יא-מא-קאן

סיפור פנטזיה מקורי מאת הדס משגב

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

פרק שני

ליתר דיוק, צבה (אפשר להבדיל ביניהם בקלות - בעיקר לפי המזג הנוראי שלהן). המנורה העלתה לפתע להבה גבוהה, שהאירה בחדות את הסביבה.

מאיאן הסתכלה עליה. הצבה החזירה לה מבט מרושע.

"אה… שלום," אמרה מאיאן (בהרגשה שזה לא היה הדבר הנכון להגיד למישהו שמסתכל עליך כאילו שאתה חתיכת מסטיק שנדבקה לסוליות שלו. אבל מאחר שלצבים אין סוליות - אין להם בכלל נעליים - זה היה המשפט היחידי שעלה בדעתה). השתררה הפסקה ארוכה, שבמהלכה סקרה הצבה את מאיאן מלמעלה למטה (צורת ביטוי , כמובן. הצבה הסתכלה מלמטה למעלה - אבל נתנה לך את ההרגשה שזה בדיוק ההפך), כמו סוחר שמסתכל בסוס חסר שיניים בן עשרים וחמש שנים לפחות .

מאיאן לא ידעה איך להמשיך את השיחה - אה, את גישושי השלום הבלתי מוצלחים שלה. הצבה המשיכה להביט בה באדישות . מאיאן הסתכלה עליה בחזרה- היא היתה ענקית. קוטר השריון שלה היה למעלה ממטר וחצי, והיא נראתה בת שלוש מאות לפחות. האם באמת יכול להיות שזה כלי התחבורה של האיש העשיר? היא היתה אפורה, מחוספסת ובצורה מוזרה דהויה במקצת .המוני חריצים קטנים נחרטו בפנים שלה, שנראו מאוד כועסות. ואז היא דיברה שוב. "יצור אנושי - ניתן לזיהוי בקלות על פי המאפיינים הבאים: חוסר היציבות שלו, שכלו המוגבל והפרימיטיבי (היא הציצה במאיאן), ונטייתו הכשרונית בצורה בלתי נתפסת להיכנס לצרות ולא לצאת מהן. מי את בכלל, בעצם?" "אה…" מאיאן לא ידעה מה בדיוק צריך להגיד במקרים כאלה. הצבה אשרה לעצמה את סעיף ב' בסיווג בני האנוש. שתיקה נוספת.

"טוב, אני מניחה שאת צריכה להיגרר עכשיו מאחורי", סיכמה הצבה בהשלמה. מאיאן בהתה בה. "בני אנוש"! מלמלה הצבה לעצמה שוב. היא ריכזה את מחשבותיה, וניסתה לתרגם אותן למילים פשוטות. "עכשיו", אמרה בסמכותיות שנשלבה בה נימה שבה מדברים לילד מפגר, "את לפתוח דלת. אנחנו לעוף מפה!" "אה." מאיאן תהתה האם הפלפל של הבוקר השפיע עליה עד כדי כך - או שאולי היא כל כך רצתה להאמין במשהו מופלא, רחוק ממנה ומאור'ס בוטון - ושהיא בעצם מדמיינת הכל, ועוד רגע גרטי תתפרץ לאורווה בצרחות ותדרוש לדעת מה בדיוק היא חושבת לעזאזל שהיא עושה שם?!

אבל גרטי לא הגיעה. ולמרבה הפלא לא היה אף אחד בשער, ומאיאן מצאה את עצמה מתגנבת ביחד עם צבה ענקית בעלת מזג מחורבן אל היער שניצב מחוץ לאור'ס בוטון. לראשונה בחייה.

אור. כתמים של אור. מרצדים על הקרקע ונעלמים בין ענפי העצים. עצים. עצים?!

מאיאן הזדקפה באחת, וחטפה מכה בראש. אין ספק- זה היה ענף. עץ מצוין-משובח וקשה. מוזר. לא היו עצים כאלה באור'ס בוטון. במחשבה שניה, לא היו שם עצים בכלל… מאיאן התאמצה להפעיל את מוחה הדווי, ואחרי שתי דקות תמימות של חשיבה מאומצת הגיעה למסקנה שהיא ככל הנראה לא נמצאת באור'ס בוטון. ואז היא נזכרה. "אווו!!" היא קראה בתדהמה. הצבה הביטה בה בעין ביקורתית, והעירה משהו על ספקותיהם של מומחים רבים בנוגע לקיומו של שביב תבונה אצל יצורים בעלי שתי רגליים.

