מרכז
וצפון מחוז טיל'מאריס
מבוא | מפת טיל'מאריס | מעבר לערך על מרכז וצפון
טיל'מאריס | מעבר לערך על דרום מחוז
טיל'מאריס | עיר הנמל טיל'מירלן
|
ישובים חשובים בצפון המחוז עיירות החוף הצפוניות מארליטיס
(7,500), אנ'תורה (6,000) גליסירל (5,000) העוגים באי גומוט-תיגלאאר (אי הצדף
הלבן) – כ-2500; רובם מקלאן נאל-מית'ראר מבצר סלת'ורל ("המעוז
המוכסף הגבוה") שליד המכרות העתיקים: כ-1,500 מקומיים ו-1000 חיילים. הכפרים שמסביב לטירת 'כנף-עורב':
כ-3,000 תושבים לערך. מצודות תאל'-מינלוריל, לור-רלת'אר,
ליר-רילאריון ומנלמיר (בערך 500 איש בכל אחת). מרכז וצפון טיל'מאריס לאחר ההתנפצות הגדולה ההתנפצות
הגדולה זעזעה את טיל'מאריס, והסבה למחוז נזקים עצומים, ששינו אותו לנצח, עד שיש
אומרים שמה שנותר אינו אלא 'קליפה מתפוררת' (Husk) של המחוז העשיר והנאה של ימים עברו. האדמה
הזדעזעה והתבקעה; נחשולים עצומים באו מהים, חלקם נושאים כוחות אפלוליים
מהמצולות, שלא כולם שבו למעמקים לאחר שהרעידות נרגעו והים נסוג. מחצית מעיר הנמל
טיל'מארן קרסה, פשוטו כמשמעו, אל תוך הים – חלקה למעמקים ממש, ואילו חלקים אחרים
אפשר לראות עדיין במים הרדודים שמסביב ובעיקר מדרום לחלקי העיר ששרדו ועומדים
עדיין על תילם. רחוק יותר דרומה, הים לא רק שיקע אדמה, אלא גם הטיל כלפי מעלה
חלקי סלע ויצר איים חדשים ומוזרים – כמו ארכיפלגו קטן ומסוכן מאד, מלא באנרגיות
וכוחות מוזרים. עיר
הנמל העצומה נותרה שריד מוכה ועלוב לגדולתה בימים עברו, וכיום מכילה פחות
מחמישית מהאנשים שהצטופפו בה בימים עברו – כאשר רבים מאלו שלא נפלו חלל בהתנפצות
עצמה או במגפות ובמהומות שבאו אחריה, עזבו למקומות אחרים – מנמל ראלסורם שמעבר
לים בצפון-מערב, ועד לבקעת קיירן (ומעבר לה) במזרח. הפעילות בנמל הגדול מעולם לא
חדלה לגמרי, ובשנים האחרונות אפילו החלה להתאושש במקצת, לאחר שעוצרת הורד האפור
השתלטה על העיר והחלה 'לעשות סדר'; אבל רבים מהנמלים שסחרו עם טיל'מירלן נעלמו –
כולל נמלי התבואה של אור'גאקה, כך שהספינות והיעדים מעטים בהרבה מאשר היו בעבר,
כך שרוב הספינות בנמל כיום הן ספינות דייגים, או ספינות חוף קטנות יחסית;
ועדיין, אפשר כיום לתפוס מטיל'מירלן ספינות ליעדים לא מעטים – כולל נמל
ראל'סורם, מושבות ראמג'יריות בדרום, ועוד. ההתנפצות
לא הכתה רק בעיר הנמל הגדולה, אלא העמיקה חדור אל פנים המחוז. מצפון
לטיל'מירלן, נפער סדק עצום דרכו חדרו נחשולים לעומק החלק המרכזי של המחוז; האדמה
שהזעזעה מחצה את גבעות הקורליד כמו 'מעדר משונן של אל קדמון וזועם', ולמעשה חצתה
אותן לשניים, כאשר באמצע האדמה נפלה כלפי מטה, יוצרת חריץ עמוק ומשונן דרכו חדרו
מי ים, ועימם כוחות ויצורים מוזרים, שהגיעו כמעט עד להרים במזרח. רוב
מי הים נסוגו לאחר תקופה של מספר חודשים עד מספר שנים, אבל הבקע האפל והמלוח
