יא-מא-קאן

סיפור פנטזיה מקורי מאת הדס משגב

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

פרק 12

ויש אומרים....

אך, דבר מכל אלה איננו אמת.

***********************

עורב שחור, בודד, נחת על ראשו של הפסל כשהוא טופח בכנפיו, צורח את גורלו של העולם. רוח מרירה נשבה, משטחת את העשב הכמוש, מחליקה דומם על פניהם האפורות של פסלי המואי, שמעולם לא הביטו אל הים.

מראשית הזמנים ניצבו שם, עוד בטרם עשה האדם את צעדו הראשון על הקרקע, סדורים במעגל , משקיפים זה אל פניו של זה – וגבם אל הגלים.

טה-אנואה היה שמו של האי, ויש שכינו אותו טה-פיטו. אולם, שמות אלה נשכחו לפני עידן ועידנים – או שמא לא היו קיימים כלל – ורק הרוח הקפואה, המייללת, עוד זכרה אותם. אך משמעותם נותרה כשהיתה.

כמתוך הערפל עולה האגדה העתיקה – האגדה שאיש מעולם לא סיפר – אגדה על האי הניצב בטבורו של העולם, האי שבן אנוש רגיל לא יימצא לעולם, האי השייך לפסלי המואי – אותם ראשי אבן כבירה וחשופה, שעיניהם הזועפות תרות את נחלתם בקנאות, שומרות על האי מפני זרים.

ואכן – לא לחינם צרחה הרוח בשיגעון, מכה בסלעיו מכוסי הטחב ומסעירה את הגלים שסביבו; לא לחינם נחה אדמתו תמיד תחת עיני הפסלים, ריקות ודוממות; לא לחינם נקרא האי טה-אנואה.

שכן כאן, באי זה שאותם שלפני אלפי שנים – אלה שחיו אך מעולם לא התקיימו כינו אותו 'אי הפסחא' – אי זה , של רוחות ועורבים ואבן חשופה – אי זה, אכן, היה צירו של העולם.

בראשית, כך סופר, היה הזמן, סובב ומסובב עד אין סוף. ודמות היתה לו, לזמן, דמות פניו של העולם. ואז בא האדם, וציר העולם השתנה.

שלושה גלגלים היו שם, מסתובבים. הראשון לעתות החולפות על פניך, והמביט בו בעיני בני תמותה היה רואה רק ריק שחור – את סופו שלו ואת סופם של כל הדברים שיהיו.

השני למציאות, ועליו ניצבה פיסת מתכת קפואה ומלוטשת, והמביט בה היה רואה את עצמו, אך ימין הפך שמאל ושמאל לימין.

מראות לא משקרות.

והשלישי – דומם וקודר ניצב על מקומו, ואין לדעת אם תבע כיוון משלו, או שמא נכפה עליו להסתובב, ואולי עודנו ממתין שם – ממתין לאדם.

**********************

"והאדם בא, כהן" אמר הרב מג חרש. "והאדם מצא את ציר העולם. תקופה רעה היתה זו, כהן, של אש ועשן ודם המחלחל אל האדמה הנאנקת. כך היא טענה – ועודה טוענת גם היום. אך..." הרב מג בהה נכחה כאילו הוא צופה בתנועת החיים מעבר לקיר. "גם אני חשבתי כך, כהן. אך נוכחתי לדעת שטעיתי." אלדן שתק. הוא כבר היה רגיל לדיבור הזה, אטי ולא ממוקד. ולבד מזאת – כשהרב מג מודה בטעויות, מי יודע אילו סודות עלומים יתגלו?

