יא-מא-קאן

סיפור פנטזיה מקורי מאת הדס משגב

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

פרק שמיני

היא רקדה לירח.

מסביב למדורה, וגופים מיוזעים מתנועעים סביבה בפראות קצבית, צועקים. והיא רקדה לכולם, והלהבה הלכה והתגברה לקצב תיפוף רגליה היחפות, עד שלפתע הבריק ברק בשמים וסערה פרצה. הצעקות סביבה הלכו והתגברו, והיה חם, ועשן מילא את ריאותיה.

מאיאן התעוררה והביטה במהומה מתחתיה. "אופס." היא לא הייתה נער צופה מוצלח במיוחד. אנשים גדולים ומזוקנים עם גרזנים, שואגים קללות בשפה זרה מילאו את הסיפון. היא התחפרה מתחת לגלגלי החבלים, מתפללת שלא יראו אותה, כששמעה צעקה חדה וגבוהה, מלאת אימה. צעקה של ילדה. מאיאן זינקה ממקומה, והחליקה בסולם במהירות שלא הייתה מביישת סנאי. תתביישי לך… ישנה כאן בשקט, בזמן שבינתיים מישהו מנסה להרוג לי את קונרי! היא קפצה לרצפה, ורצה אל הירכתיים, מתעלמת מכל אותם אנשים שהייתה צריכה בעצם להזהיר, ושכעת נאבקו לשמור על הגרון שלהם. היא מעדה על משהו וכמעט התגלגלה אל ערמת החבלים, ששם היו (אתמול בלילה, לפחות) קונרי והארגז.

קונרי לא הייתה שם.

גם הארגז לא.

קפטן קודאק כן. הוא ראה אותה וחייך. "שלום, ילדה קטנה שגרמה לכל כך הרבה צרות!" הוא אמר בחום. "אני לא מקנא בך על מה שהיא תעשה…" אגרופיה של מאיאן צנחו, יחד עם ליבה שקפא כששמו הבזיק בזיכרונה. "קודאק, נכון?" אמרה בהתרסה. "הזקנה שלחה אותך לצוד אותי כי לא עשיתי בדיוק מה שאמרה, אני צודקת?" הוא הסתכל מסביב בחשש. "ששש… לא מדברים ככה בטווח השמיעה שלה…" מאיאן משכה בכתפיה וענתה בחוצפה: "אני אדבר איך שבא לי, ומצדי שתקפוץ!" קודאק נאנח. "זה יסבך אותך, ולא משנה מה יקרה - אל תשכחי שאמרתי לך את זה. אבל את אמורה עכשיו לבוא איתי – אם מתחשק לך וגם אם לא." ובמילים אלה בדיוק הוא העמיס אותה על כתפיו. היא לא צעקה – היא לא הייתה מוכנה להשפיל את עצמה עד כדי כך. במקום זה היא נשכה אותו, עמוק וחזק. אחיזתו בה רק התהדקה, וטעם מגעיל של יורד ים (שניכר שסבל ממחסור חמור בסבון בשנים האחרונות) חדר לפיה. הוא צעד במהירות אל המעקה, לכיוון הסירה הקטנה שהביאה אותו ואת אנשיו אל חריוני השחף וקפץ לתוכה. מאיאן חשקה את שיניה, מתכוונת לשמור את קולה במקומו. היא שמעה אותו נובח לאנשיו פקודה קצרה, והם החלו להפליג במהירות מסחררת לתוך הערפל. מאיאן לא אהבה את זה במיוחד.

אבל למען האמת, לא היה שום דבר שהיא הייתה יכולה לעשות.

*********************

קונרי עוד ישנה כשהחלו הצעקות. אפר מילא את פיה, ועיניה צרבו. היא התכווצה בפינה שלה, קרוב לארגז. מבעד לחורים הציצו עיניו הסקרניות של סלמנדרה, שהביט בעניין בצלליותיהם אפופות העשן של הנאבקים. היא לא חשה מנוחמת במיוחד.

