יא-מא-קאן

סיפור פנטזיה מקורי מאת הדס משגב

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

פרק שביעי

הרב מג ניצב לפני המזבח המואר. אלדן היה יכול לראות רק את צדודיתו הכהה. פרופיל מרשים מאוד, ראוי למטבע, ציין לעצמו. הוא לא ידע אם הרב מג מביט בו או במזבח. ליתר ביטחון הוא התקדם לתחתית המדרגות המעוגלות וכרע על ברכיו, ממתין.

"כהן." אלדן התכווץ בחוסר נוחות. היה משהו בנימת הקול הזו, שגרמה לו להרגיש שהרב מג לא מרוצה ממנו במיוחד.

"כהן. נכשלת." אלדן לא היה מופתע, למען האמת. כמעט תמיד נזפו בו על כישלונות, האשימו אותו בקלקול תכניות. נו, מילא. כל קבוצה צריכה שעיר לעזאזל כדי ללכד אותה. אם כי לפעמים די נמאס לו מכל העניין.

"אך למזלך טעויותיך ניתנות לתיקון." שביעות הרצון העצמית של הרב מג קטעה את מחשבותיו. "הרעיונות שלך, כצפוי, היו חסרי תועלת, מלכודותיך העלובות התפוררו לאבק. אך מוחי הצליח, במאמץ של כלום, לגבש תכנית אמיתית משברי מחשבותיך הנלוזות." אלדן העז לזקוף את ראשו. הרב מג המשיך לנאום: "העולם השתנה. גזענו מדרדר, מוכפש, מושפל. אדם ובהמה אוכלים מעל שולחן אחד, ומלחכי הפנכה מסביב לכס הצמיחו להם קרניים. בן האנוש, האדון, מתרפס לפרסותיהן של הבהמות שחרשו את שדהו! היכן הוא אותו הדם העתיק? היכן כבודם של בני האדם? אומר לך היכן." הוא נעץ את מבטו בעיניו של אלדן. "כאן הוא." אלדן לא היה מופתע. הרב מג המשיך: "כאן הוא! בידינו הוא! הזמן ישוב לאחור. ימי הזוהר הכבירים של הגזע האנושי יחזרו, והאדם לבדו ישב על הכס." הוא העיף באלדן מבט בוחן. אלדן ניסה להיראות מרותק. "ימוגרו כל אותם טועני החופש!" זה התחיל להישמע טוב. "ימוגרו כל אותם פחדנים! יבואו נא לנשק את סוליות סנדלינו, להסתנוור מהוד תפארתנו. אנו נשיב לאנושות את גאוותה!"

אלדן הקשיב לאקסטזת הנאום של הרב מג בהערצה. הרעיון בהחלט מצא חן בעיניו.

"ואתה, כמובן, תהיה אחראי לכישלונות, ואנו בטוח שיהיו כאלה תחת פיקוחך הכושל." אלדן נאנח – אבל זה היה צפוי. בכל מקרה, אין טוב בלי רע, כמו שאומרים. וזה, בעצם, העיקר.

********************

יש אומרים שזהו גוש של בדולח, העולם משתבר במעמקיו, גבישי וזוהר. יש אומרים שזהו עץ ענקי, מעיינות החכמה נובעים משורשיו. יש אומרים שזהו מפל אדיר ושוצף, אך של מה – מעולם לא סופר.

ויש אומרים שזו טיפה אדומה, ממנה החלו כל הדברים כולם.

קפטן סאלאבה חפר בזקנו המלוכלך, הופך בהצעה שקיבל מוקדם יותר באותו יום. הרעיון בהחלט השתלם לו, אך למרבה הצער היה בלתי ניתן ליישום, ללא טופס היציאה הארור. אבל קודי, נער התצפית החדש שלו, לקח את שכרו והסתלק לאנשהו – והבירוקרטיה הארורה מנעה ממנו לצאת באותו יום. סאלאבה השתוקק להראות לברנש מהרשות את הטבעות שעל ידו. מקרוב; אם כי, כמובן, נער בתצפית היה דבר מאוד חשוב. הם ראו בדרך כלל דברים מועילים . משמר הכס, למשל. או את הסירות-ללא-ידיים של הפקחים העלובים שהיו בודקים את המטען. זה היה אחד הדברים שהרגיזו אותו באופן מיוחד, אם כי היה מוכרח לציין לעצמו שהפקחים דמויי הדג לא היו מצליחים אפילו למתוח מפרש.

