יא-מא-קאן

סיפור פנטזיה מקורי מאת הדס משגב

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

פרק תשיעי

איליה מגאליסטאר הייתה עיר של צריחים וחלומות.

תמיד הייתה קיימת, ככל שסופר כלשהו היה יכול לזכור. מרפרפת בשולי עידן האגדות, היא הייתה העיר הממשית ביותר שמישהו היה יכול להעלות בדעתו; עירם הגדולה ביותר של בני האדם ביבשת פנגיאה. צריחיה הלבנים השתרעו למלוא שדה ראייתו של העומד בפסגת אלקאדו, הר המעיין של אוראניה, מאופק לאופק, והמביט בה לעולם לא היה יודע שובע.

איליה מגאליסטאר הייתה מרכז השלטון המערבי של בני האדם, ולכן גם העיר החשובה ביותר בצד זה של העולם. איליה מגאליסטאר אצרה בתוכה את גאוותם של בני האדם, את הכבוד העתיק, המאוחד תחת סמל אחד.

לאיליה מגאליסטאר היה מלך.

קראו לו אדורם.

הוא היה איפשהו בסביבות המקום השמונים מאז החלו הרשומות, בנה המי – יודע – כמה של שושלת שאת שורשיה איש לא זכר. הוא היה אדם גאה – בו, בעמו, בארצו, כאבותיו לפניו; כאות לגאוותם זו טוו את שמם ואת שם עירם זה בזו, לנצח. אדורם מגאליסטאר; עיר – מדינה – עם – מלך.

וגאווה זו היתה מוצדקת בהחלט; לו היה מביט לאחור, אל שישים ותשע שנות שלטון, שהתבטאו בשגשוג כלכלי שאין דומה לו, ובשמירת כל הבריתות והשלום בין כל הגזעים באשר הם – בהחלט היה יכול למצוא צידוקים אינספור לגאוותו. והוא לא הביט.

כל מלך – באשר הוא מלך – לא זוכה לעתות פנאי מרובות. עתה , באחרית ימיו, היה אדורם מגאליסטאר עסוק, כפי שלא היה עסוק מעולם. הוא היה טרוד בפרוייקט האחרון והסופי שלו, שהיה עתיד לתת לנתיניו דברים רבים להשיח בהם, בין אם סביב לאח ובין אם על ספל שיכר – חובתו הראשונה של כל מלך (לדעתו), שרק עתה, מה מוזר, היה יכול לקיימה.

הוא תכנן את מותו.

"בהכנעה לרגליך, אדוני ומלכי."

"הרשות נתונה, קונג לאו."

הישיש הקטן, שדשדש במקומו בחוסר נוחות, היה למעשה יועצו האישי וידידו הקרוב ביותר. בתנועה בלתי נראית כמעט החווה בראשו למלך. המחווה אמרה: 'אני רוצה לדבר אתך. בפרטיות.' אדורם הזיז את ידו בתנועה כמעט בלתי מורגשת, והחדרן והמשרתים יצאו מהאולם בצייתנות. הדבר לקח זמן מה מאחר שאורך האולם, הרצוף עמודי שיש כהה ומזוגג, היה כעשרים וחמישה מטרים – סבו של אדורם סבר שהרושם טמון בגודל. אדורם חש שהדבר מסורבל במקצת.

