דרום
מחוז טיל'מאריס
מבוא | מפת טיל'מאריס | מעבר לערך על מרכז וצפון
טיל'מאריס | מעבר לערך על דרום מחוז
טיל'מאריס | עיר הנמל טיל'מירלן
|
"מטעי הפרי, השדות פרחי הענק
היפים... מאז ההתנפצות, הם שותים דם. קודם, הפאר'ליל קמו על שושלות הנשים והרוו
את הארץ בדמן; אז, פנו זה כנגד זה - אח כנגד אח, מקדש כנגד מקדש, והמשיכו להרוות
את הקרקע, ובשפע במשך יותר משנות דור; ואז הגיעה העוצרת, הכתה בהם עד שכרעו ברך,
ופנתה מזרחה, להלחם בספני פורמוז'-ארון ובגבירות של ההר; לא פלא שנוף הגבעות כאן
טובל כולו בארגמן". שליטת האיזור: המושלת
("נושאת טבעתה של העוצרת") גנרלית מי'רילין אן-טירמור ("פתית
האש"). ישוב מרכזי: גוֹר-אֶגוּל
(לשעבר קאל'נורין) כ-20,000 איש (מפוזרים יחסית, כולל ישובי לויין). ישובים חשובים אחרים: ערים פאריליות אחרות במרכז המחוז: בר-פארבוז
(7500); שאר-אגזול (5000), פארלירג (4000), זאג-שארזול (3000). עיר מצודה אנ'מירית בצפון המחוז, על צלעות רכס
הקורליד:
טיר-מיניל (5000). ישובים מעבר לבקע המזרחי (לשעבר בשליטת 'הגבירות של
ההר'):
ראל'אנאר
(1500), ראל'תורל (3000), קורלינור (5000) "הנמל החופשי" בשפך ביצות הדם:
פורמוז'-ארון (7500) מצודות של אנשי העוצרת: נאמליט, תאר-לוסיר;
ת'אל-אנריל; לינדראן; בר-קוריל (כ-500 בממוצע בכל אחת) גראלדור-נאראט (??): עיר
אגדית של 'פיות האבק', עמוק מתחת להרים שחולשים על 'המדבר הגבוה'. מבוא החלק
הדרומי של טילמאריס הוא ארץ של גבעות נמוכות ועגולות, שיורדת במתינות מהרכס
הגבוה יותר של גבעות הקורליד במרכז חצי-האי עד לחוף הארוך של הים בדרום; האיזור
הזה, ובעיקר חלקו המרכזי, נודע בעבר (ובמידה רבה גם היום) כאיזור פורה, ומאוכלס
יותר מאשר הצפון. לפני
ההתנפצות, דרום טילמאריס היתה ידועה לתהילה כמחוז של ערים ציוריות, מגדלים
יפיפיים ובתי חווה הדורים, מנמרים נוף ססגוני של שדות פרחים גבוהים שיורדים
במרבדים אדומים וסגולים מגבעות הקורליד, ופה ושם עולה מעליהם עץ אדיר ועתיק
יומין, או קבוצה קטנה של עצים נמוכים יותר. ככל שהדרך ירדה דרומה, כך הופיעו
יותר ויותר מטעים, בעיקר של פירות הדר מסוגים שונים, עד שהחליפו בהדרגה את שדות
הפרחים. בקצה הדרומי, ארץ המטעים, המגדלים וגגות הרעפים האדומים נפלה בשיפועים
אל רצועת חוף מרהיבה של חולות בהירים, שנפתחו אל גון התורכיז האינסופי של הים
הדרומי. בחלקים
הדרומיים יותר, בעיקר על החוף ופה ושם גם בין המטעים והמדרונות העגולים שמעבר
לו, ניתן היה למצוא חורבות עתיקות של אורגי ערפל - ככל הנראה שרידים מתקופת השיא
של 'הממלכה הדרומית'; לצידם, ישבו נמלים קטנים של דייגים, שהתפרנסו משלל הדגים
והסרטנים שניתן היה למצוא במים הרדודים, וגם ממתן שירותים לאוניות סוחר גדולות
יותר, שהיו מפליגות במים העמוקים יותר, בדרכן מטילמירלן אל רור'פול שמדרום ליער
וארת'ארון או אל הנמלים הראמג'ירים בדרום. ההתנפצות
הגדולה הציפה את החופים בנחשולים, שאחריהם הגיעו מפלצות ים ש'השלימו את המלאכה',
והפכה את רוב רצועת החוף, לאיזור מסוכן, זרוע שרידים של מבנים הרוסים ואוניות
טרופות; חלק משוכני המצולות, לרבות אנושואידים מוזרים ותוקפניים, התנחלו במקום -
וגם מאמציהם של אנשי העוצרת לא ביערו אותם לגמרי. מזרחה
משם, ההתנפצות קרעה בקע עמוק וארוך בין מרכז ודרום טילמאריס לבין הארץ ההררית
והצחיחה יותר שבחלק הדרום-מזרחי של חצי האי, בואך לעבר 'המדבר הגבוה'
שבדרום-מזרח; כאשר בשפך הדרומי של הבקע, משתרעת כיום ארץ של ביצות מלוחות ומעלות
אדי קיטור, שעשרות איים בינוניים, קטנים וזעירים מנמרים אותה. חלק מהפרחים שגדלו
כאן התעוותו והשתנו, והחלו לגדול לגובה עצום, כך שלעיתים ספינה שלמה יכולה לעבור
מתחת לזר עלי כותרת אדומים-עכורים ומעוקמים שגדלים מגזע עצום, מלא בעייפה
