יא-מא-קאן

סיפור פנטזיה מקורי מאת הדס משגב

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

פרק חמישי

"ועכשיו רק צריך לחשוב איך מגיעים לשם".

כבר היה בוקר. אף אחת מהן לא ישנה טוב במיוחד אותו הלילה – בעיקר מהתרגשות. הן דיברו עד שרמץ המדורה דעך, ועוד הרבה לאחר מכן. קונרי חקרה את מאיאן ביסודיות לגבי ההרפתקה הצפויה, והמפגש עם "האחרים".

וכעת, כאמור, היה בוקר. אז איך, באמת, מגיעים לשם?

"אולי", אמרה קונרי בהרהור, לועסת קווצת שיער זהובה "אולי הזקנה ההיא עשתה את אחד הקסמים העתיקים האלה – את יודעת, הכניסה לך את הדרך לראש – אני מתכוונת, שינתה את הזיכרון שלך או משהו כזה – כאילו שמה לך שם הוראות". מאיאן משכה באפה. הרעיון לא מצא חן בעיניה. "מה בעצם ההבדל? אני מתכוונת – קסם זה קסם – לא? " "לא מדויק." אמרה קונרי. היא קמה, עצמה את עיניה ונעמדה כשידיה משולבות, כמו מרצה או מורה בכיתת לימוד:

"בימי קדם היו נפוצים ביבשת בני גזע שכינה את עצמו בשם 'קוסמים'. הם לא היו בני אנוש במלוא מובן המילה, ונבדלו מהם ביכולותיהם החריגות. הקוסמים העתיקים השתמשו במה שכינו 'האמונה והכוח הפנימי', והיו ידועים ביכולתם לשנות תבניות קיומיות במאמץ מינימלי. הקוסמים שגשגו מאוד, ובילו את זמנם בחצרות מלוכה ובבתי אצילים. כתוצאה מכך התנוון הגזע מאוד, וכיום לא ידוע על קיומם של 'קוסמים עתיקים' טהורי דם. עם חלוף המאות , כאמור, הדלדלו הקוסמים ואת מקומם תפס המכשור היעיל והמודרני, שגרם לכך שהשימוש בקסם ממילא לא היה כדאי, ולכן גם לא הוסמכו קוסמים חדשים.

"עם המכשור הגיעו גם הוגי הדעות – אנשים מלומדים וחכמים, שנטלו לעצמם את השם 'קוסמים' פשוט מפני שהמילה הייתה שגורה על לשון פשוטי העם. למעשה הקסם המודרני שונה מאוד ביסודו מן הכישוף העתיק; הקוסמים המודרניים עוסקים כיום בעיקר בהרהור פנימי, ובגיבוש תוכניות תיקון כלל עולמיות". קונרי פקחה את עיניה. "היסטוריה ואגדות, מדע ושקר," אמרה. "עמוד שלושים וארבע". "וואו". אמרה מאיאן. "ולסיכום, כשחושבים על זה – ומורידים את כל המילים המפוצצות – האלה שקוראים לעצמם קוסמים , הם לא עושים שום דבר! בלי להעליב," הוסיפה, "אבל את לא גדלת אצל כאלה שקוראים לעצמם ככה?" "או, לא!" קראה קונרי בזעזוע. "בנות המסדר לא ניסו לשנות דברים – וחוץ מזה, אני בכל זאת הצלחתי לעשות קסם!" היא חייכה ברשעות. "אני יכולה להזכיר לך, אם את רוצה…" מאיאן משכה בכתפיה. "לא, תודה. אני, בכל אופן, מאמינה שה 'אחרים' הם קוסמים אמיתיים!" ואז הוסיפה בלחישה נמוכה "אני לפחות מקווה ככה…" "אי אפשר לדעת" אמרה קונרי, חוזרת ללעוס את בשיער שלה. "אף אחד לא נכנס לאי שלהם כבר הרבה שנים - הם לא חברותיים במיוחד. בטח שמעת את האגדה על השערים…" "לא ממש". אמרה מאיאן. "כוונתי, פייטנים שיכורים לא מדברים בצורה מובנת במיוחד. את מכירה את הסיפור?" "בוודאי. אני יכולה לנסות לספר לך אותו – אבל אני לא יודעת את התווים לליווי, וחבל כי זה פשוט לא נשמע אותו דבר". "את מנגנת?" שאלה מאיאן בהתעוררות. "לא.." אמרה קונרי, מבטה מבויש משהו. "מצאתי מין… דבר – כלי, רק שאין לי מושג איך מנגנים. בכל אופן, האגדה מתחילה בערך ככה:

ויקרא אז אחד שנותר לאלים

שריד אחרון, נאמן לבסוף

ויוטלו קוביות הגורל על תלים

ויושלך האחד על החוף".

