פרק 1: הערב הכי גרוע של בירזגראן (חלק ב')
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה
|
הארועים בביתו של האדון בורן כאשר דמויות השחקן נכנסות לבית של האדון
בורן מואר ומלא תכונה מהרגיל; בורן מקדם את בירז
בנזיפה (לא כעוסה יתר על המידה) על האיחור שלה, ושולח אותה למטלות שקשורות בהכנת
חדר ההסבה לאורחת חשובה – בין היתר, להבריק את גביעי הכסף לפני שהיא מציבה אותם
על השולחן, ואז לבדוק את הכופתאות במטבח, ולהיות מוכנה להגיש לשולחן (הוא
צריך לדבריו נערה מגישה עם מעט שכל בראש, שלא תשבור חצי מהכלים). טאלרי מקבלת גם היא מטר שאלות והוראות; היא
נשאלת האם היא יודעת נעימות מקאראנ'רוהה וקארן-א-ת'אל, כאשר בורן ממטיר עליה שמות של מנגינות ("אפור
הוא אגרוף הגרניט", "שלג על הערב הכחול", "סערה בלין
מורלית"), ודורש ממנה להתכונן ולבדוק את המיתרים שלה, כי "אין מקום
לטעויות". בתמורה, טאלרי מצליחה לקבל הבטחה
לתוספת של עוד כמה באן, אם האורחת הנכבדה תתרשם. בדיעבד, יש כמה
רמזים שהאורחת הכבודה יותר ידעה מראש ואולי אפילו דאגה להזמנה של 'הפייטנית
מההרים', ולא דובר סתם-כך על בחירה בפייטנית שבמקרה הזדמנה לאיזור.
אבל אם בורן מודע לכך, הוא לא מסגיר את זה לטאלרי –
אולי כדי שלא תדרוש מחיר גבוה בהרבה. בירז מצחצחת את הגביעים, כשהיא מעירה משהו
ציני על הממוצע של השכל החד באיזור. היא שמה לב שבורן
מעט מתוח, ומסתובב הלוך ושוב. בין הגביעים, היא מוצאת פתק מקופל שסובל מרטיבות,
אבל הוא לא ישן מאד, שכתוב בו: "תודה על ההצעה, אבל אני לא זז. זו
האדמה המחורבנת שלי, לא פחות משל הלורד נאד-נפוח והתיקנים הארורים שלו, וכאן אני
נשאר! קרנף". מאוחר יותר, כאשר בירז
תעבור ליד טאלרי, היא תשאל אותה בלחישה האם היא מכירה
טיפוס שנקרא 'קרנף', וטאלרי תענה בשלילה. כמה דקות אחר-כך מגיעה האורחת הנכבדה:
אישה מבוגרת ומרשימה עם שיער לבן, גלימות כחולות הדורות ועיניים בהירות חודרות –
ללא ספק, מראה זקנה וחדה מאד של ההשתקפות הכחולה. אחריה מגיעה לא אחרת מאשר אנ'סיגלין, שמייד מכווצת גבות כשהיא רואה את בירזגראן, ולא מאחרת לנסות לטרטר אותה בכוונה, בין היתר
בטענה שהיא רוצה שימלאו לה את הגביע, ואחר-כך שבצלחת שלה יש כתם. האישה הזקנה, שבורן (שכנראה מכיר אותה
עוד מההרים במזרח) קורא לה אלט'לירן, והיא מתקנת אותו
שוב ושוב ל"אלט'לירניל", ניגשת כמעט מיד אל
טאלרי ובוחנת אותה מכף רגל ועד ראש, מקשה עליה
בשאלות, לכאורה רק בעניין הידע שלה בשירים – כשהיא מציינת אגב אורחא, שהיתה לה פעם חברה שאהבה מאד את הנעימה של 'סערה בלין
מורלית' (ולהרף רגע, היא פחות תקיפה ויותר עצובה). בירז לא נשארת חייבת לאנ'סיגלין,
וגורמת לה לפחד מכך שהיא תירק בכוס שלה. 'החניכה הבכירה' משקיעה הרבה בלנסות
ולהתחנף בלי הפסקה אל הכוהנת הזקנה, כשהיא מקפידה לקרוא לה בשם הארוך יותר
ולהתפייט עליו; אבל עושה שגיאה קריטית כאשר היא מעירה לידה הערה מזלזלת על נערות
'שמסתובבות עם פארליל'. הכוהנת הזקנה מעלה ארשת זועפת ומעירה
"לעיתים נערה יכולה להיות... סבירה איכשהו, גם אם היא הולכת עם מי
שהולכת". מיד לאחר מכן, הכוהנת הזקנה אלט'לירן (או אלט'לירניל) מזכירה
כבדרך-אגב, שהנכדה הצעירה של אלתיר היא חניכה אפורה,
ובדיוק לפני כמה שעות היא קיבלה ממנה מכתב, שאומר שהיא כבר שולטת בלחש השלישי
שלה, למרות שהיא רק בת שלוש-עשרה, ובלי התראה היא שולחת באנ'סיגלין
מבט פולח ושואלת את 'החניכה הכחולה הבכירה' בכמה לחשים היא שולטת, בעיקר בהתחשב
בכך שהיא שמעה שאנ'סיגלין משושלת אנ'מירית
טהורה לגמרי מזה 350 שנים. אנ'סיגלין מתחילה להאדים, ומגמגמת משהו על זה
שהמראה לינטוריאל החליטה שהיא תתרכז בשלב זה בעיקר
ב'יסודות עיוניים' – ובירז, שכמובן נמצאת באותו רגע
