פרק 1: הערב הכי גרוע של בירזגראן (חלק א')
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה
|
פתיחה: מלחמת
מילים ליד אוהל הנפח עברו כמה שבועות מאז שבירזגראן
הגיעה לחצר הכחולה, ומצאה עבודה אצל האדון בורן, מנהל מחסנים (וגם אומן עור לעת
מצוא) בשירות המראה לינטוריאל. בורן, אדם מבוגר וקרח
שבא מההרים במזרח, התגלה בתור בוס אדיב בהרבה וקפדן פחות מאומן העור המנוח מאד שבירז עבדה בשבילו בתל זאגליל,
אבל מלבד עבודתה הרשמית כשוליה בעבודת עורות, הוטלו עליה לעיתים קרובות מטלות
ושליחויות אחרות בעבור בורן. בערב בו מתחיל הקמפיין, בירזגראן נשלחת עם שק של בטנות עור שהכינה אל הנפח טיל'גור, שהחליף את אורגת הערפל וארליריל
בתור הנפח והחרש של החצר הכחולה (אורגת הערפל נעלמה כמה ימים אחרי שבירזגראן הגיעה לחצר הכחולה ומסרה לה את התליון של אורגת
הערפל שהצטרפה ל'פני מלאך' ונספתה ביחד איתו במערות
מצפון לתל זאגליל). טילגור הוא קשקשן גדול שמרבה להתנשא ולדבר
במילים גבוהות שהוא הוגה באורח שגוי, אגב נסיון
להראות כי ששולט ברזי חרשות באנ'מירין גבוהה ("קואורנציה של החוטים שאינה סחה כוח, הרמוניה מוארת בכוח
משולב של לולאה משולשת"), כאשר הוא מתנשא דווקא על בירזגראן
(ומזכיר אגב כך במרומז את המוצא שלה ב"זה לא אשמתך שההבנה שלך
מוגבלת") ומזלזל במלאכה שלה, אולי בנסיון להוזיל
את המחיר שקבע עם הבוס שלה – מה שגורם לבירזגראן
לנשוך שפתיים כדי לא להשיב לנפח הבור והיומרני הזה מנה אחת אפיים של ציניות. טרדה גדולה יותר גורמת לבירזגראן, ולא מהיום, חניכה כחולה בכירה בשם אנ'סיגלין – נערה יהירה ונאה מאד, עם אילן יוחסין מפואר של
לא פחות מ-350 שנים. היא והחבורה שלה, כאשר היו משועממים, נהגו לפנות לשעשוע
החביב עליהם – הקנטה והשפלה של בירזגראן; והערב הם
נראו משועממים במיוחד. אנ'סיגלין מרבה ללעוג לבירזגראן
על הפנים הלא נאות שלה; על המוצא הפארילי שלה (היא
מרבה לטעון שאולי בירז עובדת בשביל העופרים האדוקים
שמטרידים את החצר הכחולה מפעם לפעם), על הקול המקרקר שלה ועל שאר המוזרויות שלה.
אנ'סיגלין מלווה הערב בשתי חניכות צעירות יותר,
ובשני הנערים הצעירים שמשתרכים אחריה באורח די קבוע: אנ'לוק
הרזה והמלומד מאד בעיני עצמו (בעיקר אחרי שהשיג מהיכנשהו
מונוקול מעוטר, אותו הוא עוטה ברוב-רושם), ומנלורן הנאה, החסון והגבוה (והלא חכם במיוחד). החבורה מצוטטת לשיחה של בירזגראן והנפח, ולועגת "עיני צפרדע הקטנה לא מסוגלת
להבין מושגים אנ'מיריים כמו קואורנציה";
אנ'לוק אומר בארשת מלומדת, שזה בגלל ש"בדם של
הסוג שלה זורם מה שהמלומדים האפורים קוראים גאבוטו";
ובעוד מנ'לורן תוהה "מה זה גורבוטו",
אנ'סיגלין מתקנת ואומרת "לא גאבוטו,
גורג. בטח אם הביצים הגדולה שלה קראה לה בירביר". בירזגראן מלגלגת על מנלורן
("גורבוטו") שהוא חכם כמו גרביים, ואנ'סיגלין הזועמת נאלצת לנשוך שפתיים כדי לא להודות שדעתה
עליו לא מאד שונה. מתחילה מלחמת מילים, שבה בירזגראן, בכמה הערות ציניות, מצליחה להפוך את החיוך המתנשא