"סוד שמעולם לא עלה בדעתך, כהן." הקול הקפוא חתך את מחשבותיו. גם בלי להביט, ידע אלדן שהרב מג מחייך – חיוך דק וקפוא, כמו להב של סכין. "הסוד הגדול ביותר בעולם, וביקום כולו. סוד על דבר... שמעולם לא קרה." אלדן התכווץ במודע, ומין כבדות נוראית – תחילת תחילתה של הבנה - החלה להתפשט בו. הוא לא רצה להמשיך ולהקשיב – אך לא היו קולות אחרים במגדל, כמו ינק החלל את כולם. "מהו הסוד?" קרקר, קולו צרוד אחרי השתיקה הממושכת. הוא אמר זאת ביראת כבוד כה גדולה, עד שהרב מג הואיל לחונן אותו במבט. "אספר לך, כהן. ויום יבוא, וידעו זאת כולם." האש הבהבה במנורת השמן, מתכווצת ומתפשטת עד שעוררה בחילה באלדן, שהביט בה. הרב מג בהה בה גם הוא, אבל ניכר שהוא לא רואה אותה.

"זמנים גדולים באו על עולם – ימי שלטונו של הגזע האנושי. האדם למד ועקר את סודותיו הגדולים של היקום, וקנה לו שליטה עליהם. האדם הצליח לגבור על האלים." הרב מג עצר לרגע, עוצם את עיניו כנזכר.

"ואז באנו אנחנו, כהן. שלושה היינו אז, בימים שלא היו – ואני התמים שבהם. פותיתי לחשוב שהגזע האנושי קרב לסוף ימיו, שמחלה ממארת פושה בו ואוכלת אותו מבפנים; שרודנותו לא מוסרית, ואכזריותו אינה מוצדקת. קל היה להאמין בזאת, באותם ימים. אך... ששת אלפים שנה חלפו מאז. הכרתי בטעותי, ועיני נפקחו אל מול האירוניה שבדבר – גזע השליטים, אדון היקום – שנדחק לקרן זווית, כשהחלו האחרים להופיע. אך, זה לא שינה דבר ממה שעשינו." אלדן לא רצה לשמוע אותו יותר, והרגשת הבחילה שלו התחזקה והלכה, והוא ידע מה עשה הרב מג בעבר – או שמא היה זה העתיד, הוא כבר לא היה בטוח – ומה הוא מתכנן לעשות.

"אמת, כהן." אמר הרב מג בשקט.

"סובבנו את הזמן."

***************************

השלג הגיע גם לסולוויה לבסוף, וצבעו אפור מלוכלך; לא המרבד הלבן הזוהר מהערבות, ואפילו לא הגבישים הקפואים, החדים שבראשי ההרים; זה דמה, יותר מכל, לצבעו של אווז שערך תגרה עם חברו, ויצא לחגוג את נצחונו בביוב העירוני.

האחות נמייה בילתה את מרבית השבוע עמוק במרתף, חוששת להוציא את אפה החוצה. האחות שפירית, מנגד, בחרה להדביק אותו לחלון תוך צפייה בשלג, עד שנהיה כחול ואדום והיה צורך לחמם את השמשה בכדי לנתקו. האחות הגדולה, לעומתן, בילתה את זמנה ליד האח, כשהיא מביטה בחיוך פעם בזו ופעם בשניה.

היא כבר ראתה שלגים רבים.

חורף כזה, אכן – ציינה לעצמה – לא ראתה זה שנים; והאחיות לא ראו שלג מימיהן, בזכות מה ששמר על המצפה שלהן מפגעי מזג האוויר. זה לא היה בדיוק קסם – היא העדיפה לכנות זאת, אה, התמודדות רוחנית.

היא התנדנדה בכסא החורק ששלפה אחת העירוניות מן המרתף, ארשת מהורהרת על פניה. היא שנאה המתנות, ובייחוד כאלה שלא ידעה כמה זמן יימשכו – או למה היא ממתינה בדיוק. כפי שנראו העניינים כרגע, הוביל המרדף למבוי סתום; אך, היא ידעה שמשהו מתרחש.

היא חשה זאת בעצמותיה, בתודעתה שאמרה לה שמשהו קורה – מן הרגשה כזאת לא נוחה – אם כי מה, לא יכלה לקבוע. קול זערער בקדמת מוחה, שהיה נוהג להטריד אותה כשנחה עליו הרוח, הודיע לה נחרצות שהיא יודעת בדיוק מה קורה, אבל לא רוצה להסתכל. הוא התווכחה אתו שעה ארוכה, ולבסוף פרשה בתואנה של כאב ראש; הקול הוסיף להדהד זמן מה בראשה, מצחקק.