עשן חדר לפיה, והיא השתעלה, נצמדת לארגז בכל הכוח. לא היה לה מושג מה קורה – או איך היא מתכוונת לצאת מזה.

"שלום."

היא צרחה. ניסתה לצרוח, ליתר דיוק, כשיד עטוית כפפה הונחה על פניה. היא נאבקה להשתחרר, נושכת ובועטת בו. הוא סינן משהו בשקט, בשפה שלא הכירה. שני גברתנים יצאו מבין הצללים, הרימו את הארגז והחלו להתרחק לכיוון המעקה. היא הפסיקה להיאבק, מביטה בשובה שלה בזעם חסר אונים, בעוד הוא מחליף ידיים כדי להחזיק בה ביתר נוחות. היא שמה לב שהוא היה מאוד נמוך – ולא היה לו זקן. למען האמת, הוא נראה מבוגר ממנה רק בשנתיים שלוש. ועם זאת, הוא היה חזק להדהים.

הוא הבחין שהיא מביטה בו וחייך אליה בידידות. הוא נראה נחמד מאוד, למען האמת – ובעוד מחשבה זו חולפת במוחה, הכניס אותה בעדינות לתוך שק.

עכשיו היא בהחלט היתה יכולה לצרוח, רק שלא היה מי שישמע אותה; ולמרבה צערו של הנער, זה לא הטריד אותה במיוחד. היא חשה מטולטלת ומושלכת ומתהפכת, ואת קיבתה שעלתה לגרונה. היא התאמצה לשמור עליה שם – זה יכול להיות מאוד לא נעים, להקיא בתוך שק סגור. לבסוף השליך אותה מישהו על משהו רך, שחרר את הקשר שבפתח השק ומיהר להסתלק משם. היא השליכה את עצמה החוצה, מתגלגלת על ערמת סמרטוטים ונוחתת- על גבה – על רצפת עץ, השמים המכוכבים מסתחררים מעל ראשה. היא נשמה כמה נשימות עמוקות, והחלה למלמל את הטקסט שהיה אמור להרגיע אותה. היא יכלה לשמוע את האחות נמייה לוחשת באוזנה, בעודה מסובבת את ראשה ומתאמצת להביט בו זמנית לכל הכיוונים; "הוא תמיד נמצא שם – צריך רק להסתכל לו בעיניים ולהושיט לו יד." היא התרכזה, עצמה עיניים והביטה מעבר לכתפה. זה היה שם – כפי שהיה תמיד. בתחושה שאבריה יצוקים מבטון היא ניסתה לפקוח את עיניה – מבפנים. להסתכל לו בעיניים .

זוהר אדום וכחול מילא אותה. "אלים… זה הרוס, מן הסתם, כמעט לגמרי!" היא הרימה יד במחאה, כבדה-כבדה. "חסרת תועלת לחלוטין…" מחשבה חדשה החלה לבקוע מבעד למסך האטום שאפף אותה. "דווקא חבל, כי הפוטנציאל נמצא פה בדם…" במה אתה בדיוק יותר טוב ממני? תחושה חדשה. "נו, מילא. מזה כבר לא יצא כלום…" היא לא יכלה לכנות את התחושה בשם. היא מעולם לא חשה אותה. עדיין. "לא שציפינו ליותר…" היא לא ידעה מאיפה הגיע הקול. היא רק ידעה שהוא מדבר עליה, ושהיא יודעת כעת מה הרגישה. זה הרגיז אותה. מאוד.

