יא-מא-קאן

סיפור פנטזיה מקורי מאת הדס משגב

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

פרק שישי

מאיאן צללה מאחורי העץ. הזקנה ראתה אותה, כמובן – אבל זה לא היה ממש אכפת לה. מאיאן הרגישה נורא – מייחרבנח באה שוב, והפעם בשביל קונרי… והיא – היא עשתה מעצמה צחוק – הכפרייה הבורה, שמתיימרת להיות משהו נעלה יותר מעוקרת גזרים פשוטה…

"וברגע שיגמרו הרחמים העצמיים הבלתי נלאים שלך, גברתי הצעירה, נוכל לדבר". מאיאן נאנחה. אחרי השהות הקצרה שחוותה עם מייחרבנח, היא כבר פחדה ממנה - לא בדיוק פחדה; אבל מייחרבנח יכלה לתת לכל אחד את ההרגשה שהוא עשה מעצמו שוטה גמור, בצרור מילים שנונות ויעילות ביותר. מאיאן חשדה שהיא מסוגלת גם לקרוא מחשבות.

"אולי," הסכימה הזקנה. "ועכשיו, אם תואילי – את נראית מאוד מגוחכת ככה. ובדרך כלל". מאיאן הזדחלה החוצה במצב רוח שפוף. היא קרסה בשיכול רגליים על האדמה ליד קונרי, שישבה עדיין בפה פעור. "זה בסדר, גם אני הגבתי ככה". רק לא להראות כמה כועסת - כמה מקנאת… "מספיק עם השטויות!" נזפה בה הזקנה בחריפות "אלה ההוראות," אמרה, פונה לקונרי ומושיטה לה בחזרה את הנבל: "את הולכת לאיליה סולוויאה, ומחפשת את קפטן קודאק. אולי יהיה שם מישהו שיעזור לך" (היא לכסנה מבט לכיוון מאיאן) "ואולי לא". והיא נעלמה.

קונרי סגרה סוף סוף את פיה, ופתחה אותו כמעט מיד: "למדתי את זה! היא לא הייתה פה באמת, זו הייתה הקרנה, ש…" מאיאן לא הקשיבה לה בכלל. היא ניסתה לארגן את מחשבותיה. היה לה ברור מה תצטרך לעשות – מישהו בכל זאת יצטרך לדאוג לקונרי. מאיאן הייתה בטוחה שקונרי לא השתתפה מימיה בשום הרפתקה (למען האמת – גם היא לא, אבל לא נראה שזה הפריע לה במיוחד) וגם בטח לא חשבה אף פעם על אפשרות כזאת. למשל, ברור שהיא לא ידעה איך להכניס מכות למישהו שמתקיף אותך. ומן הסתם היא גם מפונקת מאוד. ולא מסוגלת להסתדר לרגע בכוחות עצמה. "צריך רק להתרכז, זה הכל. כמובן, אני מעולם לא…" מאיאן נאנחה. בהחלט היה צורך במישהו שידאג לקונרי.

"הכל בסדר?" הפתיעה אותה השאלה. "מה? כן, ברור." היא חשבה לרגע. "יש לך משהו נקי לכתוב עליו?" קונרי החלה לחטט בכיסי הבגד הרחב והמוזר שלבשה, דגה מתוכם פיסת קלף וזנב עיפרון פחם. שתיהן קרסו על הקרקע. "את יודעת לצייר מפות?" שאלה קונרי בעניין. מאיאן נשכה את החוד של העפרון. "אה… למען האמת, אין לי מושג" היא שפשפה אותו באבן "ציור נחשב לבטלה באור'ס בוטון, ובחיים לא החזקתי עפרון בשביל משהו שהוא לא כתיבה או גירוד שעווה מהרצפה. אבל תמיד אפשר לנסות, לא?" שתיהן צחקו. מאיאן הרגישה פתאום קלה – משוחררת מהכעס שלה – מהכעס האידיוטי שלה. היא הסתכלה על קונרי, ושתיהן התחילו לצחוק שוב. עברה כמעט רבע שעה לפני שהצליחו להפסיק.