של אנ'סיגלין לסומק של זעם. הנפח מתערב וקורא
ל"ילדים" לא להתקוטט ליד הדוכן שלו "כאן יש סדר, כאן לא איזה בית
תפילה של פארליל". אנ'סיגלין שבה ומעלה את הניחוש שלה שבירז מרגלת בשביל בני העם שלה; וכאשר אחת החניכות הצעירות
מתערבת ואומרת שזה לא סביר, כי אם הזאגליטים היו
שולחים מרגלת, היא היתה אחת שפחות בולטת – אנ'סיגלין מתפרצת עליה, ואומרת שאם היא תחלוק עליה שוב, היא
תשלול ממנה את הכבוד של להיות מלווה שלה. הנפח מסלק את החבורה מהדוכן שלו, אבל
אומר לבירז בשקט "את בטוח לא עובדת בשבילם,
נכון? את יודעת שאם הם ישלטו, הם יקשרו אותך בשרשרת בדיר, ויוציאו אותך רק
כשירצו שתבשלי או תמליטי בשבילם". החבורה של אנ'סיגלין
מסתודדת בקרבת מקום, ובירזגראן מצוטטת להם בקלות –
בדיוק כאשר אנ'סיגלין טוענת בתוקף לאילן יוחסין של
350 שנים, "טהור מכל דם של פארליל" – חרף
השיער שלה, שהוא דווקא בגוון חום-אדמדם. אנ'סיגלין
רושפת ואומרת שרק טיפש מטופש לא יודע להבחין בין "גוון קינמון עדין
ואצילי" כמו שלה, לבין "אדמדם גס והמוני של פארליל
בהמיים". בירזגראן מתערבת ומעירה לה בלעג, ש"אם זה
היה הצבע של הקינמון שמכרו לך, כנראה סידרו אותך, וכדאי שתלכי למֶרָפְאָה להבדק". החבורה מתרחקת, ומנסה להסתודד במקום רחוק
יותר, הפעם בקולות נמוכים בהרבה – אבל בירזגראן
מצליחה להתגנב שוב ולצוטט להם בלי שירגישו. הפעם, אחד מהחבורה שולף איזה תכשיט נוצץ
ומראה אותו לאחרים, לקולות ה"וואו" שלהם. מנ'לורן
אומר שזה בטוח "של ואל'רה האפורה. אולי סחבו את
הזה אפילו ממש מהכוך שלה". אנ'לוק אומר שבכלל, מקום הקבורה של ואל'רה לא ידוע, ואין לה שום כוך, ושני הנערים מתחילים
לריב. אחר-כך החבורה דנה בלחש באפשרות למכור את התליון, ואומרים משהו על 'בחורים
מהמערב' 'נמל ראלסורם' ו'סחורות מוזרות' – אולי אפשר להחליף אותו באחת מהן. אנ'סיגלין אומרת שהיא לא יכולה הערב ומסבירה ברוב
חשיבות ש"הוזמנתי לסעוד על שולחנה של כוהנת בכירה" היא מתגאה בזה
ש"היא בטח שמעה עלי, ורוצה לדבר איתי על מה שיקרה אחרי סוף החניכות
שלי". בני החבורה של אנ'סיגלין
מתחרים זה בזה בחנופה אליה, ובדיבורים על העתיד המזהיר שלה, שיהיה בטח 'כמו של
כוהנת השחר'. (וכאשר אנ'לוק מעיר בחוסר טקט,
"אבל כוהנת השחר היתה צהובה ואנ'סיגלין
כחולה, מנ'לור מאיים עליו באגרוף). בירז שוב מקלקלת את החגיגה כאשר היא מנופפת לאנ'סיגלין בעליזות עם היד, אות ששמעה את כל מה שנאמר,
ומעירה "את מתכוונת, שגם את תהיי השראה לרומן זול למשרתות?" אמירה
שגורמת לחניכה הבכירה להסמיק בכעס. בזווית העיין, בירזגראן
מבחינה בהתקלות לפני דלתות הפונדק המקומי; וגם באישה אנ'מירית
זרה, חיוורת עם שיער חום כהה, עם שריון ובגדים בלויים, אבל חרב דו-ידנית מרשימה
ונבל זעיר בחגורה שלה – ובעגלון פארילי מקומי שהולך
אחריה, מתלונן בקול גבוה ומרגיז כשהוא מנופף בידיו בכעס. הגעתה של טאהל'רלין (טאלרי) – ועגלון
שמנסה לגבות חובות טאלרי היתה חלק
מחבורת הרפתקנים שכללה אותה (אבירת כפור), את הגנבת ראנ'סיל,
