של גרגר" הוא שהוא צאצא – כנראה נין לא רשמי – שלה.

התוכנית נתקלת בבעיה, כאשר מתברר שאנ'סיגלין לא נמצאת. מנ'לורן מציע לעשות את העסקה בלעדיה, ולהביא לה את ההפתעה אחר-כך. גרגר זועם, וחוזר שוב ושוב על כך ש"אי אפשר בלי שהיא תהיה שם". בסופו של דבר, צמד המכחולים שולח את מנ'לורן להביא את אנ'סיגלין, והם אומרים שיחכו לשניהם בקרחת יער קטנה ליד דרך המלך, מרחק רבע שעה הליכה בערך מהחצר הכחולה.

 

מנ'לורן הולך לחפש את אנ'סיגלין – ונתקל במקום זה בבירזגראן, שמנסה את כוחה במשימה המתסכלת של להכניס קצת שכל במוח הזעיר שלו (כשהיא צריכה לחזור מפעם לפעם לאט על דברים, כאילו היא מדברת אל פעוט מטומטם במיוחד).

מנ'לורן לא לגמרי יורד לסוף דעתה של בירזגראן, שמסבירה לו שאנ'סיגלין בסכנה. שהאנשים האלו קשורים לכת שסוגדת לבאבוס, ושהיא מנחשת שהם כנראה זקוקים לדם של כוהנת כחולה בשביל איזה קסם או טקס אפל. מנ'לורן עדיין רוצה את האוצר, אבל משתכנע ללכת עם בירזגראן לפונדק החיפושית הכחולה.

ביזגראן ומנ'לורן מגיעים לפונדק, שם הפונדקאי מראה לבירזגראן איזה חדר שכרה הידידה שלה בשביל החניכה הכחולה. מנ'לורן נאלץ להמתין בהיכל השתיה (לא ראוי שהוא יכנס לחדר של עלמה שנמצאת במצב עדין, בוודאי אם מדובר בחניכה כחולה), ובינתיים מתחיל לפצות על ההמתנה והשעמום בהזמנת שתיה.

בירזגראן נכנסת לחדר שבו טאלרי מטפלת באנ'סיגלין, ומסייעת – גם באמצעות הידע שלה בעשבים, להתגבר על כאב הראש והסחרחורת שלה, מספיק כדי שהחניכה תהפוך צלולה מספיק לשמוע את החדשות. אנ'סיגלין לא מקלה על טאלרי, ולא מפסיקה להתלונן על העוול שנעשה לה בחצר הכחולה. היא מתמרמרת אפילו על אלאנדרין – ידידתה לשעבר – שהחליטה לפי השמועות 'לאמץ איזו עוזרת מטבח בת-בלי שם ולהפוך אותה לכוהנת כחולה. איזה בזיון!'

טאלרי מנסה לעודד את רוחה של אנ'סיגלין ולומר לה שהאיום בסילוק מהחצר הכחולה לא כל-כך נורא; כי ממילא כל המקדשים האלו, וגם מסדרי האבירים של האימפריה, התנוונו וריקים מאנשים ראויים – ובגלל זה מורדת בזויה כמו ורד אפור הצליחה לשבור את האימפריה האנ'מירית. הדברים האלו רק גורמים לאנ'סיגלין למרר חזק יותר בבכי.

 

אנ'סיגלין היא לא אדישה לאפשרות של אוצר ואבני חן קסומות, אבל בניגוד למנ'לורן, מבינה היטב את הסכנה (לפחות אחרי שהיא התפכחה מספיק).

בסופו של דבר, החבורה מסכמת על תוכנית: אנ'סיגלין תשיג את השריון והחרבות שלה (היא חוזרת על כך שהיא לא שיקרה כאשר אמרה שהיא מסתייפת היטב), ותלך כאילו לבדה (בלי מנ'לורן, שנוחר עכשיו על השולחן בהיכל השתיה) לפגוש את 'המכחולים' באותה קרחת יער. בירזגראן וטאלרי ילכו אחריה ממרחק – ובזמן המתאים יסגרו את המלכודת.

אחרי התארגנות ומנוחה קצרה, החבורה יוצאת מהפונדק שכבר התרוקן כמעט לגמרי בשעה הזו של לאחר חצות (אבל הדמויות שומעות כלי עבודה שמשמיע קול ליטוש חלש, בירזגראן מציצה דרך חור המנעול, ומגלה שהקוסמת קורלתיריה נמצאת באחד החדרים, עובדת על ליטוש של אבן נוצצת פשוטה שעלה בידה להשיג).

