יא-מא-קאן

סיפור פנטזיה מקורי מאת הדס משגב

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

פרק שלישי

ומה עכשיו? לחזור לאור'ס בוטון? משום מה, האפשרות הזו לא נראתה מצודדת במיוחד. נראה, אם כך, שתיאלץ לדאוג לעצמה. לא היו לה כסף, אוכל, מפה או כל ציוד חיוני אחר. המפה היחידה שראתה מימיה היתה מפת מזרח היבשת ומרכזה, שתלתה בחדר הלימוד של בית היתומים. מאיאן בילתה מולה שעות ארוכות – דרך טובה להעמיד פנים שהיא מקשיבה - בוהה בה ומדמיינת עצמה בהרפתקאות מרתקות, עד שהחלו עיניה לכאוב; מה שבסופו של דבר הוביל לכך שהיא למדה אותה בעל פה.

דבר זה היווה עבורה יתרון כרגע, במצב הנטוש הזה - נטוש! הם הסתלקו אפילו בלי לומר שלום… העיקר שהם היו צריכים אותי בשביל לקנות להם בירה! חשבה במרירות. אבל לא נורא. הם היו שחצנים, איומים ונוראים. ובכל זאת… מה אם… אוף! חבל שעזבו. היו לי המון שאלות אליהם… לאן הם היו יכולים ללכת?

ואז עלתה במוחה נקודה מעניינת נוספת-לאן אני הולכת?

הדבר הטוב ביותר, כרגע, נראה פשוט להמשיך לאורך השביל. אך אז החליטה בתקיפות שלא תיתן יותר לשום דבר לקבוע בשבילה - זאת אומרת שאפילו אם השביל שם, היא לא צריכה ללכת בו, אלא לאן שהיא רוצה.

היא נכנסה בהחלטיות אל בין העצים, והחלה להתקדם (אבל, משום מה, השביל סרב לצאת מטווח הראיה שלה).

מזג האוויר היה נעים, היער היה צפוף בדיוק במידה הנכונה, הציפורים צפצפו- ומאיאן החלה לחלום…היא היתה יכולה להמשיך ללכת או לבצע את העבודות באופן אוטומטי-ובאותו הזמן לקרוא לדמיונה דרור.

היא דמיינה את עצמה בהרפתקה. הרפתקה ממש מסוכנת - דרקון, זהו. דרקון אדמדם בגובה חמישה מטרים, עם עיניים צרות ומרושעות, מביטות בה - ומפחדות; ומי לא יפחד ממאין הנודעת, מאיאן הקוטלת, עם החרב הקסומה שלה, ו… בום. אופס, עץ.

מאיאן כפתה על עצמה לשוב למציאות.

השמש הכבר ניצבה גבוה בשמים, והצמחים שמסביב נראו לא כל כך טוב – נבולים - ובאוויר עמד ריח חזק של דשא.

מאיאן הסבה את תשומת ליבה לעניין מרתק נוסף - לא היה לה שמץ של מושג קלוש איפה היא נמצאת. היא ניסתה למקד את זיכרונה במפה הישנה של אור'ס בוטון. היא העלתה לנגד עיניה את הנקודה שאמרה "רפוטסירק". קווים כחולים ריצדו על המפה - כנראה זה הרבה יותר קשה ממה שחשבה. היא התקדמה בדמיונה מערבה. יער. מה עוד? כלום. הצד השני - כל כך רחוק, שזה לא מעניין. ממילא לא היתה דרך להגיע לשם בלי כלי תחבורה.

היא נאנחה וניערה את ראשה. ההעלאה הכאיבה לה - מעין דקירות מאחורי העיניים - וחוץ מזה היא הייתה עייפה, רעבה, ואובדת ביער. זו ההרפתקה שביקשתי?! תהתה. ומחוסר דבר אחר לעשות- היא המשיכה ללכת בין העצים (את השביל היא איבדה כבר מזמן). מעניין אם מחפשים אותי, חשבה. זה יהיה נחמד לחשוב שלמישהו חוץ מנואל יהיה אכפת ממני!