מאיאן, שלא התייחסה לזלזול של הצבה, הביטה מסביב בעיניים קרועות לרווחה: "אני חולמת. על בטוח. זה מדהים! מחוץ לאור'ס בוטון-ועוד עם צב!" הצבה הרימה את קולה בחדות וקרקרה: את צודקת, שלא כרגיל- מדהים איך יצור אינטליגנטי ומתקדם כמוני צריך לבוא הנה בשביל-אה- דבר כמוך!" לרגע מאיאן לא קלטה את משמעות הדברים הקול החורקני הזה גרם לה להרגיש במת מטומטמת - ואז זה הכה בה. "בשבילי?!" "כך אני מניחה, למרבה הצער", ענתה הצבה ברוגז "שלי, כמובן". מאיאן חשבה לרגע והחליטה שמאחר שהצבה, ככל הנראה, לא תשיב ליצור נחות ועלוב כמותה על שאלותיו – סביר להניח שהגיע הזמן לדאוג לדברים מעשיים יותר-ארוחת בוקר, למשל. היא קמה ובחנה את הסביבה. הן נמצאו ממש בין העצים, מסוגשלא ראתה מעולם לפני כן למעשה לא היו לה הזדמנויות רבות לכך - עלים מחודדים שהתפרשו לכל הכיוונים, נשאו בקצותיהם אשכולות מתנודדים של מה שנראה כמו ענבים - אבל לא היה כזה, מאחר וצבע הפירות היה זהוב אדמדם כהה. מעניין- אבל לא מספיק לגרום לה לשבת לחקור במקום לאכול אותם. הטעם היה בסדר יחסית - מתוק חמוץוזי מרענן. היא מימיה לא טעמה דבר כזה (אם חושבים על זה, היא מעולם לא אכלה משהו טבעי - או דברים בצורתם הרגילה. אפילו הלחם היבש של ארוחת הבוקר -השאריות של השבוע שעבר מהמאפיה- עבר גריסה וטחינה לפני ששפכו עליו מים עם חתיכות ואמרו שזה מרק).

מהמקום שבו נמצאו ומזרחה התמשך שביל, ובקצהו - אם לא היו יותר מדי עצים והראות היתה טובה-היית יכול לראות את אור'ס בוטון. אור'ס בוטון - מבחוץ!

ומה עכשיו, בעצם?

מאיאן הציגה את השאלה המעניינת הזו לצבה, שהתנמנמה לה בינתיים. הצבה פקחה עין אחת, והשיבה בתוקפנות חסרת נימוס "ומה נראה לך?!" מאיאן לא ידעה מה לענות על תשובה מוזרה זו, והצבה המשיכה: "מה הכפר הכי קרוב הנה? מה זה? אור'ס בוטון?! ילדה, איפה השכל שלך? אין פה שום דבר אחר? טוב, אני מניחה שצריך להמשיך לצד השני של החורשה הזו- ובכל אופן, צריך למצוא איזו מסבאה, או מקום ישוב כלשהו!"(התבינו - הצבה הזו לא היתה מהוגנת במיוחד. אך לא בטוח שהייתם יוצאים שלמים מהעניין אם הייתם אומרים על זה משהו.) ובלי לחכות לתשובה החלה לצעוד בשביל-בכיוון מנוגד לאור'ס בוטון. מאיאן- בלית ברירה, ובעיקר משום שמעולם לא תכננה מה בדיוק תעשה עם עצמה כשתצא מבית היתומים-הלכה בעקבותיה.

**********************

הן הלכו על שביל של עפר לבן. זה לא מכבר עברו שלט: "רפוטסירק – 2 קילומטרים". מאיאן השתרכה לה בשתיקה, מגלגלת בראשה אילו שאלות וביניהן מהי לכל הרוחות היתה באמת הצבה המשונה הזאת. לקראת הצהרים החלה הצבה להאט את הקצב - יחסית, כמובן, לקצב שבו הלכה עד אז. היא נעשתה עצבנית מאוד, מביטה כל הזמן לכל הכיוונים - כאילו היא מחפשת מישהו. אחרי כמה דקות נעצרה, והתמקמה בנוחות באמצע השביל. מאיאן נעצרה לידה ושאלה את עצמה בסקרנות למה היא לא הולכת משם לחפש את ההרפתקאות שביקשה תמיד - ואיך זה יכול להיות שאף פעם לא היתה מצליחה להתגנב מבלי להחריד מחצית מהכפר, אפילו כשהייתה מנסה להתחמק מארוחת בוקר דלוחה במיוחד, ואילו אתמול בערב… כאילו מישהו הרדים את חושיהם של כל האנשים… בעצם, מה זה משנה. מה שכן שינה עכשיו, היה שלא היה לה מושג איפה היא נמצאת, והיצור היחידי שיכלה לדבר אליו היה עסוק בהשמעת קולות של אופנוע. מאיאן לא ראתה אופנוע מימיה כמובן אבל נואל תמיד אמרה שזה נשמה כמו פק המשגיח באחד מימי האלרג'וב הגרועים שלו היא תהתה אם גם צבים מגרגרים, כמו חתולים. היא החליטה שלא, והסיקה מכך שהצבה מפעילה סוג תקשורת מסובך במיוחד - או שהיא פשוט נרדמה. מאיאן קרסה באנחה ליד האלון הענקי שבצד השביל ועצמה את עיניה- עורגת למזון מוצק כלשהו, אפילו יהיה זה פיתוח קלוצרי שהתייחס בעברו המרוחק והמותמר למשפחת הגזרים. במחשבות נוגות מעין אלו נרדמה לבסוף.

********************************

כשהתעוררה ניצבה השמש ברום השמים המעוננים. הצבה כבר לא הסתפקה בהשמעת קולות של אופנוע ועברה לנחרות רמות. לרגע חשבה מאיאן שזה מה שהעיר אותה- אך באותה השניה שמעה קול טפיפת פרסות. הולכות ומתקרבות.

היא קמה וקראה בדחיפות "תתעוררי כבר! מצאו אותנו!" הצבה פקחה עין עצלה אחת והביטה במאיאן בזעף. מאיאן השתתקה מיד נוכח המבט הנוזף הזה, והחליטה שלעולם לא תדבר יותר מבלי שיפנו אליה. מכל מקום - הצבה פלטה אנחה נרגנת וקמה, מניעה את ראשה באיטיות מצד לצד, ההבעה הנרגנת לא משה מפניה. אז נעמדה במרכז השביל כשפניה דרוכות בציפייה. מבין העצים הגיח סוס - ללא רסן, אוכף או מושכות. הוא היה גבוה מאוד, רזה ושחור, עם כתם לבן בוהק על חזהו. הוא נעצר, התרומם על רגליו האחוריות -

ואז כבר לא היה שם סוס, אלא אדם; גבוה, כהה, ועל חזהו מתנוצץ תליון מבריק. הוא קד קידה עמוקה לכיוון הצבה. "ברכות, מייחרבנח!" אמר ברשמיות. "ברכות, הגומע," אמרה הצבה בעייפות - כבר לא צבה, אלא אישה, זקנה מאוד, אם לשפוט על פי הקמטים, שניצבה שם בקומה זקופה, שערה הלבן אסוף לאחור בפקעת, תליון ירקרק על צווארה, וארשת חמורה על פניה. "טעינו, הגומע." אמרה בשקט. "הכוכבים פסקו מלסמן ברורות. הילדה הזו (אמרה והצביעה על מאיאן, שעמדה בצד פעורת פה, נטולת יכולת לחשוב או לדבר, ונראית, באופן כללי, מטופשת למדי) - היא לא הילדה הנכונה, והגרוע מכל-לא עברנו ברפוטסירק, ודבר לא בא לגרוני מאז אתמול!"

האדם - או שמא חיה? - המכונה גומע נאנח. "אם כן, כל המאמצים היו לשווא." אמר. "ועם זאת, עלינו מוטלת האחריות לילדה הזו! מה נעשה בה?" "נשלח אותה לקנות בירה" סברה הזקנה.

עד אותו רגע, כאמור, עמדה מאיאן בצד כשפיה פעור לרווחה, מנסה להבין את המתרחש לנגד עיניה. לבסוף חדרה לראשה ההכרה ששני יצורים מוזרים אלה הם קוסמים - מהסוג הישן, כנראה, בלי מכשור- בקיצור- מכשפים אמיתיים, חברי מסדר האחרים - בני מאראגו.

בקול שקט, שקט מאוד, אמרה: "אתם בני מאראג, נכון?"

האיש המכונה גומע הסתובב והביט בה בתימהון. הזקנה נאנחה והנידה בראשה "הנה לך - אתה רואה למה התכוונתי?" מאיאן אזרה אומץ והמשיכה, נחושה בדעתה להוכיח שהיא לא הטיפשה שהם חושבים שהיא: "אני זוכרת אותך, אתה היית בפונדק! אתה צריך לשנות את המבטא שלך, אתה יודע- אפשר לזהות אותך מבין אלף אנשים".

הוא חייך. וכשחייך, נוצרו קמטים סביב פיו, והוא נראה הרבה יותר נחמד. ואז-

אם את יכולה לשמוע אותי- אל תדברי. פשוט תבעטי בקרקע, או משהו כזה, ומאיאן מצאה את עצמה חושבת ברוגז כמובן שאני יכולה לשמוע אותו! הוא חושב אותי למטומטמת? זה כאילו הוא נכנס לי לראש, צועק משם ו- נכון, זה בדיוק מה שעשיתי. "עכשיו מספיק!" הוא קרא לפתע, והיא הרגישה, איכשהו, יותר- קלה. היא הסתכלה בעצמה. כמובן שהוא עשה את זה- הוא בן מאראג! נזפה מאיאן בעצמה ללא קול, מקווה תוך כדי שאת זה הוא לא שמע – מחשבה שגרמה לה להסמיק.

הזקנה- מייחרבנח- כחכחה בגרונה. "הנושא שעומד כרגע על הפרק הוא הבירה שלי, יקירתי". היא עוד לא קראה למאיאן 'יקירתי 'אף פעם וגם עכשיו, למען האמת, לא נמסכה בקולה נימת חביבות יתרה. הגומע שלף מכיס בחגורתו מספר מטבעות כסף, ומסר אותן למאיאן בהבעה של "מה לעזאזל אני יכול לעשות נגדה?!" ומאיאן שרכה את רגליה – הרמז היה ברור למדי - מהלך חצי הקילומטר האחרון לרפוטסירק. אפילו שלא היתה שם מעולם, מצאה מיד את המסבאה – כפרים קטנים כגון אלה דומים מאוד במבנה שלהם; דהיינו, המסבאה ניצבה במקום הנגיש ביותר ברפוטסירק. היא קנתה שם שני בקבוקי בירה, תוך מאמץ ניכר לעשות רושם של נערה נורמלית שחייתה את כל חייה כמו כל האנשים, והתמחתה בקניות ושליחויות. היא דיברה אל המוכרת בעיניים מושפלות, חוששת מזיהוי שיגרור אחריו את החזרה למקומות מסוימים שלא נזכיר כאן.

בידיעה ברורה שהבירה תהיה פושרת לחלוטין כשתחזור, ובניסיון שלא לדמיין מה בדיוק תגיד לה מייחרבנח על זה, חזרה אל השביל, אל המקום שבו עזבה את ה… הממ… יצורים.

היא מצאה אותם במרחק מה ממנו, בין העצים, יושבים ושותים בניחותא משהו שנראה כמו מים מתוך בקבוק זהוב. הזקנה שתתה, ליתר דיוק. מאיאן השתעלה כדי ליידע אותם שהיא שם, אבל הם לא ממש שמו לב אליה.

הגומע אחז בידו נבל וניגן לעצמו נעימה עליזה. מאיאן, שחשה נרגזת מחוסר תשומת הלב המגיעה לה, לפי דעתה, הניחה בנקישה רמה את הבקבוקים על אבן שטוחה, והתיישבה צד.

הגומע לא התייחס אליה, והמשיך לנגן. הזקנה, לעומת זאת, רכנה מיד אל שני הבקבוקים- וכעבור רגע ניצב שם רק אחד, כשהשני מתגולל ריק בעשב. מייחרבנח אחזה בבקבוק ברכושנות, ושינתה את צורתה בחזרה לצב. היא התיישבה לה בנוחיות, מהמהמת חרש. קולו של הגומע אמר בתוך ראשה של מאיאן בנימת אזהרה כשהיא תתחיל לשיר אל תגידי כלום. אני רק מזהיר אותך מראש כי זו אחת התכונות הגרועות ביותר שלה- זמרה, אני מתכוון- והיא.. אה.. שותה קצת יותר מדי… אה.. לעתים קרובות…מאוד.

מאיאן נאנחה חרש, ושאלה את עצמה בפעם המי-יודע-כמה מה לכל הרוחות היא עושה כאן, בחברת שני חברי מסדר "האחרים" (ככל הנראה), שאחת מהם היא צבה שיכורה.

הבעיה החריפה באופן דרסטי כעבור כעשר דקות, כשהחלה הצבה לספר בדיחות גסות, והגיעה לנקודת שיא בשירים שהנייר לא יסבול אותם.

וכך עבר לו הערב, וירח פגום עלה בשמים, ומאיאן חשה לפתע עד כמה היא עייפה, והחלה להירדם- למרות קולות מאיימים שחדרו לשנתה וגרמו לה לחלומות בלהה אודות רעידות אדמה ומכבשי דרכים( שנואל טענה שהם גרועים עוד יותר מאופנועים וזללנים יותר ) .

היא נעורה עם זריחת השמש. זמן מה שכבה, תודעתה ערה למחצה, בעיניים עצומות.

ואז, כשהחליטה שהיא ערנית מספיק כדי לפקוח אותן, להביט מסביב ולחשוב בדעה צלולה - קלטה לפתע שהיא נמצאת לבדה.