*******************

קול טפיפת רגליים נשמע במסדרון, ומהלומות בהולות על הדלת.

"תבוא!"

הדלת נפתחה. זקנה נמוכה, לבושת שחורים, עמדה בפתח, ממוללת את ידיה בהבעת יראה. "כן, אחות?" "הו, אחות גדולה! דבר איום אירע!" היא נראתה כאילו היא משליכה את המילים, שהיו כבדות ממנה. "מה אירע, אחות? אין כאן דבר שאיננו תחת שליטתי." האישה נמוכת הדרג התפרצה: " הכלי… הוא נעלם! ובעקבותיו המטרה, מתפוגגת בערפל…" היא החלה להתנודד קדימה ואחורה, כשהיא פולטת מפעם לפעם יבבות חדות. "מה?!" האחות הגדולה זינקה ממקומה בזריזות שלא הייתה אופיינית לאישה בגילה, נאבקת להשיב את השליטה בפניה, שהתעוותו בכעס ובפחד. היא נשמה עמוק, חוזרת על המילים העתיקות שתמיד העניקו לה שלווה, בעוד האישה השניה מהנהנת, כאילו שהיה בכוחה להפוך את המילים לנכונות: "העולם סובב, והזמן לא יעמוד מלכת. כולנו עבדיו של הזמן, של המטרה ושל היקום הכפוף לה. אי אפשר לשנות דבר." היא התיישבה בחזרה במקומה, בארשת רגועה, כביכול. "ספרי לי, אחות. ואל תשמיטי דבר." האישה השניה קדה קידה חדה, מהירה, והחלה לדבר: "הקשר נפרם, הכלי מתרחק. תמצית העבודה איננה עוד. עם עלות השחר של יום האתמול בא כוח חורש רעה למקומותינו, כמוהו לא ראינו מעולם. רוחותיו הסוערות ניתצו כל סדר שעמלנו עליו, והוא נשא עמו את תמצית קיומנו" דמעות היסטריות החלו זולגות על פניה . "שעותינו ספורות, אחות גדולה!" האחות הגדולה פיתחה, לאחר שנים רבות של הקשבה לפטפוטי כוהנות, את היכולת לדלות מתוך דבריהן את הדברים החשובים באמת. וזו הפעם היא הבינה יותר משהזקנה השניה הייתה יכולה להעלות בדעתה. "כנסי את המועצה באולם הקטן בעוד שעה." אמרה במהורהר, ואז השתלטה על עצמה. "הזדרזי!" האחות הקטנה קפצה בחזרה אל המסדרון, מועדת, והחלה לרוץ כאילו מאה שדים רודפים אחריה. הזקנה השניה התרווחה במקומה, מניחה לבסוף לפני להתעוות ללא שליטה. בכן, אחותי, בזאת בלבד לא שיקרת. היא כעסה על עצמה. היה עליה להיות מוכנה… היא עצמה את עיניה, נושמת נשימות עמוקות, רגועות, מתמזגת עם ליבת הכוונות, מניחה לה לסחוף אותה… היא פקחה את עיניה. לא זה הפתרון. אבל מצב העניינים כרגע לא טוב במיוחד. מאוד לא טוב.

*****************

הן הגיעו לאיליה סולוויאה.

הן התקדמו בשעות הלילה, עוצרות בכפרים עם זריחת השמש, וקונרי הייתה מנגנת. לפעמים היו אנשים זורקים לה מטבעות. לעתים תכופות יותר היו משלמים לה כדי לראות את סלמנדרה, שהתגלה לבסוף ככלי תחבורה יעיל ביותר ; למרות שאחרי לילה של דהירה פרועה, שבמהלכו כל מה שנדרש ממאיאן היה, פשוט, לא ליפול (והיא כן נפלה) – כאב גופה כאילו אחד המשגיחים הכה אותה במשך שעות. היא התפלאה איך קונרי עוד מסוגלת בכלל להניע את אצבעותיה כדי לנגן. על כל פנים, הן גמאו מרחקים במהירות מפתיעה. עבר שבועיים. והן הגיעו לאיליה סולוויאה.

