יא-מא-קאן

סיפור פנטזיה מקורי מאת הדס משגב

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

פרק 11

'חסרת הגבולות', כינו אותה. בת האלמוות. מסדרונותיה וסמטאותיה וקשתותיה היו כולם מתמתחים ומתארכים עם כל שניה שחלפה, כל עוד היו מחשבות שראוי לחושבן.

מאיאן איבדה את מנין הימים כבר מזמן, וגם את דרכה. תועה במסדרונות הספרייה של מאראגו, היא היתה כעת מתוסכלת מתמיד. לא היה לה מושג איפה היציאה, למרות שלפי חשבונה הלכה כבר קילומטרים על קילומטרים. בהתחלה עוד היתה רצה במשך שעות, מבוהלת יותר מכפי שהסכימה להודות בפני עצמה. אבל אחרי כמה ימים נהפך החיפוש הקדחתני לטיול איטי – והיא היתה מיואשת. כמעט.

בהתחלה מאוד כעסה. להיזרק ככה סתם לחברתם המגחכת של ספרים מרקיבים – מי הם חושבים שהם בכלל?! אך מאחר ולא היה לה כל כך על מי לכעוס – היא נרגעה, בסופו של דבר (והספרים, כמשתמע, היו אסירי תודה). עכשיו היתה עצבנית רק לפעמים – כרגע, למשל.

כל יום, בדרך כלשהי, היתה מוצאת ארוחת בוקר במקום שבו ישנה בלילה הקודם. זה לא היה מוצלח במיוחד – היא זכרה במעומעם משהו שקונרי אמרה על זה שקוסמים לא יכולים לאכול אוכל שנעשה באמצעות קסם. כנראה שרוב הקוסמים לא אכלו כלל –או שהיתה להם קיבה חזקה מאוד.

מאיאן התבוננה בבלילה האפרפרה, העיסתית, בשוויון נפש. היא הרימה לרגע את הקערה, סוקרת אותה בעיון מכל צדדיה. ואז, באיטיות ובכוונה, הפכה את הקערה והניחה לדייסה לנזול על השטיח המרוקם והיפה. כשנותרו רק משקעים של רסק קשקשים אפור בתחתית היא התמתחה, והטיחה אותה ברצפה, מתמלאת סיפוק לשמע קול הנפץ.

"לא הייתי רוצה שתעשי את זה שוב." האיש המרגיז שהכירה בשם גומע, שהיה מעורב במידה משמעותית ביותר בצרות שלה - דבר שהכניס אותו אוטומטית לרשימה השחורה - נשרך בעקבותיה בימים האחרונים. מן הסתם הזקנה החליטה להצמיד אותו לעקביה – אם כן שיבושם לו. לא היה לה אכפת – ואם הוא יצליח לברר לאן בדיוק מועדות פניה, הרי שגם היא תשמח לדעת.

היא המשיכה להתקדם לאורך המעבר בפסיעות איטיות, מקפידה לדרוך על כל השברים. הגומע נאנח.

"מה, זה לא מוצא חן בעיניך?" התעניינה. זו היתה, למען האמת, הפעם הראשונה שפתחה את הפה כדי לשוחח אתו. "לא אכפת לי מהלכלוך," רטן. "זה יתנקה מעצמו. הנקודה היא – אין לך כבוד לספרים." היא הסתכלה עליו. "כבוד?" "כן, כבוד." הוא נראה מהורהר, כאדם שתוכניתו עלתה יפה והוא שוקל כעת את צעדיו הבאים.

"רוצה לראות משהו?" שאל. "כן, את היציאה." אמרה מאיאן בציניות. "מה אתה כבר רוצה להראות לי?" "ספר," אמר ברצינות. מאיאן פערה את פיה בתדהמה מזויפת. "ב-א-מת? ספר? כאן?!" הוא מלמל משהו בתגובה, אבל הסתובב והתחיל ללכת. אחרי בירור קצר שערכה עם עצמה, החליטה שאין לה משהו מיוחד לעשות ברגע זה – והחלה לפסוע אחריו.