במקום איסטרטגי מאחורי החניכה המסמיקה, פולטת נחרת
בוז שקטה לתוך אוזניה. טאלרי כל-כך משועשעת, שהיא
מזייפת קלות בנגינת הנבל, וזוכה לנזיפה מיידית מצד הכוהנת הזקנה. מאוחר יותר,
היא תספר לבירזגראן ש'אצלה במסדר לא היו חניכים
עיוניים', ושאבירי כפור צעירים – בוודאי כאלו שטרם פיתחו כוחות - לא היו מעיזים
להתייהר 'מעל ומעבר למידה שלהם'. אנ'סיגלין מתבלבלת עוד יותר, ופולטת "אבל
המראה הבכירה, אני יודעת להסתייף היטב" וזוכה
בתשובה נחרצת של: "דבר נפלא, בעיקר ביחד עם יסודות
עיוניים, ילדה. אזכור זאת אם אחד האנשים סביבי יחפש שומרי שיירות-" אנ'סיגלין נראית בשלב הזה על סף בכי; בירזגראן מביטה בה בסיפוק, ומחליטה שהיא לא מרחמת בכלל על
הבריונית היהירה הזו. בורן, שחש שהמצב הופך להיות נפיץ, מורה
להביא את הצלי ומנסה להסב את השיחה לאוכל וענייני דיומא; הכוהנת הזקנה תופסת את
מקומה ומעירה משהו כמו "נו-נו-נו, אני רואה שהסתדרת יפה
בחצר הכחולה, עכברוש זקן. זה מעלה את מניין ההחלטות המוצלחות של הידידה הותיקה שלי לינטוריאל לשתיים
בארבעים השנה האחרונות. לא רע" לאחר מכן, אגב הארוחה, בורן שואל את
הכוהנת הזקנה על המשפחה שלה, והיא עונה בתשובה שיש לה ארבע נכדות "מהן
שתיים שהן לא מטומטמות מוחלטות – מאזן לא רע, בהתחשב בתקופה ובנסיבות". כמו כן, אחרי שפעם נוספת בורן 'טועה' בשם
שלה, הזקנה מספרת שלאחרונה החלו מכנים אותה גם 'ציפורן הפלדה האנ'מירית' – ויש אפילו פייטנית אחת שחיברה על זה שיר. אגב כך, הדמויות מבחינות שמשהו מוזר
בהתנהגות של הכוהנת הזקנה; היא נראית מתעניינת מאד ברסיסי החול שנופלים בתוך
שעון החול על הכרכוב, ומדי פעם בפעם עוצמת עיניים, כאילו היא מתרכזת במשהו שנמצא
מעבר לטווח הראיה של כולם. מפעם לפעם, היא שוב בוחנת את טאלרי, כאילו רק כדי לצוות עליה להחליף שירים, ולהעיר מפעם
לפעם על טעויות שיש לה בהגיה, או שהיא משתמשת בהגיה הררית במקום בהגיה נכונה באנ'מירין גבוהה. אנ'סיגלין ממשיכה להתחנף אל הכוהנת בכל הזדמנות,
צוהלת ש'ציפורן הפלדה זה כינוי נפלא!' ונענית ב'אוה, אני בטוחה שהאנ'מיירי עצמם מעריכים את הכנות שלך'. אחרי עוד כמה חילופי עקיצות שקטות בינה
לבין בירזגראן, ולאחר שבשלב מסוים בורן מתערב ומנסה
לשים סוף להתעמרויות של האורחת בחניכה שלו, וכאשר אנ'סיגלין חוששת ובצדק שבירזגראן
קלטה כמה וכמה קטעים מביכים עליה (כולל אבל לא רק ה"מתרכזת בלימודים
עיוניים"), בירזגראן מציעה בלחש 'שביתת נשק' שבה
אף אחת מהן לא תנסה לפגוע בשניה – ואנ'סיגלין הנבוכה מסכימה. השיחה עוברת לרכילויות מההרים וממקומות
אחרים; לכוהנת הזקנה דעות נחרצות בלא מעט תחומים, מהטעם של הירקות ("רך
ועשיר מדי") ועד 'התורה הגדולה' מהנסיכות האפורה: יהיה לנו די זמן לדון
בהבלים על גאבוטו ומלומדים בעיני עצמם שמפיצים את
הקשקוש מעורר הרחמים הזה כאשר נגיע לקינוח-" אנ'סיגלין עושה קול קטן שדומה ל'מיפ'
או לעלוע, ובקושי מצליחה שלא להשפריץ מרק כאשר היא משחקת בו עם הכף שלה. אחרי שבירזגראן
ממלאת שוב את הגביעים, האורחים משיקים כוסות, עם הצעה של בורן לשתות לכבוד המראה
הבכירה לינטוריאל, ונענה ב"אוה, אני לא הייתי
פוגעת בענווה (בטון שמרמז על 'המוצדקת מאד') של חברתי הותיקה לינטוריאל על-ידי השקת
כוס לכבודה' ובעוד בורן נראה כלא יודע אם לכעוס או
לצחוק, טאלרי חשה מעין 'טינג'
לא ברור באוויר; כמו רעידה קלושה ולא ברורה. רגע לאחר מכן, הכוהנת הזקנה, באורח
שמפתיע מאד את בורן, שואלת או ליתר דיוק דורשת שיביאו לה קורט של תבלין נדיר בשם
'מלח שלג', ומתרצת את זה כ'גחמנות של אישה זקנה שמתגעגעת לארצות במזרח שהיא
כנראה לא תזכה לראות יותר'. מסתבר, שיש צנצנת של המלח הזה רק במחסן
העמוק ביותר, והכוהנת מבקשת מבורן שישלח את נערת השרת שלו לקפוץ לשם להביא אותו.