לא היו לה חברות באור'ס בוטון- כולן חשבו שהיא משונה. היא גם נראתה מוזר-היא מעולם לא הסתפרה, ושנאה להתרחץ. היא היתה מלוכלכת מרבית הזמן, והשער שלה היה ערמה של קשרים. הוא היה שחור וארוך- מאוד ארוך (הוא מעולם לא בא במגע עם מספרים, כזכור). זה היה דבר נוסף שהרחיק אותה- מרבית אנשי אור'ס בוטון היו בהירי עור ושיער. ואחרון אחרון- נערות אור'ס בוטון היו נשים- במלוא מובן המילה.

הן פשוט לא יכלו להבין שאחת מהן תתכחש לחלום חייה, ולא תתחתן ותביא ילדים לעולם- אלא תצא לאחת מההרפתקאות האלה, שהשיער מתלכלך בהן והציפורניים נשברות- לא, היו להן דברים חשובים וטובים יותר לעשות בחייהן.

מאיאן לא התגעגעה אליהן במיוחד. היא לא התגעגעה לשום דבר באור'ס בוטון. היא היתה חופשייה. היא תעשה מה שהיא רוצה, אף אחד לא יחלק לה יותר פקודות-

"אל תזוזי!"

הנה הלכה לה תחושת החופש.. ובקול אמרה "לא עשיתי כלום!" בתחושה ברורה שהוא לא יתרשם במיוחד, מה גם שהתירוץ היה שחוק ביותר. ואז הסתכלה על הזר התוקפני.

הוא היה גבוה ממנה - אבל לא בהרבה. והיתה לו קשת גדולה. דרוכה, אגב.

"אה.. שלום". הנה זה שוב קורה! ומה עכשיו, נחזור על מה שהיה באורווה? הרהרה בזעף. למרבה ההפתעה הוריד האיש- הנער-את הקשת. "שששלום, "ענה בקול מהוסס. "אה.. מה זה המקום הזה?" שאלה מאיאן, בהחלטה נחושה שהיא קובעת לאן תלך השיחה הזו.

"טרנוסטרה!" אמר הנער. "וגם את, בעצם". ועוד לפני שהי בידה זמן לתהות על התשובה המוזרה- מצאה את עצמה מרחפת באוויר, בגובה מטר- הפוכה.

"תוריד אותי!" היא צרחה. הנער הביט בה בהתרגשות. "הצלחתי"! הוא קרא , ומאיאן צנחה על האדמה כמו שק תפוחי אדמה. "היית חייבת לשבור את הריכוז שלי, נכון?" רגז הנער, ומאיאן, סמוקה מהשפלה, הזדקפה והתנפלה עליו בעוד הוא צועד לאחור בהפתעה. הוא נפל בקלות-הוא אולי יכול להעיף ולטלטל אותי באוויר- אבל הוא בכלל לא יודע להלחם! חשבה במרירות, ופלטה "רכרוכי!"

הנער ההמום לא השיב מלחמה, אלא התכרבל על האדמה , מכסה על פניו בכפות ידיו, וצעק "מה עשיתי? עזבי אותי!"

מאיאן רתקה אותו לאדמה. "עכשיו אני אדבר. מי אתה? מה המקום הזה?"

"קונרי. אני ילדה. טרנוסטרה. עזבי אותי כבר!" מאיאן נרתעה בהפתעה- מה שהביא בעקבותיו בעיטה עזה בברכה. אבל היא לא הכתה בחזרה. מאיאן מעולם לא הרביצה לבנות.

"ילדה?!" אמרה בבוז "זה מסביר הרבה!"