איליה סולוויאה הייתה עיר הנמל החשובה ביותר ביבשת המערבית – ככל הנראה, מאחר שהייתה היחידה שהשיקה ספינות לכל חלקי העולם - והכוונה לכל חלקי העולם. ככל עיר נמל היא הייתה צפופה, מלוכלכת, רועשת ומצחינה מניחוחות דגים מתים. זאת אומרת, העיר התחתית הייתה. היא הייתה גם מוקד לכנופיות בריונים שלא ממש היה להם מה לעשות, מלבד ככל העולה על רוחם. היה די מסוכן להסתובב שם אחרי החשכה – ובאופן כללי; אך הנמל נמצא בקצה העיר התחתית, כפי שניתן היה להסיק מהריחות ששררו בה. העיר העליונה, לעומת זאת, דומה שקיבלה רק את העושר שנמל כזה יכול להביא.

"כמה כסף נשאר לנו?" קונרי ניערה את תוכנו של השקיק הרזה. "הממ… תני לי לחשוב – אתמול ושלשום לא הרווחנו שום דבר, אבל בראג'ה טאו קיבלנו כמעט פי שלושה." "אולי הם ריחמו עלי", אמרה מאיאן בפיהוק, בעוד קונרי אוספת את הערימה הזעומה " 'גלל שאני זאת שצריכה לשמוע אותך מתאמנת." היא חשבה לרגע." אני חושבת שנוכל למצוא עבודה על אחת הספינות פה – נערי סיפון, או משהו" היא הציצה לכיוון קונרי, משתדלת להעמיד פנים כאילו הרעיון עלה הרגע במוחה. "תני לי את המטבעות, אולי אני אוכל לנסות להשיג לנו עם זה בגדים שלא יעוררו חשד", היא אמרה. קונרי הביטה בה בעיון. "נדמה לי שיהיה כדאי גם להתרחץ באותה הזדמנות". מאיאן משכה בכתפיה. "התרחצי, אם את רוצה. למרות שנראה לי שאם תיכנסי לאחד הנחלים שפה תצאי מסריחה יותר מקודם". קונרי מסרה לה את השקיק. "אני אלך לקרצף את סלמנדרה. אחד מאתנו לפחות צריך להריח כמו בן אדם." מאיאן הלכה משם, מקפצת בעליצות במשעול שהוביל אל העיר התחתית. תחושת הכוח הזאת פעמה בוורידיה – היא נתנה את ההוראות! וקונרי צייתה לה. זה גרם לה להרגיש ממש טוב.

דומה היה שסולוויאה התחתית הייתה מורכבת כולה משוק – של דגים, ירקות, בגדים, כלי בישול וכל דבר שרק אפשר לעלות על הדעת. מאיאן הסתובבה שם פעורת עיניים ואף. כמה כולם היו מקנאים בי עכשיו! מחשבה דוקרנית חלפה בה. אני מתגעגעת? לא . לא היה לה דבר שהיא יכלה להתגעגע אליו. אבל העלאת הזיכרונות הקצרה הזו הזכירה לה משהו נוסף: היא מעולם לא ביצעה שליחות מסובכת יותר מנשיאת סרטנים לפונדק. לא נורא, היא תסתדר…

********************

"כן, בטח." מייחרבנח רטנה לעצמה משהו שהותיר את הרושם כאילו בילתה את כל חייה בקרצוף בתי הארחה. "אסור לנו להתערב, זוכרת?" הגומע רבץ על השטיח לידה, משעין את רגליו אל הקיר. הוא מלמל לעצמו, בחוסר זהירות: "כדור בדולח. נו באמת…" הוא עשה זאת בקול כה שקט, שאפשר היה לחשוב שהוא לא רוצה שתשמע אותו. "ראוותנית…" היא הרימה אליו את עיניה. באיטיות. "אמרת משהו?" הוא בלע את רוקו. "לא, גבירה". מייחרבנח נאנחה. "למרבה הצער, לזקנות נרגנות יש חוש שמיעה מעולה במיוחד. אך, אין לי מצב רוח לרודנות כעת."

