מאחורי מסכה
פרק 2: טירה ללא אוצרות אינה טירה כלל
חלק א'
חזרה
לפרק קודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין | מעבר
לדף הפייסבוק של מלסטרה
|
טירת קור-אומת'יר פתיחה החבורה
העייפה צועדת כשעתיים לעבר טירת קור-אומ'תיר, כאשר ה"דוכס" השבוי נגרר
אחריהם. פאג
מתחקר את וארדו על המיתוסים והסיפורים הישנים של מסדר הקאראנ'סירי, ומה הם היו
לפני שההשתקפות הכחולה המירה אותם והפכה אותם לאבירים של האימפריה האנ'מירית;
וארדו עונה שהוא למעשה היה זר ברכס קארנאסיל, ומספק גישה מאד צינית לסיפורים על
כריעת הברך של האבירים הקפואים לפני ההשתקפות. בסופו
של דבר, הדמויות מפלסות דרך סביב האגם הקפוא ומתקרבות לטירה. עבור אל'מי, ששמעה
בילדותה סיפורים על טירות ענק מלאות מגדלים, מעברים סודיים, חצרות בתוך חצרות והיכלות
מפוארים, טירת קור-אומת'יר על החצר הבודדת שלה והמבנים הפשוטים והנמוכים שלה,
היא בגדר אכזבה; והיא נזכרת באמירה הנחרצת של אחותה רוסילפיר: "טירה
בלא מעברים סודיים ואוצרות, אינה טירה כלל!" לפני
שהדמויות מגיעות לשער, הנוכל השבוי מנסה להתחנן בפני הדמויות ולהציע להם
'להסתדר' איתו, במקום להסגיר אותו ללורד, ומודה אגב-כך שיש לו מידע על המקום
אליו ברחו השודדים ששרדו; הוא שב וטוען שהוא והשותף שלו בסך הכל היו הרפתקנים
שחיפשו אוצר, ו"בצר להם" נאלצו לשכור את "הבחורים הקשוחים"
כדי שישמרו להם על הגב. כאשר
הדמויות נכנסות לטירה, מסתבר שמידע על המאורעות כבר הגיע לשם; הנער פראן הגיע
בריצה לטירה כמה שעות קודם, סיפר שוארדו ופאג הסתבכו עם המון שודדים, וביקש
מהסרן מפקד המשמר לארגן משלחת חילוץ - דבר שאם קודם, נעשה מאד בעצלתיים; זמן-מה
לאחר מכן, אחד הסיירים שהסרן שלח, דיווח שראה את ברוג "הגבעה הנעה"
וחבורת השודדים שלו - מעטים בהרבה מאשר היו קודם - נמלטים בבהלה בחזרה אל ההרים.
החצר
מלאה אנשים, רובם סקרנים, שצופים בחבורה נכנסת; אבל כמה מהמבטים לא ידידותיים
במיוחד; הסרן מברך את פאג ווארדו בנוקשות, בשילוב של הערכה למה שמסתבר שעשו,
ל"אל תצפו שאני אנהג בכם כמו בבני אצולה מעכשיו"; תוהה על קנקנה של
אל'מי - נערה נושאת חרבות ש"נראית כמו אחת שגדלה במקום שבו זוכרים את
הדרכים הישנות", ומודה לה במעט ציניות על כך ש"עזרה לשתי הכבשים
התועות שלי לחזור לדיר בשלום". הראיון אצל הלורד ראל'היר קור אומת'יר מכאן,
הדמויות מובלות במעלה אחד המגדלים, לראיון עם אדון הטירה, הלורד ראל'היר
קור-אומטיר; היכל האדון מאכזב לא פחות מיתר הטירה, ואולי יותר; משום שהוא נראה
(בעיקר לאל'מי) יותר כמו פונדק מצחין מאלכוהול מאשר כמו כס רם של אציל נשוא
פנים; חדר מצחין למדי, עם שטיחים שעירים, שולחן עמוס ספלים וצלחות, וכמה מזכרות
פשוטות, כמו ראשי חיות על הקירות... וגם תמונת שמן ישנה אחת בצד השני של החדר. מאוחר
יותר, לדמויות יזדמן להציץ בתמונה ולראות שמצויר בה לורד זקן (מבוגר בהרבה מכפי
שראל'היר נראה כיום) ונשוא פנים, שלמרגלותיו מצויירים שני נערים - אחד מהם
ג'ינג'י כמו ראלהיר, ונראה כמו גרסה צעירה בהרבה (ורזה בהרבה) של הלורד כיום. לצד
הלורד, סרוח שותפו לשתיה, המלומד מאר'לירד טורבה, ברנש עם שיער אפור פרוע ושפם
בצורת פרסה, שלפי מבטאו הוא בבירור יליד הנסיכות האפורה; השותף השלישי לחינגה -
שרובץ מתחת לשולחן ומלקלק משהו אלכוהולי מקערה גדולה, מפחיד מאד את אל'מי -
היצור הגדול, עם הפרווה הלבנה-עכורה-מדובללת, הוא אייל ואק-סוראק (קרני דם): אחד
מאותם איילים טורפים (ולא פעם אוכלי אדם) שכל ואר'תארי מחוץ לערים הגדולות שומע
סיפורים עליהם (כולל הקרבות בין הזכרים העצומים שלהם, עם קרניים אדירות מתיזות
זיקי חשמל) ולומד מילדות לפחד מהם מאד. במבט
שני, האייל הטורף נראה פחות מפחיד, והרבה יותר חבוט, מדובלל ונרפה - בערך כמו
שני הגברים (האחרים) בהיכל. הוא מביט בדמויות באדישות, נואק וחוזר ללקלק את
השתיה שלו. ובכל
זאת, אל'מי חוששת מ"חיית המחמד של המלומד" ומבקשת מוארדו לדאוג שהוא
לא יתקרב אליה. הלורד,
שנראה לדמויות כמו דוב ג'ינג'י ענק עם שפם עצום, מתחקר ברישול את החבורה על
ההרפתקאה שלה, אגב שהוא לא מפסיק להתלונן על כאבי הראש שלו. באורח צפוי, לאחר
שהוא שמע את הסיפור, הוא מחליט שהסכנה מוגרה - השודדים ברחו להרים אחרי שהוכו
מכה קשה, הדמויות קטלו את המפלצות במערת הקרח, וצמד הנוכלים שבלא ספק התעסק
במשהו מעל ומעבר לרמה שלהן - נכשל, וירד "למרבה הצער" מצמד נוכלים
לנוכל בודד. מתרחש
ויכוח קצר בין מפקד המשמר הזקן, שמציע לתלות מיד את ה"דוכס" בלא לבזבז
עליו אוכל, לבין הלורד שלא נראה מתלהב מעונש מוות כזה, ומורה 'לאכסן את
הוד-מעלתו הדוכסי' בתא כלא, עד שהוא יחליט אם לגלגל אותו מכאן לכיוון חצרות
הגרניט כשהוא משוח בזפת ונוצות, עם אזהרה שבפעם הבאה שיראה את עצמו כאן - אז הוא
יתלה. ("בה!