הילדה בהחלט לא נראתה כמו ילדה- השיער שלה היה קצר ופרוע, מגיע בקושי עד הלסת-תסרוקת נערית מובהקת. מעל לבגדיה היא עטתה גלימה שחורה, שכיסתה כמעט את כולה. לפתע ידעה מאיאן מה היא. "את קוסמת?" "כמובן!" ענתה הילדה בגאווה. "אני מתעמקת באומנותן של אחיות התוהו, המתמזגות עם נשמת היקום!" נימה של קנאות נמסכה בקולה. מאיאן המשיכה: "מה זה 'אחיות התוהו'? את גרה פה?" "אחיות התוהו משוחחות עם היקום ומנסות להבין אותו," הסבירה הילדה. "אני נוצרתי מאיתני הטבע באמצעות רוחן, וזומנתי הנה כדי ללמוד את אומנותן. אך עדיין לא נמצאתי ראויה לבוא בין חומות המצפה".

"ובמילים אחרות," סיכמה מאיאן, "את רק מתלמדת." "אה.. כן, משהו כזה בערך", הסכימה הילדה, זונחת את השפה הגבוהה. " איך קוראים לך?" "מאיאן. מה זה הטרה משהו הזה?" הילדה התחייכה. "זה אומר, האדמה שלי. התכוונתי לשבות אותך, אבל זה לא ממש הצליח לי. אולי אם לא הייתי מצליחה והריכוז שלי לא נשבר… לא משנה. בכל אופן, מצטערת שהפחדתי אותך ככה…" "לא פחדתי". הודיעה מאיאן בעצבנות. "מצטערת על ההתנפלות הזו, בכל מקרה. איזה דבר מגניב עשית עם האצבעות שלך! תוכלי ללמד אותי?" עננה כמו העיבה על פניה של הילדה – קונרי, כפי שתקרא מעכשיו. "האמת – זו הפעם הראשונה שזה מצליח לי .." הודתה. "יכול להיות פה כל כך משעמם, לפעמים… מאיפה הגעת?" "ברחתי. מבית יתומים". ענתה מאיאן, מנסה לשוות לקולה נימה עצמאית-משהו.

"מה, את יתומה?!" קרא קונרי בחוסר טקט. מאיאן משכה בכתפיה." זה לא ממש משנה לי." קונרי חשבה על זה רגע. "אם חושבים על זה," אמרה בהרהור "גם אני בעצם יתומה…" כמה שניות של שקט. ואז אמרה קונרי פתאום: "נהיה פה קצת קר, לא? האוהל שלנו נמצא לא רחוק מפה, אגב".

מאיאן זיהתה את הצעת ההתפייסות המוסווית. "זה יהיה נחמד ללכת לראות אותו, לא?"

* * * *

"הנה! כאן אנחנו גרים". הודיעה קונרי. לצד השביל ניצב אוהל קטן, שניכר בו שנבנה בידיים מיומנות.

"מי זה 'אנחנו?' יש כאן עוד מישהו?" "בוודאי"! אמרה הילדה, מופתעת בעליל מבורותה של מאיאן. "אני - וסלמנדרה!"

"אה".

סלמנדרה?!

"זה שם קצת משונה, לא"? אמרה מאיאן, מפרה את הדממה. "רק על תגידי לי שהוא לטאה ענקית, מרושעת ויורקת אש!" היא ניסתה להישמע רצינית. "ברור שלא!" קונרי צחקה. אבל מאיאן לא. כי באותו הרגע-

"הוא בכלל לא מרושע!" אמרה קונרי בשמחה, ורצה בהתלהבות כדי לחבק את הלטאה הענקית, הלא מרושעת ויורקת האש, שעמדה מאחורי האוהל ונגסה, תוך כדי השמעת קולות התמוגגות מאושרים, בשרידיו המדממים של תושב-אלמוני (לשעבר) של העמק.