הסייר לורט טופר-צהוב וקוסם זקן ומפוקפק, שנקלעה
למארב של תניני ביצה בביצות ליד אפיק נהר סיר'גרה
שבצפון, ולאחר מכן להתקפת כת של מעין-זאגליטים
מעוותים שסוגדת לרוח שנקראה "זורגו בעל
לוע". טאלרי וראנ'סיל היו
הניצולות היחידות מההתקפה, וכל אחת מהן סבורה שכל האחרים נהרגו. טאל'רי נמלטה בין העצים כאשר העופרים המוחלאים
והזאגליטים המעוותים רודפים אחריה, נתקלה בעגלה של
העגלון גארשוז, וכשהיא מבועתת ולא חושבת באורח צלול,
משהו בראשה דחק בה לצעוק לו "אל החצר הכחולה! אל החצר הכחולה!" –
הבעיה היא, שאגב כך, הבטיחה לעגלון סכום גבוה מאד שלא היה ברשותה, בעיקר לאחר
שרבים מחפציה נשארו במחנה שהותקף ליד הגופות של טופר-צהוב והקוסם שאת שמו שכחה; וגארשוז לא לקח את הדברים ברוח טובה. כעת, כאשר טאלרי
בודקת את המקום ומתקרבת לפונדק, במחשבה לנסות ולהציע את שירותיה בתור פייטנית
(המסווה הרגיל שלה, כאשר היא לא רוצה לספר שהיא חניכה לשעבר במסדר הקאראנ'סירי, שנאלצה לעזוב בנסיבות לא משמחות), גארשוז משתרך אחריה, מאנפף בכעס ומאיים, בלא להקשיב לבקשתה
להתאזר בסבלנות עד שתרוויח כסף – היא חייבת לו מאה שמונים ושלושה באן, לא פחות,
והוא דורש את החוב כאן ועכשיו. אחרי שגארשוז
נאנח בקול ש"היה צריך להקשיב למה שאמרו עופרים צדיקים, ולא לעבוד בשביל
כופרת עובדת אבנים", מספר בפעם השביעית על משלוח הנקניקים שהחמיץ כשהסיע את
טאלרי, והפגיעה שספג "הן בכיסו והן בליבו",
הוא עובר לאיים בכך שהדוד השלישי שלו מהצד של דוד-רבא שארבוז
בן-יער, הוא גובה-חובות אימתני שידוע בכינוי 'נמר' ש"ברכת קרני האבא בכל
מעשיו", שלובש גלימה מתאימה של חיה שצד לפני שנים כאשר היה קשת ידוע
לתהילה, וכולם מפחדים ממנו. אגב כך, טאלרי
רואה בזווית העין גם נערה נמוכה ולא מרשימה במיוחד למראה עם שיער כהה, מחליפה
עלבונות עם חניכה צעירה ונאה והחבורה שלה, ואלו פונים להסתלק בכעס. ליד הפונדק יש פעילות רבה; שני פועלי פארליל ערומים למחצה מטילים חביות מעגלה, כשהם צועקים
בקולניות "הי, הופ!" כל פעם שהם זורקים חבית; ארגזים עם ירקות לא
טריים עומדים ליד הקיר, שם ניצבת עוד עגלה מטונפת, ולידה עגלון שנראה נמוך יותר מבירזגראן – כמעט בגובה של גורג
(מלבד העובדה שהוא בפירוש אדם ולא גורג), עם פנים
מגורים ומחוטטים באורח מגעיל, כשהוא שר 'שירי הלל' מפוקפקים מאד על הסחורה שלו,
בקול גבוה וצרוד שלא היה מבייש גורג: טאלרי קולטת משהו על: "מהתמונה לובו יצא – מלפפון
ירוק!" "ואני אומר לך, שאני הולך ישר לנמר
כדי שיגבה את החוב" ממשיך גארשוז לטרטר מאחורי טאלרי "והפעם אני לא ידרוש רק את החוב, אלא גם מה שהוא
קורא רבית" (כוונתו לריבית). "הרבה-הרבה
רבית, שאבא המתוק יברך", הוא מוסיף אגב שהוא
מנשק את חרוזי התפילה שלו. בירזגראן מצידה מבחינה בשני טיפוסים – צעירים
מהודרים – מסתודדים ליד הפונדק, ומשהו בחזות שלהם רומז לה, שלעומתם אנ'סיגלין היא נערה חמודה ומתוקה. השניים הללו בלא ספק זרים
