פורום	טכניקה	חי וצומח	אלים	מפלצות	קו-זמן	הרפתקנים	גזעים	ארצות

אושורלוק (Ushurlouk)

גזע: אנושי

נטיה ממוצעת: Chaotic Evil

תאור חיצוני: האושורלוק הוא גזע אנושי, בעל קומה ממוצעת ומבנה גוף רחב ושרירי יחסית. גוון העור הוא בדרך-כלל שחום-בהיר, השער מתולתל שופע וארוך, בדרך כלל בגוונים של חום או שחור. העיניים רחבות, חומות ולחות, והאף רחב ומעט פחוס. חלק קטן (10% לערך) מהאושורלוק ניחנים בעור אפרפר ונוקשה בחלק התחתון של הגפיים, או מעט סימנים אחרים המעידים על דם אושגורי שזורם בעורקיהם.

האושורלוק שונאים לבוש מוקפד, ואוהבים להתלבש בדרך שנראית לבני-אדם אחרים זרוקה וצעקנית; בדרך-כלל, מדובר באריגים קלים ומקושקשים בתערובת מוזרה של צבעים זועקים ולא תואמים. הם שונאים לבוש כבד ומוקפד, ואוהבים להשאיר את זרועותיהם וחלק מן החזה חשוף. אושורלוק אוהבים מאד מחרוזות מכל הסוגים, וכמות המחרוזות והשרשראות המקושטות על הצוואר והחזה מסמלת לא פעם את המעמד בחברה.

מוצא והיסטוריה: מולדתם של האושורלוק הינה אי גדול בשם אושטאי, לא רחוק מחופה הדרום-מערבי של יבשת אסטארנה, ובמרוצת הזמן הם התפשטו גם לחוף של אסטארנה, מדרום ליערות העבותים של ראסטהוף, אולם מעולם לא ניסו להרחיק יותר מדי מהחופים, שהם מקור פרנסתם והציביליזציה שלהם. ימיהם הראשונים של האושורלוק לוטים בערפל, בעיקר משום שעד שלב מאוחר יחסית לא אימצו לעצמם כתב (כיום הם משתמשים בתערובת מוזרה בין הילאסיאנית לאושגורית), ואילו עמים אחרים נהגו להתייחס אליהם כביטול, בתור שבטים של נוודים ושודדי-ים מטונפים, שאינם ראויים להתייחסות רצינית.

ההשערה הרווחת היא, שהאושורלוק דהיום הינם פרי תערובת שלמה של גזעים אנושיים, שקלטה לתוכה גם כמות ניכרת של דם אושגורי, מה שהשפיע לא במעט על צורת התרבות והחשיבה שלהם. משערים, כי ראשיתה של אושטאי הינה בהתיישבות הילאסיאנית שנותקה מן האימפריה במהלך תקופת החושך הראשונה של הילאסיאס; ככל הנראה, העסיקו המתיישבים ההילאסיאנים כמות לא מבוטלת של עבדים, רובם בנים לעממי ילידים שכוחים מאיי הדרום או מהתרבויות הנכחדות ששכנו בעבר מצפון לאלגסטראט . בשלב מסויים, ככל הנראה בראשית האלף השני, התמרדו העבדים בהצלחה כנגד אדוניהם ההילאסיאנים, והשמידו את רובם, כאשר שארית המתיישבים ההילאסיאנים שועבדה למנצחים ונטמעה בתוכם כליל במרוצת השנים.

משערים, שהפלישה הגדולה של שבטי שודדי-ים למערב ז'ראל במאה ה-13 לסה"ה, נעשתה בידי אושורלוק או שבטים המקורבים להם. קשר בין האושורלוק לבין הקייסרות ההילאסיאנית החל רק מאות שנים מאוחר יותר, בראשית עידן הזוהר השני של הקייסרות. בתקופה זו, הותירו חוקרים הילאסיאנים רישומים ראשונים על אומת הספנים האלימה והרעשנית, שדמו למדי לתאור האושורלוק דהיום.