"אדוני ומלכי," החל הסאטיר הקטן שוב, זנבו זע בקוצר רוח. "הו, שב כבר, שוטה זקן," אמר המלך ברשמיות. "כמובן," אמר הישיש בעוקצנות. "עד שתצווה להשליך אותי מפה…" "כשתביע את אי שביעות רצונך מהחלטותיו של הוד מלכותי," השלים אדורם בגיחוך של הנאה. "יש משהו חדש שרצית לומר לי?" הסאטיר מדד אותו במבטו, נצנוץ של תרעומת בעיניו. מלכו לא נהג לעבוד בדרכים שגרתיות במיוחד, דבר שגרם לקונג לאו הזקן ייסורי נפש עזים ודאגות מרובות. הערותיו הציניות של המלך סיבכו את שניהם לא פעם, עוד בימים שהיו צעירים… הוא רטן משהו לרצפה; אדורם כרה אוזן בעניין. "מה אמרת?" הישיש הזדקף בפתאומיות, כמו קיבל לפתע החלטה. "רק זאת." הוא נשם לפתע עמוקות, קליפתו הרצינית והמחוספסת כמו נמוגה. "הכרתי אותך כשעוד היית נער קטן, כאשר יעצתי לסבך. דיברתי בעדך, תמכתי בך, נלחמתי לצדך – תחת שבועה; אך השבועה פינתה את מקומה לידידות, ולאהבה." המלך לא ראה כל טעם להזכיר כעת את עברם המשותף. הוא פתח את פיו, אך הזקן המשיך בלהט: "רק זאת. צחקנו יחד, השתכרנו יחד, ומאידך גם נשאנו באחריות ביחד. הייתי שגרירך ויועצך שנים רבות, זה בצד זה התמלאנו גאווה על ארצנו . והזדקנו יחד." אדורם הביט בו ושתק. הנאום הקצר בהחלט נגע בנימים חבויים בנפשו, והוא ידע שאפילו למד ידידו אצל גדולי המורים לרטוריקה – דבריו אלה באו מלבו. הוא ניסה לומר משהו, אך הזקן קטע אותו בשנית: "רק זאת." הוא נשם נשימה עמוקה. "אכבד את החלטתך. אך אתה הוא המלך שלי, ולפני שהייתי לידידך נשבעתי ללכת אחריך בטוב וברע, לו גם ייקחך השיגעון." אדורם נאנח; הנה לכאן הובילו דבריו הנרגשים של ידידו הערמומי. "המקום היחידי שאלך אליו בעתיד הקרוב – ואעשה זאת בלעדיך, חירם – הוא הקבר. ואין דבר שתוכל לעשות בנידון." קונג לאו בחן אותו, ואמר בעזות: "כפי שכבר ציינתי, מלכי, אני מכיר אותך מילדותך. והדבר מובילני לשתי הנחות יסוד." קולו לבש את הנימה המחמירה של המורה שזכר אדורם מנערותו. "האחת: אני מכיר אותך כאת כף ידי. זו האמת, ואין דבר שתוכל לומר כדי להניאני מהנחה זו. והשניה: אותם סיפורים שסיפרה לך אומנתך הזקנה, שמוטב היה לה, אגב, לחנך נסיך מסוים במקום למלא את ראשו בהבלים – שמעתי גם אני. וזו המסקנה שלי." השתררה שתיקה דרמטית, שבמהלכה קרב הישיש עוד ועוד אל כס השיש, קצב טפיפת פרסותיו מעניק נופח מסתורי לקולו. "לא תוכל להסתיר ממני דבר." אדורם הביט בו בשעמום, לא מתרשם. "אתה רוצה לצאת לריקוד." אמר הישיש חרש. אדורם נאנק בהפתעה. קונג לאו השמיע נחרה רמה של שביעות רצון עצמית, והמלך התקפל על כסאו, צוחק. הוא צחק עד שדמעות זלגו מעיניו.

"אכן, ידידי," אמר לבסוף, למראה ארשת פניו של היועץ שאמרה זעזוע "אתן אך זו האחרונה לעמי; הקורבן הראשון והאחרון, גאוות מלכי קדם, ריקוד המוות של הזאבים בערבות השלג. הרי זו דרך נהדרת למות, הלא כן?" הסאטיר הביט בו ברוגז. "נושא ראוי להתלוצץ עליו" אמר בצייתנות מזויפת. אדורם רכן קדימה והביט בו. לא היה עוד שעשוע בעיניים הכחולות ההן. "ומדוע לא?" שאל בשקט. "חייתי חיים מלאים ומפרכים, וקצה נפשי בכלוב השיש הזה. אצא לי לנשום את אוויר הערבות הפתוחות, לראות את העולם…" "בתוך סרקופג מצופה זהב, אדוני ומלכי. אלגנטי ככל שיהיה, זה עדיין טקס מוות, ולאו דווקא מן המכובדים שבהם. המבצעים את הטקס, סבורני, מגלים קושי מסוים ביכולתם לצאת לראות את העולם." אדורם חייך את החיוך הציני והערמומי המיוחד לו, שכל כך הרגיז את חירם. "ריקוד המוות, קוראים לו…" אמר חרש. "תמהני, מי ימות?" עיניו של הסאטיר התרחבו בהפתעה משתקת, משקלט את מלוא כוונת מלכו. הוא בהה בו, בפה פעור. "אה." אמר לבסוף. אחר התעשת. "אני מניח, אם ככה שהכל בסדר.." החל. "הנסיך הצעיר. מה הוא יודע?" "לא יותר משראוי לו לדעת ברגע זה, ותקוותי כי המצב יישאר כך." אמר המלך בשלווה. "אדורם מגאליסטאר ימות, ידידי. בנו יעלה על כס השיש אחריו. וזה הדבר היחיד שאי מי צריך לדעת." קונג לאו כרע על ברכיו, מצליב את אצבעותיו במחווה של שבועת הנאמנות העתיקה של שושלת מגאליסטאר.