ממקום שבירז לא מכירה, לפי האופנה המוזרה בה הם
לבושים, כולל כובעים כהים וגבוהים, והמבטא המוזר שלהם – אבל מעבר לזה, ולא רק
בגלל המבע המפונק, הכעוס והמשועמם שלהם, בירז מסוגלת להשבע שנודף מהם רוע. לא ההבלים היהירים של אנ'סיגלין והחבורה שלה – אלא ממש רוע מסוכן. כאשר בירז
מנסה לחמוק קדימה כדי לצוטט, הננס עם הפנים המחוטטות
מעלה טון בשיר: "שרץ תולע, ונמלה – מלפפון ירוק! אכל הטף, בחשק
רב – מלפפון ירוק!" טאל'רי חשה שמישהו עוקב אחריה, אבל לא מצליחה
לגלות מי – אולי אלו שוב הפחדים והסיוטים שפקדו אותה מפעם לפעם, מאז שהיתה עדה לחיסול של כל החבורה הקודמת שלה[1]
- ואז בטעות, היא ובירז שמנסה לעבור אותה בדרכה אל
דלת הפונדק, נתקלות במלוא העוצמה זו בזו. הערת
השה"ם: וכך שתי דמויות השחקן – אבירת הכפור טאלרי והסיירת בירזגראן נתקלו זו
בזו, במובן המילולי של המונח – והיתר היסטוריה. שתי הדמויות מחליפות התנצלויות וכמה
מילות היכרות, אבל שעתה של בירזגראן דוחקת – היא
ממהרת אל תוך פונדק 'החיפושית הכחולה' שנמצא בסמוך, כדי לנסות לעקוב אחרי שני
הטיפוסים הנאלחים שראתה קודם, ובינתיים כבר נכנסו פנימה. הארועים בפונדק 'החיפושית הכחולה' פונדק 'החיפושית הכחולה' שבפאתי העיירה
שסביב החורבות של אגפי החצר הכחולה שנהרסו במלחמות הורד האפור, ידוע כאיזור שבעל הבית שלו מקפיד להפוך ל'איזור של שביתת נשק'
שאפשר למצוא בו את כולם: מעופרים אדוקים ועד חניכות כחולות, וכמובן גם כפריים,
סוחרים שעוברים על הדרכים הסמוכות (צומת הדרכים החשוב ביותר של בקעת קיירן נמצא ממש קרוב לכאן) – ותמיד אפשר למצוא בו 'מכל
וכל'. גם הערב, הוא מלא בקהל גדול, והיכל השתיה שלו צפוף מאד. לאכזבתה של טאלרי,
היא מגלה שהמופע של הערב כבר נתפס, ואין צורך בשירותיה בתור פייטנית. על הבמה
מופיעה מספרת סיפורים – אישה לא צעירה, אבל שמורה היטב ומרשימה עם שיער בגוון של
חיטה בשלה, שמרתקת את הקהל בסיפורים על הארצות ממערב לים הגדול, ובעיקר על
הכוהנות האלאריניות שרקמו מלבושים מכושפים מערפל
ושלטו בשלג עצמו, עד שהגאווה שלהן תעתעה בהן, הערפילים שהגנו עליהן נחלשו, ובבוא
היום, היערות החלו עולים באש, כאשר דרקון עם קשקשים אפורים בא בטיסה מארץ רחוקה
בדרום-מערב. לאחר מכן, מספרת הסיפורים מראה לקהל צמיד
יפיפה שעשוי כמו עלים שפתיתי שלג בהירים זהירים מנצנצים עליהם – בדיעבד, טאלרי תגלה שהגבירה הזו משתמשת בדרכים האלו כדי למכור את
התכשיטים שהיא יוצרת. לאחר שהמופע נגמר, טאלרי
מחכה למספרת הסיפורים ומגלגלת איתה שיחה. המספרת מזהה את עצמה בשם 'קורה' (קורלתיריה), ואומרת שהיא נמצאת בדרכה מנחלות אבאריל בדרום אל ההרים במזרח, ומנסה להתפרנס כמיטב יכולה
בדרך. היא מתחמקת מהשאלה מהיכן היא מכירה את הסיפורים על הכוהנות האלאריניות, ובמקום זאת מספרת לטאלרי
שהיא מקווה למצוא איזו גבירה עשירה שתקנה את הצמיד היפיפה אבל הלא קסום בלא פחות
משלוש-מאות באן. לטאלרי, לעומת זאת, היא מציעה עסקה
אחרת – היא זקוקה לאבן ירקרקה בשם אגליט טחוב, באיכות