כמה פרוסות לחם וקערת מרק לא ירוששו אותנו... לא יותר ממה שאנחנו מרוששים גם
ככה"). במהלך
הויכוח, מפקד המשמר הזקן נועץ מבטים עגומים בתמונה בצד הרחוק של הקיר, וכמה
מהדמויות - בעיקר פאג - שמות לב לכך, ומנסות לבחון את התמונה בעצמן. אגב
כך, המלומד טור'בה בוחן את אל'מי היטב, אגב שהוא מגלה בקיאות יתרה לגבי המשפחה
שלה, וברור יותר ויותר שהוא ואביה של אל'מי, הפייטן מית'ריס, הכירו זה את זה
וממש לא חיבבו האחד את השני; אל'מי לא מחבבת את ההערות השנונות של המלומד על
אביה ושאר צדקנים מסוגו, שלדעת טור'בה, מסתירים כך "כשרון ומחשבה חדה כמו
עור מיובש של פרה". לצד
טור'בה מונח ספר, שזכור לאל'מי במעורפל - סיפור עלילה לא חינוכי בהחלט על
פרחחים, שאחותה הביאה פעם לפני שנים, ואל'מי מעולם לא ראתה את אביה כל-כך כועס,
כאשר דרש להפטר מהספר, וסירב שהתועבה הזו תהיה בביתו, כשהוא אומר שהיה מוטב לכל
האנשים ההגונים לו החרימו וביערו יצירות כל-כך חסרות מוסר (אל'מי די בטוחה,
שאחותה רו (רוסילפיר) לא באמת השמידה את הספר, אלא החביאה אותו היכנשהו, כדי
לקרוא ממנו בעצמה כאשר איש אינו רואה). טור'בה
מודה, שבשנים עברו 'חטא מעט בכתיבת ספרות הרפתקאות', אבל לצערו כיום, העולם זקוק
יותר לאנשים שיטפלו בעורבים ויכתבו אגרות מאשר למושכי עט (והוא יותר מרומז, אגב
כך, לטירוף שמתחולל במולדתו אורמ'תריל). אל'מי עונה לו בעוקצנות, שמי שהוא בעל
כשרון אמיתי בעט, תמיד תהיה דרישה לשירותיו. הלורד
מורה לגמול לכל אחת מהדמויות בפרס של 75 מטבעות; וכמו כן, מורה למפקד המשמר למעט
בתורנויות של וארדו ופאג בשבוע הקרוב, ולתת להם את 'חדר המלאכה הישן' שמתחת
למגורי המלומד, שלפי הנאמר צריך 'לפתוח אותו מחדש' ולנקות אותו קודם. מפקד
המשמר מתנגד, ואומר משהו על כך שזה יהווה "דוגמא רעה לאחרים" או משהו
כזה, אבל הלורד לא משתכנע; הוא גם מציע שפאג יעביר את רוב המשמרות שלו מכאן
ואילך אצל המלומד; וטור'בה מסכים ואומר שהוא זקוק לאדם שידע לבצע מלאכות שדורשות
מחשבה ומעט ידע, באורח שאינו גולמני לגמרי. לאל'מי מוצעים מגורים נוחים יותר
שהולמים גבירה; הלורד מבקש ממנה לסייע מעט ל"קוט הזקנה" - המורה
הוארת'ארית שמלמדת את האחיין הפרחח שלו, וגם מטפלת באורחת נוספת - עלמה חלושה
שכמעט אינה יוצאת מחדריה. בין
לבין, מתגלע עימות בין הדמויות לבין הלבלר היהיר והמאנפף של הטירה; אדם בשם
פורי, שביום הראשון של פאג בטירה, לפני כמה שבועות, ניסה להשפיל אותו ולדרוש
ממנו לצחצח לו את הנעליים כ"תנאי" לרשום את שמו ולהעביר לו סכום כסף
צנוע שמפקד המשמר ציווה להעביר לו. הדמויות,
בסיועו המשועשע של המלומד, מסבכות את הלבלר הזועם (שגם כך הלורד לא מחבב אותו
במיוחד) עם כתיבת שמות מסובכים (שמלה המלא של הגבירה אל'מירליר ואר-אלקורטיר),
באורח שהופך אותו ללעג וקלס בפני הלורד. הדמויות
מורדות לסדנה מאובקת, שממעט הדברים שהן מצליחות להוציא מאנשי המשמר, היתה פעם
הסדנה של אומן-עורות בשם "גורם הזקן"; שאומרים ש"עזב לפני כמה
שנים" ושכנראה הוא כבר אינו חי היום. ניכר במקום שהוא לא היה בשימוש כמה
שנים טובות - מישהו מסביר שאומן העור שמספק שירותים לטירה היום, בכלל חי בכפר
הסמוך, ליד האגם הקפוא. לדמויות
מוגשת ארוחה, והן משוחחות ביניהן על מאורעות היום, לפני שמשרתת מגיעה לקחת את
אל'מי למגורים שלה, והדמויות זוכות סוף-סוף לשינה ארוכה ונוחה. המאורעות בימים לאחר מכן הבהרה טכנית של השה"ם: לאחר הסצנה
הראשונה בהשתתפות כל הדמויות, עובר כמעט שבוע שבו שוחקו פיזית רק שלוש סצנות
נבחרות, כל אחת בהשתתפות דמויות אחרות. בין לבין, הדמויות הקדישו חלק ניכר מהזמן
לטיפול בחפצים שמצאו: וארדו
משקיע את כשרון עבודת העור שלו בטיפול במגפיים הקסומות שדרשו תיקון הולם; כאשר
מעבר לעבודת העור, גם וארדו וגם אלמי השתמשו בכשרון ציור הרונות שלהן ובאבקות