בורן מהסס, אבל מציית. בירז נקראית
לשולחן, תחת המבטים של בורן ושתי האורחות, וחוזר על הבקשה או ההוראות של אלט'לירן, אגב שהוא מייעץ לה "לקחת איתה משהו חד"
– כי חבר שלו ממחסן אחר אמר שמצאו לא מזמן גנב אלים שנכנס פנימה דרך מנהרה ישנה
מתקופת הורד האפור. אנ'סיגלין לא מתאפקת מלהעיר בנבזיות "לא
היינו רוצים שגנב גס רוח יחלל... יופי נדיר כמו של הנערה הזו" – ובכך מקיץ
הקץ באורח רשמי על שביתת הנשק הקצרה בינה לבין בירז,
כמו שהארשת הנבזית שבירזגראן תוקעת בחניכה הבכירה
("גברת יסודות עיוניים") מבהיר היטב. אל תוך המרתף
ובחזרה בורן מוסר לבירזגראן
את המפתח, מלווה אותה לדלת שמובילה למרתפים, ומתנצל בפניה בלחש, גם אם בחצי פה
על תלאות הערב – הוא מבטיח לה, כמעין פיצוי לא רשמי, שבערב של מחר הוא ישב איתה
וילמד אותה 'משהו יפה' שהאצבעות הזקנות שלו יודעות לעשות עם פרווה של זאב. שניה לאחר שבירז
יוצאת, הכוהנת הזקנה פונה אל טאלרי ואומרת לה, לא בלי
למתוח פעם נוספת ביקורת על ההגיה שלה של מילות אי-אלו מהשירים, שמאחר וסיימה
לנגן אז אולי היא תוכל להביא קצת תועלת. היא אומרת לבורן, שרק במקרה שהחניכה שלו
תסתבך בצרות שם למטה ו"תרשה לי להגיד שהמילה צרות כתובה בגדול על הפנים של
הנערה- אולי כדאי שהפייטנית תתפוס גם היא משהו חד ותלך אחריה למטה. בורן, נבוך, מהנהן, ומרכך את הדברים
באמירה שאחרי שיסיימו את המשימה ההיא, טאלרי ובירז משוחררות ורשאיות ללכת לתפוס ארוחה טובה במטבח. אגב
כך, הוא מחמיא לטאלרי על הנגינה שלה עם מבט תקיף
לכוהנת הזקנה של 'אל תסתרי אותי'; טאלרי מנצלת את
ההזדמנות כדי להזכיר את התוספת לשכר שהובטחה לה, אם תנגן באורח משביע רצון. כאשר טאלרי
יוצאת, בורן והזקנה מתלחשים; טאלרי מצותתת, ושומעת את
בורן שואל את הזקנה מדוע עשתה את זה, והיא פוטרת אותו ב"גחמות של אישה
זקנה". מיד אחר-כך, השיחה ליד השולחן מתחדשת; אלט'לירן חוקרת את אנ'סיגלין
בנוקשות על שמועה מטרידה שהיא שמעה – על מחנה מופקר בשדות שחניכות כחולות
מסתננות אליו מפעם לפעם. אנ'סיגלין מצחקקת ומקלה ראש:
"הו, זה שום דבר, מראה בכירה! סתם
כמה אומנים שעזבו את העיר הגדולה, מוכרים כל מיני מזכרות ו... שרים שירים
מצחיקים, ו..." הכוהנת הזקנה משסעת אותה בקול חד כמו
מתכת, מזכירה שלינטוריאל אסרה על החניכות כל מגע עם
שוכני המחנה ההוא, והפעם לשם שינוי היא מסכימה לכל מילה. האנשים שם מדורדרים ולא
ראויים לאמון – והזקנה מזכירה משהו שטאלרי לא מבינה
על התרחשות בעיר הבירה עם הפטרון המפוקפק שלהם. היא סונטת באנ'סיגלין
שבתור חניכה בכירה ("גם אם עדיין בשלב הלימוד העיוני שלה"), מצופה
ממנה שהיא תאכוף את רצון המראה הבכירה גם על עצמה ובעיקר על החניכות הצעירות
("פתיות כמו אווזות, שלהוטות אחרי חרוזים מגונים ושאר מיני אומנות
גרועה"), ושואלת אותה בקול מפחיד אם היא מבינה ותציית. אנ'סיגלין ממלמלת 'כן... בוודאיי...'
וטאלרי מסתלקת ומפסיקה לצותת. לאחר מכן, היא מדביקה את בירזגראן במסדרון התת-קרקעי שמתחת לביתו של בורן, ומספרת לה
על השיחה ששמעה. הדמויות מתקרבות אל המסדרון התחתי, שהוא אפל, דחוס ועזוב יותר,
עם דלתות מכוסות סחי וקורים. האזנה מוצלחת מאחורי הדלת הנמוכה מכולן,
מגלה ריחושים חשודים. הדמויות פותחות את הדלת
בזהירות, ומגלות שהמחסן העתיק נחפר בצד השני שלו, באורח שפרץ דרך אל מערה חשוכה
שמוליכה כלפי מטה. הדמויות מזהות בזמן שלושה מקקים ענקיים – כל אחד בגודל כלב,
עם בטן זוהרת בירוק עמום, אורבים בחשיכה ליד הפתח החדש. בירזגראן מתקיפה מרחוק בברד חיצים; המקקים
מסתערים קדימה, ונתקלים הישר בטאלרי שנכנסת לקרב עם
חרב דולקת בלהבת כפור ומכת מטאטא שפוגעת במספר פגיעות קריטיות; בירז יורה עוד חץ משונן במקק ששרד את ההתקפה; המקק מנסה
להסתער עליה וזוכה להתקפת הזדמנות קטלנית של טאלרי
(כך שהמקק שספג להבת כפור 'מתרסק' ומתיז על בירזגראן
'מקפא ג'וקים' (היא רוטנת שהיא 'תזכור את זה' לטאלרי).