נותר, כמו פצע עצום שביתק לנצח את 'עמוד השדרה' של טיל'מאריס; כמה חלקים מהבקע
הם רדודים יחסית ואפשריים לחציה מהירה, ואילו אחרים עמוקים, ועדיין נגועים
באגמים קטנים ואפלים של מים מלוחים ורעים, חלקם נגועים בסוגים כאלו ואחרים של
קסם אפל, שמעלה אדים מצחינים שמאפילים את השמיים, וששינו לתמיד את האדמה ומה
שמסביבה. בתוך החלקים האלו, גדלים אלמוגים גדולים ומוזרים, חלקם דמויי מוח
שמסביבו זרועות נוקשות בצבעים שונים, והללו המשיכו לשגשג בתוך ומסביב לאגמים
המלוחים והאפלים, ולהוות בית-גידול לשלל יצורים מוזרים שהסתגלו במהירות לחיים
אמפיביים, וסירבו לחזור למצולות. דרך המלך הישנה נופצה וחלקים גדולים ממנה נעלמו
– אם כי בשנים האחרונות, אנשי העוצרת משפצים קטעים מהדרך וסוללים נתיבים חדשים,
כאשר חיילים של כוחות הורד האפור שומרים על איזורים נוחים יותר לחציה, והקימו או
שיפצו מצודות ישנות שחולשות עליהם. העצים
האדומים היפיפיים נבלו, רובם מתו לגמרי, ורק השרידים שלהם עדיין נישאים כמו
מצבות חיות על מדרונות מצחינים מצפון ומדרום לבקע; חלקם נותרו חיים, אבל התנפחו
והתעתוו באורח מגעיל, העלים שלהם הפכו דומים לחזזיות רעילות, והפירות שלהם
מוזרים, מבאישים ומעלי אדים מתוקים-נאלחים שמזכירים ריח של גוויה נרקבת. המישורים
המוגבהים מצפון לגבעות הקורליד, שהיו פעם ירוקים-עמוקים, והכילו שילוב בין אחו
עמוק ופורה לחורשות מלבלבות, לבשו גוון חום-רקוב; האדמה מליחה, רוב הצמחים
הישנים נבלו ואחרים החליפו אותם פה ושם; פירים עמוקים בוקעים פה ושם מהאדמה,
וריחות גופרית עולים מהם – כאילו הארץ עצמה 'מתה והפכה לפגר רקוב של עצמה'. רק
הלאה משם, קרוב יותר לחוף הצפוני ולעיירות הדייגים שרובן שרדו, האדמה שבה ולובשת
בהדרגה גוונים ירקרקים יותר. הישובים לאורך החוף הצפוני עדיין מתפרנסים מדייג
ומעט מסחר – הגם שהים הפך מסוכן יותר, ויצורי ים שונים, כגון נחשי ים יורקי רעל,
הפכו נועזים יותר (ולהתקרב לחוף) מתמיד. ספינות מטיל'מירלן עדיין שטות לאורך
החוף הצפוני – אבל החורבן של אורגאקה והפיכתה לארץ ביצה שנשלטת ברובה בידי שבטים
עויינים של עוגים, דיללה מאד את כמות המסחר והשייט, והפכה את העיירות לאורך החוף
לעניות וקודרות מאי-פעם. כיום, התושבים סרים – מי מרצון ומי שלא מרצון – למרות
עוצרת הורד האפור; ורבים מבני הדייגים הצעירים התגייסו לצבא שהקימה, בעיקר
בתקווה לזכות בתהילה, שלל וחיים טובים יותר ממה שספינות הדייג והרציפים החורקים
ונגועי האצות יכולים להציע להם. איזורים חשובים בצפון טיל'מאריס תיגלאאר-גומוט ("אי הצדף הלבן") והעוגים
של קלאן נאל-מית'ראר האיזור
הסלעי שבפינה הצפון-מזרחית של טיל'מאריס, בלט תמיד מתוך קו החוף במקום בו הוא
מתקרב אל צל הרכסים, ולאחר ההתנפצות הפך לאי לכל דבר ועניין, שתעלה של מי ים
רדודים עם שברי סלעים מפרידה אותו מקו החוף המחורץ. הגם שהחוף הצפוני של