הכחולות שנמצאו במנהרת הקרח, כדי לעטר את המגפיים בדוגמאות תכלכלות שיוסיפו להן
עוד עוצמה. בסופו של דבר, המלאכה יצאה מוצלחת מאד - בעיקר ברמה של עבודת עור;
והחפץ הקסום חזר להיות בר-שימוש בידי אחת הדמויות, לפי בחירת החבורה. במקביל,
פאג משקיע את רוב זמנו, מעט בעזרה עקיפה של המלומד טור'בה, לחקור את שני החלקים
במגילה המוזרה שהנוכלים ניסו להפעיל על המזבח במערת הקרח; כאשר מתברר שיש עדיין
חלק שלישי חסר. ממה
שהוא מצליח ללמוד, הרי למרות שהסגנון והכתב הוא גרסה רונית של אנ'מירין גבוהה,
נראה שהכותב הוא עוג; כנראה מכשף עוג בעל עוצמה. הלחש הוא לחש זימון מורכב ואפל,
שונה מאד בצורה ובמהות מלחשי הזימון של פאג, ואפילו מלחשי הזימון המורכבים יותר
שפאג ראה בעבר אצל המורה שלו בבקעת קיירן. הלחש
שייך במפורש לאסכולה של צל; הוא לא לחש להטיל בקרב או להטיל מהר לפני קרב, כפי
שפאג מזמן את השדון שלו עצמו; זה ריטואל מורכב שדורש לפחות שעה בכדי להטיל אותו,
ודורש רשימה של חומרים, בין היתר נרות נגועים בצל; כעת זה ברור עוד יותר, כמה קל
היה לנוכל שכינה את עצמו 'היורש' לשגות באופן הרסני כאשר הטיל את הלחש על המזבח,
וכנראה שרוב או כל נרות הצל והחומרים האחרים שהוא השתמש בהם הושמדו בפיצוץ
שנגרם, או נרמסו בידי המפלצות המטורפות מזעם שנמשכו בהמוניהן אל תוך חדר המזבח. קוט הזקנה והעלמה מאל'רי ביום
שלאחר המנוחה, אל'מי חוצה את חצר הטירה כשהיא מלווה בוארדו, שנמצא בדרכו למשמרת
מתחת ל'מגדל העלמה'. בדרך, היא פוגשת את אחיינו הצעיר של הלורד, הנער קוראדאן,
שעומד בארשת חמוצה מאד, כשהוא נאלץ - באורח ממש לא הולם את מעמדו - להשתמש
במברשת כדי לצבוע את אחד הקירות. קוראדאן,
מצד אחד שחצן ובטוח ש'בנות הן בכייניות, משעממות וטפשות', ומצד שני סקרן נוכח
הדמות הלא טיפוסית של אל'מי שיודעת להפעיל זוג חרבות. הוא מנסה לגרום לוארדו
להסתלק, בכך שהוא מצווה עליו "לראות אם אין זאבים בשיחים"; ועל אל'מי
הוא מצווה עליה לספר לו על החרבות שלה, ואם היא פגשה מפלצות מרתקות במערות, כמו
ש... ידיד מסויים שלו, שעדיף לא לומר את שמו כדי שהוא לא יקבל עוד עונש, סיפר
לו. בין לבין, מתברר ש'קוט הזקנה' הענישה אותו בעבודת צביעה; קוראדאן הצעיר מנסה
להערים על אל'מי ולשכנע אותה לצבוע קצת במקומו, כשהוא מציג לה את העונש
כ"אחריות גדולה" שהוטלה עליו, בתור לורד צעיר, להבין את פשוטי העם
שהוא יום אחד ימשול עליהם, אבל הוא מוכן, בעבור תגמול קטן, לשתף בה גם את אל'מי. אל'מי
נוחרת בבוז, ומציעה לו בלשון חלקלקה למצוא נערים צעירים ופתיים יותר שיוכל
'לחלוק איתם' את האחריות הגדולה שלו; וגם גומלת לו בתעלול נגדי על הדרך בה הוא
דיבר על בנות פחדניות; היא מתזמנת קריאה מפתיעה בשם של קוט הזקנה, באורח שגורם
לנער להפליט אנקת פחד, ולחזור לצבוע במהירות את הגדר, לקול צחוקה של אל'מי. קוט
הזקנה, אישה וארת'ארית לא צעירה, גבוהה, בעלת שיער חום-אדמדם אסוף בפקעת נוקשה,
מקבלת את אל'מי בהבעה של גנרל נוקשה; ולאחר שהיא שולחת את וארדו לפטרל למרגלות
המגדל (הפעם בלי הוראה לחפש זאבים מסתררים בשיחים, למרבה המזל), היא דורשת
מאל'מי בנוקשות לפרט בפניה על ההשכלה שלה, וגם לדקלם לה מהזכרון שני קטעים - אחד
באנ'מירין גבוהה ואחד בניב מית'ווארי (שהוא תערובת בין אנ'מירין גבוהה,
וארת'ארין ושפת אורגי הערפל, ואל'מי מתקשה בו יותר). אל'מי
עושה כמיטב יכולה לשחזר קטעים מ'הצגת תאטרון' שאחותה רוסילפיר היתה כותבת וכל
האחיות היו ממחיזות כאשר היו משועממות. בינתיים,
וארדו שמפטרל מתחת למגדל, רואה לרגע את החלון למעלה לפני שהוא נסגר, ואת הצורה
של עלמה יפה וחיוורת מאד, בעלת שיער כהה, שהוא יכול להשבע שהוא ראה אותה פעם,
אולי לפני שנים. החלון
נסגר, הסקרנות מציקה לוארדו מאד, והוא מנסה לגרום לרעש מוזר כדי להביא את העלמה
לפתוח בשנית את החלון בכדי שיוכל להציץ בה; אולם המזל בוגד בו, ומי שפותחת את