כך או כך, הקרב נגמר מהר כמעט כמו שהתחיל. שלושת השרצים הענקיים שוכבים מתים, אבל
אי-שם, עמוק בתוך המערה העמוקה שהיצורים חפרו מתוכה אל המחסן, נשמעים צקצוקים
חשודים נוספים. הדמויות מתייעצות ביניהן, ומחליטות לחזור
למעלה כדי להזהיר את בורן. המחסנאי נדהם. הוא שמע כמובן שיש חרקים ענקיים
במעמקים, במנהרות הקורסות למחצה שמורדות הורד האפור חפרו מתחת לחומות לפני שני
דורות. אבל לקבל תעוזה מספיקה להתחפר למעלה ולהתקיף? הוא מתחיל לומר שהוא ידווח
מיד- ונעצר בידי הכוהנת אלט'לירן, שמייעצת לו לא
לדווח לאף אחד, מה שאולי יגרום לכך ש'יפיצו עליו שמועות'. במקום זאת, אלט'לירן
מתמרנת את הדברים ל'הצעה' לשתי הנערות הצעירות לרדת למטה ולהדביר כמה שרצים
מצקצקים, אגב שהיא רומזת לבירז וטאלרי
במתק שפתיים ש"אולי מסתתרות שם למטה גם כמה תשורות נוצצות". טאלרי כאילו שומעת את הקול שלה בתוך הראש,
כאילו הזקנה ניחשה או קוראת את המחשבות או השאיפות הכמוסות שלה: "גם הממלכה
המפוארת מתחילה ב... כמה מקקים מתים, הא? אנ'סיגלין, כולה מתוסכלת וסמוקה, אומרת שלא צריך
את שתי הנערות האלו – היא מוכנה לטהר את המנהרות; כאשר היא שבה ומזכירה את
יכולותיה בסייף ואת השריון המכושף שקיבלה מהמשפחה שלה. הכוהנת הזקנה משסעת אותה
בחוסר סבלנות. "וזו בדיוק הסיבה מדוע את נשארת
למעלה, ולא מתערבת בעניין. רק זה חסר לי, שהחברה הותיקה
שלי לינטוריאל תאשים אותו באובדן אחת החניכות ה...
עיוניות הכי טובות שלה". אנ'סיגלין נשברת, החיוך המתחנף נושר מפניה כשהיא
אומרת שהיא מבקשת את סליחתה של המראה הנכבדה, אבל היא חייבת לחזור למגורי
החניכות ומוסיפה במרירות "לשקוד על הלימודים העיוניים שלי". ובלי לבקש רשות נוספת או לטרוח על גינוני
טקס נדרשים כלפי מראה בכירה, היא נחפזת להסתלק, והדמויות שומעות רמז להתייפחות
כאשר היא רצה החוצה. לרגע, שוב בירז כמעט מתפתה לרחם
עליה – ואז שוב מחליטה ש'גברת לימודים עיוניים' הרוויחה את מה שקיבלה ביושר. בורן מעיר: "היית קשה מדי
איתה", ונענה ב: "לא הייתי קשה איתה מספיק. זו הבעיה, ידיד
ותיק". ואז הכוהנת הזקנה מפנה מבט חד אל בירזגראן
וטאלרי: "אתן עדיין כאן, שתיכן?" זמן קצר לאחר מכן שתי הדמויות, הפעם
חמושות ומשוריינות בכל הציוד שלהן, יורדות שוב אל המרתף, עוברות את מקקי הענק
המתים שעדיין זרוקים שם, ונכנסות אל המנהרה האפלה והארוכה שיורדת אל מפלס נמוך
בהרבה, עמוק באפלה. כניסה למנהרות
שמתחת לחצר הכחולה המנהרה יורדת למטה, עמוק מתחת למרתפים
הנמוכים ביותר, והופכת למסדרון עתיק שמואר רק באור חלש ורחוק שבוקע מפטריות רחוקות.