הערב היה קר, למרות האש הבוערת. השלג הפסיק לרדת סוף סוף – האחות הגדולה האמינה שהשלג בסולוויה מגיע מלוכלך – והשמים נגלו מבעד לעננים, מבהיקים בכחול שחור, עמוק וקפוא, והירח חותך בהם בחרמשו. הירח.

חרמש.

"לא". לאטו שפתיה בד בבד עם הידיעה שדווקא כן – שכן, חכמת ימי קדם שזכרה, לימדה אותה לקרוא את מנין הימים על פי הלבנה. ומה שקראה כעת לא מצא חן בעיניה כלל וכלל.

היא התבוננה סביבה במהירות, לוודא שאיש לא הבחין ברגע הבהלה שלה. נראה שחששה לשווא – כחצי תריסר אחיות התגודדו, מצווחות, מסביב לאחות שפירית תוך השאת עצות מועילות בנוגע לניתוק חוטמה הקפוא מהזגוגית.

היא החזירה את מבטה אל החלון, מקווה שהזקנה קפצה עליה, והיא טעתה בקריאה.

החרמש חייך אליה את חיוכו העקום, הלעגני. הוא היה דק ומרושע; היום הראשון לאחר המולד. עוד שבועיים הוא יהיה עגול, וחיוכו שבע רצון. עוד שבועיים יחול חג אמצע החורף – ועמו דברים רבים, שמוטב להם שיישכחו. עוד שבועיים...

עתה ידעה למה היא ממתינה.

*****************

"

נו? מה דעתך?" שאלה קונרי בהתרגשות, מקפצת סביבו בעליצות. "ארר.. יפה מאוד, כן, רק עכשיו, בבקשה, תורידי אותי?" קונרי הפסיקה לכרכר והתבוננה בארגו ההפוך, שתלה מהתקרה. "אוי", אמרה בארשת חרטה. "אנ'לא חושבת שאני זוכרת איך עושים את זה..." ארגו נהם באיום. "אתה הורס לי את כל הכיף," התלוננה קונרי. היא נקשה באצבעותיה. הקסם שחרר את ארגו, שצנח אל הרצפה והצליח להזדקף בגלגול מוצלח. קונרי נראתה מאוכזבת. "אני יודע. ואני נורא נהנה מזה," אמר בקריצה. "קונרי רטנה משהו. "מה את ממלמלת שם?" חקר. "אני רוצה לצאת מפה," אמרה בקול רם מעט יותר ממה שהתכוונה – ובוודאי ממה שארגו רצה לשמוע. הוא נאנח. "לאן?" שאל בנימה מתעניינת. "לא יודעת," זעפה קונרי "אבל נמאס לי לשבת כאן בחדר המסריח." היא עצרה לרגע. "איפה מאיאן?" השאלה הפתיעה אותו כמו אגרוף בבטן. "שאלה טובה," אמר בשקט. "ואם החדר מסריח, זו אשמתך בלבד." "אתה מתחמק," החלה קונרי. "גם טאטוא לא יזיק כאן, את יודעת," המשיך באותו טון מעצבן שלו. "את יכולה אפילו לפתוח את החלון." "אני אברח," אמרה בשקט. "אני אלך לחפש את מאיאן." "לא, את לא," אמר ארגו במאור פנים. "את תישארי כאן ותהיי קוסמת." "ואם אני לא רוצה?" רגזה קונרי. "מי אתה בכלל שתכריח אותי?" ארגו חייך. "עדיף שלא תדעי. ואגב, אין טעם שתכעסי עלי. זו לא ההחלטה שלי מי הולך לאיפה, אחרי הכל." "הגברת הזקנה," קונרי החלה ללעוס שוב את שערה, מהורהרת. "ראיתי אותה רק פעם אחת, אבל היא בעצם שלחה אותי לפה – אולי אם אני אבקש ממנה יפה..." נחרה רמה מכיוונו של ארגו קטעה את מחשבותיה. הוא התקפל, דמעות בעיניו, וצחק בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. קונרי התחילה להתעצבן. "תפסיק את זה," אמרה ברוגז. "למה אתה צוחק? זה לא כזה רעיון גרוע..." ארגו המשיך לצחוק. "וחוץ מזה – באמת, איפה שמתם אותה? מאיאן, זאת אומרת. אני לא מצליחה לדבר איתה יותר.." קונרי עצרה באחת למראה ההבעה ההמומה שעלתה על פניו. היא זזה באי נוחות, תוהה מה כבר אמרה. עיניו עקבו אחריה. לבסוף אמר בשקט, עד שבקושי שמעה אותו: "מה אמרת?"

