יא-מא-קאן

סיפור פנטזיה מקורי מאת הדס משגב

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

פרק עשירי

רפש נקווה בפינות הרחובות, חום ואפור ומסריח. קילוח דק ודוקרני של גשם מרח את הטינופת על חלונות בתיה של סולוויאה עד שהראות היתה בלתי אפשרית.

האחות הגדולה ניתקה מזגוגיתו העכורה של חלון החנות, ושבה לפסוע לאורך החדר. "וזה הכל?" שתי הזקנות הנהנו. אחת מהן אחזה מטאטא בידה – נראה שהיתה עסוקה בניקיון. "כנראה שזה זה…" מלמלה האחות הגדולה לעצמה. "כמה הייתי רוצה להניח את ידי על צווארה של הפוחזת החצופה! אך זה יאלץ אותי לפגוש אותה קודם, הארורה… תוחבת את אפה לכל מקום…" לבסוף הגיעה לכלל החלטה. "נחנה כאן עד שתגענה חדשות נוספות. ואתן," פנתה אל שתי הזקנות "תצטרפו לפלוגה. אנו זקוקות לאנשים רבים ככל האפשר…" היא שבה לדבר לעצמה . "היא, מן הסתם, לא איבדה עוד מאום מהאומנויות השחורות. עלינו להציל את הכלי בטרם יהיה מאוחר…" ברק הבזיק, ולאחריו רעם, כהד לכעסה של האחות הגדולה. והגשם המשיך לדפוק על החלון.

******************

"את יודעת לקרוא?"

קונרי הביטה בנער בעלבון. "כמו מה אני נראית לך?" שאלה ברוגז. ארגו משך בכתפיו. זה הזמן לנימה הקשוחה. "תינוקת שמחזיקה מעצמה מי יודע מה. עכשיו את תלמידה פה, ילדה, אז תתחילי להתנהג בהתאם." למילה 'תלמידה' היתה השפעה מיידית. קונרי זקפה את גבה ושילבה ידיים, נועצת בו את מבטה ברצינות תהומית. "כן אדוני." את עוד לא בדיוק יודעת כל מה שקוסמים אמורים לדעת, אמר קול קטן בתוכה. "אז למה שלא תתני לנו ללמד אותך?" קונרי הביטה בו בזעף. "אני שונאת כשאתה עושה את זה." אמרה באיטיות. היא לקחה נשימה עמוקה. "מאיפה אני צריכה להתחיל?" ארגו הביט בה. "מההתחלה, אני מניח. ואני יודע שאת לא יודעת שום דבר." "זה לא נכון!" קונרי קפצה על רגליה בזעם. "אני כן למדתי – אלכימיה ויוגה וכאלה, והסטוריה הכי הרבה. וזה שהצלחתם לחטוף אותי זה לא אומר שאני כזאת מטומטמת." "לא אמרתי מטומטמת, ובטח שלא התכוונתי לזה." אמר ארגו במתינות. "התכוונתי – בורה. זאת אומרת שמה שלימדו אותך עד היום – ובכן, אין לדעת אם הכל חסר חשיבות או מסולף; אך ודאי שזו לא כל האמת." הוא חשב לרגע. "מה זה קסם?"

קונרי ענתה מיד, בלי להסס: "'קסם' הוא המונח המקובל המגדיר את מקצועם של מגבשי תוכניות התיקון הכלל עולמיות. משמעותה של המילה היתה אמנם שונה בעבר, אך היא מקובלת בשפתם של פשוטי העם, ועל כן נוח יותר להשתמש בה." היא הבטה בו בציפייה, שהתחלפה לחוסר סבלנות לנוכח שתיקתו. "נו?" שאלה לבסוף.

ארגו נאנח. "תהיה לנו דרך ארוכה מאוד ביחד, כנראה." אמר.

********************

"אתה מרוצה עכשיו?"

הם עמדו במרפסת המערבית העליונה, מתבוננים באור השקיעה מעל הערבות. השלג האדים והזהיב ונצנץ, ונשימתם העלה הבל כשבאה במגע עם האוויר הקפוא. "כן, אני בהחלט מרוצה," אמר אדורם בחיוך. "אבל אתה לא כל כך, אני רואה. התעודד; זה יהיה מחזה שלא תזכה עוד לראות כמוהו." "עזה תקוותי לכך," אמר חירם בצינה. "לא תחכה, אולי, עוד מעט?" "לא אחכה." המלך החזיר את מבטו אל המרבד הלבן, המבהיק. "האם כל ההכנות נשלמו?" "הערב יצאו הכרוזים הרשמיים," ענה הסאטיר בפנים חמוצות. "ומה שלום הנסיך הצעיר?" שאל. "נראה כאילו הוא התרגל לרעיון," אמר אדורם בהרהור. "אם כי, כידוע לך, הוא לא נוהג לשפוך את ליבו בפני. נער עיקש." חירם נשא אליו עיניים פעורות. "נטייה תמוהה. מן הסתם ירש זאת מאמו." אדורם לכסן אליו מבט, זוקף גבה אחת.

ושניהם פרצו בצחוק.

*******************

אדורם ויועצו לא היו צוחקים, מן הסתם, לו ידעו היכן נמצא באותו רגע מושא שיחתם. למען האמת, אישטבאן היה בטוח שאביו היה מניד בראשו בארשת השלמה, וקונג לאו מחמיץ פנים; אין זה יאה לנסיך יורש העצר לשוטט על גגותיהם של נתיניו כלטאה חסרת בית.

השמש השוקעת שלחה קרניים אחרונות על מגאליסטאר. צללים החלו להתפשט ברחובות המתפתלים, בדוכני הסוחרים ובסמטאות שבין בתי הגילדות. אף שגגותיהם העגולים של הבתים האפירו והשחירו, השיש שממנו היה בנוי ארמון המלך עוד הבהיק, ואישטבאן היה יכול לראות את אנשי הצריחים הלבנים הידועים של מגאליסטאר מדליקים את האבוקות תחת כיפות הבדולח שלהם, משווים לארמון מראה של מושבת גחליליות.

זה היה מחזה מדהים, בייחוד לצופה מעל גגו המחודד של מקדשו עטור העמודים של קולדה – אחד האלים הרבים מיני ספור של מגאליסטאר. עבור אישטבאן לא היה שום עניין במקדש ובחצרו המוארת בלפידים, מלבד נקודת התצפית המדהימה- הוא נהג לבוא לשם לעיתים קרובות. אישטבאן אמנם לא התעניין במיוחד בשפות עתיקות, אולם מן המעט שידע הצליח להבין את משמעות שמו של האל; אזני-מפתח, או משהו מגוחך כזה או אחר. הוא החל לשרוק חרישית, תוהה מי המציא, לכל הרוחות, את השמות המשונים האלה ומגחך תוך כדי, לא לגמרי במודע; וכשהלפידים התקבצו לפתע ביחד, התפזרו והחלו להתרוצץ בחצר המגודרת שמתחתיו – הבין שהוא בצרות.

הוא מיהר למשוך אליו את רגליו, שהשתרבבו מעבר למעקה הגג הנמוך – אך נראה שהתנועה הפתאומית משכה אליו תשומת לב בלתי-רצויה מצד נושאי הלפידים, שנעצרו באחת. אישטבאן נצמד למרזב, נושם נשימות שקטות ואיטיות. לפתע שמע נקישה – סולם הגיח מהעלטה שמתחתיו, והושען על מפלצת האבן במכונפת ששכנה על ראש המרזב. "מי מחלל את שנתו של קולדה?" אישטבאן התכווץ עוד יותר – אך כששמע את החריקות הכבדות, שהעידו על כך שמישהו מטפס בסולם – נשען לאחור, אסף את עצמו חרש, התגלגל לצדו חסר המעקה של הגג – וקפץ אל גג הבית הסמוך. "מישהו משחק כאן במשחקים, מחלל את כבודו של קולדה – האין זאת?" אמר קול חורקני, ממש ליד אוזנו. הוא נדרך. הקול החזיר אותו עשר שנים כמעט אחורה, אל היום שבו נתפס מתגנב אל המרתפים. "ילדים קטנים התוחבים את אפם לסדקי העכברושים, עלולים לגלות שאלה התהדקו בלחיצה." הוסיף הקול בתוכחה. אישטבאן נאנק – החוצפה הממה אותו, ולרגע שקל להכניס אגרוף לבעל הקול – אך מצד שני, הוא לא רצה להיתפס שוב ולהיות מוקע כילדון חטטן. הוא התגלגל הצידה באחת, מחוץ לטווח ידו (כך חשב) של בעל הקול, ונעמד על רגליו. צללית כהה הסתמנה לפניו – מולו. כיצד הצליחו להגיע הנה מהר כל כך? תהה. התנשפות מצד הצללית טלטלה אותו, והוא קלט שיהא זה מי שיהא – הוא רודף אחריו, ומתכונן לזינוק ברגע זה.

אישטבאן זינק ראשון.

הסככה שעליה נחת היתה קרה ודוקרנית תחת רגליו היחפות, אך הוא לא השתהה עליה זמן רב מדי – בעל הדוכן שלו היא שייכת עלול לגלות ערנות יתר ולצאת לגלות את מקור הרעש. הוא צמצם את עיניו, מתאמץ לראות מבעד לחשכה שהקיפה אותו. הוא נזקק לשבריר שניה לתכנן לעצמו מסלול – והחל לרוץ.

למען האמת, תמיד חש טוב יותר בחושך, כאילו חוש ההתמצאות שלו מועצם על ידי העלטה. תרמה לכך רבות העובדה שהוא סייר על הגגות פעמים רבות ממה שהיו אביו ויועצו רוצים לדעת. הרוח פרעה את שערו ורגליו היחפות גמאו את הגגות – איש לא היה מסוגל להדביק אותו בקצב שבו רץ, או לעקוב אחרי הנתיב המסובך שעבר בו. אחרי כמה דקות נעצר, מתנשף. הוא הבחין במדליקי הפנסים ברחוב המקיף. כן, הוא בהחלט עבר מרחק מכובד למדי, ובלי ספק איבד את בעל הקול החורקני. הוא החליק במורד הקיר, נעזר בזיזים ושקעים בלתי נראים כמעט לאנשים שלא התרגלו לטפס על קירות בתיהם של אחרים.

הוא מצא את עצמו באמצע הסמטה הצרה – בשקע שניקז את הביוב, למען האמת – וקילל. הביוב פכפך לו הלאה בעליצות, מתעלם ממנו. אישטבאן פסע בזהירות מנתיבו של הזרם המצחין ונשען על הקיר בעיניים עצומות, מתנשף.

"הנה אתה, נער." אישטבאן קפא על מקומו. "אני מקווה שפרקת מעט מרץ בריצה הזו. הצעירים של היום כה תזזיתיים, הלא כן?" אישטבאן פקח את עיניו, ועצם אותן מיד בחזרה. האור המסנוור (אם כי צפוי, כפי שהודה בפני עצמו) של הלפידים הכאיב לעיניו. "אם כי יחסית לגילך – ועוד בחור חסון כמוך! למען האמת, ציפינו שניאלץ להמתין פחות זמן." אישטבאן נאנק. "איך ידעתם לכל הרוחות למצוא אותי – תהיו מי שתהיו?" "מה זאת אומרת?" התנשף הקול בהפתעה, שהיתה מהולה, כך נדמה לאישטבאן, בנימה של עלבון. "מרדף על הגגות, סמטה חשוכה, ביוב מסריח –למה ציפית?" הקול היסס לרגע, והוסיף ברשמיות: "ברכות, אלופי ונסיכי. ציפינו לך."

**********************

לא היו לו פנים.

לא היו לו רצונות. את מעט העצמיות שאולי היתה בו פעם כבר איבד לפני שנים.

הוא נוצר כדי לעבוד, חי כדי לשרת. הוא היה יכול עוד לחוש כאב, כן. זה עוד נותר בו, שריד למה שהיה פעם; אך הכאב, המחיר ששילם על כל טעות, היה עמום במוחו – ככל הדברים.

הוא נכשל, נענש, חזר כדי לכפר על מעשיו – וזו הפעם, התכוון לנצח.

הוא חיכה, אורב כצבוע בחושך ובלכלוך, ממתין. יום ולילה, חום וקור – חד הם לו. טרדותיו של גופו לא עניינו אותו עוד. לרגע קצר אחד עוד רטטה בו ההתרגשות – קלושה כפעימת לב אחרונה של גוסס – כשמטרתו ניצבה לפתע לנגד עיניו. זה שאחריו רדף בא אליו, לכאן, בסופו של דבר. הוא זינק.

אישטבאן נשען אל הקיר הלח, קולו של אביו מהדהד באזהרה באוזניו: "נסיך כס השיש הוא מטרה מפתה. נסיך חסר זהירות הוא מטרה קלה, שנופלת בחכמתה מבקר שחוט, ותעלה לי הרבה יותר. היזהר, אישטבאן; יש גם כאלה שינחיתו אגרוף בראשך לאו דווקא מתוך איבה, אלא תוך חיבה יתרה לארנקך."

הזה הדבר? גנבים? הוא היה מוקף, והם ידעו מי הוא. רוצחים פוליטיים, אם כך? אך, במגאליסטאר לא היו חילופי שושלות זה מי יודע כמה שנים. מצד שני, ייתכן מאוד שיש כאלה המעונינים - סמוך לטקסי הקבורה של אביו - במותו של הנסיך היחידי; אך, הכרוזים יצאו רק הערב. לאיש לא היתה שהות לגבש תוכנית בשביל לצוד אותו. גנבים, אפוא.

הוא עצם את עיניו – אף שהדבר הכאיב לו – חזק ככל שהיה יכול, עד שהעלטה היתה מושלמת. מרפקיו גיששו ומצאו רווח בלבנים שמאחוריו – מספיק כדי להיאחז בו, להשליך את גופו קדימה ולפזר בעיטות פרועות על נושאי הלפידים. תוכנית מצוינת.

הוא ידע בלי צל של ספק שאין לו סיכוי.

הוא נאנח וויתר, ידיו צונחות לצדדיו. הוא תהה איך יראה אחרי הטיפול הקוסמטי המקיף שנראה שהוא עומד לקבל. ואז ראה את האיש.

"מה זה?! גנבים מחורבנים? אני אראה לכם מה זה…" איש גבוה ורזה יצא בחיפזון מתוך הסמטה. בידיו אחז מוט חלוד ומעוקם, אותו נופף בפראות רצחנית לכל הכיוונים, תוך שהוא ממטיר קללות נמרצות על העולם, ועל הכנופיה נושאת הלפידים בפרט. אישטבאן, שהצליח לפקוח סוף סוף את עיניו בלי להסתנוור – ראה לתדהמתו קבוצת נשים זקנות מקרטעת אל מעבר לפינה. הוא חש את פניו מתלהטות – להפחיד נשים זקנות ומסכנות…- ועוד רגע הוא היה רודף אחריהן כדי לבקש את סליחתן; ואז ראה את האיש הגבוה שב במרוצה. הוא נעצר כמה צעדים לפני אישטבאן, אומד אותו בסיפוק. אחת מעיניו פרכסה מעט.

לפחות את זה אני חייב לו… אישטבאן פסע צעד אחד קדימה, והושיט יד ללחיצה; האיש מיהר להושיט לו יד להוטה, חיוך לעגני מרחף בזוויות פיו. אישטבאן חש את ציפורניו המזוהמות של האיש מכאיבות לו בלחיצתו האיתנה להפתיע. חיוכו של האיש התרחב, ואישטבאן מצא שגם הוא מחייך. הוא הצטמרר לרגע, והתכרבל במעילו. הקור הפתאומי של הערב היה עז להפתיע, כמעט כמו הערפל, שוודאי שלא היה שם קודם. אישטבאן חש דקירה פתאומית ברקתו. הוא ניער את ראשו כבעווית, והעולם חזר למיקוד.

והאיש ראוי להכרת תודה – ארוחה חמה, למשל, ואולי חדר משובח יותר מזה שהתגורר בו עכשיו. "לדעתי כדאי שתבוא איתי," אמר לאיש. חיוכו של האיש התרחב עוד, והוא הנהן לעברו, מרוצה.

אישטבאן היה מאושר.