"כדבריך, אדוני ומלכי."

*******************

המבקר החדש ברחוב המקיף של מגאליסטאר ביום הרביעי בשבוע, הוא יום השוק, היה מן הסתם מאבד תוך זמן קצר את חוש ההתמצאות שלו. ריחות צבעים וצורות, במערבולת גועשת ומסתחררת של גוונים טעמים – די היה בהם כדי לבלבל את דעתו של כל אחד.

שמיניון התבלינים, כמובן, ניחן בריחות המשכרים ביותר – שהיו, כך נראה, חסרי השפעה לחלוטין על קבוצת הרוכלות הקשישות שניצבה בפתחו; אך נראה שתערובות מסוימות גרמו להן להתחיל לרכל זו עם זו במרץ כה רב, עד שנשכחו מלבם כל אותם הדברים שוליים ולא מעניינים – לקוחות, למשל.

חבורה זו מנתה ארבע חברות קבועות: סבתא ערבה, שהצטיינה בחכמת הריפוי ובהכנת קמיעות רוחניים, מרובי סגולות; סבתא שיבולת שועל, שמשלח ידה לא היה ברור במיוחד, ודי להסתפק בעובדה שעל דוכנה ניצבו מיני דברים שונים ומשונים – החל ממטבעות עתיקים, שכוחות מאגיים יוחסו להם, ועד לשדרת דג צפופה המשמשת לסירוק; כמו כן נמנו עליהן סבתא נוצת ברווז וסבתא קשת עשב, שסחרו בתבלינים ידועים רבים, וגם בכאלה שמקורם מפוקפק. רביעייה זו הייתה מקור לא – אכזב בטוח ביותר לשמועות ורכילויות – מהארמון, מהשמיניונים, היבשת, ועד לקצהו השני של העולם; ולכן סלחו להן הלקוחות שנאלצו להמתין, בתמורה לזכות להאזין לשיחתן של גברות נכבדות אלו.

************************

"חם היום," החלה סבתא שיבולת שועל. "מעולם לא היה יום חם שכזה," העירה סבתא קשת עשב, הקשישה מביניהן. "והרי אנו עומדים באמצע החורף!" הזדעזעה סבתא נוצת ברווז בחשיבות. "אכן, חם." הסכימה עמה סבתא ערבה. "חם באופן לא – טבעי… ושמא התערבות היא בחוקי הטבע?" שאר הזקנות התגודדו סביבה בהתרגשות, ממתינות למצוא פיה. סבתא ערבה אמרה, בהנמכת קול מסתורית: "קראתי אתמול במעי הקלוע… דבר מה אינו כשורה!" הזקנות הביטו בה בפה פעור, מצפות לבאות. "אינני יודעת מהו הדבר." הודתה סבתא ערבה (אף כי מקולה לא נגרע ולו שמץ מנימת שביעות הרצון העצמית). "דבר גדול עתיד להתרחש." קולה הונמך ללחישה. "כאן, בעצם עיר זו ממש." "חלמתי חלום אמש," אמרה סבתא קשת עשב לפתע. "קולדה הגדול נגלה אלי." הן התקרבו אליה עוד; סבתא נוצת ברווז נראתה כעומדת להתעלף. "עלינו לחכות. דבר מה יגיע בקרוב, דבר בעל חשיבות." "אם כך נחכה," אמרה סבתא שיבולת שועל, המעשית מביניהן. "נעמוד לעד לשירותו של קולדה הגדול." האחרות הנהנו בהסכמה. "אשלח את הנערים עם רדת הערב," אמרה סבתא נוצת ברווז. "כאשר יגיענו הדבר – נהיה מוכנות."

ואכן, היה חם.

צעיף כבד ומחניק של אוויר מלוהט נח, דומם, על איליה מגאליסטאר וסביבותיה, עוטף את מחשבות הרוכבים ומרפה את חושיהם. הנסיך אישטבאן מגאליסטאר הצעיר ורעיו מצד זה של חומות המשמר רכבו בדומייה, רפויי איברים ומנומנמים לקצב טפיפת פרסות הסוסים. החום היה ללא נשוא – והחורף הגיע זה מכבר! אישטבאן חש עצל ומנומנם. הוא ניער את ראשו במאמץ ניכר להתרכז, כשתנועה באופק המרוחק משכה את תשומת לבו: דמות כהה, שהלכה וקרבה במהירות אל שערי העיר. הנסיך הצעיר עקב אחריו בחשדנות; רוב המבקרים במגאליסטאר, לרבות הסוחרים ועולי הרגל, הגיעו בשיירות כבדות ואיטיות של עגלות. פרשים בודדים לא היו חיזיון נפוץ. הוא כמעט נתן פקודה לאנשיו, כשיד נגעה בכתפו והוא הסתובב.

