יא-מא-קאן

סיפור פנטזיה מקורי מאת הדס משגב

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 


פרק ראשון

 

היא היתה בת שלוש עשרה בחורף ההוא, וקראו לה מאיאן. ליתר דיוק, קראו לה מספר עשרים וארבע -  לאף אחד מהיתומים לא היה שם בבית היתומים של אור'ס בוטון; רק מספרים, בצבע כתום מזעזע, שנתפרו על כיסי החצאיות של הבנות ועל דשי החולצות של הבנים.

מנהלת בית היתומים היתה רווקה זקנה ומרירה , שתיעבה  ילדים – יצורים קטנים, זבי ריר, שמתרוצצים בין רגליך ומפזרים את צעצועיהם בתוך המיטה שלך. היא הרבתה , כמשתמע מכך, לשבת ולהגות בדרכים חדשות להפוך את בני חסותה הצעירים לצייתנים שקטים ולא מזיקים באמצעות שיטות הענשה יצירתיות במיוחד .

אותה מאיאן, שבה  פתח סיפורנו, היתה מוקד בולט לתשומת לב , ולעיתים קרובות בילתה את הלילה במרתף, בחברתם המצודדת של העכברושים - אם כי לא תמיד (ולמען האמת, כמעט מעולם לא) היתה חפה מפשע. מאחר ואותה נערה פוחזת היתה אוהבת - חופש ומרדנית מטבעה, היתה  גם היא יושבת והוגה - בדרכי בריחה חדשות, שעדיין לא נוסו ונכשלו. מאיאן שנאה את אור'ס בוטון -  וכל מה שהיה קשור בו, כולל הבניין והמשגיחים והילדים והנשים השמנות שהיו מגיעות פעם בשבוע כדי למכור דגים לגברת המנהלת (מצרך מופלא, דרך אגב, ששימש להכנת דייסת דגים נימוחה, מזינה ומעוררת גועל).

מדי פעם, כמובן, היו הילדים יוצאים מבית היתומים - לבצע שליחויות, וכיוצא באלה. בית היתומים אור'ס בוטון (שנקרא כך על שם הכפר, אור'ס בוטון) היה הבנין הגדול ביותר בכפר. מלבדו היה הפונדק, שהיה מקום מעניין ביותר - במידה והעונה היתה העונה הנכונה, ומזג האוויר היה מתאים לנוודים, שאפשר היה לפגוש בהם בפונדק ולהאזין לסיפוריהם - אם הם לא היו שיכורים מדי מכדי לדבר.

בימי קיץ טובים היו מגיעים נגנים וזמרים נודדים, ומפיחים קצת רוח חיים בכפר הרדום והמשעמם.

ועכשיו, אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו, הגיע הזמן להתחיל.

 

צביטה חדה בזרועה של מאיאן העירה אותה מחלומותיה על דהירה פראית בשדות ושרפתו מרוממת הרוח של אור'ס בוטון.

"איי!" "מצטערת, אבל כדאי שתשימי לב מתי ואיפה את נרדמת, ותשתדלי בבקשה לא לעשות את זה מתחת לאפו של קלוצר!" לחשה לה נואל, ומאיאן מלמלה בזעף "אז אי אפשר להירדם בשום מקום- האף שלו זה משהו  מאוד ארוך!" משפט שגרר אחריו גל צחקוקים חרישיים, והיה, אגב, גם נכון.  אותו "קלוצר", כפי שכינו הבנות את המשגיח התורן מביר קלוץ ון, היה יצור נמוך, חזירי ותפוח, בעל עיניים זערערות, שקועות עמוק בפניו הקופצניים - האיש הנ"ל סבל מעודף שומן ניכר , מצב רוח רע באופן קבוע  ואף אימתני למראה. סיפורי זוועה רבים סופרו על אפו של מר קלוץ ון, ואין לומר שהם  היו חסרי בסיס -  מכל מקום, לא כאן הזמן או המקום לפרסם אותם.

שני הדברים האהובים עליו ביותר היו  גזרים -  ועכברושים, שמפאת התחשבותו הרבה, והרצון שחניכיו האהובים יכירו את החיות המלבבות האלה  - היה שלוח את המפריעים בשיעוריו להנות מחברתם המרנינה של היצורים הנ"ל.

הוא לימד הסטוריה  וגננות -  צירוף משונה למדי, לכל הדעות- וצר לי לומר שהוא לא היה מוצלח במיוחד באף אחד מהם -  כלומר, הוא חשב שהוא מקנה לחניכיו ידע מעמיק למדי, בעוד שלמעשה לא היה לו צל צילו של מושג קלוש על מה הוא מדבר - בייחוד בשיעורי גננות (הסטוריה זו לא בעיה ללמד, הכל כתוב בספרים).