כעס. היא הרגישה מעין מערבולת בתוכה, מסתחררת ומסתחררת עד שכבר לא נשאר ממנה כלום. הקול העמום עדיין דיבר – איפשהו בחוץ, רחוק ממנה. המערבולת התמצקה, ומחשבה ברורה אחת נותרה לה – הוא לא יגיד לי מה לעשות. ולא אף אחד אחר. והיא שלחה יד, כמו חץ של זעם, ותפסה את זה. הפיצוץ שנשמע – היא לא ידעה אם ממנה או מבחוץ – ענה כהד על תחושותיה. "אלים אדירים!" היא פקחה את עיניה – ללא שום קושי, עכשיו. זוג עיניים ירוקות, ניצוצות זהובים מרצדים בהם, מילאו את שדה הראיה שלה. הנער שלכד אותה חייך. "אני שמח שהצלחתי לעזור לך." אמר. היא נאנקה והתיישבה, בקושי מסוים. "אתה קוסם? לאיזה מסדר אתה שייך?" הוא הביט בה לרגע. "על פי ההגדרות האלה – אני לא קוסם, אני חושב." הוא עזר לה לשבת. "אני חושב שאנחנו חייבים לך הסבר," אמר בפיכחון. "חכי רגע." ובמילים אלה הותיר אותה במקום שבו היתה, ונעלם מאחורי אחד העמודים.

עמודים?

סוף סוף היא הסתכלה מסביבה. היא ישבה באולם גדול כל כך שלא יכלה לראות את קצהו, חשוך וריק מלבד הארגז. עמודי שיש גבוהים הנעלמים אל צללי התקרה התפרשו בו ומילאו את שדה הראיה שלה. זה היה, ללא ספק, המקום המוזר ביותר שראתה מימיה. ולא היה לה מושג איך היא הגיעה לשם.

או איך בדיוק היא מתכוונת להסתלק.

**************************

" היא מאוד כועסת?" שאלה מאיאן בחשש. קודאק העיף בה מבט לאה מעל למקטרתו. "אני חושב ששנינו יודעים את התשובה לבד." מאיאן לא הרפתה. "מה היא רוצה ממני?" קודאק הביט בה בהפתעה. "ואני חשבתי שבאת מרצונך החופשי…" אמר בשקט. מאיאן נאנחה." כן – עד שתפסתי שמה שהיא רוצה זה בכלל לא אותי, אלא את קונרי! זאת החברה שלי, רק שאין לי מושג איפה היא. ממני, בכל אופן, הזקנה לא היתה צריכה שום דבר חוץ מזה, אז מגיע לה שקונרי נעלמה! למרות שבטח נחטוף על זה." היא נעצרה לרגע. "איך אתה סובל אותה?" קודאק הביט סביבו בחשש, אל הדמויות החותרות בירכתיים. המשוטים שחדרו למים בתנועות חלקות לא השמיעו קול. "אני מאוד מכבד אותה," החל בקול שקט. "היא אחד ה… אנשים הכי גדולים שהיו קיימים מעולם. ואני לא חושב שהיא גרמה לך להיסחב כל הדרך רק בשביל זה… אבל אם קלטת כל כך מהר את המטרה שלה – למה באת בכלל?" "אני חייבת לה טובה," הסבירה מאיאן בפשטות. "היא הוציאה אותי מאור'ס בוטון. ולמרות שאני יודעת שזה בזכותה, ההרגשה עדיין נפלאה. למרות שלא היה אכפת לי…" היא השתתקה לרגע והביטה בשמים. "שאני אצטרך… אוכל… כל ההרפתקאות האלה, אני מתכוונת… אני מקשקשת, נכון?" קודאק צחקק. "אני חושב שבגילך הרגשתי אותו הדבר בדיוק." אמר בחום. "את יודעת מה, ילדה – אני חושב שאנחנו שנינו הולכים להסתדר לא רע, הייתי אומר. יש לך שלד טוב…" והוא הציע לה מקטרת. ולא צחק עליה כשהשתעלה. מאיאן החליטה שהיא מחבבת אותו בחזרה.

*******************

"זה טוי," הודיע לה הנער והתיישב לידה בשיכול רגליים. "ואני ארגו." הזקן נשאר לעמוד, בוחן בביקורתיות את סלמנדרה – קונרי פתחה בינתיים את הארגז. סלמנדרה החזיר לו מבט ביקורתי, וקרס על הרצפה בעוד הזקן מתיישב, שניהם מביטים זה בזה. "תתבגר", אמר ארגו בגינוי. "מה שתגיד, ילד" אמר הזקן, מבלי להסיט את עיניו. "זה הטוב ביותר שהיית מסוגל לעשות מהמקום הזה? אין פלא בנוגע להעדפות בעניין מוקד ההתבוננות שלי!" ארגו עטה הבעה נעלבת. קונרי אמרה בחיפזון, מפירה את הדממה "לדעתי המקום הזה מאוד נחמד." ואטום לחלוטין הוסיפה לעצמה בלי קול. אבל זו בעיה שתיאלץ להמתין.