*******************

"כמה שנים את כבר חיה פה?" "כל חיי, אני חושבת" ענתה קונרי, מביטה בהרהור בשמים המעוננים. "איך הגעת הנה בכלל?" שאלה מאיאן(שמעולם לא למדה נימוסים). "אני מתכוונת – זה לא טבעי שתהיה כאן ילדה, לבד – בלי הורים, זאת אומרת". "אחיות התוהו זימנו הנה את אבי. אמי היתה אחת מהן". הודיעה קונרי בגאווה. "הוא היה מכשף. לאחר שמילא את תפקידו שלחו אותו אחיות המסדר לצד השני של היבשת, כשהוא שרוי בתרדמה. כשהתעורר, לא היה לו מושג מה קרה. אמי מתה כשנולדתי". מאיאן המשיכה, בצרורות :" מאיפה את יודעת את זה? מי גידל אותך עד עכשיו? למה האלה – איך שלא קוראים להם – רצו בכלל שתיוולדי?" נראה שגם קונרי לא היתה מורגלת במיוחד בנימוסים, בגלל שהיא לא הראתה שום סימן של הפתעה בעקבות מטח השאלות. "קודם כל , אחיות התוהו הן לא 'האלה'- הן סיפרו לי את זה, והן גידלו אותי מאז. חבל רק שמי שמגדל אותך בטוח שמחובתו לדאוג גם לחינוך שלך…" שתיהן צחקו. "בכל אופן, אני לומדת אצלן להיות קוסמת- אני לומדת כבר שנים… ורק אתמול ביצעתי את הקסם הראשון שלי. הן בטח ישמחו מאוד! הן אף פעם לא מראות לי איך צריך לעשות- הן תמיד אומרות שאני לעולם לא אלמד ככה… אני מאוד רוצה לסיים כבר את ההכשרה שלי! זה יהיה נורא מרגש, אני חושבת - אף פעם לא הרשו לי להיכנס למצפה. אבל עכשיו הוכחתי להן, לכל הזקנות המצחיקות- אני יכולה להתחבר בדיוק כמוהן!" מאיאן התרשמה עמוקות. "איזה כיף לך! כל המסתורין האלה, החיים המעניינים- הייתי מוכנה למכור את עצמי בשביל לחיות כמוך!"

הגחלים רחשו. למרות כל הדיבורים שלה, היא לא נראית מאושרת במיוחד חשבה מאיאן. אור המדורה ריצד על פניה של קונרי החושבת.

"בואי נלך לישון!" אמרה לפתע.

אם עוף כלשהו היה עובר מעל שרידיה המהבהבים של המדורה שלי המחנה הקטן, הוא היה עשוי לראות שתי דמויות ישנות, מכורבלות בשמיכות. בעצם, לא בדיוק ישנות- אחת מהן שכבה ערה, ומלמלה לעצמה: "כן, תמיד רציתי חיים כאלה".

היה קר. קר וחשוך. היא נסעה בכרכרה פתוחה, בשביל מלא מהמורות. לפתע אחזה בה טלטלה עזה, והיא עפה לתוך אגם, שהופיע שם פתאום… "בסדר, בסדר- אני ערה!!" לאור הירח העמום היא יכלה לראות את פרצופו המחייך ונוטף הריר של סלמנדרה.

"קדימה"! רטנה קונרי. מאיאן התמתחה והביטה בה בתימהון. קונרי ארזה תיק קטן, ותלתה אותו על גבה. היא המשיכה לערום שקים ושמיכות על גבו של סלמנדרה שעמד בהבעה אומללה, עוטה על גבו מה שנראה כמו

"אוכף? אנחנו נוסעות לאנשהו?" מאיאן פיהקה. יתקיימו באשר יתקיימו שיעוריה המשונים של קונרי- מאיאן בהחלט לא התכוונה לישון שעתיים בלילה בגללם.

"בוודאי, טמבלית! אנחנו חייבות לעוף מפה!" רטנה קונרי. "אלא אם כן, כמובן, את רוצה שנסיים את חיינו תוך – כמה - חמש שעות"…