שיאה לשיבוץ אבנים טובות, עבור היצירות שלה; בתמורה לאגליט
כזה, שהיא חשה ש"אנשים מסוגך יכולים למצוא מפעם לפעם בכל מיני מקומות
חשוכים – או בחורבות שהיו פעם מקדשי פאר'ליל,
שהכוהנים שלהם נטו חיבה לאבנים הירוקות האלו", קורה מבטיחה לתת לה טבעת
פשוטה בהרבה למראה, אבל מכושפת שתוכל לסייע לטאלרי
בהרפתקאות שלה. טאלרי, לא לפני שעיקמה את האף לעניין מקדשי פארליל, אליהן היא מתייחסת כאוסף של אבנים פרימטיביות תקועות בגבעות, מסכימה ברצון להצעה – אם אכן
יזדמן לה אגליט טחוב. בינתיים, בירזגראן
מצליחה להתגנב פנימה ולצוטט לשני הטיפוסים המגונים,
שאכן באו או לפחות עברו דרך נמל גדול במערב, ושמותיהם הם אנ'ריל
ובל'ויר. השניים עוטים סיכות בצורה של מכחול;
מתלוננים על איכות היער, מביטים באורח גס במיוחד (אפילו יחסית למקום שורץ גברים
מחוספסים) על נשים מקומיות, ומעירים הערות מגעילות במיוחד על הגוף ועל מה שאפשר
היה לעשות עם מספרת הסיפורים (משהו על 'לטעום חתיכה כשהיא עוד חמה"). בירזגראן מצליחה לקלוט כמה משפטים שהשניים אומרים
בקול מתוסכל. הם באו בשביל מישהו שהם מכנים "לור-לור",
אבל משהו עם "לא סתם מצב רוח זיפתוש"
ו"גמר, אחי. גמר סופית. מרפא בהרים בתחת שלי" ו-"אז סתם עשינו את
כל הדרך המחורבנת למקום המסריח הזה?". לאחר זמן-מה, מופיע בפתח הפונדק אחד
ממשרתיו של אדון המחסנים בורן, שמחפש את בירזגראן
בדחיפות, ואומר לה ש"לאדון יש אורחים חשובים, הוא אמר שהיית צריכה להיות
אצלו כבר לפני חצי שעה!", ומבהיר לבירז שכנראה
מחכה לה רשימה ארוכה של מטלות כאשר תחזור. למרבה ההפתעה, הוא מחפש גם "פייטנית
זרה בשם טאלרי" – האדון מחפש פייטנית שתנגן
לאורחים שלו, ואומר שהאדון יהיה מוכן לשלם עשרים וחמישה באן, אם היא תהיה טובה; טאלרי מנסה להתמקח ולהעלות מעט את המחיר – אבל המשרת אומר
שזה לא בסמכותו. התקלות עם
הבריונים של 'נמר'. כאשר בירז וטאלרי, שזוכות ל'היכרות' מחודשת עקב היעד המשותף שלהן,
יוצאות מהפונדק ומעדכנות זו את זו בכמה מהדברים שגילו (לרבות שני הטיפוסים
המפוקפקים שבירז עקבה אחריהם), השמש כבר שקעה מזמן,
ורק פס בהיר עדיין מרצד באופק המערבי; הרבה פחות אנשים מסתובבים בחוץ, ורוב
הדוכנים, לרבות זה של הנפח, כבר סגורים. אי-שם, גבוה ממגדל רחוק בחלק השלם של
החצר הכחולה, עולים קולות רחוקים של גבר ואישה מדברים, אולי מתווכחים; אבל זה
רחוק מדי והדמויות לא מצליחות לשמוע כלום מתוך היבבה של הרוח. עגלות רחוקות עם
צבעים מוזרים עושות דרכן באיטיות על דרך הרחק בצד השני של השדות, אולי אל עבר מה
שנראה כמחנה אוהלים רחוק למדי, אי-שם מצפון-מזרח לעיירה ולחורבות של החצר
הכחולה. פעם נוספת, הדמויות חשות שעוקבים אחריהן
-אבל הפעם, האיום מתממש במהירות כאשר חבורה של בריונים, כולל קשת, שני מחזיקי
פטישים מגודלים וגבר זעיר, מהודר ורהוט יותר, שנראה כמו ספק פארליל
עם שיער בלונדי-אדום שופע, מלבד העיניים הכחולות הבהירות והקרות שלו (האחרים
מכנים אותו 'מר חולד'), מקיפים את החבורה משני כיוונים; ומבין שני עמודים צץ