הדמויות מתקדמות בזהירות אל מה שנראה כמו כניסה למנהרה טבעית עצומה, עשרות מטרים
מתחת לעיירה ולחורבות של החצר הכחולה, ושמות לב למערום
חשוד של אבני מפולת שחוסמת חלק מהמעבר. טאלרי משתמשת בכשרון
הכריה שלה באורח מוצלח למדי בכדי לפנות את המחסום בלא
להיפגע, והחבורה חושפת חלל קטן שבתוכו זרוק ו'מחייך אל הדמויות' שלד של אישה עם
שריון מחליד שעדיין אפשר לראות עליו עיטורים של ורד אפור, שניכר שזרוק כאן כבר
שנים ארוכות מאד. במסדרון החסום הזה, שיש לו חיבורים אל פתחים צדדיים אפלים
וצרים מכדי שאדם יוכל לעבור בהם, שורצים גם מקקים ענקיים נוספים, והחבורה חייבת
להתעמת איתם לפני שאפשר יהיה לבדוק את השלד. גם הפעם, היריבים הם שלושה מקקי ענק, רק
שהפעם אחד מהם נשאר מאחור ויורק רעל. הדמויות, שזוכרות את הקרב הקודם הקל מאד,
יוצאות להתקפה מהירה – ומגלות בדרך הקשה שמקקי ענק יכולים להיות יריבים מסוכנים
מאד, אם לחבורה יש פחות מזל והצלחה בפגיעות קריטיות מהירות בתחילת הקרב. טאלרי פוגעת קשה באחד המקקים, אבל האחרים פוגעים בה, כולל
בהתקפה מיוחדת של הסתערות מרחוק, אגב שהשרץ פורש מעין כנפיים כדי לצבור עוצמה. טאלרי מאבדת הכרה, ובירזגראן
מצליחה בקושי רב לקטול את אחד השרצים שנותרו לפני שהם מצליחים להכריע גם אותה;
המקק השלישי, פצוע למדי, מאבד את החשק להלחם ונעלם
במהירות לתוך אחד הפתחים הצדדיים הצרים. טאלרי חוזרת להכרה, מתחילה לחוש את העייפות
וההתשה; על השלד הדמויות מוצאות הרבה ציוד שהפך חסר ערך, כולל חרב שהיתה פעם משובחת ונהרסה לגמרי, אבן בורניט
מרוסקת, וסיכה ישנה שהמנוחה נשאה עליה, עם חריטות עתיקות שמתגלות ככתובת שדיברה
על "חברה טובה" ועל "בדיחות" – טאלרי
חשה לחלוחית בעיניים, והחבורה יוצאת בחזרה אל המסדרון הגדול שמוליך אל תוך המערה
הטבעית הגדולה, שמנצנצת באור ירקרק של פטריות ענקיות. הערת
השה"ם: המנהרות מתחת לחצר הכחולה וסביבותיה הן
עמוקות מאד, עם יותר ממפלס אחד, ומחוברות למנהרות מצור שחפרו המורדות של ורד
אפור כאשר צרו על המקדש. זה מבוך עצום, שלצורך ההרפתקאה
הכנתי חלק ממנו בלבד – וגם החלק הזה הוא ענקי, ומכיל שלושה אגפים והמון התקלויות וסיפורים צדדיים, מתוך ידיעה מראש שהקבוצה (ואף
קבוצה אחרת) לא תגיע לכולן, או אפילו לחצי מהן. הדמויות מגיעות לקיר המערבי של מנהרה
טבעית עצומה שמשתרעת מצפון לדרום (או להיפך), ויש לה פתחים רחוקים בצפון ובדרום.
מבדיקת אבחנה עולה, שהצקצוקים שמרמזים על חרקים – כנראה מקקי ענק נוספים, עולים
מצפון; ומדרום נשמע שקשוק רחוק של מים. מה שמושך את תשומת ליבן של הדמויות
ובעיקר של בירזגראן, זה הקיר המזרחי העצום, שמלא כולו
בפטריות מסוגים רבים ושונים; מפטריות אוזן בשרניות עצומות שמאירות בירוק עמום
וגדלות בטורים זו מעל זו על הקירות, ועד פטריות כובע כהות וזערוריות כמו סיכה;
וכן בנקיקים צרים שחבויים בקיר, שבתוכם גדלות פטריות נוספות. בירזגראן פותחת את הבקבוקונים שלה ומתחילה לבצע
גלגולי עשבונאות כדי לאתר ולקטוף פטריות נדירות או
צמחי קיר עם יכולות אלכימיות, ומצליחה לפקוק בעיקר כמה וכמה פודים של רעל צמחים
מלא בפוטנציאל לשיקוים מתאימים – אבל הרעש שהדמויות עושות מסב אליהן תשומת לב –
תחילה התקפה של ארבעה מקקי ענק נושכים; ואחר-כך התקפה מסוכנת בהרבה שבוקעת מהקיר
– נדל גרגרן ענקי וביחד איתו שתי קנוקנות של פרחים
טורפים צווחניים ומאוסים, שמנסים להכרך סביב בירזגראן ולמשוך אותה אל שקע בקיר ששורץ פיות צמחיים קטנים. החבורה מתגברת, לא בלי פגיעות והתשה
נוספת, על היריבים הללו; בירזגראן מסיימת לאסוף
פטריות ופודים, ופושטת באורח מושלם את המעטה של הנדל. לאחר מכן, הדמויות מתלבטות לאיזה כיוון
ללכת. למרות הנטיה ההתחלתית ללכת צפונה, נוכח המשימה
שהדמויות קיבלו מהכוהנת הזקנה (או איך שהן רואות את זה) להדביר את המקקים
הענקיים, אבל בסופו של דבר הסקרנות של טאלרי גוברת
עליה, והחבורה פונה דווקא דרומה, למנהרה יורדת במתינות לעבר שקשוקי המים. הדרך פונה כעת מזרחה, והחבורה מוצאת את
עצמה בהתחלה של מנהרה טבעית גדולה עוד יותר, שאי אפשר לראות את החלק המרוחק שלה.
מה שהדמויות כן רואות, זה שהמרכז של החדר שקוע באגם מים רדודים, ששקשוקים וקולות לא נעימים עולים מהן – מה שמתגלה ככמה וכמה
יצורים קטנים עם קשקשים אפורים וצבתות חדות (כפי שיתגלה בהמשך – לעסני עצמות
צעירים מאד). מצפון לאגם, ישנו מעבר סלעי ומוגבה מתחת
לצוק עצום שעולה למעלה; ואילו מדרום לאגם, יש מגרעת אבן בוגדנית וסדוקה שמוליכה
אל פסל הרוס של אחת ההתשקפויות, ולידו שרידי תבליטים
ואבנים שנפלו. הלאה משם, האגף המזרחי הרחוק של המערה
נמצא מחוץ לטווח ראיה, אבל הדמויות רואות זיקים אדומים, ונראה שמתרחש שם קרב בין
שני צדדים שיורים זה בזה ממרחק. לפי הצעקות שהדמויות שומעות, וגלגול
מוצלח של בירזגראן שמתגנבת לרחרח, ישנו קיר אבן הרוס
עם פסלים מנופצים, שמדרום לו, ליד מעבר שעולה למדרגות טבעיות, מתבצרים 'אומנים'
שמלהגים בלשון המתיילדת שלהם, ולפחות אחד מהם קוסם אש; ובצד השני, בין השיחים,
אורבות נמלי ענק מעוותות ומאיימות, עם חלק עליון משוריין בשריון קרני שמצמיח
קוצים חדים, ויכולת ליריקת חומצה מטווח רחוק; משהו בנמלים האלו מלמד שהן תבוניות
בהרבה מהרגיל, ויודעות יפה לעבוד כמו צוות חיילים שיודע לירוק ולהתקדם באורח
מסודר ובאיטיות (להבדיל מההתקפות הפראיות של המקקים, למשל). האומנים או חותכי הגרונות שמדברים כמו
'אומנים' שקשורים בעלם לורי והכנופיה שלו (או חבורה
דומה), עם מורל נמוך, והם צועקים בלשון העילגים שלהם שהנמלים לא נגמרות
ו"חרא, אחוצ'וק, אני לא ירדתי לכאן כדי להיות
ארוחה של נמלולים". שני משיב משהו כמו "ספר את זה...