"סלח לי, נסיכי, אך קראתי לך פעמים רבות ולא שמעת. שליח הגיע מהמלך אביך ולדבריו דחופה השליחות. הוא ממתין לך במאהל." חרדת פתאום לכדה את לבו של הנסיך הצעיר. הוא הנהן בראשו, ובן שיחו הפנה את סוסו אל האנשים, קורא פקודות. הפטרול נערך במבנה של אות כבוד, ממתינים עד שאישטבאן נעלם מעיניהם בדהרה, וממשיכים בדכם. הנסיך רכב צפונה אל המאהל בכל המהירות שיכול היה לסחוט מסוסו, המנומנם אחרי יום של רכיבה איטית.

אף כי ניתן היה לראות מהמאהל את חומות המשמר בבהירות רבה, למעשה היה ביניהם מרחק רב; חומותיה האדירות של מגאליסטאר, לא בנקל ייעלמו מן העין. אישטבאן היה מפקד המשמר בצד זה של החומות, ואת רוב ימיו בילה כעת מחוצה להן, על אף מינויו כיורש העצר. הוא היה נסיך, וכזה שעירו יכולה להתגאות בו: אמיץ, נטול קפריזות, מוכן להשליך את חייו מנגד למען חבר. אנשיו העריצו אותו, והוא אהב אותם. הוא אהב גם צייד, מרחבים פתוחים, ואת מילוי חובתו. ויותר מכל אהב את אביו.

הוא בלם את סוסו באחת וירד ממנו בקפיצה, עוד לפני שזה נעצר לגמרי. אחד מהנערים שהוכשרו במקום חש לקחת את המושכות מידיו.

למען האמת, "המאהל" היה כינוי צנוע לדי למקום זה. נכון יותר היה להגדיר אותו ככפר קטן – המפקדה של פטרולי המשמר, וביתם. מורכב היה מאוהלים, ולכן קראו לו בשם זה.

סגן מפקד המשמר חש לעברו. אישטבאן שאל בשלווה: "איפה השליח?" על אף חזותו המאופקת השתוללה בו החרדה; המתבונן חד העין היה יכול לראות דבר מוזר בדרך הליכתו אל האהל, כאילו ריסן את עצמו מלרוץ. השליח המתין לו באוהלו – שלא נבדל, אגב, במאומה משל השאר מלבד נוכחותם של שני שומרים שהתעקשו לנטוע עצמם בפתחו וסרבו לזוז. אישטבאן פסע בנינוחות פנימה – ולתדהמתו, היה זה הקונג לאו של אביו, חירם בזקן, שנשא את השליחות – אות כי דבר חשוב אירע. "ברכות, נסיכי ואדוני." אמר הישיש בקידה. אישטבאן ענה לו במנוד ראש קצר. "ברכות, קונג לאו. מה מביא אותך הלום?" הסאטיר פתח את פיו לדבר, והנסיך הצעיר סינן בשקט: "ובלי ללכת סחור-סחור, אנא ממך." קונג לאו סגר את פיו. הוא נראה לחוץ, עצבני ומדוכא. אישטבאן הבין פתאום; הוא נאבק לשמור את עיניו יבשות – אך כשדיבר לא היה שום רעד בקולו. "הוא גוסס אפוא, הלא כן?" הסאטיר הנהן בעצבנות, פניו כבושים בקרקע. "הנסיך יורש העצר ישוב למגאליסטאר, לטול ברכה מאת אביו ולסייע לו בעריכת הטקס." אישטבאן חש בקדרות נוחתת עליו, כאילו תלה מישהו את אוצר העיר על לבו. הוא הבחין לפתע בהתנהגותו המשונה של בזקן; הלה כמו נוכח פתאום לדעת מה אמר, והיה נותן כל דבר שבעולם כדי לבטל זאת. "טקסים?" הוא הביט בסאטיר. "מה הדבר, קונג לאו?" שאל בעדינות. קונג לאו נאנק בתסכול, אך שמר על השלווה בקולו כשענה: "טקסי המוות, אדוני. אביך… מתעתד לצאת לריקוד המוות בערבות השלג."