הנער נראה מעודד יותר. "מוצא חן בעינייך? עיצוב שלי. כמה חבל," הוא לכסן את מבטו לעבר הזקן "שיש אנשים כל כך בוגרים ושמרנים, שלא מסוגלים להעריך חידושים." סלמנדרה הושיט לו לשון. הזקן צחקק לעצמו, מרוצה.

קונרי הרגישה את המערבולת מסתחררת וגועשת בתוכה וסוחפת אותה וכל כולה ברקים ורעמים וכעס, והיא לא היתה מסוגלת להכיל את זה יותר, וצללית שחורת שיער מביטה בה בחיוך מעודד – ולפני שקלטה מה היא עושה, מצאה את עצמה על הזקן, מכה בו באגרופיה בכל כוחה. "עזוב אותו!" ניסתה לומר, וגילתה דמעות על פניה. "הוא החבר שלי! מה עשית לו?" סלמנדרה הביט בה במגינת נפש. הזקן לא נראה כועס – אם היה יכול להיראות ככה בכלל, על הרצפה. הוא הרים אותה באוויר והניח אותה בעדינות על הרצפה. "הירגעי, ילדה קטנה – רק דיברנו." זה היה כמו לחטוף דלי מלא מי קרח בפרצוף. קונרי הרגישה את הכעס גואה בתוכה, להבה קפואה. עיניה היו יבשות; הירגעי, ילדה קטנה.

ארגו אותת לזקן בשקט. קונרי הביטה בו. הזקן נעלם בינתיים בין העמודים.

"מי אתם?" שאלה בקול שקט, קר כקרח. "מה אתם חושבים שיש לכם זכות לרצות ממני?" ארגו הביט בה, נרעד. אלים, היא נשמעת כל כך דומה ל – הוא טלטל את ראשו בכוח, והמחשבה הסתלקה. אך הרגשת האי נוחות עוד היתה שם. הוא ניסה להתעשת. "צר לי על עגמת הנפש, גבירה." ארגו עבר הכשרה מקיפה בפיוס גברות כועסות. "ידידי חסר כל כשרון בתחום המכונה 'נימוס'. אנא סלחי לו על התנהגותו הנלוזה." הילדה נראתה כאילו נרגעה מעט. הוא הסתכן, ואמר: "עקבנו אחרייך המון זמן… ממתי לכל הרוחות את מתנהגת ככה?" קונרי חייכה, הקרח שבתוכה מתחיל להפשיר. "פשוט… חשבתי מה מאי- מה החברה שלי הייתה עושה." ארגו נאנח. "אלים אדירים… כשהגבירה תגלה את זה…" הוא הביט בקונרי בהבעה מתחננת. "פשוט אל תעשי כל מיני דברים לא צפויים כשתהיי לידה. תתנהגי כרגיל, שלא תחשוד שהיית נתונה אה, להשפעות מזיקות אלו ואחרות…" הוא החל לצעוד מצד לצד. "בואי רק נאמר שאני אהיה זה שיחטוף – ובגדול. וגם כל השאר, כמובן. היא מקפידה תמיד לסיים כל עבודה שהחלה בה." קונרי נעצה בו עיניים רציניות, ואמרה בכל יציב: "וזה אומר שהיא – מי שלא תהיה - חושבת שהחברה שלי אשמה בהכל, נכון?" "אה… כן, זה בהחלט נראה ככה." הסכים ארגו. קונרי חשבה לרגע. "איפה היא?" שאלה לבסוף. "ואיך בדיוק אנחנו מתכוונים להוציא אותה מזה?" ארגו העיף בה מבט בוחן. אין ספק, היה בילדה הרבה יותר מאשר נגלה לעין. וזה דווקא מצא חן בעיניו.