טיל'מאריס לא היה משופע מעולם בחורבות עתיקות (להבדיל מדרום המחוז), הרי שבלב
האי הזה עומד מבנה קדום שדומה למגדלור עשוי אבן בהירה שבוקע מתוך מעגל מעוצב עם
עיטורים ענקיים וגסים יחסית של צדפות. המבנה עמד על תילו, חולש על חורבות עתיקות
ששונות למדי מחורבות אורגי הערפל של הדרום, שעליהן קמו וננטשו ישובים אנ'מיריים
קטנים בתקופת האימפריה. לא ברור מי בנה את המגדל – האם מדובר במעוז קיצוני-צפוני
של ממלכת אורגי הערפל הדרומית, או אולי של אציל אורג ערפל מורד או סורר מהממלכה
המערבית (באורח שהזכיר גרסה קטנה ומפוקפקת יותר של שער חורף); לפי גרסאות אחרות,
מי שבנה את המקום הוא שארי-בשר של אנשי אירגורסיל (כנראה בגלל עיטורי יצורי הים
בבסיס המגדל), שהקימו כאן תחנת סחר חופשית, אבל הושמדו בידי אחד האויבים שלהם –
אולי קלאן איגרוסטי או ראמג'ירי אחר, ואת מקומם תפסו בהמשך אנשים שבאו מחופי
אור'גאקה; יש המרחיקים לכת ואומרים, שבוני המגדל ויושביו הראשונים כלל לא היו
אנושיים או דמוי-אנוש, אלא גזע מוזר שבא ממעמקי הים ובהמשך גם חזר אליו. כך
או כך, האנ'מירים אכן השתמשו במבנה בתור מגדלור, לסייע לספינות ששטות לאורך החוף
להתרחק מהמצוקים ומהשרטונים שבמים הרדודים, במקום בו הספנים שמפליגים לאורגאקה
היו צריכים להטות את כלי השיט בזוית חדה צפונה. המגדלור
נסדק מעט ונוטה מעט הצידה מאז ההתנפצות, אבל הוא וגם רוב הקירות המעוטרים שסביבו
עדיין עומדים על תילם – הגם שהיו כמעט נטושים מאז ההתנפצות ועד לבואם של
'דיירים' חדשים אל אי הצדף הלבן. לפני
כשני עשורים, הגיעו אל אי הצדף הלבן בדרך הים עוגים מהקלאן נאל-מית'ראאר; קלאן
עוגים שחי במקור על החופים במערב מאגאארון, והושפע מאד מהמגע שלו עם אורגי
הערפל. בעוד שרוב הקלאן הזה שועבד לנסיך המכשף אור דאארבוג ונאמניו (ראה כאן),
חלק מהעוגים של נאל-מית'ראר הצליחו להמלט – אגב שהם מפרים בכך גם את הוראות
נכבדי הקלאן שלהם. לא
ברור, אם יש ממש בשמועה, שאותם עוגים נמלטים ניסו בהתחלה להפליג מערבה, לעבר
היבשת של אורגי הערפל (בין אם הגיעו אליהם השמועות על חורבן ממלכת האור ובין אם
לאו), אבל הספינות שלהם לא היו חזקות די הצורך, או שהזרמים נשאו אותם דרומה
במקום מערבה. כך או כך, הגולים של נאל-מית'ראאר נמשכו כנראה אל הצורה הלבנה
והגבוהה של מגדל הצדף הלבן, ואולי האמינו שהוא אות מגבוה (או ממלכת האור בכבודה
ובעצמה...) שסימן להם לעצור ולהתיישב כאן. כיום
יושבים באי ובסביבותיו כ-2500 עוגים, רובם פליטי קלאן נאל-מית'ראר והצאצאים
שלהם; ומיעוטים 'ערב רב' של עוגים משועבדים (או סתם כאלו שלא רצו להשאר בשירות
אור דאארבוג) מקלאנים שונים ורבים. הגם שהם – באורח צפוי למדי – התפרדו והתפרקו
לכמה וכמה משפחות או קבוצות מורחבות, שכל אחת מהן חיה במקום אחר באי וסביבותיו,