קונרי הביטה בו במבוכה. "רק שאלתי איפה מאיאן, ואתה נהיית כזה מוזר..." "לא," הוא קטע אותה. "מה שאמרת אחר כך." קונרי חשבה לרגע. "אמרתי שאני לא יכולה יותר לדבר איתה – אתה יודע, כמו מה שקרה על הספינה. וגם כמה ימים אחרי. אבל מה הבעיה במה..." "לעזאזל," אמר בפיכחון. הוא קם לצאת. "אני מצטער," אמר בכבדות. "פשוט... קרה משהו שלא היה אמור לקרות. לא הייתן אמורות להמשיך עם זה, ואם הגבירה תגלה..." הוא טלטל את ראשו. "אלים, איך שנחטוף על זה..." הוא שלח מבט אחרון אל קונרי, שהביטה בו בבלבול. ואז נאנח, והלך משם.

*******************

הגלים מתנפצים ומשתברים ומעלים קצף, תוקפים את הסלעים בחמת זעם נצחית. הגלים גם טלטלו בכעס את הספינה הרעועה, שכבר ידעה ימים טובים יותר. ההוא ששכן בקצה הסיפון, ממוקם בנוחות בתוך האשפה, הביט בהם ונאנח; לא היה לו דבר אחר לעשות, בזמן האחרון, לבד מלהתעמק בפיוטיותו של הים. ריח הדגים הבוקר לא היה פיוטי במיוחד.

הוא היה רזה, מדובלל וכן מסריח למדי, בזה אין ספק; לישיבה בתוך הזבל מחירים משלה.

איש גבוה התקרב אליו. הזה שבערמה הרים את זנבו בעצלתיים, וחבט אותו פעם אחת בסיפון. האיש הגבוה ליטף את ראשו בהיסח דעת.

שמו של האיש הגבוה נשכח מזיכרונו של הרובץ, מאחר ולא היה, כנראה חשוב במיוחד; אך ברור היה שמשהו מטריד אותו. הזה שבערמה יילל בסקרנות. האיש גרד מאחורי אוזניו. הרובץ אהב זאת, ויילל שוב; הוא גם ידע שזה גורם לאנשים לדבר – הוא היה די מוצלח ביללות.

והאיש, אכן , החל לדבר.

"אתה כלב עכברושים מוצלח אתה, אתה יודע," אמר בקול שהרובץ הצליח לזהות כבעל מבטא צפוני – כמעט כמבטאו שלו, כשהתאמץ להישמע כך. האיש בהה קדימה, ומלמל, ספק לעצמו ספק לרובץ: "לא היית רוצה להתחלף איתי, מה? כאילו שאין לי מה לעשות, מלבד להעביר הודעות מטופשות..." הוא נאנח. "אתה לא מכיר אותה, כלב, מה? אני פגשתי אותה רק פעם אחת – מה אנ'יגיד לך, הספיק לי לכל החיים. למה לעזאזל צריך להעביר לה הודעה?" הוא המשיך לרטון. "ולמה לעזאזל דווקא אני? ולמה, לעזאזל," הוא משך באפו "לעזאזל ולכל השדים והרוחות - למה הוא היה צריך למות דווקא עכשיו?"

זה שבערמה חשף את שיניו בעלבון, אך האיש לא הבחין בזה.

********************

"ברכות, גבירה."