"יש דרך," אמר לבסוף, מפר את השתיקה. "אבל, כמובן, אין סיכוי שזה יעבוד… אתן שונות מדי, וחוץ מזה…" קורני העיפה בו מבט בוחן ולא אמרה דבר. ארגו השתתק. הוא בהחלט הכיר את המבט הזה; זה אמר 'מעניין מה צבע החלקים הפנימיים של החרגול הזה?' הוא בלע את רוקו, והחל לשטוח בפניה את הרעיון. במהירות.

הדמיון ביניהן גבר, וזה בהחלט הפחיד אותו.

*****************

מוטות העץ נבלמו ברצפה בנקישה אחידה. האחיות נאספו בחצי סהר סביב למכשיר. האחות הגדולה הביטה בו, בעוד בזיכרונה עולות שעות המשמרת הארוכות, הסגידה האינסופית. ליקום. לזמן. כל כך הרבה ממנו עבר… ומי היה זה שאמר לה שאת הזמן אפשר לעצב?

היא טלטלה את ראשה, והחליטה שלאור גילה המתקדם יש להטיל ערפול זיכרון על כמה נושאים מן העבר, הצצים במקומות שאינם אמורים לצוץ. הזמן שולט בך, הוא האדון. המטרה היא האדון. והמתייצבים נגדו הם כופרים ומחללי קודש. וכופרים חייבים להיענש…

היא סקרה את המחלקה הצנועה שלה. לאחר שלושה ימי תחנונים ובקשות לסליחה, החלה לאמן אותן. כי המטרה מקדשת את האמצעים, והכופרים חייבים להיענש. היא צעדה למרכז הסהר ופתחה: "אחיות קדושות, העושות את רצון המטרה והיקום הכפוף לה!

זה מאות שנים הקפיד מסדרנו הקדוש והנכון שלא להתייצב למען שום צד, לטוב או לרע, במהלך הסכסוכים הפנימיים שפקדו יבשת אומללה זו.

אך לאחרונה החלו להתקבץ בקצה השמים, השלווים עד כה, ענני סערה. האדמה זעה, והכוכבים, שניבאו לנו בעבר על אסונות טבע, על נפילת שליטים אדירים, על הרעש - " האחיות החלו, בנקודה זו, לגנוח ולהצמיד את כפות ידיהן לאוזניהן; האחות הגדולה המשיכה בקול מאוב : " הכוכבים פסקו מלסמן ברורות! הרוע שב למקומותינו! במזימה נוראית, של המוחות המעוותים ביותר שהקיא היקום – שבעבר חשבנו שהם בין בעלי בריתנו – נרקם כעת הניסיון לחבל בציר היסוד, במטרה, במשמעות, עליהן מושתת עולמנו! מחובתנו למגר את כוחות האופל שפשו בנו! ואפילו חובה זו כוללת את חילול הקודש – לא ננוח ולא נשקוט עד שנמלא אותה! כי אפילו האמצעים הבלתי כשרים ביותר, יקודשו היום על ידי המטרה! בשם המטרה, והיקום הכפוף לה!"

היא נתנה את האות, המחלקה הזניקה את עצמה באוויר. המתבונן מלמטה היה רואה רק להקת עורבים.

אבל מכשפה נשארת מכשפה, ואפילו ששת אלפים שנה עברו מאז. וזה, בעצם, מה שחשוב.

**************************

"הן נשבעות בשם היקום. הם נשבעים בשם האלים." הרב מג סקר את הקהל שהתאסף במבנה העגול, השקוע, הקדום – מפעל בניה אדיר, שרק הוא לבדו עוד זכר את שמו, כשם שזכר את כל השאר. "ואני," המשיך, קולו מהדהד – בזכות האקוסטיקה המופלאה – בלי שום מאמץ במבנה הכביר, מצבה לגדולת בני קדם – "ואני נשבע בשם האדם."

