יא-מא-קאן

סיפור פנטזיה מקורי מאת הדס משגב

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

פרק רביעי

הים היה שחור. שחור ושקט, שומר על סודות. אי הסלע הזדקר מהמים החשוכים. המצפה האדיר היה מואר – העבודה נמשכה. השמים המכוכבים צפנו הבטחה... של איום.

**********************

"למה? מה עשיתי?" קבלה מאיאן, והשתתקה פתאום. כל כך מתאים לי, חשבה. אני צריכה להפסיק לנסות להתווכח ולמצוא אשמים כל הזמן – קונרי באמת לחוצה, ואולי זה כן בגללי. די- תשתקי כבר וזהו!

אחרי הטפת המוסר המעמיקה הזו החליטה מאיאן לשתף פעולה - דהיינו, להתמתח ולקום. היא הביטה בדממה בקונרי, שהתרוצצה לכל הכיוונים בקדחתנות ונראתה, בכלליות, כמו נמלה שמישהו דרך על הקן שלה. תחושת העצמאות החדשה של מאיאן נטשה אותה. ובעצם, היא היתה חיבת להודות בפני עצמה - היא היתה חייבת להיות מובלת. היא מעולם לא הסתדרה בעצמה. גם עכשיו-

היא הלכה בשקט אחרי קונרי אל בין העצים, מודעת במעומעם לכך שהם מתקדמים בכיוון מערב. ילדה טובה, חשבה במרירות. כל הכבוד, שוב עשית מה שאמרו לך.

רק לאחר שזרחה השמש שאלה מאיאן "לאן אנחנו הולכים, בעצם?" קונרי נעצרה והסתובבה אליה, פניה קודרות. "הנקודה היא", התחילה בקול שקט, עצוב כזה - "שהחלטתי לעזוב את העמק". מאיאן שתקה. היא לא הכירה את קונרי מספיק זמן, ולא היתה בטוחה מה בדיוק היא אמורה להגיד (היא אפילו לא ידעה שטרנוסטרה זה עמק).

המילים נמלטו מפיה. "זה בגללי?" קונרי חייכה. "בעקיפין – כן. כשהגעת, כל כך עצמאית, עם כל כך… כל כך – אישיות משלך… " היא חיפשה מילים. "את מבינה – הבנתי, שגם אני רוצה להיות ככה! שיהיו לי חלומות, מטרה - להשתחרר ללכת לאן שאני רוצה – שאף אחד לא יגיד לי יותר מה לעשות!"

מאיאן בהתה בה לרגע. עצמאות?

היא לא התאפקה ונפלה על העשב, מתפוצצת מצחוק. קונרי הביטה בה בזעף. "אני סנטימנטלית? טיפשה? מה בדיוק הבעיה שלך עם מה שאני מרגישה?" מאיאן השתלטה על עצמה, וענתה, בקול חנוק מצחוק: "בכלל לא! הנקודה היא – שאני תמיד רציתי חיים כמו שלך! תמיד אמרו לי מה לעשות, תמיד עשיתי מה שאמרו לי!" (לא תמיד, אבל לא מקפידים על דברים כאלה בסיפור)

קונרי התחילה לצחוק – צחוק עליז, משוחרר. ולפתע השתתקה. "אבל הרשו לך לחלום, נכון?" על כך – לא היתה למאיאן תשובה.

********************

נואל פיהקה. בכלל לא היה לה חשק לקום – הלילה, כרגיל, היה קצר מדי, והיא חלמה המון חלומות. היא תהתה אם זה יתקבל כתירוץ לאיחור למסדר הבוקר, והחליטה שלא. כשהחלה לקום בחוסר חשק, מוכנה לפתוח עוד יום מרתק באור'ס בוטון, התפללה בשקט שתוכל פעם להיכנס אל תוך אחד החלומות שלה – כמו ההוא האחרון, למשל. היא שכחה אותו כמעט לגמרי, כמובן, אבל זכרה שכל מי שהיה שם צחק. כשהפך החלום ללא יותר מצל עמום במוחה, היא הרגישה כאילו איבדה את חברתה הטובה ביותר.

היא היתה האדם האחרון באור'ס בוטון שהיה לו שריד של זיכרון כלשהו ממאיאן.

********************

"אני רעבה."

השמש זרחה כבר שמונה שעות, ומאיאן החליטה לשים קץ להתאפקות שלה בנושא אוכל (ובכלל בכל מיני דברים): "תגידי – למה בעצם אנחנו בורחות? ולאן?" "הן שולטות במחשבות שלי," התנדבה קונרי לספק את סקרנותה. "לא בדיוק – זאת אומרת, הן יודעות באופן כללי מה אני מרגישה – אבל להגיד 'שולטות' נשמע הרבה יותר מסתורי. בכל אופן, הן מן הסתם ינסו לעצור אותנו ברגע שיגלו מה קרה – אבל זה לא יהיה לפני מחר, כי היום הן מקיימות כנס מיוחד, בגלל כל מיני דברים שהאחות שפירית החליטה שהכוכבים אמרו לה – סוף העולם וכאלה. אולי, אם הייתי מבקשת רשות הן היו מסכימות שאלך… אבל הן מאוד שמרניות – בלי חלומות!" קולה נעשה לפתע גבוה וחורקני, ומאיאן צחקה. תהיה אשר תהיה מושא החיקוי של קונרי – היה ברור שהיא לא היתה חביבה באופן שובה לב במיוחד, ושקונרי התאמנה על זה.

"אני נמצאת כאן כבר כמה שנים," המשיכה קונרי. "סיפרתי לך. וכל הזמן אני רק לומדת ולומדת – שעמום. היסטוריה ואסטרונומיה ואלכימיה ויוגה ושפות. ומדיטציות בשביל התחבר לכוח של היקום, או משהו כזה – את יודעת, בשביל להזיז דברים וכאלה. כבר כמעט הצלחתי לעשות את זה פעם אחת – הסתכלתי אחורה, מבפנים, והוא היה שם. כמעט תפסתי אותו…" היא נאנחה. "ואז האחות דנאית התחילה לקשקש משהו על הרגל הכואבת שלה וכמה שהיא אומללה – בלי קשר בכלל לשיעור! וזה נעלם. אבל היום מצאתי אותו שוב! ואני אוכל לעשות את זה עוד פעם ועוד פעם, ואף אחד לא יפריע לי. אלא אם כן אני פשוט לא אצליח… מה נראה לך?"

"אני רעבה." הודיעה מאיאן בשעמום. קונרי התחילה לצחוק, והן נעצרו והתיישבו לאכול.

******************

"לא אוכל להסכים לזה!" מייחרבנח יצאה בסערה מחדר הישיבות, טורקת אחריה את הדלת הכבדה. ארגו וטוי הביטו זה בזה, באנחה. "תורך", אמר טוי בעייפות.

ארגו העביר את עצמו לקצה המסדרון. "חכי!" מייחרבנח נעצרה ונשמה עמוקות, תוך הפגנת זעם ברורה. היא הסתובבה אליו בעיניים רושפות. הוא נאבק בדחף הטבעי שלו להסתובב ולברוח משם.

"חכי?" נימת קולה היתה שקטה – מסוכנת. "אין בעיה, נחכה – זה לעולם לא יגיע הנה בלי עזרה!" ארגו אמר, בחוסר זהירות: "ואולי כבר נתנו להן עזרה? מישהו שאמר למישהו אחר, בטעות, דברים שלא היו מיועדים לאוזניו?" "ראש קש!" הטיחה בו בבוז – הוא הוטל לאחור ופגע בקיר.

היא אהבה לתת ממד נוסף לנימת קולה. דבר אחד הוא כבר למד מזמן – זה היה אחד השיעורים הראשונים שלו – לא כדאי להרגיז אותה. הוא קם באנחת כאב, ואמר בשקט, עד שאפשר היה לחשוב שהוא לא רוצה שהיא תשמע אותו: "החלטנו לתת לך מה שאת רוצה… למרות שאני בטוח שהיית משיגה את זה בכל זאת… וחוץ מזה אני יודע שעזרת לזה, למרות שאסרנו עלייך – כרגיל…"

היא קטעה אותו – "סלח לי?" – בנימת האזהרה המפורסמת שלה, שממנה נרתעו שליטים, מלכים וקוסמים מכל העולם (לא שהיתה להם ברירה; המתעלמים זכו, בדרך כלל, בשיעור תעופה קצר שנועד להזכיר להם את נוכחותה).

ארגו בלע את רוקו – ולפתע היה שוב ילד, והיא מורתו. מודדת אותו מלמעלה למטה, כהרגלה, היא נשפה באפה בבוז והתרחקה משם. ארגו נשען מתנשף על הקיר, מנסה להחזיר לעצמו את נשימתו. "רודנית!"

********************

"אז מה, בעצם, היא רוצה?"

הם ישבו בספריה חסרת הגבולות של מאראגו. בת האלמוות, כל עוד תמשיך האנושות להתקיים. כל הסיפורים, השירים, החיבורים המדעיים, ספרי נבואה וכתבים משוקצים שנכתבו על ידי שדי הגיהינום (אשר כתב ידם, כידוע, אחיד לחלוטין) וסווגו כ'לא לקריאה' בקטלוג – והם לא עשו דבר. הם פשוט היו שם, ממתינים לסוף הסיפור. כשסיפור משתחרר לאוויר העולם - הוא לא ינוח שוב עד שיסתיים. כפי שלמדו, על בשרם, טירונים צעירים מדי.

הם ישבו ליד הכניסה, כדי שאפילו אם ילכו לאיבוד יישארו בטווח צעקה, וגם לקחו אתם גירים ליתר ביטחון. זה היה מקום מושלם להגנה מפני ציתותים.

הגומע רכן קדימה. הוא נראה כשרוי בהלם מוחלט. "אני חושב… אתם מבינים, זו תיאוריה… ומכאן ניתנת להכחשה בטוחה… שהיא, אה, מחבבת אותן." הבעת פניו של ארגו נעשתה בדיוק כמו זו של הגומע. טוי הסתכל בשניהם לרגע. "מייחרבנח – מחבבת. מעולם לא חשבתי שאזכה לשמוע את שני המונחים האלה באותו משפט." הגומע מיהר להסביר: "ברור שלא! התכוונתי, באופן יחסי. ובדרכה שלה, כמובן. מעולם לא החלטתי מה יותר גרוע… לא משנה. כמובן, היא לעולם לא תודה בזה – אבל היא חשה כלפיהן… אחריות. כמו לחומרי גלם – התלמידים בצד השני של האקדמיה, למשל. יש מרחק רב בין זה לבין 'מחבבת' – אין צורך להיסחף." "והיא הראתה להן את הקו, אפילו אם עוד לא הבחינו בזה." ציין ארגו. "מה זה אומר? ולמה לה לכנס את הישיבה הארורה ההיא בכלל?" "אם היא הראתה להן את הקו – קודם כל זה אומר שהפסדנו לה שוב" ציין הגומע ביבושת. "מן הסתם היא כינסה את הישיבה כדי שכולנו נדע שאין לה שום קשר לזה שהן יודעות את הדרך. ולטובת כולנו, אני חושב שכדאי לנו לא לדעת." ארגו נראה עגמומי; טוי הביט בו מבט ונאנח. הגומע קבר את ראשו בכפות ידיו – "מה אמרתם לה?" ארגו סינן קללה. "בדיוק מה שאתה חושב." "פשוט נעשה מה שהיא רוצה" אמר טוי בעייפות. "בעצם, כשחושבים על זה, זה ממילא מה שקורה תמיד."

ארגו וטוי הסכימו מיד; לא היה כדאי להרגיז את מייחרבנח. לפחות לא למי שרצה להישאר במצב הצבירה הרגיל שלו.

****************

"חכי רגע. סלמ–נדרה!" קונרי שרקה עם שתי אצבעות בתוך הפה – מאיאן הבטיחה לעצמה ללמוד את זה בהזדמנות הראשונה. סלמנדרה קיפץ לעברן מבין העצים – על העצים, ליתר דיוק - כשהוא מפיל כל דבר שנמצא בטווח זנבו. "הוא כזה שובב…" נאנחה קונרי וגירדה תחת סנטרה של הלטאה. "בחיים לא נגיע ככה…"

"נגיע לאן?" שאלה מאיאן בשקט את השאלה שהטרידה אותה מאז היציאה החפוזה מטרנוסטרה. "אה… האמת? אני לא ממש יודעת." מאיאן חשבה לרגע. " טוב – אני בטוח לא אדע. את הקוסמת פה. תסתכלי פנימה – את יודעת, כמו שסיפרת לי?"

קונרי עצמה לרגע את עיניה והתרכזה. מאיאן יכלה לשמוע אותה חושבת – מה הפלא, בעצם, הרי היא קוסמת – יש שם משהו… לא אני עשיתי את זה… זה נראה כמו – נחל? "אוף, איבדתי את זה." קונרי נאנחה. "אני לא כל כך טובה בדברים כאלה… זה היה טיפשי לברוח מלכתחילה; אני אפילו לא יודעת איפה אנחנו!" קול חולמני ענה לה: "על גבול היער, מערבה לטרנוסטרה, שלושה קילומטרים משיגאנאטה…" מאיאן עצמה את עיניה וראתה את הדרך. זה היה כל כך ברור! המפה הממורטטת מאור'ס בוטון עלתה לנגד עיניה (נראית כמו עברה שיפוץ יסודי), ועליה – כמה מוזר – נתיב כחלחל שהוביל… "מאראגו!" לחשה. "הם בכל זאת באו בשבילי!" והיא התחילה לצחוק. קונרי הביטה בה בתדהמה. "אה… את רוצה לדבר על זה?" מאיאן ניערה את עצמה. "מה יש פה להסביר?! הם באו בשבילי – הצבה והסוס – להוציא אותי מהחור הארור אור'ס בוטון!" "חכי," קונרי קטועה אותה. "לא סיפרת לי על זה שום דבר!" מאיאן השתתקה לרגע, ואמרה בהחלטיות: "כן… אבל אפשר לתקן את זה, לא? וממילא די מאוחר – נחנה פה ואני אספר לך כל מה שתרצי לדעת."

קונרי, מן המותר לציין, קיבלה את הרעיון בתודה.

****************

"המוח שלי רדום מדי, או שאני סתם טיפשה." פיהקה קונרי. "אם הם באו בשבילך – למה הם לא נשארו? למה הם לא לקחו אותך אתם?" "אני חושבת…" החלה מאיאן, מתעלמת משריקות ההתפעלות של קונרי "אולי הם לא היו בטוחים…" הילדה הזו – היא לא הילדה הנכונה… "אולי הם רצו שאני אמצא את הדרך בעצמי…" היא לא נשמעה לעצמה משכנעת במיוחד. "או שהיה איזה משהו שהם רצו שאני אעשה… משהו חשוב…" "תמיד יכולת לעשות את זה?" שאלה קונרי, קוטעת את חוט המחשבה שלה. "את הקטע עם המפה, אני מתכוונת." "כן, מאז שאני זוכרת את עצמי…" ענתה מאיאן בהרהור "ועכשיו הקו הכחול הזה – כאילו הם ניסו להוביל אותנו אליהם…" ואז זה הכה בה.

אותנו. זה היה כל כך פשוט… "קונרי!" לחשה מאיאן, בהתרגשות עצורה "אני חושבת… שהייתי צריכה להביא… אותך!"