אישטבאן נדהם, פשוטו כמשמעו; ואז פרץ בצחוק. "הרי זו אגדה!" קרא – כשלפתע קלט כמה מטופש הוא נשמע. אביו היה, ראש לכל, מלך; על פיו תחיה המסורת. הוא התיישב באנחה על אחד מהכרים שהיו זרוקים על הרצפה. "של מי היה הרעיון הגאוני?" "שלו, נסיכי," ענה קונג לאו בזעף. "והוא לא הטה אוזן לניסיונותיי להניא אותו ממטרתו. אולי אתה תוכל…" הוא נחרד פתאום והשתתק, נבוך מחוצפתו. אישטבאן חייך במהורהר. "ייתכן שאוכל… ואף אם אעלה חרס בידי, ייאלץ לוותר על הרעיון. טיפת מים אחת עוד לא ירדה השנה, שלא לדבר על שלג בערבות." "הו," אמר קונג לאו, באין דבר אחר הראוי לאומרו. "אני חושב שהוא לא לקח זאת בחשבון." אישטבאן חייך, בהקלה. עם קצת מזל ישב אדורם מגאליסטאר על כס השיש עוד ימים רבים.

*********************

"בהכנעה לרגליך, אדוני ומלכי."

"הרשות נתונה, תוכן."

קקו התקרב לכס בקידות מדודות, איטיות. הוא היה אדם גבוה, גרום וכהה, הבעת מרירות תמידית על פניו. ניכר היה בו שהוא מכיר בערך עצמו, וייתכן אף שבצורה מופרזת. הוא חש פגוע על שכונה 'תוכן'; מילה זו, אין בה די כדי להעביר את מלוא המשמעות והאחריות של תפקידו. 'שר הכוכבים והרקיעים' – זה , למשל, היה יכול להיות שם מתאים ביותר. קקו היה אחראי על המצפה, על חיזוי מזג האוויר בפרט והעתיד בכלל, ובכל הקשור בריצוי אלי מזל למיניהם. וכרגע, במיוחד, התחזקה הבעת המרירות שלו. קקו לא אהב שמזג האוויר מתערב בתוכניותיו.

"החורף מתעכב, תוכן. ענני גשם לא נראו באופק במרחק הגדול פי עשרה מאורך העיר. מה הדבר?"

קקו זע בעצבנות. "אין לי מושג, מלכי. מעגלי העונות ניצבים במקומם, וכל המילים נאמרו כסדרן. אין זאת אלא כי משהו לא טבעי מעורב בדבר- אך מהו, זאת אינני יודע." המלך הביט בו בעיון. "לא טבעי, מעניין. ומה בכוונתך לעשות בנידון?" קקו לעלע בגרונו, ומצא אותו יבש. אין זאת, אלא המלך חושד בו שהוא ממציא מעשיות כדי לחפות על כישלונו! קקו נעלב; הדבר באמת היה לא טבעי! הוא ענה בצייתנות: "השליחים יצאו כבר הבוקר אל המקדשים. בעוד שלושה ימים יענונו כהני האלים והקוסמים מתקני העולם – לו יתרצו ויפסקו את דינם – את תשובתם, מלכי." המלך נאנח וסימן לו שהראיון הסתיים. "לו יהי כדבריך, תוכן." קקו התרחק מהכס בפסיעות לאחור, מלווות בקידות עמוקות.

כשיצא מטווח שמיעה וראיה הרשה אדורם לעצמו להיראות מודאג, ומלמל בקול שרק הוא היה יכול לשמוע: "לו יהיה כדבריך, תוכן… חוששני שהאדם היחידי הראוי להתכנות 'קוסם', וזכה בתואר זה בצדק – לא יואיל להיות לי לעזר רב. אך לא יהיה די בזה לשבש את תכניותיי…" הוא שמע רעש מקצה האולם, הזדקף וניסה להיראות מלכותי; הוא חש מדוכא למדי, למען האמת. הוא סימן לשומרים, שנרתעו מפני הצעיר שהתפרץ לאולם.

"בהכנעה לפניך, אבי ומלכי." קולו של אישטבאן כמו רעד מכעס.

"הרשות נתונה, בני." מאחוריו יכל היה אדורם לראות את קונג לאו מטופף בעצבנות, וכמו משתדל להיעלם מעיניו ולהסתתר מאחורי גבו הרחב של הנסיך הצעיר. אדורם ירה בו מבט מצמית. הסאטיר התכווץ עוד יותר, עד כמה שהדבר היה אפשרי.