לשני החדשים. אופוש! תתכופף, דוד ריבוע!" ואז נשמעת צעקה כאשר אחד מהם נפגע. בירזגראן שמה לב גם למעברים נוספים שחסומים כרגע
בידי הנמלים היורקות; אחד מוליך צפונה ועולה למפלס שצופה על המערה הגדולה מגבוה;
והשני מוביל מזרחה. מאורת לעסני
העצמות הדמויות מחליטות שלא להתערב כרגע
ו"לאחל לשני הצדדים בהצלחה ובתאבון"; במקום זה, החבורה מסתכנת ונדחקת
על מגרעת האבן שמדרום לאגם, ומגלה מעבר מסוכן, חלקו בסכנת התמוטטות, למה שנראה
כמו שרידים של מכרה ישן, ששרידי אנשים מוטלים בו ליד מעגל אבנים עם כלי בישול
חלודים שהיה פעם כנראה מדורה של מחנה. החבורה שומעת קולות מאוסים, ומגלה שכל
המערה מעבר לפתח הזה (שמתפצלת לשלושה מעברים) שורצת לעסני עצמות – יצורים גדולים
וכבדים עם צבתות אדירות ומעטה קשקשים אפור וגמיש, שהוא בתורו חומר גלם מבוקש מאד
אצל אומני עור. למרות הסכנה (כולל אפשרות שהיצורים הצעירים מאחורה יצטרפו לקרב
ויכתרו את הדמויות), החבורה מחליטה לתקוף, ומכינה לצורך כך מלכודת שעושה שימוש
בסלעים הרופפים בקיר, ביחד עם תיל ממעיד מרושע מהתוצרת של בירזגראן.
הקרב מתחיל, ומתגלה כקטלני בהרבה מכפי
הדמויות שיערו, למרות הנזק הכבד שלעסני העצמות הראשונים ספגו מהמלכודת. היצורים
מגיעים, גל אחרי גל, מהמנהרות השונות, הדמויות סופגות פגיעות קשות וטאלרי נמצאת על סף קריסה ובסכנה מוחשית מאד של מכה שתהרוג
אותה, ברגע שאחד היצורים יצליח לפגוע בה עוד פעם אחת. החבורה ניצלת מחיסול וודאי על-ידי עזרה
שהיא מקבלת מהרפתקן מוזר ולא מוכר; אדם שנשמע זקן מאד ולא לגמרי צלול (אבל כוחו
במותניו, והוא מסוגל להפעיל ביעילות נשק עם שריון כבד), מכוסה לגמרי בידי שריון
לוחות מלא וקסדה תואמת, עם מגן מעוטר וחרב קסומה ישנה. מלבד החרב, נראה שהשריון
שלו, שהיה פעם מעוטר מאד, ישן מאד וכבר החל לדהות ואפילו להחליד פה ושם. הברנש –
שמכנה את עצמו "הלגיונר חסר השם", מאומן מאד בהגנה ובמכות נגד, מסב את
תשומת הלב של רוב היצורים אליו, ומאזן שוב את הקרב הקשה. מהלהג שלו, לא ברור עד כמה הוא מבין שהוא
נלחם בלעסני עצמות ולא בדרקונים או יצורים אפיים
דומים, לעיתים הוא מכנה את הדמויות האחרות גבירותי, אומר שהמקום לא מתאים עבורן
ומציע ללוות אותן החוצה; ולעיתים הוא נראה כאילו הוא חושב שהוא שוב עם החברים
הישנים שלו מהלגיון הכחול, וצועק שברגע שהוא יתפוס את המורדות של ורד אפור
שהסתננו לכאן, הוא יהרוג את כולן. טאלרי מתחנפת אליו, ומכנה אותו "אבירי
הטוב", מה שגורם לישיש להתמוגג מנחת. הגל הראשון של היצורים נהרג, אבל גל שני
מגיע – הפעם יצורים שמסוגלים לתקוף ממרחק עם קוצי זנב קטלניים וגורמי דימום;
ומאחורה, מגיעים היצורים הצעירים מהאגם. טאלרי פונה
לאחור כדי לקחת עליה את השרצים הצעירים ולמנוע מהם לסגור על בירזגראן,
ו'הלגיונר חסר השם' נלחם מקדימה, ומתקדם כדי לסגור על יורי הקוצים. כאשר נראה שאלו הוכרעו, נשמעת שאגה
צרודה, כאשר לעסן עצמות עצום מצטרף לקרב ולצידו עוד כמה 'גורים' צעירים; היצור
הזה מסוגל בין היתר לזנק באוויר, ואז למעוך תחתיו יריבים שלא הצליחו להתחמק
הצידה בזמן (לחלופין יש אופציה שהחבורה לא הסתכנה בה, של דמות שמוכנה לספוג
את כל הנזק, ובמקום להתחמק כורעת ברך ומכוונת את החרב שלה למעלה, כדי לנעוץ אותה
בבטן של היצור בכל העוצמה של המשקל שלו עצמו). החבורה משתמשת בנסיגה לוחמת כדי להלחם ביצור בעיקול של המערה, ולהפיל עליו אבנים נוספות, מה
שמסתיים בהצלחה חלקית בלבד. מתחולל קרב קשה מאד, שבסופו החבורה מכריעה את המפלצת
כאשר כל הדמויות לא רחוקות מסכנת נפילה וחיסול. לאחר שהיצורים ממוגרים והשקט חוזר למערות