************************

"זו הספינה שלי," הצביע קפטן קודאק מכיוון החרטום. "יותר נכון, הייתי אומר, הספינה שלי לשעבר." הוסיף בעגמומיות. הוא נראה למאיאן עצוב, ומשתוקק לתמיכה. "לשעבר?" ניסתה להראות עניין, אם כי מוחה היה מלא בדברים אחרים כרגע. "למה?" "הגבירה," נאנח הקפטן – לשעבר, בנימה שהיתה יכולה לומר הכל. "היא רוצה לוודא שלא יתרחשו… אה… תקלות נוספות…" הוא לכסן מבט אל מאיאן. "זה בטח היה נורא כיף, " אמר בכמיהה. "מה – אתה מתכוון, שידעתי מה היא רוצה וצפצפתי ועשיתי בכוונה ההפך שהיא תתעצבן, ואז גיליתי שהרגזתי אותה כמו אנ'לא יודעת מה?" היא חשבה לרגע. "אתה צודק," אמרה. "זה באמת היה כיף." קודאק הביט בה. "את מוצאת חן בעיני, ילדה. על מה שתחטפי ודברים שוליים כאלה חשבת?" "אני מניחה שאני אוכל להסתדר עם זה," ענתה מאיאן בפזיזות. "אני רגילה לעונשים – זה יהיה מעניין לראות מה היא יכולה לעשות!" תחושת האי-שקט לא עזבה אותה. קודאק מצץ את מקטרתו, מרצין: "לא כדאי להביע משאלות, ילדה… לפעמים זה קורה באמת…" מאיאן משכה בכתפיה, מנסה להדחיק את מדקרת חוסר הנוחות שחשה. "לא אכפת לי, האמת – אין לי שום עניין מיוחד כרגע שכדאי להישאר שלמים בשבילו. למה הספינה שלך כל כך שקטה?" "איסור שתייה." אמר קודאק, מזעיף את פניו. "התעללות לשמה, זה מה שזה – והיא עוד יכולה…" הוא השתתק במהירות. "כן, שמעתי אותה," אמרה מאיאן בעליצות. קודאק נחר בזעף. "את יודעת לטפס?" שאל, בעוד חבל כבד מושלך אליהם מלמעלה. "כן. היה מאוד נחמד להכיר אותך, באמת." היא משכה בחבל לניסיון. מאחוריה שמעה את קודאק מהרהר בכל רם: "אולי תוכלי… את יודעת, להתנהג בצורה, אה… מנומסת כשאת לידה?" היא ירקה על כפות ידיה ונאחזה בחבל. "תודה על העצה – אבל אני חושבת שצברתי יותר מדי נקודות שחורות." אמרה מאיאן בעליזות ועלתה למעלה .

"עכשיו, פשוט תתרכזי…" "הבנתי!" אמרה קונרי בקוצר רוח. היא עצמה את עיניה, נשענת על העמוד שלידו ישבה. היא שחררה את מחשבתה, מנסה לאתר… "מאיאן!" תודעה מרפרפת, חומקת. היא ניסתה להתקרב אליה. "מאיאן!" זה יהיה קשה יותר ממה ששיערתי, חשבה. ולפתע הציף אותה חיוך; זו שלפניה הסתובבה והושיטה לה יד.

"את בסדר?" קרא קודאק המודאג מלמטה, כשראה אותה נעצרת פתאום. "כן, אדוני." ענתה הילדה שחורת השיער בצייתנות. קודאק פער את פיו בתדהמה, בעוד היא נעלמת מעבר למעקה.

"ברכות גבירה, ונכונותי לקבל כל עונש מוצדק שתשיתי עלי." עיניה של מייחרבנח התרחבו בהפתעה למראה הילדה הכורעת, בעוד התודעה המשולבת שלפניה מתפקעת בצחוק חרישי. בשדרת העמודים פקח ארגו את עיניו. הוא הביט בטוי. "אחת אפס," אמר. ושניהם התחילו לצחוק.