"שמועות מוזרות הגיעוני, אבי." אדורם התבונן ברוגע בבנו הכורע. "שמועות, אישטבאן?" אמר בשקט. "אני מניח שנודע לך הדבר. לא בשמועות מדובר, גם אם הגיעו לאוזניך דברים שלא היו אמורים להיוודע." הוא לא הסתכל בקונג לאו. "זה טירוף, אבי!" קרא הנסיך. אדורם קימט את מצחו. אישטבאן בלע את רוקו "סלח לי, אדוני." גבותיו של המלך נתרפו והוא חייך. "אני מבין את תדהמתך, בני. בקרוב תהיה אתה אדון מגאליסטאר, אולם טרם הגיעה השעה; מן הראוי שלא תעשה את הדברים רציניים מכפי שהם. וכל עוד אני המלך, לא יהין ולו אחד מנתיני להעז פנים כנגד החלטותיי. למד למלא את חוקיי, אישטבאן. או אז תוכל להיות אתה עצמך החוק." אישטבאן ידע שהוא צודק, כרגיל. אך המרירות שבו לא שקעה לגמרי. הוא כרע שוב, מנסה להעלות ארשת עליזה על פניו. "כדבריך, אדוני ומלכי. אך…" הוא הרים את עיניו והביט באדורם, שהשיב לו מבט החלטי. "מי ייתן שהחורף יוסיף להתמהמה." אדורם השיב לו בניד ראש, מעין קידה זערורית. "אצפה שתסעד עמי הערב, בני. אתה רשאי כעת ללכת לחדריך, להתרענן מהדרך ומהחום." אישטבאן קד, ועזב את האולם בצעדים כבדים. חירם דשדש מאחוריו בטפיפות מהירות –

"לא אתה," אמר אדורם בחביבות.

***********************

קונרי שכבה על המיטה בתא שהקצו לה במקום הקרוי 'מגורי התלמידים'. היא היתה עצבנית ונרגזת. היא גם הרגישה בודדה מאוד. מאז אותה פעם, לפני שלושה ימים, כשהייתה עם מאיאן – וחילצה אותה מהבוץ (בלי שזו, כמובן, תודה לה) – לא דיברה עם אף אחד. כשחזרה לעצמה, אחרי הפעם ההיא, גילתה שהיא נמצאת בחדר הזה, הקטן והפשוט: מיטה, כיסא, שידה וראי. הנערות הקטנות שהביאו לה את ארוחותיה התייחסו אליה כאילו לא היתה קיימת, ומבלי לבדוק ידעה שהדלת נעולה.

כאב הראש שהיה לה מאז – היא העדיפה לכנות את זה בשם 'קסם' (זה נשמע לה יותר מרשים) – החל לדעוך בשעות האחרונות, והעצבנות שבקרבה גברה. היא כל כך רצתה שמישהו יכיר בזה שהיא קיימת. ומה הם עשו במאיאן, לכל הרוחות? היא התהפכה על גבה ועצמה את העיניים. הדבר התחיל להפחיד אותה – מאז אותן שניות שהיו שתיהן אחת, החלה להרגיש תחושות משונות… תחושות שלא היו שלה. היא ידעה שמאיאן מרגישה כמו ארי בסוגר, וגם רגשי אשמה. ועכשיו, רק תתרכזי… "מאיאן!" הם יגמרו עלי כשיגלו את זה, חשבה לפתע. למאיאן לא היה אכפת. אולי כדאי להפסיק, זה מסוכן… מה הם יגידו? "שיקפצו מצדי עד הירח ויישארו שם." אלה לא היו המילים שלה. "מאיאן! את יכולה לשמוע אותי?" תסכול. "בוודאי שאני יכולה. זה הדבר היחיד שאני יכולה, בעצם." קונרי התאמצה לסדר את מחשבותיה. "איפה את? קרה משהו?" נימה של ריטון היתה בתשובה: "לא, הכל בסדר – הכל היה בסדר, לפחות בדקות הראשונות; היא לא יכלה להחטיף לי מול כולם, אבל בהזדמנות הראשונה היא תפסה אותי על משהו ותקעה אותי פה, יחד עם…" מאיאן השתתקה והתחילה מחדש: "בכל אופן, אני תקועה כאן, כמו סרטן בדלי. מה אתך?" "הו, אני בסדר," ענתה קורני בציניות. "אני תקועה כמו סרטן במרק. שמו אותי פה במגורים ונעלו את הדלת… אגב, באמת יש פה אקדמיה! לא האמנתי בהתחלה לכל הסיפורים שלך, ו…" "מה עם הלטאה?" קטעה אותה מאיאן. "סלמנדרה? הו, הוא עושה חיים, עם הזקן הארור שאימץ אותו – או ההפך – אני לא יודעת בדיוק. מה נראה לך יקרה כשתגיעו?" מאיאן ענתה בזעף: "את, כנראה, תלכי ללמוד כשפים ואני לקרצף סירים. תקשיבי, רציתי לשאול אותך משהו חשוב…" דפיקות חזקות מוססו את הקשר העדין ביניהן. התחושות כמו נמוגו, התאדו לאנשהו, וקונרי מצאה את עצמה בחדר.