 

 

סצנת סיום: פתיון ושמו אנ'סיגלין

בסופו של דבר, החבורה יוצאת לעבר קרחת היער, כאשר אנ'סיגלין צועדת לפני האחרות ומשמשת מרצונה בתור פיתיון.

טילטיל ובעיקר גרגר חסרי מנוחה וכועסים על האיחור הגדול; החבורה שומעת אותם מתווכחים, כאשר טילטיל שב ומשכנע את החבר שלו ש'העלם' ובעיקר שני "הזבלים מהנמל ההוא במערב" בגדו בהם ושלחו אותם למות מול "הנמלולים"; הוא שוב שואל את גרגר אם זה בטוח שהוא צאצא של ואל'רה האפורה, וגרגר מושך בכתפיו ואומר "זה הסיפור שסיפרו בבית זונות".

"ככה או ככה, שנינו נהיה עשירים בקרוב"

"מה שאתה אומר, חבר שלי טילטיל. מה שאתה אומר".

אנ'סיגלין מתגלה, עם ארשת מפונקת וחסרת סבלנות, ושואלת שוב על התוכנית, כשהיא מנערת בביטול את הכעס של המכחולים על האיחור. ברגע המתאים, בירזגראן נותנת את האות, ומשגרת ברד חיצים קטלני על "גרגר" – תוך שהיא עושה שימוש בראש חץ קסום של אורגי ערפל שקנתה מהגנב טל'דול; טאלרי מסתערת, ואנ'סיגלין מתקיפה את טילטיל, לפני שהגנב מספיק להבין מה קורה ולנסות תרגיל מלוכלך כדי להעלם בצללים.

ה"קרב" הופך בתוך שניות לטבח. ברד החיצים פוגע בשתי פגיעות קריטיות, והקוסם 'גרגר' מת עוד לפני שהוא פוגע בקרקע. אנ'סיגלין משתמשת בשיסוף כפול ובמכה נוספת עם הנשק השני שלה, פוגעת גם היא בפגיעה קריטית, ומכריעה את טילטיל המופתע מיד. למזלו, היא מכה את המכה האחרונה עם החלק הקהה של החרב, כך שהגנב המפוקפק מוכרע לרצפה, אבל לא נהרג.

 

הדמויות כופתות את טילטיל, שמילל שהן "שודדים ורוצחים", ושהוא לא עשה כלום, הוא בסך הכל רצה פיוס משפחתי כדי לחזור לחיות חיים ישרים; ועורכות 'מגבית' ממנו ומהגופה של גרגר – ממנו הן מורידות כמה חפצי ערך (כולל הנזם שלו שמשובץ באבני חן ועשוי כמו אשכול ענבים), כולל שני שיקויי ריפוי קל, שיקוי שמן צפרדעים ומגילה שיש עליה כנראה לחש של קוסם.

 

החבורה שוקלת מה לעשות; האם לבדוק את הסיפור על הדלת הקסומה עם האוצר (למרות שגרגר כבר לא במצב לפתוח אותה) והאבנים המכושפות – ואגב כך גם לבדוק למה בדיוק רצו את אנ'סיגלין או את הדם שלה – או אולי לחזור לחצר הכחולה, בין היתר כדי לבדוק את הטענות של אנ'סיגלין על מזימה מוזרה של הכוהנת הזקנה אלט'לירן במגדל הנטוש בקצה החצר, והסיפור על מכשף מוזר בבגדים שחורים שהיא נפגשה איתו. מסתבר, שאנ'סיגלין (שהיא אמנם מכירה תודה במידה מסויימת, אבל עדיין נוהגת בשחצנות לא מעטה כלפי 'החברות החדשות שלה', ולפחות פעם אחת כמעט הגתה בטעות את השם 'בירביר') מכירה דרך להתחמק אל מתחת למגדל הזה – יש דרך סודית שמתחילה סמוך למגורי החניכות, שהן משתמשות בה מפעם לפעם כדי להגניב משקאות ודברים אסורים אחרים למגורים, ואחת ההתפצלויות שלה מובילה הישר אל מתחת למגדל ההוא.

בסופו של דבר, החבורה בוחרת באפשרות השניה; הדמויות גוררות את טילטיל המיבב כשהוא כפות, כדי "לזרוק אותו לשומרים של החצר הכחולה, שימצאו בור כלא להשליך אותו אליו", ומתחילות לחזור לעבר העיירה והמקדש החרב למחצה שמעליה.

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

חזרה אל אינדקס הקמפיינים של מלסטרה

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.