"ברכות, שליח," השיבה מייחרבנח בנימוס משועמם. מאחר ולא המשיכה לומר יותר מזה, התגבר האיש על מבוכתו והמשיך: "כמושלת האדמיניסטרטיבית של מחוז זה, תחת שלטונו הנצחי..." הוא הפסיק. "גבירה, זה מספיק קשה גם ככה. התואילי להאזין לי?"

מייחרבנח החזירה בצייתנות מזויפת את מבטה, שהתעמק בינתיים בחקר הדוגמאות שעל השטיח. היא חייכה חיוך נעים. "כמובן, סלח לי. מה אמרת?" האיש נאנח והמשיך. "כשליחו של כס השיש בעניין זה, נתבקשתי להודיעך שאדון כס השיש..." הוא הפסיק שוב. "גבירה!" היא החזירה אליו את מבטה, שנדד שוב, ואמרה בקול מחוייך: "כן, שמעתי." האיש הגבוה נאנח שוב, וזה התחיל להימאס לו. "גבירה," פתח שוב ברשמיות "בצער רב הריני להודיעך שאדון כס השיש, המלך ה..." "מת," קטעה אותו בעצלתיים. "כן, אני יודעת."

**********************

"מת?" "כמובן," אמרה מייחרבנח בבוז. "אתה לא זוכר, טוי? היה לו מין שיעול נוראי שכזה..." טוי נאנח. "לא רוצה לגלות – לא צריך. תיהני." רטן. היא חייכה אליו במתיקות. "למה אתה מתייחס אלי ככה, כשאני במצב רגשי כה מעורער?" הוא נחר בתסכול, והלך משם.

***********************

הזה שהיה רובץ בערמה ניער את פרוותו והתמתח. טיפות קטנות של מים התפזרו סביבו לכל הכיוונים. הוא רחרח אותן בחוסר עניין. ואז התחיל ללכת, תוך שהוא מקפיד להתפלש במיטב הבוץ שנקרה בדרכו. עד מהרה הריח כמו... ובכן, משהו מסריח במיוחד. תרם לכך רבות גם ריח הדגים הרקובים שאכל אתמול בלילה, אחרי שגירש מעליהם את הזבובים הירוקים, המתכתיים שמחו על כך בזעם. הדג היה טעים דווקא – מין איכות אוורירית כזאת, ומאוד לא דומה למה שנהג לאכול פעם.

הזה שאכל אתמול את הדג המשיך לפסוע בעצלתיים, כאחד שעתותיו בידו (או, מוטב לומר, בכפו). עם זאת ניכר בו שהוא יודע היטב לאן פניו מועדות.

שמש עליזה אך לא מחממת זרחה בשמים, והזה שפסע בעצלתיים חש עצמו, למען האמת, מאושר למדי. הוא התגרד מאחורי אוזנו והביט בעליצות מסביב. הוא נמצא, למעשה, באחד הרחובות הראשיים. הוא התמוגג מהריחות של כל הדברים, ומהערבוביה העליזה, הצבעונית שלהם...

הזה שהתגרד נזכר שהוא לא אמור, בעצם, להצליח להבחין בצבעים.

בפיכחון מסוים, המשיך ללכת.

כשהגיע, לבסוף, אחרי ריצה קלה וחסרת עיכובים, אל המקום שאליו היה צריך להגיע, המתינו לו שני שומרים חמושים לקדם את פניו.

הוא הרכין קלות את ראשו בהכרה, מקפיד לשמור על קשר עין. שני השומרים כרעו ברך לרגע, ואז הזדקפו; וביראת כבוד, כשזה-שאכל-אתמול-את-הדג-ולא-היה-אמור-להצליח-לראות-צבעים ביניהם, נכנסו פנימה.

*****************

זו שהכיר חיכתה לו שם, כמו ידעה שיבוא. ומן הסתם, הזכיר לעצמו, אכן ידעה. היא קמה והרכינה קלות את ראשה לאות הכרה, כפי שעשה הוא מקודם. היא חייכה.

"ברכות, אדוני ומל..." היא נעצרה לרגע, מרחרחת באוויר. "למקלחת." הוא יילל והתגלגל על הרצפה. מייחרבנח לא התרשמה.