הוא לא הכיר את מבוך המסדרונות המתפתל טוב יותר ממנה – היא יכלה לשמוע אותו סופר את הפניות. היא כבר היתה בקיאה מספיק כדי לזהות חלקים מסוימים שעברו בהם. במידה רבה היה זה בזכות ציוני דרך משונים שהוצבו שם כגון בארות, עמודים, ומסיבה לא ברורה גם קיפודים מזכוכית.

אבל אחרי זמן מה הבחינה שאין לה מושג לאן הם מתקדמים.

הנברשות החלו להתעמעם במהירות, וקולות צעדיהם הוכפלו והדהדו מהקירות. מוזיקה בטונים נמוכים, מלווה בתיפופים איטיים, נשמעה מסביב – מכל כיוון. זה היה דבר נוסף ששמה לב אליו - למקום היה מן חוש הומור מעוות, שהוסיף אפקטים משלו לתחושות ולמצבי רוח. אמנם אצלה, רוב הזמן, היה מדובר ברעמים – אבל פעם או פעמיים היא הצליחה לראות כמה צבאים חומקים להם בינות למדפים.

האור התעמעם עד שנראה כאילו כבר שעת בין ערביים מאוחרת – מה שהיה מן הסתם אפשרי - ועיניה התחילו לכאוב. והיא התחילה להסתקרן.

לבסוף הגיעו לדלת שתחמה ביניהם לבין קבוצה של מסדרונות – אזור חדש. הוא פתח את הדלת – וכאילו שהחושך קרן מהפתח, והעלטה נהייתה יותר מוחשית. "עכשיו את נכנסת פנימה," הודיע לה, מסמן לה בידו ומצביע על הכניסה. אז היא נכנסה.

שום דבר לא הכין אותה לאור שנדלק בבת אחת –דמעות פרצו מעיניה, והיא פתחה בשפשופים נמרצים. כשהצליחה, לבסוף, לפקוח את העיניים – האור היה רך יותר, ולרגע חשבה שדמיינה את ההבזק הפתאומי. ואז ראתה את המרבו.

**************************

"גבירה…" החל טוי בהיסוס, מנסה להסב את תשומת ליבה האדישה של האישה שמולו. הם כינסו את הישיבה הזו למטרה מסוימת מאוד – והוא נזהר שלא לבצע שום מחווה העלולה להתפרש כעלבון העלול לעצבן אותה. "כן?" היא דווקא חייכה, בערך. מצוין – נותר לו רק לקוות שמצב הרוח שלה ימשיך במגמה זו. "חשבנו… שצריך לסיים עם זה. שהחלק השני קצת מיותר." עיניה ננעצו בו. הוא טעה – מצב רוחה היה כתמיד – אבל היא לא אמרה דבר. הוא נשם עמוק ופתח את פיו כדי לנסות לרכך במקצת את מה שאמר- אך ארגו התפרץ לדבריו, בחוסר זהירות מופלג: "בשביל מה להחזיק אותה פה? היא לא תביא לנו שום תועלת. היא חצופה ומרדנית, ואם היא מסתובבת שם, הרי שעליה לשהות בכלוב עם שבעה מנעולים-" "זה נעשה, הגבירה. היא בתוך…" הגומע, שהסתער לתוך החדר תוך שהוא פונה אל מייחרבנח, השתתק פתאום כשהבחין בארגו. הספרייה היתה תמיד אחת הנקודות החלשות שלו. "מה, לעזאזל, עשית?" שאל בקול שקט. "מה שמצאתי לנכון." נימת קולה היתה יבשה ועניינית, חסרת הבעה. "אבל מה, לכל הרוחות, ציפית שיקרה?!" הוא קרא, רותח. "הרי לא את תרדי ממרום מעמדך ללמד אותה-" "יהיה לה מורה." נימתה היתה צוננת בה במידה ששלו היתה רותחת. ארגו לא התייחס: "אבל את יודעת שזאת טעות! אנחנו לא צריכים אותה, היא החצי הלא נכון – היא בכלל לא היתה אמורה להיוולד!"

טוי משך בשרוולו, מנסה לרמוז לו בעדינות שיסתום את הפה. אבל ארגו המשיך בלהט, קולו מתגבר לצעקה: "למה אי אפשר פשוט לתת לה ללכת? או שבאמת התכוונת לשמור אותה בכלוב? לבחור בשבילה? לא הצלחת לשמור אפילו אותה בחיים-"

"די."

הנימה השקטה, ההחלטית הזאת, כאילו שפכה דלי של מי קרח על הזעם שלו. היא הביטה בו, ולרגע היה נדמה לו שראה משהו מהבהב בעיניה – אבל ברגע הבא כבר חלפה בו צמרמורת והוא הרגיש איך הוא קטן ומתכווץ מול מבטה הנוקב. "אני… לא התכוונתי…" החל למלמל, קולו נחנק. מייחרבנח המשיכה להביט בו במבט יציב. "אתה צודק," אמרה לבסוף. "לא שמרתי עליה מספיק. ולא אחזור על הטעות הזו שוב."

והיא יצאה מחדר הישיבות, הדלת מוגפת מעצמה אחריה, ללא קול.

***************************

ואכן, היה זה מרבו – היא ראתה תמונה שלו פעם בספר הלימוד – למרות שבמציאות הוא היה הרבה יותר גדול, והרבה יותר מכוער; היו לו משקפיים.

מאיאן התקרבה אליו בהיסוס מסוים. הוא ישב מאחורי מכתבה מעץ כהה, ולפניו היתה מונחת ערמה גדולה של דפים, כרוכים יחדיו; הוא עלעל בהם כשעל פניו ארשת חמורת סבר.

"אה… סליחה?" מלמלה בקול ניחר במקצת, לנוכח פניו הזעופות של המרבו. "לשירותך, עלמתי" קרקר, לוטש בה את עיניו. הן היו צהובות. "במה אוכל לעזור לך?" מאיאן חשבה לרגע. "אני מחפשת… אה… " ולרגע קפצה למוחה המילה 'יציאה' - אך אז נזכרה בדבריו של הגומע, כששאלה מה הוא רוצה להראות לה. "ספר," אמרה בביטחון מחודש – אם כבר אז כבר. "אני מחפשת ספר," חזרה. המרבו שילח בה מבט חודר מעל למקורו. "הום, מעניין. איזה מין ספר, בדיוק?" "אה…" מאיאן התבלבלה לגמרי – לא היה לה מושג. "אני לא ממש יודעת," אמרה במבוכה. "על מה אתה ממליץ?" המרבו חייך. אין זה דבר של מה בכך, לראות מרבו מחייך – בהחלט מדובר במחזה יוצא דופן. "על כולם כאחד," אמר בחגיגיות. "האם הכרטיס שלך ישנו כאן?" "כרטיס?" חזרה מאיאן, בבלבול רב יותר מקודם. "איזה כרטיס?" "כרטיס ספריה," הסביר המרבו בארשת סבלנית. "כדי שתוכלי, אה, לקרוא. מה שמך?" "מאיאן." אמרה מאיאן, מנסה לעמוד על קצות אצבעותיה ולהציץ, בעוד הוא רושם משהו על אחד הדפים שלפניו. "ובת כמה את, העלמה?" שאלה טובה. "שלוש עשרה ומשהו, נדמה לי," ענתה. הוא הפסיק לכתוב והביט בה בהשתאות, עיניו פעורות לרווחה. "אלים…" הוא השתנק. זה נשמע קצת כמו התעטשות. "שלוש עשרה שנה, שלוש עשרה שנה!" מלמל בהתרגשות, הופך בדפים ומפזר אותם לכל הכיוונים. "תקופה הרת אסון - אם כך, את מוכרחה להיות הבת של-" הוא תפס את עצמו, והבליע את יתר דבריו בשיעול רם וחורקני, כשהוא מנפנף בכנפיו בחוזקה. מאיאן אחזה בכוח בקצה המכתבה שלו, מייצבת את עצמה. "מה אמרת?" שאלה, נשמעת לרגע כמוהו בדיוק. הוא המשיך לטפוח בכנפיו בכוח, משתעל. היא הצליחה לייצב את קולה. "אמרתי, 'מה אמרת!'" עיניו של המרבו בלטו מחוריהן. "לא אמרתי דבר!" צווח. "באמת בחיי לא אמרתי!" גם לשמוע מרבו מצווח אינו דבר של מה בכך. מאיאן אטמה את אוזניה בכפות ידיה וצרחה בחזרה, מנסה להתגבר על הרעש שהקים: "בסדר! אתה לא אמרת ואני לא שמעתי!" המרבו הפסיק לצרוח והביט בה, מתנשף, במבט מפוחד. "אממ… טוב, אז מה עם הספר שלי?" שאלה בנימוס ובחיוך, מקווה שהוא לא יתחיל שוב. המרבו הדף אליה במקורו את הדפים הכרוכים שלפניו – ואילו היו לו ידים, היה מן הסתם משליך אותם עליה. "תחפשי בקטלוג!" קרקר.

מאיאן, כמעט כורעת תחת כובד הערמה – ה'קטלוג' – מיהרה להסתלק משם אל אחד מאחורי המדפים, מקללת. היא קרסה על הרצפה, מתאמצת להרים את הדפים אל ברכיה, המחשבות טסות בתוכה במהירות של רוח הצפון: יכול להיות שהוא מטורף ויכול להיות שהוא רק עושה את עצמו, כמו כולם כאן. רק צריך להיות חביבה ונחמדה – זהו, לחכות עד שיפלוט עוד משהו. "זה המזל שלי," רטנה לעצמה בקול, " המזל המיוחד שלי, שעושה שהיחיד שיודע עלי משהו – הוא ציפור מטורפת!" נדמה היה לה ששמעה מעין חצי קרקור נעלב מאחוריה.

היא התעלמה ממנו ופתחה את הקטלוג.

היו שם אותיות מעוותות במקצת, כתובות בצורה מעט שונה משהכירה, אף שהצליחה לזהות אותן. הן היו, כולן, באותו צבע, אורך ועובי. הן היו אחידות לחלוטין.

כשאתה בור, וידיעותיך אודות העולם אינן עמוקות יותר מבריכת סרטנים – בהכרח אינך מבחין בסכנות במקומות שאחרים מוזהרים בהם באמצעות קול קטן בראשם. מאיאן החלה לקרוא.

"ק-קטלוג" מילה מוזרה, ומוזרים עוד יותר היו אותם טורים-טורים שנרשמו תחתיה. זה נראה מאוד משעמם.

"אני לא רוצה את זה!" הודיעה למרבו, שהביט בה בהפתעה. "זה לא מעניין," ניסתה להסביר נוכח פניו. "זה נראה , אה, כמו רשימה של מטלות יומיות." למרבה תדהמתה, המרבו הפך להיות רגוע הרבה יותר. "נו-נו," קרקר בשביעות רצון "נראה שאת בכל זאת לא היא..." מאיאן ניתרה על הדלפק שלו והתיישבה בשיכול רגליים. " לא מי?" שאלה בעניין. "קודם חשבתי שאמרתי יותר מדי," הודיע לה המרבו בחומרה "ואז התברר שאת לא האדם שחשבתי שאת, זה הכל!" "טוב," אמרה מאיאן במשיכת כתפיים. ואז, מכיוון שלא היה לה דבר טוב יותר לעשות, החלה להציק לו בשאלות: "מה אתה עושה?" "את מה שאני אמור לעשות," קרקר המרבו בזעם "ואיני תוחב את מקורי לעסקי אחרים!" "סליחה," אמרה מאיאן בענווה. "תגיד – אתה כועס עלי כי לא רציתי לקרוא את הספר שלך?" זה היה, אתם מוכרחים להודות, מעל ומעבר לסבלנותו של המרבו ההגון ביותר, והוא צרח בזעם: "לא, זה מפני שאת מפריעה! כן, כי אין לך שום כבוד לספרים – וזה בכלל לא ספר!"

"אתה מוזר," אמרה מאיאן בהרהור. "מצד שני, אתה מרבו, ומצד שלישי –אתה בהחלט לא הדבר המוזר היחיד כאן." הוא נחר בכעס ומאיאן, במחווה של רצון טוב וגם קצת מתוך בושה, החליטה להפגין חביבות: "אז אולי, אה, אתה יכול לספר לי על מה זה? פשוט, אה, אני... אני אוהבת לשמוע סיפור, לא לקרוא – " אפילו לעצמה היא נשמעה מטומטמת, וויתרה בתסכול על המשך הדברים – הנה, זה מה שקורה כשמנסים להתנהג בנימוס.

אולם נדמה שחמת המרבו שככה במקצת: "זה לא סיפור, ילדה בורה," אנפף. "אלה כל הסיפורים כולם!" "אה?" היא לא ממש הבינה – אבל זה התחיל להישמע מעניין. "אה, לא קלטתי כל כך – תוכל לחזור על זה יותר לאט?" המרבו נעץ בה עיניים מאדמות וקרקר, בקול שהבהיר שהוא מתכוון לחזור על דבריו פעם אחת בדיוק: "'חסרת הגבולות', כינו אותה. בת האלמוות." קולו נעשה חולמני, מרותק, כאילו הוא צופה במשהו שהיא לא יכלה לראות. היא הקשיבה לקרקור השקט, אחוזה בחבלי קסם, צל עמום של זיכרון מפעם בה ולרגע חשה כי היא יודעת מה יאמר עוד לפני שדיבר.

"בת האלמוות, כל עוד תמשיך האנושות להתקיים. כל הסיפורים, השירים, החיבורים המדעיים, ספרי נבואה וכתבים משוקצים שנכתבו על ידי שדי הגיהינום (אשר כתב ידם, כידוע, אחיד לחלוטין) וסווגו כ'לא לקריאה' בקטלוג – והם לא עשו דבר. הם פשוט היו שם, ממתינים לסוף הסיפור. כשסיפור משתחרר לאוויר העולם - הוא לא ינוח שוב עד שיסתיים. כפי שלמדו, על בשרם, טירונים צעירים מדי. מסדרונותיה וסמטאותיה וקשתותיה היו כולם מתמתחים ומתארכים עם כל שניה שחלפה, כל עוד היו מחשבות שראוי לחושבן." הוא הציץ בה, כמנסה לבחון את הרושם שעשו עליה דבריו, והמשיך: " וכאן כתוב גם איפה אפשר למצוא אותם." היא הרגישה כאילו היא רק מתעוררת, שהיא אמורה להבין משהו – לא, זה נעלם. היא התחילה לחשוב על זה, כששמעה אותו ממלמל לעצמו "זו, למרבה המזל..." זה היה מרגיז. "שוב אתה מדבר לעצמך ולא מתייחס אלי," האשימה אותו. "ועכשיו תגמור את הכל עד הסוף – מה לעזאזל הדבר שאתה מקשקש עליו כל הזמן?" המרבו לכסן אליה מבט. "אני מניח שלא יקרה שום נזק אם אגיד לך, למרות שזה בהחלט ולגמרי לא עניינך," הודיע לה. "אז ככה: בורה שכמותך, בוודאי אינך זו שציפיתי לה, זה הכל." "ב-אמת?" אמרה מאיאן בציניות נעלבת, "ולמי ציפית בדיוק?" "אוה, זה סוד," קרקר המרבו בהתרגשות "אז אל תספרי לאף אחד." מאיאן לא התרשמה. "היא, כך נודע לי, תבוא ללמוד כאן." "מי זאת היא?" שאלה מאיאן בסקרנות, וגם ברוגז על כך שהוא חייב לדבר בצורה המסתורית הזאת. המרבו גיחך. "בתה של קעיידה, כמובן," קרקר, מנמיך את קולו למה שכנראה נחשב בעיניו לחישה. "נכדתה של הגבירה."