מדינות וערי-מדינה של אושורלוק קמו ונפלו לסירוגין במהלך כל התקופה, ובשל אופיו של העם הזה ניחנו מאז ומעולם במידה קטנה מאד של יציבות. לאורך מרבית התקופה, חיו מרבית האושורלוק בערי-נמל אוטונומיות בעלות משטר רופף, שקיימו לעיתים בריתות כאלו ואחרות של מסחר ועזרה הדדית, שהפכו לא פעם למלחמות אכזריות כאשר אחד הצדדים לברית החליט לבגוד בעבור עסקה משתלמת יותר. במספר הזדמנויות, הצליח ראש חמולה חזק לאחד בכח הזרוע כמה מהערים הללו למדינת-ספנים לוחמת, שבדרך-כלל החזיקה זמן קצר למדי לאחר מותו או הרצחו. במהלך השנים, נוצרו מספר הבדלים תרבותיים בין האושורלוק היושבים באיי-המוצא שלהם, לבין אלו שהתיישבו לאורך החוף של דרום-מערב אסטארנה. הראשונים באו במגע אינטנסיבי יותר עם ההילאסיאנים, והאחרונים ניהלו מלחמות ארוכות עם השבטים הראסטהופים, ונאלצו לתת דעתם יותר על לחימה וניהול עניינים רחוקים יותר מהחוף. בקרב האושורלוק באסטארנה ניתן למצוא מדי פעם גם גוונים בהירים יותר (למשל: שער בצבע חום-אדמדם), שמעידים על מעט דם ראסטהופי (למרות שככלל, שתי התרבויות מתעבות אחת את השניה בתכלית).

כך או כך, התפיסה ההילאסיאנית אודות "שתי מדינות" של אושורלוק: אושטאי באסטארנה ואושורלוט-האי באיים, היתה ונותרה שגויה בעיקרה, באשר שתי ה"מדינות" היו ונותרו קואליציות בלתי-יציבות של ערים וחמולות, הא ותו-לא.

היחס בין ההילאסיאנים לאושורלוק הוא מורכב; באופן כללי, התייחסה האימפריה לספנים הפרועים ברוב הפעמים כאל מטרד ברבארי ובוגדני, ומפעם לפעם היה הצי הקייסרי עורך פשיטות עקובות מדם על בסיסיהם של שודדי הים מאושטאי. מצד שני, בין הצדדים נקשרו גם קשרים פורמליים ובלתי פורמליים של מסחר, בעיקר בכל הנוגע לסחר עבדים. נציבים הילאסיאנים, בעיקר המפוקפקים ביניהם, העסיקו מדי פעם שכירים אושורלוקים בכדי לדכא מהומות בפרובינקיות או לצרכי ביזה, וכיוצא באלו. השימוש בשכירים כאלו היה נפוץ במיוחד בתקופת הפילוג האחרונה של הילאסיאס ומלחמת מאלינדאס.

האושורלוק, מצידם, חרף העובדה שמעולם לא סירבו לשום יחסים או עסקה רווחית, צברו כנראה לא מעט מרירות על היהירות ההילאסיאנית, ועל היחס הדו-פרצופי שמצד אחד הוקיע אותם על שוד-ים וסחר עבדים משולח רסן, ומן הצד האחר העלים עיין מהילאסיאנים לא מעטים ששיתפו פעולה עם אותן תופעות עצמן. חוקים שהועברו בהילאסיאס, אשר קבעו עונשים אכזריים ביותר לאושורלוט שחטפו או פיתו נשים הילאסיאניות, תרמו למרירות, ובסופו של דבר שיחקו לידיהם של הגדולים ביריבי הילאסיאס - האושגורו.

האושגורו, שהתפשטו צפונה במהירות החל ממחצית המאה הקודמת, הכניעו את האושורלוק והפכו אותם לואסאלים בקלות יחסית. השילוב בין הפגנת עוצמה אושגורית מלאת אכזריות, והתנאים הנוחים יחסית שהוצעו לנמלי האושרלוט בעבור כניעה (כולל חופש רב מאדלסחור בעבדים וסחורות אחרות, ללא המכסים ההילאסיאנים המעיקים, וכולל האפשרות הקורצת להפוך את ההילאסיאנים עצמם לעבדים), גרמו לכך, שכבר בראשית המאה הנוכחית, היו רובם המוחלט של נמלי האושורלוט באיי אושטאי ואסאלים של "האושגורו הגדול", ואחריהם הלכו גם רוב ערי-הנמל בחוף הדרום-מערבי של אסטארנה.