העוגים מונהגים באורח רופף בידי מטיל לחשים זקן בשם נוט-סילתתאג. העוגים ברובם
מכבדים מאד את חוכמתו ואת כוח הכשפים שלו. אחת
השמועות על נוט-סילתאאג מספרת, שבמהלך הבריחה של אנשיו מחיי עבדות, כאשר אנשי
נאל-מית'ראאר נלחמו כדי להשתלט על ספינות באחד מנמלי העבדים של משרתי הנסיך
המכשף, נוט-סילתאאג נלחם בקרב נואש כנגד שלושה מטילי לחשים רבי-עוצמה מתלמידיו
של אור-דאארבוג; ספג פגיעות קטלניות ושקע עמוק אל תוך מי הים – אבל אז, ארע נס –
כנראה פרי התערבותה של מלכת האור בכבודה ובעצמה, שהחזיר אותו, כשהוא שולט כעת גם
בכשפים קדושים מארמונה של קאהרליירי; ואין ספק שמי שמסוגל לשלוט – באורח יחודי –
גם בכשפים של שבע האסכולות שבאו מאלי הכישוף הקדומים, וגם בכוחותיה הקדושים של
מלכת האור מהמערב, הוא עוג רב-עוצמה שכדאי מאד לכבד ולשמוע בעצותיו. תחת
ההנהגה של נוט-סילתאאג, העוגים של אי הצדף הלבן נשאו ונתנו מול אנשיה של העוצרת,
ולא רק כדי להבהיר לדייגים בעיירות ממערב שהם אינם מתכוונים לפשוט עליהם או
להשליך את הילדים שלהם לקדרה ב"היכל השאגות". אמנם,
העוגים של נאל-מית'ראאר ומנהיגם לא מתכוונים לכרוע ברך בפני העוצרת ולהשבע לה
נאמנות כפי שזו דרשה בהתחלה, אבל לפחות רובם מעוניינים ביחסים ידידותיים (גם אם
זהירים), ובמסחר שיסייע להם להשתקע ולשחזר חלק ממה שהיה להם הרחק בצפון, לפני
שאור-דאארבוג ומשרתיו הסתערו עליהם. רבים מבני נאל-מית'ראאר בקיאים מאד במלאכות
כפיים, כולל מלאכות עדינות כמו אריגה; והסחורות שהם מפיקים נדרשות למדי, בוודאי
לאחר חורבנה של העיר גלארנה, שימים עברו היתה גם מרכז לאריגים עדינים, צבעים
וחפצי מלאכה עדינים; כיום, ספינות סוחר מנמל טיל'מירלן כבר עוצרות בקביעות מתחת
למגדלור הצדף הלבן, הגם שהנמל שם עודו מאולתר למדי; ועד כמה שאנשי העיירות שבדרך
רוטנים ולא סומכים במיוחד על עוגים משום סוג, נראה שרובם הסתגלו ולמדו להפיק
תועלת מהמצב החדש, בו ספינות רבות יותר עוברות בקו החוף ועוצרות להצטייד בדגים
ובצרכים אחרים בנמלי העץ הקטנים של מארלתיס, אנ'תורה או גלירסיל. עם
זאת, לא הכל כשורה באי הצדף הלבן, ומתחים והתנגשויות קיימים לא רק בין עוגים
ובני אדם, אלא גם בין העוגים לבין עצמם. מסופר, שלמרות שמאז שבני נאל-מית'ראאר
התיישבו באי, הם טרם הותקפו בידי עוגים עוינים מאורגאקה (בין אם בגלל המרחק,
ובין אם משום שלנסיך המכשף מטרות חשובות יותר), הרי שצילו של אור-דאארבוג שורה
מעל האי; בעיקר אבל לא רק אצל העוגים המבוגרים יותר, שחוו על בשרם את האכזריות
של משרתיו וטעמו חיי שעבוד. האיום
המרומז של אור-דאארבוג, לפגוע בבני נאל-מית'ראאר שעודם 'תחת חסותו' אם יתקל
בצרות או איום מכיוון שארי-בשרם, מרחף מעל האי כמו ענן, ומהווה מקור למחלוקות
בין העוגים של נאל-מית'ראאר לבין עצמם. יש שאומרים, שהשקט מכיוון אורגאאקה לא
נקנה בחינם; וכי נוט-סילתאאג אישית משלם על כך מחיר עגום ויקר, שגורם לו – למרות