***************************

מסופר באגדות העתיקות של השבטים הקדומים שבסוף ימיו, ככפרה על חטאיו ועל חטאי עמו, היה המלך יוצא אל מותו- לרוץ עם העדר, לחיים ולמוות: להניח את צווארו על גזע העץ תחת הגרזן; להשליך את עצמו מראש הצוק הגבוה ביותר להתנפץ אל הים המסולע שמתחת; לפסוע אט לתוך מדורת המוקד, להבותיה מלחכות ושורפות את גופו.

כך או כך, הרעיון הכללי היה ברור.

"אך, אדון כס השיש לא נוטש אתכם לבדכם!" סיים אדורם את נאומו המצועצע, מנסה להחניק את תחושת הקבס שעלתה בו כתגובה למילים הנפוחות. "אדורם מגאליסטאר מוותר על כס השיש מרצונו וממנה את בנו היחיד והחוקי, אישטבאן מגאליסטאר, ליורש הסמכות אחרי הסתלקותו." הוא נרתע מדיבור על עצמו בגוף שלישי, אבל חירם התעקש – טען שחוקי הטקס מחייבים זאת. לא משנה, כל זה כבר ניצב הרחק מאחור. הוא נשא את עיניו להביט בהמון השותק שמתחתיו.

הם היו גברים צעירים בשיא אונם, זקנים שתבונה שכנה בעיניהם, נערות צוחקות בסינריהן המתנפנפים, ילדים קטנים שיגדלו יום אחד; הם היו פועלים עמלים וקשי יום, ראשי גילדות בבגדים מסורתיים מפוארים, גברות רברבניות שיופיין טמון בעושרן, קבצנים שקבעו את ביתם בקרנות הרחוב; הם היו טיפשים וחכמים, יפים ומכוערים, עצובים ושמחים, רציניים – וכאלה שידעו להביט; הם היו שלו; אך לא עוד.

"היו שלום," אמר, מחנק מוזר בגרונו.

והם הריעו לו, בפעם האחרונה.

כך נכתב ברשומותיה של איליה מגאליסטאר, לזיכרון ולעדות. סופר על המלך האהוב מכל המלכים, שהקריב את נשמתו למען עמו, ויצא להיות בעבורם טרף לזאבים הטלואים של החורף. שיערו האפור עדיין – על אף גילו המתקדם – נפרע ברוח הקפואה ונשזר פתיתי שלג בעת שדהר אל שערי האבן האדירים של חומות המשמר של מגאליסטאר, אחרי טקס העברת כס השיש. עיניו, כך העידו אנשים, שילחו ברקים על סביבותיהן, וכל כולו נראה כדמות אחד מגיבורי קדם, כשדהר כך אל מותו בערבות. וכל העם הריעו לו.

******************

ובהגיע המלך הזקן אל הערבות המתין לו שם הקונג לאו, יועצו וידידו משכבר הימים; והוא נטל את מושכותיו של המלך כדי להשיב את סוסו לעיר בחסות החשיכה, לא לפני שנפרד ממנו במילים נרגשות – "היה שלום, אוויל שכמותך." ואיש לא ראה את המלך, שכעת כבר לא היה מלך, מלכותי יותר משנראה כל ימיו, ניצב לבדו בערבה הפתוחה - ואיש לא ראה את עדת הזאבים הטלואים , שצלעותיהם בלטו מבעד לעורם, גולשת חרש מעל הסלעים החשופים לקול קריאתו. וכשעלתה השמש על השלג יכולת לדמות אותם מרחוק – עדת זאבים כחושים למראה, רצים בעקבות מנהיגם הכסוף.

אך כל זאת – מעולם לא סופר.