הצי המהיר של האושורלוט ושכירי החרב המיומנים שהועמדו לרשותם, הביאו לאושגורים תועלת גדולה מאד במלחמה האחרונה ששברה את הקייסרות ההילאסיאנית. כעת, צעירי-אושורלוק רבים שהשתחררו לאחר המלחמה, רואים במרחב ההילאסיאני הכנוע והאוטונומי שהותירו האושגורים לשלטון הרפובליקני החדש של אתנארכוס רולזוס כר נרחב לטיולים פרועים, התהוללות ועשיית רווחים קלים על חשבון האוכלוסיה המקומית. רבים מההילאסיאנים מביטים במחזה בעיניים כלות, ורוחשים שנאת מוות ל"נערי-הסיפון המטונפים" שעושים כרצונם, בעוד השלטון הרפובליקני מעדיף בדרך-כלל להעלים עין.

חברה, משטר והתנהגות: החברה האושורלוקית (או האושטאית) הינה חברה פטריארכלית כאוטית, שמנוהלת בידי חמולות ספנים גדולות ובינוניות, שמקיימות ביניהן משטר רופף של שיתוף-פעולה זהיר, מלא לעייפה בבגידות, התכתשויות, מלחמות והתפייסויות. בראש כל חמולה עומד "אוש-באבא", שהוא בדרך-כלל לוחם מזדקן שהיה מלח והרפתקן מוצלח בנעוריו, והצליח לבוז לעצמו מספיק נשים ושלל בכדי לתבוע את ראשות המשפחה. חוקי הירושה הינם בלתי-ברורים, וכוללים כמעט תמיד שילוב בין פוליטיקה וסחר-מכר של "דילים" בין הגברים של המשפחה, אלימות גסה (חלקה אמיתית וחלקה מפגן ראווה). לעיתים קרובות, מסתיים הסכסוך בכך שהמפסידים הממורמרים זוכים בספינה ומעט רכוש, ויוצאים לנסות ולהקים חמולה חדשה במקום אחר.

מעמדן של הנשים, לעומת-זאת, נמוך למדי; אמנם, האושורלוק בולטים במנהג יוצא דופן לאפשר לנשים הצעירות שלהן כ-5 שנים של חופש (כולל חופש מיני) רחב מאד, אולם בסיום התקופה הזו, מרבית הנשים חוזרות אל החמולה, או נחטפות בידי בעלי-אגרוף מחמולות אחרות. הילדים שנולדים בתקופת החופש של הנשים הצעירות אינם שייכים ואינם זוכים להגנתה של החמולה, ולכן זוכים למעמד נמוך מאד. רבים מהם נזרקים לרחוב וגדלים שם, ברגע שהאמהות חוזרות אל החמולה, או נמכרים לעבדות בלא נקיפות מצפון מיותרות. אלו שנלקחים בכל-זאת אל החמולה זוכים למעמד הנמוך ביותר, וזוכים ליחס המשפיל ולעבודות הבזויות ביותר. מאידך גיסא, אם הצליח אחד מהם לגדול חזק וכשיר די הצורך להתגייס כמלח לספינות (ע"ע מיד), הוא יכול למחוק כמעט לחלוטין את הנחיתות של עברו, משום שאושורלוק אינם נוהגים להתווכח יותר מדי עם הצלחה.

האושורלוק אינם מאמינים גדולים במונוגמיה ויחסי זוגיות; גברים ונשים ב"תקופת החופש" נהנים מחופש מיני כמעט מוחלט, וגברים ממשיכים להנות ממנו במידה רבה גם לאחר מכן. אמנם, מותרת רעיה אחת, אבל לצידה ניתן לקחת מספר בלתי-מוגבל כמעט של פילגשים, שלא לדבר על יחסים אלימים יותר ומחייבים פחות, בעיקר כאשר האושורלוק נמצא בים, או בנדודי-הרפתקנות.