העגלון גארשור, שצועק "זו היא, זו עובדת האבנים
שלא משלמת לי את החוב!" האיש הקטן, שנראה מנהיג החבורה,
"מסביר" לטאלרי שכדאי לה מאד לשלם; ואם אין
לה, אולי הם יקחו את החרב שלה וימכרו אותה בשביל
החוב, שבינתיים נוספה לו גם "רבית" וגם
"הוצאות גביה" בסך של חמישים באן נוספים. הוא פוטר בלעג את הנסיון
של טאלרי להסביר שתשלם בעתיד ושנאלצה לעשות מה שעשתה
בגלל שרדפו אחריה, ואומר משהו כמו "כולם מספרים סיפורים לנמר, שהוא הקשת
הכי טוב מכאן ועד בר-אנזורל", אבל "זה לא
עוזר להם. מי שלא מקשיב לסיפורים של נמר, הופך לסיפור בעצמו"; ואגב כך, הוא
מכנה את טאלרי בלגלוג "קערת דייסה חיוורת
ומתוקה". לטאלרי נמאס, בעיקר מהאיומים לקחת את החרב שלה,
והיא מתקיפה בלי גינוני טקס; ובירז מצטרפת אליה. הבריונים לא ציפו לזה, והקרב מוכרע לרעתם
במהירות; 'מר חולד' מצליח לשרוד התקפה אחת, ומשיב במכה מערפלת (מה שמגלה שהוא
גנב) – שלא מצליחה לאפשר לו להעלם לגמרי לצללים כמו שרצה. טאלרי
מכריעה את אחד הבריונים הגדולים; בירז פוגעת פגיעה
קשה בקשת, שמחטיא את ההתקפות שלו. בסיבוב לאחר מכן, טאלרי
סוגרת על "מר חולד" ופוגעת בו בפגיעה קריטית שהורגת את האיש הקטן;
עבור הבריונים שנותרו זה מספיק, והם – ביחד עם גארשור,
צווחים איומים (כולל על זה ש"נמר" ישמע על זה עוד הלילה), אבל נמלטים
לכל עבר. טאלרי 'מצדיעה' לבריונים בלגלוג עם החרב
שלה, כאשר הם בורחים. גארשוז נמלט אל תוך השדות, ומתקרב לדרך אפלה
שחוצה אותם, כשהוא צווח "עובדות אבנים רוצחות!", ולרוע מזלו, לא שם לב
לשעטת הפרסות שמתקרבת במהירות. מתוך האפלה, בוקע פרש שנראה שחור משחור, על סוס
מלחמה אדיר, שלא רק שלא עוצר, אלא שולף בהנאה את החרב שלו, ומשסף אגב אורחא את
העגלון ביש המזל, הורג אותו במקום. בירז וטאלרי
מתקרבות, כאשר לרגע הפרש השחור יושב גבוה על האוכף שלו, ושולח מבט ארוך לכיוון
הכללי שלהן, או אולי לעבר משהו אחר בחצר; ואז, כאשר מקומיים זועמים ומבועתים
יוצאים מהבקתות הסמוכות וצועקים 'רצח!' ודברים דומים, הפרש מאיץ בסוס שלו ונעלם
כמו רוח סערה. הדמויות מצליחות הצלחה מקסימלית בגלגול
אבחנה מורכב, ובירזגראן מצליחה להבחין שלמען האמת,
הפרש הזה לא לובש שחור, אלא כחול כהה עם חוטים זהובים; ומוזר מכך – הוא נושא
באחורי האוכף שלו תיבה גדולה, שמתוכה עולים ציוצים צווחניים – שלא נשמעים דומים
לשום ציפור שבירזגראן שמעה מעודה באיזור.
בינתיים, טאלרי
הספיקה 'להשאיל' את הארנק של 'מר חולד' המנוח, וגם שיקוי מרפא קל שהיה עליו;
ושתי הדמויות נעלמות לתוך האפלה, לפני שהמקומיים הזועמים והמבועתים יבחינו או
יזכרו בהן. הן רצות אל תוך סמטה צדדית שמוליכה לעבר המחסנים, ועד מהרה מגיעות –
בלא ארועים נוספים – אל הבית של מנהל המחסנים בורן. |
חזרה
לפרק קודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין | מעבר
לדף הפייסבוק של מלסטרה
חזרה אל אינדקס הקמפיינים של מלסטרה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.