הוא העיף מבט מחוץ למסבאה, אל שעון השמש. הצל של המוט המאובק החל להתארך – לעזאזל. השקיעה מתקרבת. הוא הטיל שקיק מזוהם על הדלפק, ויצא החוצה, בועט בחתול שנקרה בדרכו. קפטן סאלאבה בהחלט לא רצה להפסיד את עסקת חייו בגלל בירוקרטיה. בירוקרטיה ארורה… נערים ארורים… כמו זה שם למשל , עם העיניים הירוקות… "ילד!" הנער קפץ מראש ערמת הזבל והתייצב לפניו. "כנאדוני?" סאלאבה חש מוחנף. "אתה מחפש עבודה, פשפש?" שאל בנהמה, מתאמץ להיראות נחמד. "כן אדון. הייתי רוצה להפליג לאיי הדרום, אדון. יש לי עיניים חדות מאוד." נער פיקח, אין ספק. חבל מאוד, אבל זה מה שיש כרגע. סאלאבה רק קיווה שלנער יהיה מספיק שכל להשאיר את אפו מתחת לעיניו החדות. "אני מפליג לאיי הדרום. יש לי שם עסקים חוקיים. אני זקוק לנער צופה." "לשירותך, אדון." הנער הקיש בעקביו והצדיע. קפטן סאלאבה החליט לקחת אותו. אחרי הכל, אין אלטרנטיבות. "מצוין" אמר. "אנחנו מפליגים עם הזריחה מחר – אדע בדיוק היכן לחבוט בך באם לא תהיה שם בדיוק בזמן." "כנאדוני." הנער נותר לעמוד דום, עד שגבו המתרחק של האיש הנכבד נעלם מעבר לפינת הרחוב.

הנער נשען על הקיר. "את רשאית לצאת עכשיו, ולהביע את הערצתך הכנה לאחיך הגאון." קונרי ניערה את עצמה מתוך ערמת האשפה. "מתאים לך!" צחקה. "אבל למה היינו צריכים להסתתר פה?" "חשבתי," אמרה מאיאן בעיניים בורקות "שאם הוא יראה אותך – הוא בטוח לא יסכים לקבל אותי…" "אבל מה הוא יאמר כשתגידי לו שתהיי מוכנה ללכת רק אם נבוא?" קטעה אותה קונרי. מאיאן חייכה בעליונות. "מי אמר שאגיד לו?" ושתיהן התחילו לצחוק.

זמן מה לאחר זריחת השמש של יום המחרת, הייתם יכולים לראות ליד המעגנים התקהלות לא קטנה של אנשים, שעמדו במעגל והצביעו על משהו תוך קריאות נרגשות. אם הייתם גם מתקרבים קצת, הייתם יכולים לראות במרכזו שני ילדים – אח ואחות? – נשענים על ארגז גדול שחורים בגודל מרצפות רחוב נקרעו בדפנותיו; ואם הייתם מתקרבים עוד קצת, הייתם יכולים לראות זוג עיניים מביטות מתוך הארגז החוצה, בהבעת עניין מנומסת. ולבסוף, אם הייתם קפטן של ספינה שעמדה להפליג בכל רגע, ואחד מאנשי הצוות שלכם, החיוני לחתימת טופס האישור היה מושא ההתקהלות - מן הסתם גם אתם הייתם פורצים בצעקות למרכז המעגל ודורשים לדעת מה, לעזאזל, קורה פה. ולכן איש לא האשים את קפטן סאלאבה על שעשה מה שעשה– הווה אומר התפרץ למרכז המעגל, הרים את הנער בצווארון חולצתו וצרח לדעת מה, לעזאזל, קורה פה. האנשים החלו להתפזר מיד – קפטן סאלאבה היה דמות ידועה בקרני הרחוב. במיוחד במקומות החשוכים שפקחי המלך לא הגיעו אליהם.

"רק אחותי הקטנה, המפקד", אמר הנער בתמימות "שבלעדיה, כמובן, אני לא זז לשום מקום". סאלאבה נאבק להשתלט על עצמו. מזווית העין ראה את המרכבה האפורה של פקחי הנמל מתגלגלת לרציף. "בסדר, נער שועלים" אמר בקול שלא התאמץ להיות נעים במיוחד. "אך זכור! מכות הבטחתי, ומכות גם תקבל – אחרי שנצא. ועכשיו עוף לי מעיניים! " הילדה זהובת השיער התקרבה אליו, מצפצפת "אבל אדון, איך נוכל ללכת בלי הארגז שלנו?" סאלאבה החוויר. זה בהחלט כבר היה מוגזם. "עופו לי מהעיניים, אמרתי!" הוא שאג.

מאיאן נאנחה. למה אנשים חייבים להיות קשים כל כך? (ומסריחים כל כך – אבל זה לא קשור כרגע) היא הבטיחה לעצמה שהעולם, ואתו אנשים מסוימים, עומדים לחטוף על ההשפלה שתיגרם לה, ופרצה בבכי.

סאלאבה התגרד בראשו, מוחץ בפיזור נפש את מה שעבר שם. הוא לא היה מוכן למצב הזה – וכמו כל בר דעת משכיל, היה מודע לסכנות הכרוכות בילד בוכה לפני ההפלגה. הוא נאנח. נערים ארורים… "שיהיה," רטן, מודע לעובדה שהוא עוד יתחרט על זה. "מצא מישהו שיעזור לך לסחוב את הארגז הארור – רק זוז כבר, לכל השדים!"