הנשים היחידות שפטורות מהגורל הרגיל, הם אלו שמפגינות בתקופת החופש כישורים שמביאים אותן להתקבל לאחת מאגודות הנשים המוזרות של אושטאי; קיימים מספר סוגים של רקדניות-צעיפים מיסטיות, כוהנות פריון, רוקחות שיקויים ומכשפות מסוגים שונים, שנחשבות כעומדות מחוץ לחברה הרגילה ושלטון החמולות, וחיות פחות או יותר לפי החוקים הפנימיים של האגודה. נשים שפרשו ממעמד בכיר באחת האגודות נחשבות כלות מבוקשות מאד, וזוכות למעמד טוב בהרבה מזה של יתר הנשים בחמולה.

החברה האושטאית היא רעשנית ומטריאליסטית באופן קיצוני; למרבית האושורלוק אין כל הבנה או עניין בעניינים המערבים תרבות עדינה, שליטה עצמית או אסטתיקה; המוטו שלהם, בעיקר של הספנים-לוחמים, הוא להנות כמה שיותר וכמה שיותר מהר, כאשר ההנאות כוללות בעיקר מין, שעשועים גופניים אלימים, השגת כסף מהר ובדרכים מפוקפקות ("לעשות את המכה", כפי שהם מכנים זאת), לקיחת סיכונים - והרבה מאד הימורים; למרבית האושורלוק ישנה חולשה גדולה לסוג השעשוע האחור, והם מסוגלים להשקיע בכך חלק גדול מזמנם החופשי, ולבזבז כספים בלא חשבון. צבירת חפצי מותרות והון היא תמיד מלאכה מהנה ונחשבת מאד (ומזכרות וחפצים מוזרים תמיד זוכים לעניין ולהערכה), אבל הבזבוז הפרוע שלהם מהנה לא פחות.

אחד הדברים השנואים ביותר על האושורלוק, הינו נימוסים רשמיים; אושורלוק מתעבים גינוני-טקס, וממעטים בהם אפילו מול אבות החמולה והכוהנים שלהם, קל וחומר במגעים עם זרים; הם נוהגים לפנות האחד אל השני (ולפעמים גם אל זרים) באורח ישיר, ובדרך-כלל בשמות פרטיים או בכינויי חיבה (כמעט לכל אושורלוק ששירת בספינות יש כינוי, לעיתים קיצור של השם, ולעיתים כינוי אחר שזכה לו בגלל ארוע כזה או אחר, והוא משמש אותם לאורך שנים ארוכות). בחברת האושורלוק יש תארי כבוד מעטים בלבד, והדרך הבטוחה עבור כל אדון להסתכסך עם שכירי החרב האושטאים שלו, הוא להכריח אותם לפנות אליו בדרכים פורמליות או לפי כללי-טקס מעמדיים. זר שאינו מכיר את האושטאים, יכול להתרשם שהם חבריים וחמים מאד, אבל מוטב לו שלא ימהר להפנות את גבו אל "ידידיו החדשים", אחרת הוא עשוי לזכות ללקח כואב מאד; אושורלוק מעריכים מעט מאד נאמנות מלבד זו שבאה דרך קשרי דם או שירות משותף בספינות.

המלחמה והשוד, בעיקר על הים, הם חלק בלתי נפרד מהתרבות, והשתתפות בהם הינה כמעט תנאי בל-יעבור עבור כל הגברים בכדי לזכות במעמד סביר כלשהו בחמולה, וגם הדרך הכמעט יחידה לניידות מעמדית. לפי המנהג, כל אושורלוק צעיר חייב לשרת בין חמש לשבע שנים בספינות, מיד לאחר תום תקופת חופש הנעורים שלו (קרי, שנות השירות הן בערך בגילאי 21-27); מי שלא עושה זאת, בין אם מבחירה או מכורח, זוכה לבוז הארסי ביותר, ונדון לחיים במעמד הנחות ביותר ובתור בושה לחמולה (אם יש לו כזו). למרות שאושורלוק לוכדים וסוחרים בעבדים בכל הזדמנות, הרי שבניגוד לידידיהם האושגורים, הם לעולם אינם משתטים להניח לעבדים לחתור בספינות הקרב שלהם; למען האמת, הם אינם מחבבים כלל ועיקר ספינות משוטים, ומעדיפים מפרשיות קלות, מהירות ומתוחכמות.