***********************

מאיאן הביטה בכעס בדלת הנטרקת, ובארוחה שהונחה על הדרגש. אלמלא היה המלח הארור מפריע לה… היא בחנה את לוחות העץ בעיון. "אל תבזבזי על זה מאמץ; זה לא ישבור אותם, ורק יכאיב לך." כשגילתה מייחרבנח (כלומר, אחרי שהצליחה להתאושש מההלם; מאיאן עדיין התחילה לצחוק מחדש בכל פעם שנזכרה בהבעתה) את ה… קסם של קונרי, היא מצאה את קפטן קודאק אשם – היא עוד לא הבינה במה בדיוק - והעמידה אותו לדין משמעתי. העונש שקיבל היה להשגיח עליה בחדר הנעול – אשר, כפי שטרח לציין זה עתה במעשיות, היה בנוי מעץ חזק ומשובח. היא בעטה בדלת בכל זאת.

והוטחה אחורה אל הקיר, בעוד הדלת נפתחת בפרץ רוח פתאומי. הלוואי.

מייחרבנח עמדה בפתח, מביטה בה בשלווה. "את משוחררת," אמרה, בלי להעיף בה מבט נוסף. מאיאן פערה את פיה וסגרה אותו מיד כשקלטה כמה מטופשת היא נראית. מייחרבנח המשיכה: "'נושאת הפרעושים' הגיעה ליעדה, רב חובל. אני מחזירה לך את הפיקוד," היא חייכה "ברגשי תודה." קודאק נחר והמשיך לבהות בקיר בזעף. "עלי למעלה," היא אמרה למאיאן באדישות, ויצאה. מאיאן בהתה אחריה ברוגז. "ראית? אני באמת כמו סרטן בשבילה!" "קודאק גיחך. "היית רוצה להיות משהו אחר? אני חושב שכדאי לך לעלות למעלה. זה, בכל אופן, מה שאני מתכוון לעשות." והוא הלך משם והשאיר אותה על הרצפה.

אחרי שהצליחה להשתלט על עצמה, עלתה מאיאן במדרגות (לאט, בכוונה) אל הסיפון – גם שם אף אחד לא התייחס אליה. היא נשענה אל המעקה.

היה שם רק מזח אחד, אורכו כמאה מטרים; היה בו משהו מוזר, צונן.

'נושאת הפרעושים' נכנסה באיטיות, בהדרת כבוד, לשטח שהוגדר כ'מים רדודים' – ובתסבוכת מסחררת של אנשים וצעקות וחבלים, מצאה מאיאן את עצמה על המזח. ראשונה.

ואז היא הבחינה במה שלא ראתה לפני כן, ומלותיה של קונרי קרמו עור וגידים לנגד עיניה. שני עמודים לבנים, משני צדדיו של המזח, כמו נבעו מתוך המים. לא היה עליהם שום עיטור. והיא ידעה בדיוק מה זה היה; היא הרגישה כאילו היא עומדת על דוכן השוטים באמצע העיר, ומסביבה אלפי עיניים מתבוננות. בה. הם יודעים עלי הכל? תהתה.

היא התייצבה מולם. ואז פסעה פנימה.

אישה גבוהה, שחורת שיער, יושבת על אבן לבנה. נחל זרם למרגלותיה, והיא לבשה לבן. היא הביטה במאיאן, פניה רציניות. "למה באת לכאן, ילדה?"