היא נעצרה לרגע, מתאמצת לזכור. "זאת ההתחלה - זה מספר איך נוצר האי ההוא, אם בכלל הוא קיים… " "הוא קיים" אמרה מאיאן בנימה חולמנית "במפות הם מכנים אותו 'אי הסחר הדרומי'… איך זה ממשיך?" "תני לי רגע… אה, הנה זה:

אז בנה הוא חומה ומגדל ושער שקוף

אליו, לתוכו - זו נשמתך הניבטת

ומאז, הבחירה, לטוב או לרע -

בידך היא אל נוכח רוחם השוקטת.

וזה נשמע לי ממש מוזר, בגלל שכשחושבים על זה, אם מישהו היה יכול להיכנס הוא היה עושה את זה – ואף אחד לא בטוח בכלל אם האי הזה קיים, ודי ברור שהם מחליטים אם להכניס אותך או לא, למרות שבעצם אין לי מושג איך אפשר לברר את זה - להגיע לשם, אני מתכוונת." היא עצרה כדי לשאוף אוויר. "אני מניחה שהם יסכימו להכניס אותי, כי אני קוסמת…" מחשבותיה של מאיאן נדדו משם, והיא המשיכה להפוך במלותיה של הזקנה שהדהדו בראשה:

הכוכבים פסקו מלסמן ברורות… לא הילדה הנכונה…

********************

כהן!

הקריאה הדהדה בהיכל הריק והחשוך. אלדן קם מכריעתו הדמומה ליד המזבח, המוכתם בדם עתיק מימים עברו.

כהן!

נשנתה הקריאה. אלדן עלה חרש במדרגות המתעקלות.

כהן! צפה לי באולם עם שקיעת השמש!

אלדן האיץ את פסיעותיו, צמרמורת קרה משתלחת בגבו. כשהרב מג מזמן כהן – מוטב לו לבוא.

*******************

קונרי שכבה על גבה, מוצצת גבעול בהבעה חולמנית. "חשבתי על זה", היא אמרה, מתעלמת משריקות ההתפעלות של מאיאן. "גיליתי פגם זעיר בתוכניות שלנו. אין לנו כסף." מאיאן שינתה תנוחה על הענף שעליו ישבה. "ולמה זה אמור להפריע לנו?" "מכיוון," אמרה קונרי, ברוגז מסוים, "שעיר הנמל היחידה שמשיקה ספינות אל אי הסחר הדרומי היא איליה סולוויה, שאין לי מושג איפה היא אבל זה בטח רחוק – וברגל בטח ייקח לנו שבועות להגיע לשם. אולי את יכולה לחיות בלי לאכול, אבל אני לא." מאיאן פיהקה. "כן – אבל את קוסמת, לא?" "מתלמדת" הזכירה לה קונרי בקוצר רוח. "וחוץ מזה – האחות האורגת סיפרה לי – הגבירה אורסולה גילתה שאוכל שמזמנים בכישוף הוא חסר כל ערך – לא שלי מרשים לקרוא את מה שהיא כתבה – זה כנראה היה מכניס לי רעיונות לראש." מאיאן קפצה מהענף ונחתה על האדמה, ביציבות. "אולי נוכל לערוך הצגות – את יודעת, בכפרים וכאלה. במה, אמרת, את מנגנת?" "אני לא." רטנה קונרי "וגם אין לי מושג איך קוראים לזה. זה נמצא בתיק הירוק, אם בא לך לראות". מאיאן החלה לחטט בתיק, שולפת את הכלי העטוף בד תוך שהיא שופכת את כל תכולתו על האדמה. "זה נבל" קבעה במומחיות, ולמראה עיניה של קונרי המביטות בה בהערצה היא הוסיפה בחיוך שובב:" יכול להיות שלכשרון הזיהוי המופלא שלי עזרה קצת העובדה שראיתי כבר אחד כזה, לפני, בערך, שלושה ימים?" קונרי צחקה. לפתע הרצינו פניה." מאיאן… מצאתי את זה בדיוק יום לפני שפגשתי אותך." מאיאן הביטה בו בפקפוק. "זה לא יכול להיות אותו אחד, זה יכול להיות סתם במקרה…" "כן, בטח", הסכימה קונרי בנימה צינית. "בסך הכל, המון אנשים יכולים לאבד את הנבל שלהם בדיוק באותו זמן ובאותו מקום…" רוח קלילה פרטה על מיתרי הנבל, שהחל לשרקק לעצמו מנגינה עליזה. מאיאן נאנחה." טוב, אנחנו יודעות אם ככה מאיפה זה…" "אבל מה בדיוק החברים שלך רצו להגיד בזה?" "הם לא החברים שלי," אמרה מאיאן ברוגזה, מטלטלת את הנבל המחוטב בעדינות של הגומע. "מה את מנסה לעשות?" שאלה קונרי בסקרנות "את חושבת שהשאירו בפנים הודעה?" "אני לא יודעת" רטנה מאיאן "ואני בכלל לא אוהבת דברים שאני לא יודעת…" חלפו עוד כמה דקות, שבמהלכן גילתה מאיאן שהנבל המרגיז – שעבר כעת לשרוק שיר יין נפוץ – לא שביר. "אני לא חושבת שזה יעבוד ככה", ציינה קונרי במעשיות. מאיאן הביטה בה ברוגז "שילך לעזאזל – חבל שבכלל מצאת אותו!" הנבל ניגן כעת מנגינה עליזה ולועגת – לועגת לה … מאיאן הביטה בקונרי, שנסוגה מיד. "או, לא – תחשבי על זה שניה, הוא הרי אמור להיות קוסם גדול, ו… " "שווה לנסות" החזירה מאיאן, בעקשנות, משליכה אליה את הנבל בחבטה מרושעת, שלא פגמה בו כהוא זה. קונרי נאנחה והתחילה למשש את הנבל, מנסה לגלות בו שרידי רונות. מאיאן הפנתה אליה את גבה – היא הרגישה כאילו הנבל לועג לה, הילדה הפשוטה , הבורה, בת הכפר השחצנית – כאילו שהיו צריכים ממנה משהו, חוץ מלעזור לקונרי; אבל עכשיו היא לא נחוצה יותר – קונרי הרי קוסמת, היא לא צריכה אותה בשביל להסתדר.

*************

"נעלת את הדלת?" קידמה נימת קולה הצוננת של מייחרבנח את פני עוזרה הצעיר, שנכנס אל המגדל. הוא נאנח ונפנה לעשות כפקודתה, כשהוא ממלמל, ספק אליה ספק לעצמו: "זה אידיוטי – הרי בכל מקרה יתפסו אותך, לשם מה זה נחוץ?" היא הרימה איו את עיניה ושאלה במתיקות "אמרת משהו?" הוא בלע את רוקו. "לא, גבירה". "חשבתי כך", אמרה מייחרבנח בשביעות רצון. הוא החל להסיט את הבריחים, מרשה לעצמו לקוות שקולו לא ישמע מבעד לחריקה הנוראית "שום דבר, גברת… רודנית! " "שמעתי גם את זה".

הוא נאנח ונעל את הדלת.

*************

אצבעותיה של קונרי רפרפו בעדינות על העץ הירוק, והיא החלה לדבר לאט, דבריה מהדהדים באותו מקצב שבו דיברה כשסיפרה למאיאן את האגדה. מאיאן הסתובבה אליה בפליאה.

"התדעי

מה אראה

ים כחול כשמים

עד אין קץ לוחשים המים

וערפל, חשרת ענן

כפרים-כפרים מעלי עשן

דם לוחמים ניגר על אדמה סלעית

ועולם

סובב עד סוף כל הדורות

ללא תכלית".

קונרי שרה, והנבל ארג לה מנגינה.

*****************

"כבר הגיע הזמן?" שאל הגומע בהתרגשות ילדותית. "עוד לא," ענתה הגבירה בחומרה. "הן צריכות להבין".

***************

' היא כנראה ממש נהנית מזה, אתם יודעים – היא מתכננת ללכת ולעזור להם! אסור לתת לה להשתלט על זה, למרות שלא אני אהיה זה שיעצור אותה. אתם בטח יכולים לעשות משהו – כי ברגע שהיא תתפוס את הראשונה, היא מאוד תתרגז… הילדה הזו לא נראית לי ממושמעת במיוחד. אולי יהיה אפשר להשפיע עליה – אתם יודעים איך, אבל לא בדרך שהגבירה תרגיש. אני חושש לעורי… בהצלחה (וחסר לכם שלא תצליחו, כי אתם הבאים בתור).'

"הוא צודק, הבחור, אתה יודע." אמר טוי." אתה יודע מה, אני חושב שיהיה אפשר להחליף ביניהן – רק לזמן קצר, עד שנבהיר כאן את העניינים – בגלל שהתוכניות שלה לא כל כך ברורות לי". ארגו חייך ברשעות. "כן, וגם בגלל שהיית מת לראות את הפנים שלה כשהיא תשמע על זה!" "כן," אמר טוי בהסכמה. "גם זה."

*********************

"זו הנבואה שלך?" אמרה מאיאן בשקט כאשר תם השיר. קונרי פקחה את עיניה. "לא, לא שלי – זה כאילו הוא ניגן עלי, ולא אני עליו… כאילו הוא בוחן אותי…"
"עקרונית זה נכון" אמרה מייחרבנח בעליונות מתנשאת, ונטלה את הנבל מבין ידיה של קונרי המופתעת.