אושורלוק שמסיים את השירות על הספינות, רשאי לחזור לחמולה שלו, לנסות ולהקים חדשה, או לזכות בתקופת חופש שניה; התקופה השניה, שהיא מאד פופולרית בקרב הספנים-לוחמים לשעבר, מתאפיינת בדרך-כלל בכך שחבורות אושורלוק ששירתו ביחד באותן ספינות הופכות לחבורות נודדות של הרפתקנים-בוזזים, שמרחיקים אל תוך ארצות זרות, והספיקו ליצור לעצמן שם מפוקפק במיוחד בתור מטרד פרוע, רעשני וחסר חוק או מוסר, שאוהב מאד לבזוז (ולא פעם גם להשחית לשם הנאה), לפתות או לחטוף נשים, ולחולל מהומה בכל מקום, לא פעם לשם שעשוע גרידא. חבורה כזו שהיתה מוצלחת במיוחד, יכולה לעיתים להתנתק ביחד (לגמרי או למחצה) מהחמולות הקודמות, ולהקים מעין "חמולת-חברים" חדשה. לפעמים, מחליטות כמה מהחבורות האלו להפוך לחרבות להשכיר עבור אדונים זרים, בעבור שכר מפולפל; סוחרי עבדים הילאסיאנים, נוסליאנים או אושגורים הינם תמיד האדונים המועדפים יותר.

האושורלוק משלבים כמעט תמיד שוד וים ומסחר ענף עם גזעים אנושיים ולא אנושיים כאחד. מכאן מקורה של האמירה הבלתי מחמיאה אודותיהם, שגורסת כי "אושורלוק מרמה היכן שאינו יכול לבזוז, וסוחר היכן שאינו מצליח לרמות". למרות שההשכלה מהם והלאה, רובם ניחנים בפיקחות ועורמת-רחוב מפותחת, מה שמסייע להם מאד בעיסוקים שכאלו.

צעירי האושורלוק אוהבים מאד לעשן סמים משכרים, והדבר הינו חלק כמעט בלתי-נפרד מחיי הפנאי שלהם, בדרך-כלל אך לא רק בתקופת החופש הראשונה (ובמידה מסויימת גם בשניה, אם ידם משגת). בדרך-כלל, המנהג פוחת מאד לאחר שהאושורלוק מסיים את נדודיו וחוזר לחמולה. נשים משתמשות בסמי-עישון בעיקר בתקופת החופש, ולפעמים גם באורח פולחני, במסגרת חלק מאגודות הנשים של אושטאי.

מלחמה: האושורלוק סולדים מאד מחימוש כבד, כגון שיריונות מתכת כבדים וחמים המקשים על תנועה מהירה; הלחימה האושטאית, הן לחימת הים והן לחימת הפנים אל פנים, מקדשת כמעט תמיד קלילות וזריזות ידיים. הספינות האושטאיות הינן, כמעט תמיד, ספינות קלות וזריזות המונעות בידי מפרשים (לעיתים נדירות, גם בסיוע קסם), ומשתמשות במשוטים רק במצבים של חוסר ברירה מוחלט. בוני הספינות האושטאים מסוגלים לתת ליצירי-כפיהם כושר תמרון מעולה, ויכולת כמעט מקסימלית לנצל כל רוח מכל כיוון. ספני אושורלוט אוהבים להסתובב כמו יתושים סביב ספינות אויב כבדות, להפגיז אותן בנקודות אסטרטגיות ולנווט אותן אל שרטונים או אל מלכודות אחרות; אושורלוט מסוגלים גם לפעולות קומנדו נועזות, בהן שוחים לוחמי-עילית אל ספינות האויב, מנקבים בהן חורים, או עולים עליהן בחסות החשיכה להתקפת פתע שנועדה לכבוש או לפחות להתנקש באנשי-מפתח בצוות היריב.