עוצמת הכשפים שלו – להאפיר ולהחלש בטרם עת. יש המרחיקים לכת ואומרים כי מפעם
לפעם עולה ניצוץ ממרומי המגדלור; וזה אות כי נוט-סילתאאג נאלץ להתמודד אי-כה עם
אור-דאארבוג, בדרך כזו או אחרת, ובמחיר יקר מאד. כך
או אחרת, הנחיותיו של המכשף הגדול (או הכוהן הגדול...) של אי הצדף הלבן לאנשיו
להשאר שקטים ולא למשוך אל עצמם תשומת לב – סיבה בגללה או מתנגד להידוק הקשרים עם
העוצרת או לכך שקוסמים ולוחמים צעירים של נאל-מית'ראאר ישרתו בצבאה, מה שעשוי
להעמיד אותם במוקדם או במאוחר בעימות ישיר עם כוחותיו של הנסיך המכשף, יוצרות
מתח שהולך וגובר באיטיות – בעיקר בינו ובין העוגים המבוגרים יותר שמעריצים אותו,
לבין כמה מהצעירים, כולל הקוסמת נול-מירדאאל, האחרונה באחיותיה הצעירות של
הנסיכה הקוסמת האחרונה של הקלאן, שדוגלת בעמדה אקטיבית יותר – גם במחיר סיכון
חייה של אחותה הבכורה השבויה ושל העבדים האחרים בני נאל-מית'ראאר. בעיה
אחרת שמחריפה באיטיות, היא התרופפות השליטה של הקוסם הזקן ונאמניו על כמה
מה'פרחחים' שהגיעו לאי הצדף הלבן מאותו 'ערב רב' של עוגים מקלאנים אחרים, חלקם
פראיים ואלימים בהרבה מבני נאל-מית'ראאר, ועוד יותר מזה על הצאצאים שלהם. כמה
מאותם עוגים פרקו בהדרגה רסן, התיישבו במקומות מרוחקים יחסית מהמגדלור הלבן –
וחלקם אימצו בהדרגה מנהגים של עוגים פראיים ואלימים שלא מהססים לאיים על חוואים
או סוחרים בני-אדם, ומפעם לפעם אפילו לפשוט עליהם. כמה מקציניה של העוצרת מאסו
מזמן בבעיה הזו, והיו רוצים מאד ללמד את העוגים האלו לקח – אלא שלעת-עתה, העוצרת
או מי מחצרה מרסן אותם; העוצרת זקוקה לחייליה לעניינים אחרים, רובם במחוזות
אחרים, ואינה מעוניינת בעימות בין בני-אדם לעוגים שיכול להתפשט ולצאת מכלל
שליטה. טירת 'כנף העורב' והכפרים סביבה בעוד
שעצי הסתיו על הגבעות מסביב לסדק הגדול מתו או התעוותו לצורות נפוחות ומבעיתות,
הרי שהעצים על רמה סלעית מצפון-מזרח לסדק הגדול, שלחוצה בין ההרים ממזרח,
לאיזורים שגובלים באי הצדף הלבן מצפון, השתנו והאפילו גם הם – אולם במקום למות
או להרקב, הם הפכו גבוהים ואפלים יותר, הופכים את מה שהיה יער פתוח למחצה ומלבלב
למבוך של גזעים, עלווה שחורה עד אדומה כהה, שעלטה שוררת בתוכו גם בצהרי היום. שנים
מספר לאחר ההתנפצות הגדולה, התיישב טיפוס מסתורי ורב-עוצמה בטירה אנ'מירית
נטושה, שבית האצולה הקודם שישב בה השתגע (כך לפי הסיפורים) לאחר ההתנפצות, עד
שאנשיו רצחו זה את זה באכזריות. שמו של הטיפוס הזה, שהכתיר את עצמו לאדון החדש
של הטירה ופרש את 'חסותו' גם על הכפרים המפוחדים מסביבה, אינו ידוע; והוא מכונה
בפי כל 'הלורד כנף-עורב'; ממש כפי ששמה הישן של הטירה שלו כמעט ונשכח, והיא
קרויה בפי כל כעת באותו שם – 'טירת כנף עורב'. האדון