הלעסנים, ולאחר שיחה ממנה לא ברור בדיוק מה
"הלגיונר חסר השם" עושה כאן למטה, והאם הוא באמת מאמין שימצא כאן
מורדות של ורד אפור, בירזגראן מתחילה במלאכה של נסיון לפשוט את הקשקשים היקרים מלעסני
העצמות הבוגרים שנהרגו (העור של הצעירים חסר ערך), וטאלרי
בודקת את המערות הצדדיות. אחת המערות היא מנהרת כריה עתיקה; טאלרי מבחינה בזמן במלכודת טבעית, נמנעת ממנה, וחוצבת קיר
במקום בו עולים ממנו נצנוצים. היא מצליחה באורח משביע רצון, אבל לא מלא – דבר
שמאפשר לה לשים את היד על כמות נאה של אבקת כסף, אבל לא על משהו אחר ונוצץ שאולי
נחבא עמוק יותר בקיר. הדמויות מגלות גם ביצים של לעסני המערות ושורפות אותן; צמח
נושך ורעיל מאד, שבירזגראן מצליחה לקטוף ממנו כמה
עלים רבי ערך לעשבונאות, בלי להפגע
מהשיניים הרעילות ונגועות המחלה שלו, ושרידים של אנשים מתים נוספים – שבבדיקה
עליהן מתגלה שהיו כנראה כנופיית שודדים שהסתתרה או חיפשה כאן אוצרות לפני כמה
שנים, והופתעה בידי לעסני העצמות שלא השאירו מהם הרבה. הדמויות מגלות שברים של
חרב שהיתה פעם קסומה ומשובצת רסיסים זעירים של אבני ליניט, אבל זקוקה לחישול מחדש ותיקון הגון עם לא מעט חומרים
יקרים לפני שאפשר יהיה להשתמש בה שוב. לאחר שכל החיפושים והחיטוטים נגמרים, ובירזגראן מצויידת כעת בחבילה
נאה מאד של קשקשים יקרים, בכמות שמספיקה אפילו לחליפת שריון מרשימה (למי שיש לו
את המתכון הנדיר לזה), החבורה מתקרבת בזהירות כדי להשקיף על המקום בו התרחש הקרב
בין "המכחולים" לבין "הנמלולים"
– נראה שהנמלים ניצחו, וה'אומנים' בחלקם נמלטו דרך
אחד המעברים, ומקצתם משמשים כעת ארוחה לנמלי הענק המעוותות – הדמויות שומעות את
קולות הקריעה, הצקצוק והפיצוח. החבורה מתלבטת מה לעשות, והאם לתקוף את
הנמלים כדי לחטט בשרידים של 'האומנים' המתים ולנסות לגלות רמזים מה הם זממו או
חיפשו כאן; או לעקוף אותן. בסופו של דבר, הדמויות מחליטות להמנע
ממה שנראה כקרב קשה מאד (חלק מהדמויות כבר בדרגת התשה שניה בשלב הזה), והחבורה
חומקת לאורך הקיר הצפוני אל הנתיב שעולה צפונה, שהוא זה שאפשר להתגנב אליו בלי
להסתכן בתשומת לב מצד הנמלים. חידה שעונשה
בצידה הדרך הצפונית עולה, והאוויר הופך להיות
קר; ואז קר מאד. המעבר הזה מסתיים במה שנראה כמו מבוי
סתום עם שני פסלים הרוסים שקשורים להשתקפות הכחולה (טילארניס),
שביניהם, מתחת לשכבות של אבק וקורי עכביש ישנים, יש תבליט אבן עתיק עם אותיות
מוזרות מסודרות זו מתחת לזו, שמעליהן תבליט של רוכבות אנ'מיריות
גבוהות קוטלות פראים שנראים באורח חשוד כמו גרסה לא מחמיאה של פארליל. נראה לפי החתכים והשריטות, שמישהו לפני הדמויות
ניסה לפרוץ את הקיר בכוח – ונכשל באורח מעורר רחמים. טאלרי מפענחת את הכתובת, שלמעשה מתבררת כמעין
חידה: "יש לי שש רגליים, אבל אני הולך על ארבע"; כאשר מתחת לה יש שלוש
מילים זו מתחת לזו, שכנראה צריך להרכיב את התשובה מהאותיות שלהן. החבורה מסתבכת,
מנסה כל מיני פתרונות שקשורים לטילארניס או לדמעות –
ומפעילה מלכודת: לחש של צער משתק, שמוציא את בירזגראן
מכלל פעולה לזמן ארוך; בירזגראן מצטנפת לפקעת ממלמלת
ובוכה, כשהיא רדופה על-ידי הפחדים והצער העמוק ביותר שלה (בין היתר, על כל
החוכמה והידע העתיק שאבדו, שאף אחד כיום לא מבין ולא מעריך). טעות נוספת, מזמנת כנגד הדמויות יצור
קסום דמוי עכביש, כולו נוצץ בכחול, ובין הלחישות שלו יש ממש דברים שנשמעים כמו
מילים (אולי: "מחללים, שודדי קברים"!). טאלרי
ו'הלגיונר חסר השם' צריכים להכריע אותו לבד, בלי עזרה מבירזגראן.