אותו היום, כשנרדמה מאיאן -או, נכון יותר לומר, חלמה בהקיץ בשיעור שלו, באר המשגיח השמן את שלוש השיטות לבדיקת מצבו של הגזר, מבלי להוציא אותו מהאדמה - מן המותר לציין שהוא המציא את השטויות האלו. השיעור היה משעמם , כנדרש, ומחצית מהתלמידים שקעו בחלומות הזויים ומופרכים אודות עוגיות  בארוחת הצהרים -  לבד ממאיאן. היא חלמה על עצמה חופשייה, יוצאת מאור'ס בוטון,  דוהרת בשדות רחוק ככל האפשר ממנו - ולא שבה אליו לעולם. למרבה צערה, לא היתה אפשרות  להגשים את החלום, או אפילו לצאת מהכפר - לא עד שתהיה בת שש עשרה. או אז תישלח לעיר למצוא מקצוע ושידוך, ולבלות את שארית חייה כעקרת בית עניה,  הרודפת כל הימים אחרי עדת ילדים זבי חוטם -  וזה לא מה שהיא רצתה להיות!  לא, השאיפה הסודית שלה -  כל כך סודית, שלא העזה להגות אותה בקול – היתה לנסוע לאקדמיה של מראגו   האי של מסדר "האחרים" . איש לא ידע מי היו "האחרים". היו שסברו שאלו קוסמים מהסוג הישן, שעוד האמינו והחזיקו מעצמם, ואחרים היו בטוחים שקבוצת אנשים תמוהה  זו נשלחה לארץ על ידי האלים, שהעבירו דרכם נבואות - מעין שגרירים של האלים, שסידרו שכל התקלות העולמיות תבואנה על תיקונן. כמובן שלאף אחד מהאנשים שהכירה מאיאן לא היה ולו שמץ של מושג מה הם בדיוק -  אבל הייתה שמועה בין תושבי המפרץ, וכנראה שמקורה היה ביבשת. הדעה שרווחה שם אמרה, שאחת לשש מאות שישים ושש שנה נולד ילד באחד המחוזות, בעל יכולות בתחום שלהם. איש לא ידע מהן יכולות אלו בדיוק, ואנשים התייחסו למידע כאל כל שמועה אחרת - דהיינו, איש לא טרח לבדוק את אמיתותה, או לברר אצל "האחרים" עצמם - לא שהיה סיכוי רב לכך, כי האי שלהם היה סגור למבקרים, ושעריו נפתחו רק לפני מי שהחליטו שהוא ראוי .

היו אנשים שהטילו ספק בכלל קיומו של האי, ולכן כל מי שדיבר עליו כעל דבר קיים נידון ללעג על ידי שכניו. ולכן מאיאן לא דיברה מעולם על שאיפה זו - או שהייתה מסיימת כמו ז'ידאן המשוגע, שנהג ללכת לשדות ולרקוד לירח, ויש שטוענים ששמעו אותו מיילל - יללות ארוכות ומלאות בגעגועים. כיום היה ניתן לראות אותו יושב מאחורי הפונדק, בין ערימות הזבל, מזמזם לעצמו בשקט ונראה מאושר מאוד.

אם כן - היא לא דברה על חלומה זה מעולם. - מנגד הטריחה יותר ויותר את מוחה בפתרון הבעיה הקטנה, הארורה היחידה , שעמדה בינה ובין הגשמתו - היציאה מבית הסוהר אור'ס בוטון. למאיאן הרשו לצאת לשליחויות לעתים רחוקות בלבד(ולגמרי באשמתה - אף אחד לא סמך עליה שתחזור).

אבל אותו היום אירע דבר שונה. כשהבנות חזרו לחדרים שלהן לאחר ארוחת הערב חיכתה הגברת המנהלת בפתח המסדרון שהוביל אל החדרים, על פניה ארשת טורפנית.

"עשרים וארבע יקירתי ."

"זה לא היה אני"! נפלטה התשובה  המפלילה  באחת מפיה של מאיאן (למרות שהפעם באמת לא עשתה שום דבר - חוץ מהעניין ההוא עם הפלפל, אבל זה היה ממש  מזמן, בבוקר, ולא יכול להיות שהיא תיענש דווקא עכשיו!)."לא אמרתי  שזו היתה  את". הגברת המנהלת כיווצה את גבותיה במהורהר "אבל באמת שהיה לי חשד כלשהו בעניין מסוים הבוקר, שנגע לפלפל" מאיאן נחנקה חרישית וקיללה את טפשותה במרץ חסר קול.

"לא משנה. בכל אופן, מאחר שברור לי לחלוטין שאני צריכה להעניש אותך - את יוצאת לפונדק."  להעניש? מאיאן אבדה את הנשימה. שולחים אותה החוצה! הגברת המנהלת שמה לב להתלהבותה הבלתי צפויה, והוסיפה: "עם הסרטנים שגרטי רוצה למרק שלה". ובעוד מאיאן תוהה מה כל כך איום ונורא בעונש שכזה, השלימה הגברת המנהלת את המשפט בחיוך מרושע: "סרטנים חיים, ילדה. אני חושבת שכדאי שתמהרי - הם לא אוהבים לחכות, נכון?"