החדש והחבורה המוזרה שמקיפה אותו, שכנראה מזדקנת באיטיות או מורישה שמות ודרכי
מראה והתנהגות דומים לצאצאיה, הם טיפוסים מסתוריים, עוטי ברדסים ומדברים לא אחת
בסוג של לחישה צורמת. לא ברור באילו כשפים האדון שולט – יש האומרים כשפי צל –
אבל הוא מטיל אימה; מספרים, שהוא מחזיק תחת שירותו עורבי ענק עם מקור משונן,
נבונים ואוכלי-בשר; ושהוא ממש מפיק עוצמה מהאימה שהוא מטיל על הנתינים שלו. הכפריים
מסביב, לאחר שנים בהם הותקפו שוב ושוב בידי מפלצות ואוימו בידי הכוחות ההולכים
ומאפילים של היער סביבם, עד שרבים מהם נמלטו לחיי פליטות במקומות אחרים, זכו
מחדש בסוג מסויים של סדר ובטחון – אבל במחיר כבד. היד של 'כנף עורב' היא כבדה
מאד, גם אם לא תמיד באורח רשמי או מוכרז; הלילות אפלים, והעונשים שמוטלים על מי
מנתיניו שמפר את חוקיו הם איומים. מסופר,
שהלורד כנף-עורב אינו דוגל בעונשים ברבריים וגסים כמו שוטים ועינויים מהסוג
הרגיל, ותחת זאת יש לו שיטות משלו, כאשר העונש המפורסם והמפחיד ביותר הוא 'עמוד
ליל הצרחות'; הקורבן נקשר לכל הלילה על עמוד, גבוה במרומי טירת כנף-עורב, וצרחות
האימה והיסורים שלו מהדהדות במשך כל הלילה – הגם שכאשר הוא משוחרר מהקישורים עם
עלות השחר, אין עליו ולו שריטה מלבד אולי הסימנים של החבלים עצמם – אנשים שעברו
את העונש הזה, לא זוכרים כמעט אף-פעם מה קרה באותו לילה, אבל הם יוצאים ממנו
מרוקנים, צל שבור של עצמם, וההתאוששות שלהם לוקחת חודשים רבים אם לא יותר,
ולעולם אינה שלמה לגמרי. הלורד
כנף-עורב נשבע לכאורה אמונים לעוצרת, אולם בפועל – מלבד מתנות שהוא מעלה לחצר
שלה מפעם לפעם – הוא עושה כרצונו; מנגד, כדאי מאד לשיירות שעוברות באיזור לשלם
דמי חסות – הגם שהם לעולם לא נתבעים במפורש – כדי להיות בטוחים מפגיעתם הרעה של
צללים ודברים אחרים שעלולים לקרות לעוברי-אורח סוררים שלא זכו להגנת טירת
כנף-העורב; רבים מהקצינים של העוצרת שמכירים את האיזור, בעיקר אילו של מבצר
סלת'וריל שאינו רחוק מאד מהיער החשוך, חושדים שללורד האפלולי יש תוכניות בגידה
ערמומיות, ומודאגים מהדרך בה הוא מתעצם, ואולי אפילו נושא ונותן עם כוחות
אפלוליים אחרים; אלא שלעת-עתה, נשמר בין הצדדים איזון מתוח. אנשי הדמדומים והחורבות של גלאנור גאלנור,
עיר המקדש האדומה שהיתה בעבר מרכז למלומדים, אומנים וטווי-אריגים מכושפים, נהרסה
לגמרי בהתנפצות, טובעה בנחשול שיצר את הסדק העצום, וכיום החורבות שלה עדיין
נמצאות בתוך ביצת מלח מגעילה שנראית כמו 'מכתש' אפל, מוקף בגבעות שההתנפצות
'מחצה הצידה'. המקום שורץ יצורים אמפיביים טורפים, נחשי מים ותולעים ארסיות –
אבל לעיתים אפשר למצוא בו גם יצורים תבוניים יותר, ומסוכנים לא פחות. בטילמאריס,
כמו בבקעת קיירן במזרח, ישנם סיפורים על בני-אדם שהתעוותו לאחר ההתנפצות הגדולה
והפכו בהדרגה לתתי-אנוש מפלצתיים, לעיתים קרובות אוכלי אדם, מסוגם של הפור'ראטי.