כשהוא מוכרע, היצור מתפוגג לעננה כחולה אפורה חסרת צורה. בסופו של דבר, כאשר הכל
נראה אבוד, והתבליט נוצץ באור מאיים במיוחד (קרי, העונש על עוד נסיון כושל יהיה גרוע בהרבה – אולי גם קרן צער משתק חדש וגם
עכבישים כחולים נוספים), טאלרי מבינה בבת אחת התשובה
– שהיא פשוטה בהרבה מכל התאוריות הסבוכות שהדמויות ניסו קודם, ומתאימה לציורים
מעל התבליט: פרש – יש לו אכן 'שש רגליים', אבל הוא הולך רק באמצעות ארבע מהן –
אלו של הסוס. הניחוש נכון, והתבליט מסתובב, חושף את
הדרך לחדר קפוא עד אימה בלב המנהרות. קרב סופי הדמויות מתקדמות בזהירות, כאשר הלגיונר
הזקן רועד וממלמל דברים מזכרונות עבר שלו מהלגיון,
ומשהו על רסיס קרח שהוא היה ילד קטן שאי אפשר היה לגייס כאשר היא הפליגה לקרב
ממנו היא לא חזרה. החדר הזה מכיל תהום עמוקה מאד באמצע,
ומאחוריה מערומים מבעיתים של עצמות אדם עתיקות, שרידי חיצים, חרבות, שריונות
וקסדות הרוסות, ומעבר להן עמוד ענקי, שעליו תבליט מכושף מלא באותות שחוקים
ועתיקים, כנראה קסומים מאד. יש עוד מעבר בצד הרחוק של החדר, שכנראה
מסתיים בתבליט דומה לזה שהדמויות עברו, שמגן על כניסה לחדר מאגף אחר של המבוך. הדמויות מבחינות בגולגולת חשודה ויורות
בה מרחוק, אבל לא מצליחות לגרום לה נזק, ואז החדר רועד, העצמות נעות ומתאחדות
ליצור דמוי-אנוש שמונע בידי צללים ש'תופסים נפח' בין העצמות; הגולגלות הופכת לראש שלדי למחצה של אישה, עם שיער ארוך
שכולו הלבין וחורי עיניים ריקים. היצור – כנראה מפקדת משמר עתיקה, שמהצורה
שלו רואים שמותה היה איטי וקשה, לאחר שנלחמה כאן עד לכוחותיה האחרונים. היא
צורחת משהו כמו "לא... הן לא יעברו... לא במשמרת שלי! ומתקיפה בטירוף מוחלט
את הדמויות. וכך מתחיל הקרב הקשה והקטלני, שגם הוא לא
היה רחוק בכלל מחיסול מוחלט של החבורה, או לפחות ממוות של טאלרי,
שבלמה בגלגול 20 טבעי פגיעה קריטית שהיתה הורגת אותה
כמעט בוודאות. עצם הנוכחות של היצור גורם נזק כפור קל (אבל נצבר) כל סיבוב לכל
הדמויות, בעיקר אלו שבטווח פנים אל פנים – מלבד טאלרי,
שחסינה לכפור הזה בגלל טיבה כקאראנ'סיר (אבירת כפור). החרב של היצור גורמת נזק כבד (למזלן של הדמויות,
היצור שכח את תמרוני הנשק בהן שלט כאשר היה עדיין אישה חיה); כאשר מפעם לפעם,
היא מסוגלת גם לירות מטח של קוצי עצם שגורמים דימום מקולל. כאשר היצור קורס סוף-סוף (בזעקת יגון
אחרונה, של כשלון ו"זו היתה המשמרת שלי,
שלי..."), והקור הממית מתחיל להתפוגג, הדמויות מזהות על שרידי השריון סמלים
עתיקים של מקדש החצר הכחולה, ואז הגולגולת מתפוררת באנחה אחרונה, ומהיצור לא
נשאר יותר מאשר אבק. הדבר בעל הערך היחיד שנותר, הוא טבעת
מנצנצת בכחול, שמעוטרת אכן בסמלים של טילארניס. הטבעת
מכילה את התכונות של: עמידות לכפור ולהתקפות כוח טהור, 5+ לכוח חיים ומנעול לחש
או תמרון נשק ריק. סיום התבליט מאחורי המקום בו נח האל-מת, הוא
אכן קסום, מלא בסימנים רוניים בוהקים מורכבים מאד
שקשורים להשתקפות הכחולה או לכוהנות שלה, והדמויות מבינות שאין להן שום סיכוי
לפתוח אותו לבד, למצער לא בלי כוהנת כחולה חזקה די הצורך כדי לשרות ברוחה עם הרונות הנועלות ולצוות עליהן להפתח
בשמה של טילארניס. הדמויות, מותשות לגמרי, מבינות שכוחן אזל
והן 'מקבלות את ההצעה האדיבה' של הלגיונר חסר השם ללוות אותן החוצה. וכך החבורה
שמה פניה לעבר היציאה שעולה בחזרה אל המרתפים, כאשר הדמויות מתכננות למצוא את
הכוהנת הכחולה הזקנה אלט'לירן ולדווח לה על מה שראו –
בתקווה שתענה להן על כמה שאלות שנוגעות למבוך, או אולי אפילו תעזור להן בעתיד
לפתוח את המחסום הקסום במרכז החדר המלא בעצמות. |
חזרה
לפרק קודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין | מעבר
לדף הפייסבוק של מלסטרה
חזרה אל אינדקס הקמפיינים של מלסטרה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.