הלחימה פנים אל פנים בנויה גם היא על תנועה מהירה, מכות מכוונות היטב והתחמקויות; אושורלוט מחבבים חרבות מעוקלות בגודל בינוני, רובי-קשת קטנים והטלת סכינים (לא פעם, מורעלים). הלוחמים המיומנים יותר עשויים להסתייף במהירות ביד אחת, ולהטיל סכינים בשניה, בעיקר ברגעים היותר מפתיעים. מארבים, התקפה מאחור ותמרוני פגע-וברח תופסים חלק חשוב בטקטיקה. אושורלוט מסויימים יודעים להשתמש היטב גם בשוט, שנועד להכשיל את האויב (שוט אושרולוטי עשוי להכיל זיזי מתכת זעירים וכואבים, לעיתים מרוחים במלח או בחומר אחר שנועד להגביר את הכאב שמסבה כל מכה), או בכידוני-רשת.

למרות הסטריאוטיפ האנוכי והפרוע שלהם, הם שולטים היטב בלחימת צוות, ובדרך-כלל יתקפו בחבורה; אומץ לב מוערך, אבל לחימה עד מוות במצב אבוד היא טפשות, והם יעדיפו לסגת, לשאת ולתת או להכנע כאשר אין מנוס מכך (הגם, ש"דיברת הכבוד" שלהם במצבים אלו מפוקפקת למדי).

באשו-לאשו ("כדור צואה"): קיצור ל"באשטוקא לאשטי", או "כדורים חומים", משחק קבוצתי גופני אלים, שנחשב כספורט הלאומי של האושורלוק, וזכה בפי ההילאסיאנים לכינוי הלעג "כדור צואה".
המשחק משוחק בדרך-כלל בשטח של מיים רדודים מאד, שאמורים להגיע בערך עד הברכיים של אדם בוגר, ומשתתפות בו שלוש נבחרות יריבות, שבכל אחת מהן שנים-עשר שחקנים. כלי המשחק העיקריים הם שקים רטובים ותפורים היטב שממולאים בדרך-כלל בזבל-בהמות ולעיתים (אכן) בגללים או בחומרים מגעילים אחרים, כמו עכברושים מתים. קיימים חמישה כדורים במשחק, אותן מנסות הקבוצות לקלוע במסירות אל תוך רשתות דייגים מוגבהות (שתיים לכל קבוצה) המשמשות כשערים.

בכל קבוצה ישנם שני שוערים, אחד לכל רשת, כאשר כל אחד מהם יושב על כתפיו של שחקן אחר, וחמוש באלת עצם גמישה, שנועדה הן להדיפת ה"כדורים" והן לחבטה בשחקנים יריבים.

המשחק עצמו הוא פיזי ואלים מאד, וכולל כחלק אינטגרלי ממנו הפלות וחבטות קשות. להוסיף על הצרה, כחלק מהמשחק, משוחררת אל תוך המים הרדודים גם להקה של צלופחים או דגים נושכים, שלוקחים חלק פעיל בהנאה. לכל קבוצה יש שני שחקנים המכונים "דוקרים", שמצויידים בתלת-קלשון ותפקידם לשפד את הדגים (ולזכות כך בנקודות עבור הקבוצה), או להניס אותם לעבר הקבוצות היריבות, ובמיוחד לעבר השחקנים שנושאים את השוערים על גבם. האושורלוט "מטורפים" על המשחק הזה, שמהווה כלי מצויין לזכות את החמולות השונות בכבוד ובפרסים יקרים. קיימת תרבות לוואי שלמה של ברכות, קמעות, טקסים וריקודים הקשורים למשחק, ונראה שהאושורלוק אינם מתעייפים מזה לעולם. קיימות גם מספר גרסאות "מיני" או גרסאות אימון של המשחק שכוללות מספר קטן יותר של שחקנים ובלא חלק מהאלמנטים (למשל: על קרקע יבשה או סיפון). המחזה הבלתי מלבב של חבורת הרפתקנים-נוודים שמחליטה לערוך אימון כזה דווקא בטרקלין הראשי של פונדק זר (אגב זריעת הרס סביב, ובליל של צעקות פרועות וצחוקים בהמיים), אחראי ללא מעט מהמוניטין המפוקפק שיצא להרפתקנים מהגזע הזה.

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2005.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.