לצד
הסיפורים והיצורים האלו, בטיל'מאריס ישנם גם סיפורים על בני-אדם, בעיקר אנשים
מגלאנור ומסביבותיה שהתעקשו להאחז באדמה המאפילה שלהם או למדו לחיות בנקיקים
המוצפים למחצה, הרחק מהאור ומהשמיים, שאמנם החלו להתעוות ולהשנות, אבל הצליחו
'לעצור את התהליך' היכנשהו באמצע, מה שהפך אותם לפראים אלימים בעלי תכונות
מוזרות (למשל: עיניים בגוון אדום ויכולת לראיית חושך, השפעות כאלו ואחרות של קסם
אפל, ועוד), אבל לא שלל מהם לגמרי את התבונה והזכרונות האנושיים שלהם. מכאן,
השמועות והסיפורים על 'אנשי הדמדומים': אותם אנשי-פרא שרואים היטב בחשיכה,
סוגדים לצללים ורוחות רעות – אולי כאלו שחסותם עזרה להם להסתגל לחשיכה המלוחה,
לאלמוגי המצולות הקטלניים ועוד, ורבים מהם עויינים מאד לבני-האדם שנותרו
בטילמאריס; ועם זאת – לא מדובר במפלצות גמורות מסוגם של הפור'ראטי (ובוודאי לא
כאלו שאיבדו את התודעה ואימצו סוג של 'מוח כוורת' במקומה); השבטים האלו נפוצים בעיקר
בקרבת החורבות של גלאנור, אבל התפשטו גם לאיזורים עמוקים אחרים בסדק הגדול וגם
לכמה איזורים מסביבם. גרוע
מזה; לפי הסיפורים שהגיעו לטיל'מירלן, לפחות כמה מהשבטים האלו מונהגים בידי
כוהנות אדומות לשעבר, רבות מהן מעיר המקדש גלאנור, שגם הן התעוותו והאפילו, אבל
שמרו על משהו מהדמות, הזכרונות והכוחות הישנים שלהן. מסופר, שהכוהנות האלו
סבורות שההשתקפות האדומה מתה, אבל עדיין סוגדות לרוחה או לצל התבוני שנותר ממנה
(לשיטתן) – וכחלק מהכוחות החדשים שלהן, הן מסוגלות 'לנגן אל הצללים' ולצוות על
המתים, לרבות להקים מתים לשירותן. מסופר,
שהכוהנות האדומות האפלות (בניגוד לאגדות על כוהנות חולות במקומות אחרים ש'איבדו
את הצבע' והפכו למפלצות ששוטמות כל מה שהיו פעם), עדיין רואות את עצמן
כאנ'מיריות, או אפילו סבורות שהן ואנשיהן הם 'האנ'מירים האמיתיים'; וכחלק מכך,
הן – ואנשי הדמדומים שנוהים אחריהם – מתעבים בכל ליבם את עוצרת הורד האפור
ואנשיה. התקלויות
עם פראים חשוכים מהסוג הזה הפכו להיות נפוצות למדי בחלק מהאיזורים החשוכים של
טיל'מאריס, כאשר לעיתים הללו גם פושטים על הדרכים שמשמשות את העוצרת ואנשיה,
ובדרך-כלל לא מותירים איש בחיים, או גוררים את השבויים למערות האפלות שלהם, משם
לא חזר כמעט איש כשהוא בחיים. העוצרת ואנשיה נשבעו לטהר את הפראים האפלים האלו,
או לפחות להניס אותם לתמיד אל תוך האפלה, ועוד יותר מכך – להמית את הכוהנות
האדומות האפלות עד האחרונה שבהן, באשמת מעשי רצח ועיסוק בקסמי מוות. לצערה של
העוצרת, חייליה פרושים במקומות רבים מדי, ומספרם וכוחם לא רב די הצורך כדי לבער
את הפראים החשוכים, או אפילו קרוב לזה; ולא פעם, דווקא אנשי העוצרת הם אלו
שצריכים להגן על הדרכים ועל המצודות של עצמם. |
חזרה
לאינדקס ערכים מארצות שונות
כתב וערך:
גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.