" זה הולך להיות מאוד מעניין…" ארגו צחק. "אני מרחם על הצעירים… הגבירה לא רגילה שמישהו לא יעשה את מה שאמרה לו… " טוי הצטרף לצחוקו. הגומע נותר לשבת בשקט, הבעה עגומה על פניו. "אין לי בעיה שהזקנה תטעה, כמובן" אמר בזעף נוכח העליצות הכללית. "אבל את העצבים היא מוציאה עלי – אם כי אני משער שגם קודאק האומלל לא יצא נקי…"

קודאק בהחלט היה אומלל. אומלל מאוד, אפילו. אומלל ככל שיכול להיות איש ים הננזף על לא עוול בכפו על ידי זקנה מפילת אימה שאיש לא העז, עד עכשיו, להתנגד לרצונה. והיא לא הגיבה לחידושים טוב במיוחד.

"אתה הכי חכם, כמובן" הודיעה לו. "עושה מה שבראש שלך, ואני מניחה שזה לא הרבה במיוחד. לא מסוגל למלא אפילו משימה קטנה וארורה, להביא הנה שתי ילדות קטנות וטיפשות…" היא התהלכה בחדר מצד לצד, מגבירה את קולה פי כמה כדי לוודא בהתחשבות ששום מילה לא חומקת מאזניו של העומד מולה. "איך נתקן את הנזקים שגרמת, אין לי מושג…" היא נתקלה בשטיח ומעדה. קודאק שלח יד כדי לסייע לה, אבל היא הספיקה לייצב את עצמה. ולפוצץ את השטיח. קודאק נרעד. "אפשר עוד לנסות להשיג אותם, גבירה." התחיל בהיסוס, מתאמץ בכל מאודו להוכיח שהוא לא ראוי לגורל דומה לזה של השטיח. "להתקיף את הספינה, או משהו…" היא אוהבת דברים כאלה, ידע. הגומע דאג לתדרך אותו, בארשת אבל כזו שקודאק החל לחשוש לחייו. "אולי כמו שודדים, את יודעת… כמו בימים הטובים ההם…" הוא נחרד מהחוצפה של עצמו. למזלו, הרעיון כנראה באמת מצא חן בעיניה. או שהיא מעמידה פנים בשביל לתפוס אותו לא מוכן. אבל לא – היא אפילו חייכה. "זה היה לפני… או, כל כך הרבה זמן…" עכשיו היא חייכה כמו ילדה קטנה, ממלמלת כאילו לעצמה: "כל כך הרבה זמן עבר… ששת אלפים שנה לא הרגשתי את הרוח…" קפטן קודאק נשם לרווחה. לא היה לו מושג במה מייחרבנח נזכרה – אבל כנראה שזה היה משהו טוב. הוא הציע, בהיסוס: "אז אני והבחורים, אממ… נצא עם השקיעה?" היא ענתה לו בחולמנות "לא, נצא מחר בבוקר…" נצא?!

"לאנשים השיכורים שלך ייקח זמן להתארגן" נימת קולה חזרה להיות רגילה. "מחר, שעה לפני הזריחה. עכשיו זוז!"

הוא לא היה בטוח למה הכניס את עצמו, אבל ככל הנראה הסכנה המיידית חלפה.

הוא ברח משם.

*******************

"יסלח לנו היקום."

"יסלח לנו היקום."

"יסלח לנו היקום."

הקריאות השתברו וחזרו והדהדו מהקירות. אפקט הלפידים המגבר עם כל קריאה היה אכן מרשים מאוד, כפי שציינה האחות עטלף לעצמה בסיפוק.

"על חטא…"

"על כישוף…"

"על זה."

האחות הגדולה נתנה את הסימן, ואחת הצעירות משכה בחבל, מסירה את המסך. קריאת אימה בקעה מבין שורות האחיות, והן נפלו אפיים ארצה, מועדות ומסתבכות בגלימות השחורות. האחות הגדולה שיגרה מבט מצמית אל האחות שפירית, שנשארה לעמוד, ממוללת בידיה בצדקנות , פניה התגלמות ה"אמרתי לך."

החפץ שהיה מאחורי המסך החל לזהור באור עמומות. קורי העכביש שהיו עליו התאכלו לאפר וצנחו על הרצפה. גופו הזדקף, שיערותיו הזדקרו, ומכלי התדלוק והמנוע החלו לזמזם חרישית, מוכנים לפעולה – משחרים לטרף.

"על חילול כבודך." השלימה האחות הגדולה את השיר באנחה. היא התביישה באושר שהציף אותה. קול קטן בתוכה ניסה להצדיק אותה באומרו שמקצוענית מסוגה, בעצם, צריכה להתגעגע לחבר ותיק. במיוחד אם לא ראתה אותו זה ששת אלפים שנה.

במיוחד אם זה המטאטא האישי והאהוב שלה.