"טוב, אני מניחה שאת צריכה להיגרר עכשיו מאחורי", סיכמה הצבה בהשלמה. מאיאן בהתה בה. "בני אנוש"! מלמלה הצבה לעצמה שוב. היא ריכזה את מחשבותיה, וניסתה לתרגם אותן למילים פשוטות. "עכשיו", אמרה בסמכותיות שנשלבה בה נימה שבה מדברים לילד מפגר, "את לפתוח דלת. אנחנו לעוף מפה!" "אה." מאיאן תהתה האם הפלפל של הבוקר השפיע עליה עד כדי כך - או שאולי היא כל כך רצתה להאמין במשהו מופלא, רחוק ממנה ומאור'ס בוטון - ושהיא בעצם מדמיינת הכל, ועוד רגע גרטי תתפרץ לאורווה בצרחות ותדרוש לדעת מה בדיוק היא חושבת לעזאזל שהיא עושה שם?!

אבל גרטי לא הגיעה. ולמרבה הפלא לא היה אף אחד בשער, ומאיאן מצאה את עצמה מתגנבת ביחד עם צבה ענקית בעלת מזג מחורבן אל היער שניצב מחוץ לאור'ס בוטון. לראשונה בחייה.

מאיאן הבינה שזה כנראה… סוג של מבחן, זהו. היא ענתה בהתרסה: "כי המכשפה הזקנה אמרה לי." נצנוץ של דמעות נראה בעיני האישה. היא שאלה שנית: "למה באת לכאן, ילדה?" מאיאן הביטה בה בתימהון. אבל זה באמת מה שקרה! אולי זו בכל זאת לא התשובה הנכונה? היא ניסתה לדלות מזיכרונה משהו מועיל.

מאיאן הזדחלה החוצה במצב רוח שפוף. היא קרסה בשיכול רגליים על האדמה ליד קונרי, שישבה עדיין בפה פעור. "זה בסדר, גם אני הגבתי ככה". רק לא להראות כמה כועסת - כמה מקנאת… "מספיק עם השטויות!" נזפה בה הזקנה בחריפות "אלה ההוראות," אמרה, פונה לקונרי ומושיטה לה בחזרה את הנבל: "את הולכת לאיליה סולוויאה, ומחפשת את קפטן קודאק. אולי יהיה שם מישהו שיעזור לך" (היא לכסנה מבט לכיוון מאיאן) "ואולי לא". והיא נעלמה.

"כדי לעזור לקונרי," אמרה, שמץ של היסוס בקולה. הבעתה של האישה הפכה לכאב עמוק, והיא שאלה שוב, בלחישה: "למה באת לכאן, ילדה?"

היא היתה בת שלוש עשרה בחורף ההוא, וקראו לה מאיאן. ליתר דיוק, קראו לה מספר עשרים וארבע - לאף אחד מהיתומים לא היה שם בבית היתומים של אור'ס בוטון; מאיאן טלטלה את ראשה, מנסה לסלק את הזיכרון. היא חלמה על עצמה חופשייה, יוצאת מאור'ס בוטון, דוהרת בשדות רחוק ככל האפשר ממנו - ולא שבה אליו לעולם. טוב, זה כן היה נכון. אבל אין טעם להיזכר בדברים האלה עכשיו, הם לא שייכים לפה. או שאולי היא כל כך רצתה להאמין במשהו מופלא, רחוק ממנה ומאור'ס בוטון…

"כי רציתי," ענתה בשקט, לבסוף.

הנחל והגבעות והאישה נעלמו, והיא מצאה את עצמה עומדת על המזח, השער מאחוריה.

***********************

"עברה?" "עברה," ענתה מייחרבנח, מהורהרת. האיש המכונה גומע סימן לשניים אחרים, שניגשו להוביל את הילדה למקום ממנו נובעות כל ההתחלות.

כל אותם על הסיפון שהיה להם עניין כלשהו על האי מיהרו לרדת, עוקפים בדרכם את מייחרבנח. היא לא זזה. הגומע נגע בכתפה בעדינות. "גבירה." היא נשמה עמוק, וצעדה קדימה. אחרונה.

"לא שכחת משהו?" שאל אותה. היא התנערה וחזרה לעצמה. "אתה צודק – ובכל אופן, די נמאס לי לשמור את זה." היא תלשה מהשרשרת שעל צווארה בקבוקון זעיר, השליכה אותו מאחוריה, כלאחר יד , והעבירה את שניהם למקום בו היו צריכים להיות.

הבקבוק התנפץ.

הגלים השקטים התרוממו, כתוצאה מההדף, לגובה של שלושה מטרים, בעוד הטמפרטורה צונחת בשש עשרה מעלות. שלג החל לרדת בערבות מגאליסטאר, ומעל סולוויאה הבזיק ברק.

החורף בא.