"עכשיו."

**************************

המרבו סיפר לה שפעם, מזמן, לפני שנים – היתה עיר ושמה רומא. הוא טען שזו העיר הגדולה ביותר בעולם. מאיאן, מנגד, טענה שמעולם לא שמעה עליה. "לא צפיתי שתשמעי," היה מצחקק. "הרי היא מעולם לא היתה קיימת!" המרבו היה מטורף לחלוטין, בזאת לא היה לה צל של ספק; עם זאת, היו לו כמה רגעי שפיות, שבהם דיבר בהגיון.

"היה אז פתגם," גילה לה. "פתגם ש..." "מתי זה אז?" היתה שואלת בחולמנות, והיה נדמה לה שתמיד שאלה את השאלה הזאת – או שההדים פשוט חזרו אליה מהקירות. "אז." קרקר, ועיניו היו נעשות עגולות מאוד לפתע. "והם אמרו: 'ברומא – נהג כרומאי'". ומאיאן היתה שותקת.

היא הבינה את הרמז, כמובן: אם באותה עיר מן האגדות נהגו האורחים כאילו שהם תושביה – הרי שכך גם בספריה. היו שם, כאמור, המון המון ספרים – היא מעולם לא הצליחה לגלות עד כמה, ואפילו לא ניסתה לספור. כשניסתה לשאול את המרבו מאיפה להתחיל – נענתה בצחוק קרקרני, מטורף.

אז היא הלכה לחפש את רומא.

היא מצאה, לבסוף, אחרי חיפושים רבים, מדף שהתהדר בתואר "אגדות". היא בילתה שם שעות רבות, קוראת וקוראת עד שעיניה כאבו. אלה לא היו כלל האגדות שהכירה; מספרי הסיפורים באור'ס בוטון היו מספרים על מפלצות המתכת, שיצאו מתוך החול בימים קדומים לאכול את העולם. היא מעולם לא האמינה בהן.

הסיפורים המוכרים לעומת זאת, שנדמו כאילו נלקחו היישר מתוך אחד מספרי ההיסטוריה שלה- הם אלה שהתיימרו להיקרא אגדות, וסיפרו לה על שדונים וגמדים ודרקונים וכשפים. "למה הם קוראים לזה אגדות?" היתה ממלמלת לעצמה. אלה לא היו אגדות, כמובן - בזאת היתה בטוחה; קונרי, אחרי הכל – קוסמת, לא? ובלי לשכוח את המקום שבו היא נמצאת – אי מכשפים במוצהר.

אבל את רומא לא מצאה.

כמה ימים עברו עליה שם, בזאת לא היתה בטוחה; היא הקפידה לא להתרחק יותר מדי מהמרבו, שנדמה שהיה הדבר היחיד שלא זז או השתנה (קיפודי הזכוכית היו עוקבים אחריה בדריכות בינות למדפים) ותמיד, במרווחי זמן מסוימים, היתה מוצאת על הדלפק את הדייסה האפורה, שלמדה עד מהרה לתעב. היא תהתה, לעתים, מה המרבו אוכל.

כשמצאה את רומא, לבסוף, היה זה לגמרי במקרה; למעשה, בעקבות ניסיון כושל שלה ללכוד אחד מקיפודי הזכוכית, שברח אל מאחורי הספרים במדפים הגבוהים.

היא טיפסה על המדפים התחתונים לשם כך, והתוצאה היתה שמחצית המדף התמוטטה על ראשה. לו היו נותנים לה לבחור, למען האמת – לא היתה מתקרבת למדף הזה בכלל, שהכיל ספרי הסטוריה בלבד – וכתלמידה לשעבר באור'ס בוטון, היא לא הגתה חיבה יתרה להסטוריה.

אך, אחד הכרכים הכבדים יותר משך את תשומת ליבה; למעשה, זה נראה יותר כמו שתי חבילות דפים שהודבקו יחדיו. על כריכתו נטבעו אותיות מוזהבות, אחידות. היא הצליחה לפענח בקושי מה שהיה כתוב שם: "גיבון."

וקצת מתחת לזה: "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית."