יא-מא-קאן

סיפור פנטזיה מקורי מאת הדס משגב

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

פרק 13

רשרוש מימין, התגנבות מהירה, ואז קפיצה – ונחיתה כואבת. אבל זה היה הדבר היחיד, בעצם, שהיה לא לעשות. מכל מקום, ציד קיפודי זכוכית שמביטים בך בעייפות בכל פעם שאת נוחתת במסורבל במקום שבו היו לפני שניה – זה לא דבר מהנה במיוחד.
מאיאן היתה משועממת. מאוד. הזמן, אומרים, נוזל לעתים מבין אצבעותיך. עכשיו הוא כנראה רק טפטף. הקיפוד הביט בה במלוכסן, והחל להתנהל בכבדות במעלה הקיר. מאיאן חשבה לפתע, במין עצב שהפתיע אותה – שהמקום, למעשה, לא היה מרתק יותר מאור'ס בוטון. והרי למה, בעצם, ציפית? נזפה בעצמה, מצב רוחה מדרדר. מה בעצם יש לך לעשות פה – חוץ מלהידחף לעניינים שאסור לי להידחף אליהם? אבל היא כן היתה צריכה לבוא; הרי בלעדיה הם לא היו מקבלים את קונרי, שמי יודע מה איתה עכשיו, ובעצם למי בכלל אכפת? בטח לא למאיאן. שהם יעשו מה שהם רוצים. הקיפוד וויתר, כנראה, על הטיפוס ופנה לצוד נמלים שצעדו בשורה על המדף הסמוך. הקוצים שלו השמיעו חריקה זוועתית כשהתחככו עם הקיר. מאיאן הביטה בו בזעף. "אתה צחק עלי?" הקיפוד התעלם ממנה. מאיאן הביטה בו בשעמום, כשניסה לתפוס את הנמלים באמצעות לשון הזכוכית שלו. הנמלה התחמקה בקלות. "את תקוע, מה?" הקניטה אותו מאיאן. "לעולם לא תתפוס אותן עם לשון מזכוכית, את יודע…" הקיפוד הביט בה בעליבות. ואז אסף את רגליו והתנפץ אל הקרקע.
"זה לא היה נחמד." מאיאן הסתובבה באחת, מוכנה לוויכוח נעים עם הגומע, עם צרחות שיפיגו את השעמום לשעה לפחות. אבל זה לא היה הגומע.
הוא היה איש גבוה, רזה ומזוקן, הבעה משועשעת בעיניו. בזוויות פיו ועיניו היו אמנם קמטים, ושערו היה יותר מאפור בכמה מקומות – אבל הוא לא נראה זקן. הוא חייך.
"גם אתה לא." התחצפה מאיאן, מנסה לחשוב במהירות. "מי אתה?"
היא היתה קטנה, בעלת עיניים בהירות ועקשניות, שהתריסו לעברו את המבט הכל כך מוכר הזה. היא נראתה בלויה ומלוכלכת, אבל לא נראה שאכפת לה במיוחד. היא המשיכה לנעוץ בו מבטים, ניצוץ מרדני בעיניה. אדורם קיווה שהיא לא תקשה עליו יותר מדי.
"אני המורה שלך."
היא הסתכלה עליו לרגע, חושבת. "בסדר". הוא הופתע, מאיאן היתה בטוחה; היא ירתה לעברו, כמעט באדישות: "מה הזקנה אמרה לך עלי?" נראה שהוא התאושש. הוא ענה, בקול שליו: "שאת חצופה. ובורה. שיש לך פוטנציאל. ש… כל מיני דברים שאת לא אמורה לדעת. שאין בך שום התחשבות כלפי נטיות ההתאבדות של הקיפודים, שהם כידוע זן ההולך ונכחד. שאני אמור ללמד אותך, "עיניו בהקו "הכל. שיש לי שני שבועות וגם זה בקושי. שאסור לי להשתמש באלימות…" הוא חייך. "אבל אני מבוגר ושוכח מהר."
מאיאן היתה מומחית בלדעת מתי המצב לרעתך –מתי מביסים אותך וכך מילה נוספת תציג אותך כטיפשה. היא שתקה, ממשיכה להסתכל בו – הסטת מבט תיחשב לחולשה. ואז היא קלטה את זה. "חצופה. בורה," אמרה בקול שקט. "אבל לא טיפשה. ובפעם האחרונה שראיתי מטבע הפרצוף שלך עוד היה עליו; כדאי שתתגלח, ואני לא מתכוונת להשתחוות לפניך אפילו אם תחליט שזה מה שאמור ללמד אותי נימוסים. תקן אותי אם אני טועה, אבל אין לך שום דבר אחר לעשות?" אדורם ליטף את זקנו במבוכה, ומאיאן ידעה שניצחה אותו. "או, יש לי דווקא המון מה לעשות," אמר ברוגז מסוים. "ומאחר ואנשים מסוימים לא מצפים ממני להיות בסביבה כרגע, אני מניח שאני לא חוזר. ועכשיו, ברשותך, הרשי למלך שלך לעשות מה שהוא אמור לעשות." היא הסתכלה עליו. "אני חצופה, אני יודעת – אבל מלך לא אמור, אה, למלוך?" "רשמית אני מת," אמר ביבושת. "ויש לי דברים חשובים הרבה יותר לעשות, כרגע." "מה כל כך חשוב לך בללמד אותי?" התעניינת מאיאן לדעת, מנסה למשוך זמן. אדורם הרצין. "זה הדבר החשוב ביותר בעולם כרגע, ילדה. קחי לתשומת לבך." מאיאן השתנקה, עיניה קורעות לרווחה: "למה?" אדורם חייך. "ככה היא אמרה. ואנחנו לא רוצים להמשיך להסתבך איתה, נכון?" מאיאן תלתה בו מבט של כלב מוכה. הוא השתדל מאוד לא לצחוק.

**********************

טעם של אפר, ועשן ושיעולים וצרחות. ולרוץ לרוץ לרוץ נפילה מכה לקום אל תפלי שוב… ואש, אש, אש והצרחות לא נחלשות, ושריטה גדולה שמתחילה מהמרפק וטעם של דם. ואיפה כולם? ושחור ואל תפלי, לא ליפול. להתכופף. יופי. שרוול על הפה, ואל החלון. כמה פעמים עשינו את זה ביחד? אל המרזב. כל כך חם… לקרוע, לעטוף, יופי. ילדה טובה… קדימה – יד, רגל ותנועה סיבובית כמו שגילינו מזמן. ומכה וכאב ושחור.

*********************

מאיאן התעוררה, מזיעה. הכל בסדר. אל תאמיני בחלומות. "מה קרה?" אדורם היה שם. הוא תמיד היה שם, ודומה שלא עזב את הספרייה אפילו לרגע. לאחר שהגיע מצאה, כמו במקרה את המיטה, והסדינים הוחלפו כל ערב. כעת היו ספוגים בזיעה. "חלמתי…" היא טלטלה את ראשה. "לא, לא חלמתי. זה באמת קרה." כאבה לה הרגל מהנפילה על הקרקע הקשה, ועיניה עוד צרבו מהעשן, רצתה לומר לו – אך גילתה שאלו דמעות. "הם שרפו את אור'ס בוטון…" "מי?" אדורם רכן, עד שפניו היו בגובה עיניה. "מי שרף את אור'ס בוטון?" לא יודעת, לא יודעת. כן יודעת. "הם כעסו כי לא הייתי שם. בגלל שמייחרבנח כבר לקחה אותי." היא השתתקה לרגע, מסדירה את נשימתה. "אף פעם לא חשבתי שהוא מסוכן…" "מי זה היה, מאיאן?" שאל אדורם שוב, מאוד בשקט. מאיאן הסתכלה בו, ואמרה בקול שכמו נמהלה בו הפתעה. "המשוגע. זה היה ז'ידאן."

*********************

ויש מקומות – בין אם אלה מקומות מוחשיים או בועות בזמן – שהזיכרונות עוד מהדהדים בהם, ושבים ומשמיעים קולות כשהם מתנפצים ופוגעים באמת.

ירח עלה, עגול ומושלם. לא היו עננים באותו לילה.

הגלים סביב למאראגו נעו בחוסר נוחות, כמו שינוע אדם הזוכר ימים עברו, ומנסה להשפיל את עיניו בתקווה שהמציאות תנוס על נפשה.
הרוחות בערבות מגאליסטאר שקטו לבסוף והפכו ליללה חרישית, שנשמעה רק בליבם של אותם שידעו. ממצפה הכוכבים אפשר היה לראות רק ערפל, אף שהלילה היה בהיר וצלול.
ההמולה בסולוויאה פסקה באחת – כמו הונחה יד על פיו של העולם – וחייה נדמו. אפילו החנות הקטנה שקטה, חשוכה ודוממת, וזאת מפני שהמכשפות כבר לא היו שם.
אש התמיד במקדש אשר בצריח פסקה מלרצד – קפואה ודוממת איכלה את זמנה שלה.

ובטה – אנואה קמה הרוח בשאגה מתוך העשב, ועיניהם הריקות של פסלי המואי נעצמו בידיעה; והעורבים הצטרפו במקהלה לאדמה הצורחת מכאב, שזעקה זיכרון אל השמים הריקים.

***********************

"ליל אמצע החורף," החלה מייחרבנח בסיפור, הסיפור שסיפרה כל שנה מחדש, שיצרה כל שנה מחדש, ונתנה לו חיים.
הם ישבו במה שברגיל היה אולם הישיבות – מייחרבנח, הנער, הזקן והילד; וכשהדלתות נפתחו מעצמן, ללא קול, ונכנסו גם הקיסר יחד עם שני צדי הלבנה – ונותרו רק שני כיסאות ריקים, אחד משנהב ואחד מאבן – עצמה הגבירה את עיניה, יודעת שגרגר חול נוסף נפל אל מקומו.
"ליל אמצע החורף," אמרה שנית, וכשהרוח החלה לשרוק מבעד לחלונות שלא היו שם החל לחש ללבוש צורה. מייחרבנח פתחה חרש במילים הישנות, שחזרה עליהן מדי שנה בשנה.
"זהו סיפורם של הדברים שהיו אך לא קרו, עדיין, ורק זיכרונם עודנו חי. זהו סיפורם של אלה אשר חיו מקדם, שקיימים רק ברוח המשרטטת גלים על החול. זהו סיפורי שלי…" נימת קולה גוועה לפתע, ואלה ששמעו כבר את הסיפור בעבר הביטו בה בהפתעה. היא הביטה היישר לפנים – בעיניים עצומות – כמו בוהה בדלתות המתכת הרקועות.
"סיפורי שלי – אך לא שלי בלבד. קאן יא מא קאן, אחות?" היא פקחה את עיניה, והדלתות הענקיות נפתחו מעצמן, בקול חריקה צורם.
"ליל אמצע החורף," השלימה האחות הגדולה את הלחש, והתיישבה בכיסא האבן.
מייחרבנח הביטה בה לרגע – ושבריר חיוך נושן חלף על שפתיה. האחות הגדולה החזירה לה מבט, ללא חיוך, להבה קפואה. "היה, שמים עדי."
ואז סיפרו שתיהן את הסיפור, בקולות חרישיים שהתמזגו לכדי נעימה אחת.
"בראשית, כך סופר, היה הזמן – סובב ומסובב עד אין סוף. ודמות היתה לו, לזמן – דמות פניו של העולם, וציר העולם הסובב – לעת עתה, עד סוף כל הדברים.
שלושה גלגלים היו שם, מסתובבים. הראשון לעתות החולפות על פניך, והמביט בו בעיני בני תמותה היה רואה אך ריק שחור – את סופו שלו ואת סופם של כל הדברים שיהיו. השני למציאות, ועליו ניצבה פיסת מתכת קפואה, מלוטשת, ששיקפה את המציאות שהביטה בה – אך ימין הפך לשמאל, ושמאל לימין. והשלישי…" הן פסקו שתיהן באחת, והזיכרון שבאוויר נרעד והצטמרר. ואז עלו שוב הקולות, משלימים זה את זה, כמנגינה:
"בתחילה היה העולם, ושמים, וירוק, ורוחות העצים והרקיע והנהרות, אי אז, בימים שמקדם." האחות הגדולה השתתקה, ומייחרבנח המשיכה לבדה: "ואז עלה גזע חדש על הארץ השלווה. מין שהכיר בעליונותו על הדברים שהיו בהם יופי, וטוב וקסם. גזע שמלכתו היתה תאוות הבצע, נסיכיו – חמדנות ואנוכיות, ואלוהיו – הכסף. גזע שרמס וגדע והשחית כל מה שנקרה בדרכו. גזע האדם." האחות הגדולה אמרה, חרש: "הם היו עיוורים ושוטים, כילדים קטנים…" מייחרבנח קטעה אותה, חרישית: "הם עצמו את עיניהם, ולא רצו לראות." והאחות הגדולה ענתה לה, - כמו היה זה טקס, כישוף, מעגל שחובתן לסיימו: "הוא קטל את אחיו, קורע אותם לגזרים ורוקד על גופותיהם – וכינה זאת מוסר…" מייחרבנח המשיכה אותה, בקול צרוד במקצת: "הוא גזל את נחלות בני ארבע הרגליים והשחיתן, הרג במפוארות והאדירות שבהן – וכינה זאת צורך…"
"ומי אני שאטול את האמת והצדק לידי?" קולה האחות הגדולה כמו נסחף בשקט הסמיך, המוחשי כמעט. עיניה של מייחרבנח ננעצו בה. "האדם לא ידע מה זה צדק."

**********************

ובלילה ההוא, ליל אמצע החורף, חזרו הדי הזמן שהשתברו במרקם העולם, ושבו ולבשו צורה. גלגל חוזר היא ההיסטוריה, וחישורי האירועים – סופם לעלות שנית, בין אם לבדם – כדרך הטבע – ובין אם על ידי קסם.
והירח ניצב בשמים, קפוא ולבן ודומם, והרוח געשה ושיטחה את העשב, ופסלי המואי עצמו שוב את עיניהם, והפעם לא מזיכרון אלא מפחד.
הרחק משם, במאראגו, השתתקו לפתע שתי הזקנות, ולמעשה כבר לא היו באולם החשוך אלא מילין משם – מביטות בגורל הסובב לאטו, בחריקה, ובציר הזמנים חוזר למקומו בנקישה מבשרת רעות.

הוא הזיע.
הוא הרגיש איך מה שהיה פעם לבו מכה ומשסף אותו, במהירות איומה, מסחררת. המערבולת התחזקה וקרעה אותו לגזרים, מותירה אותו מכווץ, מדמם את חייו לאטו.
הוא מת, ובנימתו האחרונה השלים את הלחש.

הים צרח והאדמה שאגה, והרוח ייללה יללה ארוכה סחפה אותה. חומותיה האדירות של איליה מגאליסטאר, הנטועות עמוק בתוך היבשת, הזדעזעו. חוק קדום שנותר מימי קדם טען שכל גוף שואף להמשיך בתנועתו; כאשר הוא רוכב על דבר אחר, שנעצר בפתאומיות – הוא ימשיך במסלול.
מגאליסטאר, לדוגמא, נעה קדימה.

מגאליסטאר נעצרה

מגאליסטאר נעה לאחור…

ומשום מקום הגיעה יללה שהתגברה עם הרוח, ושאגה עמומה עלתה מבטן האדמה, והים נרגע לבסוף, והרב מג נשם ופקח את עיניו.
מייחרבנח הביטה באטיות מסביבה, כמו שכחה מקיומם של הנוכחים. היא הביטה באחות הגדולה, שעיניה, דומה, מלאו דמעות פתאום. ואז, במאמץ כביר, לחשה האחות הגדולה את המשפט האחרון, שכמו קרע את קרביה במאמץ לצאת לעולם.
"ששת אלפים שנה חלפו מאז."
ברק חלף בעיניה של מייחרבנח, רק לרגע – ונמוג. והיא אמרה בשקט, וההדים חזרו וענו לה מהקירות: "וששת אלפים שנה יחלפו מעתה ועד שיקרה…"
וענן כיסה את הירח.