 

 

 

מרבית תושבי אור'ס בוטון היו דייגים, מאחר והמפרץ שלהם שגשג מאוד  - בייחוד אוכלוסיית   הסרטנים, ובמיוחד אלה הגדולים, האדומים, עם הצבתות הענקיותץ - שהתקלקלו מהר מאוד ללא שימוש - ולכן הייתה חובה להשאיר אותם חיים בתוך דלי עד שהגיעו אל סיר הבישול. הסרטנים הללו היו בעלי מרץ רב, ורצון עז ללפות למוות את כל מה שנמצא סביבם בצבתותיהם האימתניות. וזה מסביר, לדעתי, באופן מובן למדי, למה מאיאן היתה צריכה לדרוך על עצמה כדי להמנע מלבעוט באחוריה המתנודדים והמתרחקים של הגברת המנהלת. אבל, למרות הכל - הודתה בפני עצמה - היא שמחה על ההזדמנות לצאת מן הבניין הגדול והמתנכר.

מדליקי הפנסים כבר סיימו את עבודתם, ומאיאן צעדה לה בלב קל, למעט החשש הקל שעשרות סרטנים יחליטו להשתמש בידה, שאחזה בדלי שלהם, כסולם חבלים - אבל חוץ מזה הערב היה נפלא. הפונדק לא היה רחוק, והיא הגיעה אליו בתוך כמה דקות.

היא נכנסה מהדלת הצדדית אל המטבח, מקום שם גרטי השמנה עמדה, מטפחת מוכתמת כרוכה לשערה הקצר והזיפי, ובחשה בסיר שהעלה את ניחוחות כספו של אדם עשיר.

היא רמזה למאיאן בתנועת ראש להניח את הדלי בצד, ומאיאן צייתה לה- לא בלי בעיטת פרידה דייקנית שהחרידה את הסרטנים וגרמה למהומה בדלי .

היא שבה ויצאה בדלת המטבח, עברה ליד האורווה והחלה לחזור לכיוון השער. דחף פתאומי האיץ בה ,לפתע ללכת לראות את סוסו של אדם עשיר עד כדי כך, שיכריח את גרטי לבשל בעצמה (היא בדרך כלל השאירה את העבודה לעוזרותיה הצעירות) -  ועוד בחריצות שכזו, מבלי לרכל בכלל עם הדגים אודות המתרחש בכפר! זה בהחלט היה חייב להיות מישהו עשיר - או לפחות חשוב מאוד.

כשעברה ליד האורווה  העיפה מבט אל החלון הגבוה של הקומה השניה. מבעד לווילונות הסתמנה צלליתו של אדם גבוה, ששערו הארוך היה אסוף וקלוע מאחוריו בצמה. אי אפשר היה להבחין בשום דבר חוץ מזה - אפילו לא בגון עורו - למרות שבקולו (שהורם לכדי צעקה כשדרש מי גילוח)היה שמץ של מבטא דרום מערבי מרוחק. מעניין.

מאיאן המשיכה לכיוון האורווה. בדיוק כשעמדה מול הדלת נפתחה זו בעצמה - ומאיאן נדחקה אל מאחוריה בדומיה, מניחה לנער האורווה לעבור על פניה וחמקה פנימה, בעוד הוא מתכופף לקשור את סנדלו, והדלת נסגרת מאחוריה. זה היה טפשי מאוד - להיכנס לכאן בלי מנורה או גפרורים. מבחוץ היא שמעה את הנער ממלמל לעצמו שהוא לא רגיל לדברים כאלה, וזה לא בסדר שהוא תמיד חוטף את כל העבודה. מאיאן תהתה מאיזה  גזע  היה סוסו של האיש - מן הסתם מרושע ורצחני, אם לשפוט על פי דעתו של הנער.

מאיאן גיששה מימינה, ומצאה את הקיר. היא החלה לפסוע לאורכו, כדי למצוא גומחה עם מנורה או משהו דומה לזה  כשלפתע מעדה  על דלי שנחת בקרקוש מתכתי על הרצפה ומן הסתם העיר מחצית מתושביו של הכפר . מאיאן נצמדה לקיר בבהלה - חושבת על המכות שתקבל, קרוב לוודאי, כשתחזור לבנין שהיווה את בית היתומים באיחור גדול כל כך. נשיפה קולנית ליד רגלה הקפיצה אותה  שוב -  היא שנאה נחשים.  אבל לדעת מול מה אתה עומד היה הרבה יותר טוב מלעמוד ולא לדעת - ועוד בחושך. סוף סוף מצאה את המנורה והציתה אותה. מנסה להשקיט את הרעד המוזר  שאחז בידה  זו נתנה אור קלוש, מעושן  שהאיר את פניה בלבד, וגם זה בקושי- אבל זה היה עדיף מהחושך המוחלט .

היא התכופפה והחלה לגשש את דרכה ליציאה  - כשלפתע נגעה במשהו.  היא לא ידעה מה זה. גם לא כשאצבעותיה החליקו על משהו דמוי עץ, עם שקעים ובליטות רבים, או כשליטפה את הגבנון הענק, המחוספס, המלא בחריצים ותעלות. ואז נגעה במשהו - סמרטוט? יבש מאוד, פריך ומאוד מקומט - משהו שפער את פיו וקרקר בקול צרוד: "או! בני אנוש!"

זה היה צב ענקי.