"כן, זה בשבילי ובשביל חברה שלי. אנחנו רוצות לחפש עבודה פה על אחת הספינות, אבל בלי שידעו מי אנחנו. נכון שזה מרגש?" הזקנה המקומטת ליד הדלפק מצמצה והסיטה לעברה את העודף. למען האמת, היא לא הוציאה מילה מפיה, למרות כל ניסיונותיה של מאיאן לפתח שיחה. היא גרפה באנחה את המטבעות המעטים מעל הדלפק. הזקנה השניה , שצחצחה אבק בשקידה מעל המדפים, עצרה לרגע והביטה בה בעיון, במבט המוכר הזה שהיא ראתה כל כך הרבה פעמים. המבט של הגברת המנהלת – באותו בוקר רחוק של הפלפל, למשל. היא נאנחה ופסעה החוצה.

"אין לה מושג מה היא עושה… " הזקנה נאנחה, כמעט ביאוש." זה יכה בה קשה בסופו של דבר, אם היא לא תזהר." "היא דומה לאמא שלה," אמר הגומע באהדה שקטה. "כן," נאנחה הזקנה. "נקווה שהיא לא תגמור כמוה". הגומע שתק. לא היה עוד דבר שניתן להגיד בנושא זה.

"ואת, כמובן, מצפה שאני אלבש את זה". "את פשוט רזה מדי, אין מה לעשות," הודיעה מאיאן בפסקנות. "את נראית כמעט כמו נער עכשיו – נער שנדרס על ידי עגלה, אמנם, אבל עם קצת שמיון בכל זאת – נער. יש לך סכין?" קונרי נאבקה להחזיק על עצמה את החגורה. "אני חושבת שכן – אבל היא תהיה קהה מדי לחתוך את השיער שלך, אם לזה את מתכוונת." היא התקרבה למאיאן בצעדים שהזכירו לה חתול. "אבל אני מניחה שאם תנסי… אה… לסרק את השיער שלך ולאסוף אותו, תיראי יותר כמו נער ולא כמו מטאטא." תוך כדי דיבור היא ניסתה לאסף את סבך הקשרים הכהה לאחור ולהחליק אותו באצבעותיה. "יכול להיות שיש לי כאן מסרק איפשהו…" מאיאן השתנקה. "אה.. קונרי? אנ'לא חושבת שזה רעיון כל כך טוב…" היא לא זכתה לתגובה. היא נאנחה. "מילא, שיהיה…" קונרי, בחיוך שטוף זימה, החלה לחטט בתיק שלה.

זה נמשך שעות, והיא התאפקה שלא לצווח עם כל משיכה. אפילו עם סיוע מי הפלג שזרם בסמוך, זה נמשך יותר מדי זמן לטעמה של מאיאן. לבסוף אספה קונרי את השיער וקלעה אותו לצמה כפולת חמש נערית. היא תפסה את מאיאן בכתפיה וסבבה אותה, דוחפת אותה לכיוון המים. "זאת המראה היחידה שיש לנו כרגע, למזלך" אמרה בביקורתיות, אבל לא הצליחה להסוות את שביעות הרצון שחשה. היא התכופפה מאחורי גבה כדי להציץ. "זה לא רע" הודה מאיאן בחוסר רצון. קונרי צחקקה:" את לא כל כך מכוערת, ממבט שני…" מאיאן חייכה בחזרה. ואז הרצינו פניה. "קונרי!" "אה?" בא המענה המפוהק מאחוריה. "תסתכלי הנה שוב" ביקשה מאיאן. "קונרי כרעה לצידה. "למה? אני לא מבינה… או!" ה "או!" הזה היה מאוד במקום. מלבד השיער, שתי הבבואות שנשקפו מתוך המים היו זהות. לחלוטין.