החלון היא משרתת מבוגרת, שפורצת בצעקות על 'פרחחים מרעישים שפוגעים בבריאותה של
העלמה'. וארדו
לא מתייאש, ולמרות שהוא מעט סונט בעצמו על איך שהוא 'הפך לרומנטיקן', מגבש
תוכנית חדשה: לחכות מעט, ואז לעלות אל תוך המגדל, בתואנה שהוא צריך לפגוש את
אל'מי ולהביא לה משהו, או לשאול אותה משהו - וכך למצוא הזדמנות להציץ בעלמה
החולה. קוט
מצווה על אל'מי לבוא אחריה, ולחכות על המדרגות, כאשר קוט נכנסת לחדר הצנוע בו
היא עצמה מתגוררת (אבל שכל דבר, מהשמלות הפשוטות עד הכלים, מסודרים שם בסדר
מופתי, כמו לפני מסדר צבאי) - קוט מוציאה משם כמה ספרים, אחד מהם ספר מוסר, ושני
האחרים רומנים שחביבים על העלמה מאל'רי, ונותנת לאל'מי הוראות מפורשות, מהיכן
מותר ומהיכן אסור לקרוא לה, גם אם תבקש - קוט סימנה את החלקים האסורים באדום. בין
לבין, אל'מי (כדרכה לא פעם) מציצה לחדר של קוט כאשר המורה הנוקשה לוקחת את
הספרים, ונדמה לה שהיא מבחינה במשהו מוזר בארון בצד האחורי של החדר. לאחר שקוט
מסתלקת כדי 'לבדוק את הפרחחים מילאו את המטלות שהטילה עליהם', אל'מי מחכה
להזדמנות כאשר נראה שאף אחד לא מתבונן, פורצת בקלות את המנעול על הדלת, ובוחנת
את הארון. כמו
שחשדה, אל'מי מגלה שיש לארון תא סודי וכפול מעבר לדופן האחורית שלו; אבל הוא
מוגן במנעול מתוחכם בהרבה, ש"ממולכד" באפשרות הולכת וגוברת לגרום לרעש
צורמני, שיכול להזעיק לכאן בקלות אנשים. אל'מי
מצליחה, לאחר מעט עבודה מאומצת, להכניע גם את המנעול הזה בלא שהוא מרעיש...
ומגלה שבחלקו הסודי של הארון תלויה חליפה משובחת של שיריון לוחות, שללא ספק חושל
והותאם לגופה של אישה - ומה שמעניין עוד יותר, הוא שהשיריון הוא לבן, עם דוגמא
של צלב שחור ובמרכזו נשר אפור פורש כנפיים: בדיוק אותו סמל שעל הטבעת שאל'מי
קנתה במשיכה, ושגררה אותה לתוך חזיון רפאים מפחיד בחדר המזבח שבמערת הקרח. אל'מי
מצליחה רק להציץ בחליפת השריון, כאשר היא שומעת צעדים של אנשים מתקרבים, וממהרת
לנעול מחדש את המנעולים ולצאת מהחדר של קוט. משם, היא מטפסת במהירות לחדר בראש
המגדל; משרתת חמוצת פנים ולא ידידותית בכלל פותחת לה את הדלת. החדר
של העלמה מאל'רי, הוא המפואר והנקי ביותר שאל'מי ראתה בכל הטירה; אם כי הדרך בה
מקפידים לסגור את החלונות ולמלא את החדר באוויר כבד ומבושם בקטורות, גורם לאל'מי
לתהות האם זה הדבר הנכון לעשות כדי לשפר את הבריאות של נערה חולה וחלשה. מאל'רי
שוכבת בעיניים עצומות למחצה, קבורה בתוך סדינים וכרים של מיטת כילה מהודרת
ונוחה. היא אכן דוגמא טיפוסית לעלמה מית'ווארית נאה מאד, אבל היא אכן חלושה
וחיוורת באורח קיצוני, ומדברת בקושי, כאילו היא מחשבת להרדם באפיסת כוחות על כל
מילה ומילה. היא מתנצלת בפני אל'מי על כך שהיא לא יכולה לקום ולברך אותה כראוי -
אבל היא כל-כך חלושה; היא כה חלושה עד שרק לעיתים היא מסוגלת לשבת על הכסא ולצפות
בשחר על ההרים,למרות שהיא כל-כך אוהבת לראות זריחה על פסגות מושלגות. נראה,
שמאל'רי מכירה היטב את הספרים שאל'מי הביאה - בעיקר את הספר עב הכרס שמגולל רומן
שמתחולל בין ארמונות הנשפים המפוארים של שער חורף; היא מפנה את אל'מי מיד לעמוד
מסוים, כדי שתקריא לה - כפי שכנראה הקריאו לה עשרות פעמים בעבר, על נשף בארמון
תקרת-הכוכבים, והסצנה שבו הנסיך אנרילסיר רואה לראשונה את הרוזנת נאר'טילסה
ומנשק את ידה. ניכר שמאל'רי שולטת בכל פרט ופרט בסצנה, מתיאור השמלה של הרוזנת
ועד החיוך ברגע בו הנסיך מנשק את ידה, וכאשר אל'מי מקריאה לה, היא עוצמת את
עיניה עם ארשת רפויה של חיוך מתוק. אגב
כך, מאל'רי מספרת שבדרך-כלל קוט קוראת לה, אבל היא נוקשה וחסרת רגש, ומאל'רי חשה
שהיא מכבידה עליה; והמשרתות בקושי יודעות צורה של אות. מאל'רי מספרת גם על כך
שהיא יודעת שהיא מיועדת להפוך לרעייתו של הלורד כאשר תבריא, אבל היא חוששת שהיא
תשאר תמיד חלושה ולא תוכל למלא חובות של רעיה; ומה יקרה כאשר הלורד יאבד את
הסבלנות שלו, ויורה להשליך אותה ואת קוט בחזרה לשלג? בדברה,
היא משתעלת - שיעול שאינו מבשר טובות כלל, ומזכיר לאל'מי יותר מדי את המחלה של
אחותה; ורועדת כשהיא ממלמלת על משהו (או יותר מ'משהו' אחד), שמחכים להם בשלג. אל'מי
מנסה לנחם את העלמה, אבל עושה טעות קריטית כאשר היא אומרת לה שיום אחד היא עוד
תחזור לרקוד בנשפים; מאל'רי מפרשת זאת כאילו אל'מי אומרת שהיא תגיע בחזרה אל
שער-חורף; מאל'רי פורצת בבכי מר, ולוחשת ש"האדומים פרצו לעיר והרגו את
כולם"; ומשער חורף וארמונות הנשפים שלה לא נותרו היום אלא חורבות מקוללות,
שרק רוחות מעונות שוכנות בהן. ההתרגשות
והבכי הרעו את מצבה של העלמה, והיא מתחילה לקדוח; אל'מי מנסה לטפל בה, לפי מה
שהיא זוכרת מהבית - והמשרתת החמוצה ממהרת לקפוץ על המציאה, לטעון שאל'מי הרעה את
מצבה של 'המסכנה הקטנה', כשהיא מחייכת אל אל'מי חיוך נבזי, באורח שדי מבהיר שהיא
תרוץ להלשין לקוט בהזדמנות הראשונה; מאל'רי דווקא מנסה להגן על אל'מי, אבל
המשרתת מתעלמת מהמחאות החלושות שלה. באותו
רגע נכנס לחדר וארדו, שלא מפסיק להתלבט בינו לבין לגבי הזכרון המעורפל שרודף
אותו, בעניין הפעם הקודמת שראה את העלמה הזו, אם דמיונו לא מתעתע בו; והוא מסייע
לאל'מי להתמודד עם המשבר, ואגב כך הוא מביט בעלמה ששרועה במיטה באפיסת כוחות.
לרוע המזל (הערה טכנית: עוד כשלון בגלגול אבחנה/זכרון), לא רק שהוא לא
מצליח להזכר מתי ראה אותה, אלא שהוא יוצא מבולבל עוד יותר, כי כעת נדמה לו שאם
ראה מישהי כזו - היא אולי היתה דומה לעלמה במיטה, אבל איכשהו גם שונה מאד; וארדו
פוטר את זה לבסוף במשיכת כתפיים ותהיה אם כל אותן מית'וואריות עדינות נראות
כל-כך דומות זו לזו, עד שהדבר גרם לו להתבלבל. וארדו
ואל'מי מתייעצים, בשאלה איך למנוע מהמשרתת להבאיש את ריחה של אל'מי, ולא מצליחים
להגיע לפתרון, מלבד להחליט לנסות לפקוח עליה עין. אל'מי חוזרת בפני וארדו על
דעתה, שמשהו אפל מאד שורץ אי-כה בטירה הזו; והיא לא בטוחה אם אין מישהו שמנסה
להרע את מצבה של העלמה האומללה הזו. המשמרת של פאג בכלא רוב
המשמרות שהוטלו על פאג באותו שבוע, היו בשירותו של המלומד, שהתגלה כבוס נוח
בהרבה וקפדן פחות מקוט, באורח שגם אפשר לפאג להציץ מפעם לפעם בספרים של טור'בה
(בין היתר הוא מגלה שם כתב שלא הושלם, שכולו לעג מושחז למלומד ת'ירנפל ולתורת דם
הגאבוטו). אולם
לאחר מכה ימים, פאג מקבל משמרת בכלא של הטירה - מנהרה קטנה עם לא יותר משישה
תאים, שכולם ריקים כעת מלבד אחד, שבו יושב הנוכל שמכנה עצמו "הדוכס"; הסוהר
פורש לנמנם מיד אחרי שהוא מנחה את פאג לא להתייחס ליבבות של האסיר, שכבר קיבל
מים ואוכל יותר ממה שהוא שווה; אבל מצד שני, אסור לפגוע באסירים או לענות אותם
בלי אישור מפורש של הלורד. פאג
מגלה ש"הדוכס" אכן מקבל טיפול הגון מאד, יחסית, כולל אוכל ומים נקיים,
ושהחליפו את הקש בתא שלו לקש טרי,מה שכמובן לא מונע ממנו ליבב את האכזריות הבלתי
מוצדקת שנוהגים בו. פאג
משיב בקידת חצר לעגנית, ושאלה בלשון גבוהה, כיצד מרגיש הוד דוכסותו, והאם מגוריו
הדוכסיים החדשים מוצאים חן בעיניו. מתחילה
שיחה בין השניים; הדוכס שב ומצטדק, וחוזר על טענתו שבסך הכל הוא והשותף שלו (הוא
עדיין טוען ברפיון שהם בנים לבתי אצולה בנסיכות האפורה), חיפשו אוצר, כמו שכל
ההרפתקנים מחפשים, ושכרו את השודדים לא בכדי להטיל מצור על הטירה, אלא רק כדי
לשמור להם על הגב. פאג
מנסה לתחקר את ה"דוכס" על האוצר; והם מתחילים להתמקח. הדוכס
מנסה לפתות את פאג לעזור לו להמלט, כשהוא אומר לו שהוא נראה סוג הבן-אדם שרוצה
כוח; והדוכס יכול לעזור לו בזה. פאג מסרב, ומנסה לפתות את האסיר למסור לו מידע;
ה"דוכס" מבקש בירה או שתיה חריפה אחרת, כי הגרון שלו יבש ונמאס לו
לשתות רק מים, "כמו איזה פרד בשוקת". לאחר
עוד התמקחות קשוחה מצידו של פאג,שמביא ספל בירה, אבל שומר אותו רחוק מהאסיר
הצמא, הדוכס מתרצה לספר לו סיפור אחד בעד המשקה; ולאחר שהוא שב וטוען שהוא לא
יודע מה בדיוק היה האוצר - זה השותף שלו המנוח, לאני ("היורש"), שהיה
הקוסם החובב ביניהם, שהיה צריך לזמן את האוצר בעזרת הלחש; ושהם לא בטחו מספיק
אחד בשני, ולכן חילקו את המגילה, כך שחלק אחד היה על "היורש", חלק שני
על "הדוכס", והשלישי הוחבא - הוא לא זוכר בדיוק איפה, אולי במגורים
הישנים שלהם בפונדק מתחת למעבר ההרים, אבל הפונדקאי ("כזה נוכל חצוף, היית
מאמין!") האשים אותם שהם רימו אותו, כאשר למעשה הוא בכלל רימה בחשבון,
ואולי החלק הזה נותר סגור בחדר שם. ה"דוכס"
מספר לפאג בסופו של דבר, איך הוא והשותף שלו השיגו את המפה המסובכת; הוא מספר
לפאג על כפר רועים קשוח בהרים, ש"הבוס הזקן שלו לא מת על הבוס כאן", אבל
בקצה הכפר יש פונדק בשם "הכבשה השחורה", שמזדמנים לשם כל מיני נוסעים,
לא רק מהכפר ההוא. קצת
לפני החורף האחרון, "הדוכס והיורש" ישבו בכבשה השחורה, אחרי שהגיעו
לכפר ההוא "בשביל עסק אחר שהיה להם אז", ונתקלו באיזו אישה זרה
"קצת לא בסדר בראש, עם אלת ברזל ונזר שנראה כאילו חצי הראש שלה עם
קוצים"; הם שיחקו איתה קלפים, וכמובן שהיא הפסידה להם בגדול, והתחילה
להתרכז ולהשמיע קולות של "סססס" כאילו היא נחש ארור; אבל אז הם
'הסתדרו איתה' בזה שהיא נתנה להם את המפה הישנה שהיתה לה, במקום לשלם את חוב
הקלפים שלה ועל המשקאות של כולם כמו שהיתה צריכה. ה"דוכס"
מצחקק בלי בושה על איך שהוא רימה אותה, והעמיד פנים שהוא מגלה ארצות שצריך את
הדף הישן שהיא החזיקה בשביל ספר שהוא כותב; ועל איך שהטפשה ההיא כנראה לא הבינה
עד כמה המגילה שלה יקרת-ערך ולמה היא מובילה, אחרת בחיים לא היתה מוכרת אותה כל-כך
בזול; ובמקום זה היא הסתלקה אל תוך הלילה המושלג "שיכורה כמו לטאה שנתקעה
בתוך חבית שיכר לבן מטולו". הנוכל
השבוי שב ומנסה לשכנע את פאג לעזור לו להמלט ואולי לקחת כמה דברים מהטירה בדרך,
אבל פאג שב ומסרב; הוא מנסה לשכנע את פאג בכך שהוא משמיץ את הלורד ובעיקר את
המלומד טור'בה, ולוחש לו שלא מטוב לב הם מארחים את החבורה. ה"דוכס"
טוען שלמעשה המלומד רוצה בעצמו את אותו אוצר שהוא והשותף שלו חיפשו; ושלפני חודש
בערך, היה לו אורח - מלומד אחר מהנסיכות האפורה - שעבר כאן במסע לבקעת קיירן,
והוא חיפש בעצמו את האוצר. הדוכס
מציע לפאג להראות לו (בערך) איך השותף שלו לאני היה עושה קסם חזיון, כדי להוכיח
את דבריו לגבי המלומד, אבל לשם כך הוא אומר שהוא צריך חפץ אישי של המלומד, ושלוש
מנות של איזוב קברים. הדוכס יכול לספר לפאג איפה משיגים את הצמח - בהנחה שיש לו
מישהו שיכול לקטוף צמח בוגדני כזה בלי שהוא יתפורר, ובלי שמי שמנסה לקטוף את
הצמח יורעל; אבל הוא לא מתכוון למסור את זה בחינם. לאחר
המשמרת,פאג מדבר עם המלומד ומספר לו על חלק מהשיחה בינו לבין האסיר; המלומד
טור'בה לא מופתע ולמעשה מנחש שהאסיר השמיץ אותו, אגב מלוא החופן רחמים עצמיים; אבל
הוא לא מתלהב מהתוכנית של פאג לספק לאסיר עוד משקאות כדי לפתוח את חרצובות
לשונו, ואומר שחבל על משקה טוב שיתבזבז עליו. אורחים לא רצויים בסדנה של וארדו וארדו
השקיע את רוב שעותיו הפנויות בסדנה שהדמויות קיבלו, מלבד כמה קפיצות לחדר השתיה של
הזקיפים בטירה, כאשר פאג ובעיקר אל'מי מזדמנים לשם גם הם ומסייעים לו. כמה
ימים לאחר שהדמויות קיבלו את הסדנה, שבהם לא התגלו בסדנה דברים מסעירים יותר
מרצועות עור צבעוניות ישנות שנארגו זו אל תוך זו, וכעת כולן דהויות ואכולות
תולעים, או צלחת חלודה עם חריטה של ציור גס מאד, וכתובת "... שמח, בחור
קשוח! מהבחורים של קול'רה". אחת
הדמויות מגלה תא אחסון חבוי במחסן, שהיה נעול וממולכד במלכודת לא נעימה בכלל של
טחב רעיל בתוך אמפולה, שהיתה יכולה לגרום למחלה ארוכה ומזיקה למי שיתעסק עם
המנעול. פאג ואל'מי משתפים פעולה בפריצה של המנעול, ומצליחים לגבור על המלכודת. בתוך
התא החבוי, יש קופסית קטנה שבתוכה מדליון שפעם היה מעוטר ויקר, אבל כיום הוא
החליד ושווה רק קומץ מטבעות; אבל ניכר שפעם היתה עליו חריטה של סמל הבית של לורד
קור-אומת'יר; רוב הניירות בקופסית הפכו לרקבובית, אבל חלק מפתק שגולגל על התליון
עדיין שרד, והוא כתוב לא באנ'מירין רונית או בקוד מסובך, אלא דווקא באנ'מירין
מדוברת עם לא מעט שגיאות כתיב: "אני
יודע שאתה תבוא לחפש את זה. אל תחשוב שאותי יבעטו כמו כלב ואתה תצא ..... (כמה
מילים שכבר לא ניתן לקרוא)... ביננו נקי, אדון". שעות
ספורות לאחר מכן, כאשר וארדו עובד לבדו בסדנה, הוא שומע פסיעות מתקרבות ואיתן
מלמולים; הוא מצוטט מאחורי הדלת, ושומע כמה קולות גסים מתווכחים, כאשר ביחד איתם
נשמע גם הקול המאנפף של פורי הלבלר: "אתם
לא מתכוונים ל..."מאנפף הלבלר "זה עלול להכניס אותי לצרות" קול
עמוק אומר שהם הולכים רק לדבר עם הוארת'ארי, וממילא אם היה קורה משהו יותר מזה,
פורי היה הראשון ללכת להשתנקר על האחרים; בשיחה מוזכרות גם 'ההשאלות' שפורי עשה
מהיכנשהו; והאנשים האחרים אומרים ללבלר בלעג להמתין במסדרון, אם הוא מפחד מדי
ולא רוצה להתלכלך. וארדו
נסוג לעבר שולחן העבודה כאשר הצעדים מתקרבים, ומסתיר את החרב שלו מאחורי פיסת
עור גדולה, כשהוא מעמיד פנים שהוא עובד כרגיל. לסדנה
נכנסים שלושה גברים, שוארדו מכיר באופן שטחי מהטירה: הולם הגדול, אחד הטבחים של
הטירה, וגבר עצום שלא נופל בהרבה בגודל מבורג 'הגבעה המהלכת'; הצייד וארק עם
הזקן האדמדם הדליל והצלקת בצד הפנים, והקצב ועושה הנקניקים בורן. הגברים
עויינים מאד, למרות שהם לא שולפים נשק ומסתפקים באיומים מילוליים. הם
'מסבירים' לוארדו שהוא לא אחד משלהם, והם לא אוהבים שזר כמוהו, ועוד וארת'ארי
מטונף, יושב בסדנה שהיתה פעם של החבר שלהם גורם, ישן במיטה שלו ומנקר בחפצים שלו
"כמו עוף אוכל נבלות, עוד לפני שהגופה התקררה". אגב
כך, אחד מהם נוהם שגם ככה יש יותר מדי טינופת וארת'ארית בטירה, ו"תחזרו
לקוצים המסריחים שאתם גרים עליהם"; הם מציעים לו 'בידידות' לקחת את התשלום
שהלורד נתן לו ולהסתלק מהאיזור, ובמיוחד "לא להתחיל לחפור בשלג איפה שלא
צריך", וגם לקחת איתו את הבן של הרועה (שהוא לא בחור טבעי. מכשפים זה רע,
רע מאד"), ואת הבחורה ("לא חבל על הפנים היפות שלה, אם במקרה יקרה לה
משהו רע באחד הלילות? כן, אתה יודע, יש הרבה חיות טורפות בסביבה..."). אל'מי,
שמזדמנת לשם בינתיים, מצוטטת מאחורי הדלת ומחמיצה פנים בכעס למשמע האמירה הזו
("מי הוא חושב שהוא, לאיים ככה ועוד עלי?"). וארדו
מנסה להפיס את שלושת הגברים הזועמים, ואומר להם שבארץ שלו נהוג לחלוק משקה חזק
לזכרו של חבר שמת, במקום להתקוטט, ואומר שאם יציעו לו משהו מתאים, הוא יעזוב את
הסדנה. הגברים שוקלים את הצעתו, ולרגע הופכים קצת פחות עוינים ("תראה,
אנחנו רק אנשים פשוטים שרוצים לעבור את החורף, בלי לחפור איפה שיביא רק
צרות"); אבל התוכנית לא עובדת - הם מסרבים לשתות עם וארדו, והולכים אחרי
שהם חוזרים על האיום ועל העצה ("אם אתה גבר, כדאי שלא תתחכם איתנו"). אל'מי
נכנסת לאחר שהם הולכים, והיא ווארדו מתייעצים; אל'מי חוזרת על דעתה, שמשהו רע
הולך וסוגר על הטירה, כאשר הלורד, עם כל הכבוד, הוא שליט עם שתי תחתיות של חבית
משקה במקום עיניים. סצנת הסיום באחד
הלילות לאחר הארועים האלו, מכה את הטירה בלא התראה סערת שלג חזקה, כמו מכת פרידה
אכזרית אחרונה של החורף; וארדו ופאג נתפסים כאשר הם ביחד בפטרול, והרוח מצליפה
בהם באכזריות וממלאת את האדרות שלהם בלובן. אל'מי
ישנה בחדרה, ושקועה בחלום רע על משהו מטריד שקורה בבית הישן שלה, באורח שיותר
ממזכיר את הלילה שבו התגלתה המחלה של וארת'; אחת האחיות שלה עולה במדרגות, פותחת
דלת ומתחילה לצרוח.... לוקח
לאל'מי דקה להתעורר, כדי להבין שהצרחה לא היתה חלק מהחלום, אלא אמיתית; ממש כמו
שוארדו ופאג שומעים את הצרחות בוקעות ממרומי מגדל העלמה, ורצים לראות מה מתרחש. מאל'רי
מפרכסת בפראות, קודחת מחום, אשר כל הנסיונות של קוט והמשרתות להקל עליה עם משרות
ותרופות לא נושאים פרי, עד כדי כך שקוט צועקת לאל'מי כשהיא נכנסת "מהר,
אנחנו מאבדות אותה!" בעוד
הרוח שורקת ומכה בתריסים, ומעט מים נוזלים בין הסדקים בקיר, מאל'רי צורחת מתוך
הסיוטים שלה, שמכלים אותה במהירות; היא קוראת לאביה, מתחננת שלא יעזוב, או אולי
שלא יצווה עליה לעזוב, ואומרת משהו לא ברור על חרב, ועל זה שאם הכל נשרף, לא
אכפת לה להשרף גם כן; רגע לאחר מכן, היא פוקחת את העיניים בצלילות מפחידה, ולוחשת. "קוט,
הם כאן. הם באים לקחת אותנו. אני מרגישה אותם". ובאותו
רגע, אל'מי חשה את הטבעת שלה רועדת וקרה כמו קרח. הפעם,
היא מוציאה את הטבעת בגלוי; קוט מחווירה כמו מת כשהיא רואה את הטבעת, ודורשת לדעת
מהיכן אל'מי הרימה אותה. אל'מי מתגוננת בתמימות מעושה שהיא רק 'מצאה אותה
היכנשהו'; אבל לאף אחד מהצדדים אין זמן להמשיך בויכוח, משום שאל'מי פשוט חשה את
הרעידות, כאילו הטבעת שואבת אותה, או לפחו מוליכה אותה במורד המדרגות, בחזרה אל
הסערה שמשתוללת בחוץ. אל'מי,
שחובת לוארדו ופאג שהתפרצו פנימה, רצה לתוך השלג... ובין אם הטבעת או משהו אחר
כיוונו אותה, או בגלל סיבה אחרת, הדמויות רואות תנועה חשודה בתוך הערוץ הקפוא
שמתחת למגדל הגבירה. החבורה
מוצאת משהו שנראה כמו שובל עקבות ושמץ עשן שעולה מהיכנשהו, אבל נתקלת באותו רגע
בחזיר בר ענקי, שנראה מטורף לגמרי ומבעית; יש בהרות גדולות על הפרווה שלו; עיניו
מעורפלות, ריר צמיג זב מהפה שלו, והוא נואק ומיבב ביסורים. החיה
המטורפת מתקיפה את הדמויות, ומתפתח קרב קשה בין הצדדים; החזיר הענק מנער בקלות
את השדון הפטרייתי שפאג זימן כדי לחסום את הדרך, סופג מעט נזק מהלחשים של פאג,
ומסתער בעוצמה מבעיתה על אל'מי, בכוח כזה שיכול היה לקרוע אותה לגזרים; אל'מי
מסיטה את ההתקפה עם החרבות שלה, כך שהיא כמעט לא ניזוקה, אבל העוצמה של החזיר
מספיקה בכל-זאת כדי להעיף אותה באוויר ולהנחית אותה על השלג, במרחק כמה מטרים
(אובדן סיבוב). וארדו
מוצא את עצמו נלחם באחד על אחד מול החיה המעונה, ומצליח לשרוד מולה למשך שני
סיבובים, כאשר הוא פוגע בה שוב ושוב עם להב הקאראנ'סיר שלו, שהוא מבעיר בהילת
קרח; החזיר הפצוע מתנודד ומתכוון להתקיף שוב - אבל אז אל'מי חוזרת וממגרת אותו
בשיסוף כפול מדויק. החיה
נואקת ביסורים וקורסת. כאשר
וארדו מתחיל להסיר מהחזיר את הראש, כדי להראות ללורד, החבורה מגלה שהחיה חסרת כל
ערך - הבשר שלה, שאם היה מדובר בחזיר בר רגיל בגודל כזה, היה מספק למטבח אספקה
לכמה ימים, מבאיש ונגוע, כאילו היצור התחיל להרקיב עוד בהיותו חי; הריר שלו רעיל
ומבאיש, ופאג יותר מחושד שהוא נגוע במחלה קטלנית. בכל-זאת,
וארדו מסיר את הראש של היצור, במטרה להראות אותו ללורד; והרעידות בטבעת של אל'מי
נחלשות. החבורה מחטטת מסביב, ומוצאת שרידים של מדורה, וכמה עצמות חיה שכורסמו
בגסות פזורות בשלג מסביבה... וגם טביעות של מגפיים גסות, שהולכות לכיוון הכללי
של בית הקברות הישן שמעבר לערוץ, או אולי בכלל עוקפות אותו כדי לעלות על המדרון
שמאחוריו; הדמויות לא מצליחות לגלות די הצורך, כי העקבות נעלמות די מהר במעלה
הערוץ הקפוא. לעומת
זאת, האוויר ליד המדורה עדיין מדיף ריח כבד של זיעה חמוצה,שהולך ומתפוגג במהירות
ליד הרוח, ועימו רמז דק לרקבון. הזעקות
במגדל למעלה כבר דעכו (בבירור אחר-כך אפשר יהיה לגלות שמאל'רי עודה חיה, אבל
שקעה לעלפון עמוק), כאשר החבורה יוצאת מהערוץ, עם הראש של החיה הנגועה נישא
על-ידי וארדו. |
חזרה
לפרק קודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין | מעבר
לדף הפייסבוק של מלסטרה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.