בחזזיות מלוחות ודגי שבלול. רוב
חלקי של דרום טילמאריס, מעבר לקו החוף, נפגעו הרבה פחות, והמשיכו להצמיח הדרים
ופרחים שיפים לצבעים, תמרוקים, תבלינים, משקאות ושיקויים משיקויים שונים. אלא,
שמה שהותירו איתני הטבע, ספג מכה קשה מידיהם של בני אדם - דרום טילמאריס, מאז
ראשית מלחמת הורד האפור, וביתר שאת לאחר ההתנפצות הגדולה, סבלה מקרבות ושחיטות
בלתי נפסקות - תחילה בין פאר'ליל לאנ'מירים; אחר-כך בין הפאר'ליל לבין עצמם;
ומאוחר יותר, נאלצה לקחת חלק במלחמותיה של עוצרת הורד האפור שהשתלטה על האיזור,
ולחמה בבתי אצולה אנ'מירים סוררים ששרדו במזרח, שזכו לתמיכה של המלך מזרה האימים
שמתחת להר, אדון גראלדור-נאראט. איזורים חשובים בדרום טילמאריס ארץ המטעים האדומים: אחד השמות
הנפוצים למערב ומרכז האיזור, שמשתרע מגבעות הקורליד בצפון ועד לרצועת החוף הרדוף
והמסוכן בדרום. זו ארץ יפיפיה של איזורים מעובדים - שדות של פרחים בגובה שמתקרב
או לפעמים עולה על גובה אדם, שמתחלפים בהדרגה במטעים של תפוזי דם ואשכוליות
פנינה ככל שממשיכים צפונה. רבים מהישובים בה, אם כי לא כולם, שוכנים לאורך או
סמוך לתוואי של דרך המלך הישנה ("קיר'ליתור" בפי האנ'מירים) שהחלה
בנמל טילמירלן שבצפון-מערב, וחצתה את ארץ המטעים בעיקולים מרהיבים, שמעליהם
נישאו פסלים מעטירים, מגדלי משמר, ופונדקי דרכים בהירים עם רעפים אדומים נבנו פה
ושם לצידה. כיום,
הארץ עודה מעובדת ומיושבת, אבל בתוך הנוף היפה ניתן למצוא סימנים רבים למלחמות
הבלתי פוסקות ולשחיטות שארעו כאן בדורות האחרונים - מחוות שרופות על אם הדרך או
בקצות הישובים שנבלעו למחצה בצמחיה; פסלים שהופלו; שערים שניזוקו או מגדלים
פגועים שלא תוקנו כהלכה, מקדשים עם חורים גדולים בחומות שלהם, ופה ושם גם פירים
מכוסים, שחלקם שימשו בעבר קברי אחים חפוזים, ועוד. טיר-מיניל: בצפון
האיזור, במקום בו הקרקע מטפסת לעבר הצורות הגבוהות והקודרות יותר של גבעות
הקורליד, ניצבת עיר המבצר האנ'מירית הקודרת טיר-מיניל, לשעבר עיירה מנומנמת
שנבנתה סביב ארמון קיץ של אחת משושלות הנשים שמשלו באיזור לפני מרד הורד האפור,
ליד הדרך שהובילה לעיר המקדש האדומה קאל'גאלור (כיום חורבות אפלות ומוצפות למחצה
בלב הבקע שחצבו מי הים במרכז טיל'מאריס). טיר-מיניל הפכה לעיר מקלט אליה נמלטו
אנ'מירים רבים בעת מרד האיכרים הגדול בראשית מלחמת הורד האפור; ומעוז אנ'מירי
שהחזיק מעמד, פחות או יותר, מפני התקפות רבות של פארליל בתקופת הכאוס שבין
ההתנפצות הגדולה ועד השתלטות העוצרת. גור-אגול (קאל'נוריל): עיר הבירה של
המחוז, בעבר מעוזן של כחמש שושלות נשים, ארבע אדומות ואחת צהובה (שלכל אחת היתה
מעוז במקום אחר, וכולן שלטו 'ביחד' בעיר הגדולה), שהפכה למוקד של מרד איכרים
פארילי שביער באלימות רבה את השליטות המקומיות השנואות, ובמידה רבה את הרוב
המוחלט של האוכלוסיה האנ'מירית והראמג'ירית שישבה פעם בעיר. גור-אגול, היום כאז,
משמשת כצומת מסחרי וכשוק ממכר לתוצרת הרבה של האיזורים הכפריים מסביב, כולל בתי
מלאכה וסדנאות שמטפלים ומעבדים אותה. העיר
'מבוזרת' מאד עם חלקים שמפוזרים על-פני שטח שבליבו שדות, מטעים ומקדשים, עד שהיא
יכולה להראות כאוסף ישובים קטנים יותר שמרכיבים ביחד עיר גדולה אחת; העיר היתה
מוקד לקרבות לא מעטים ועברה כמה פעמים מיד ליד, והצלקות שחרטו בה המלחמות ניכרות
ועמוקות. כיום,
העיר נשלטת בידי כוחות עוצרת הורד האפור, שהכריזו באורח רשמי על 'חנינה ופיוס
לכל' - אולם רק אנ'מירים מעטים חזרו להתגורר בה, לצד קומץ סוחרים ואומנים
ראמג'ירים; והרוב המוחלט של אוכלוסייתה הינם בני פאר'ליל. רוב התושבים הלא
פאריליים מרוכזים סמוך למצודה ששוקמה והפכה למקום מגוריה של הגנרלית השליטה,
'נושאת טבעתה של העוצרת'; ומתחת לשקט היחסי - גחלים לוחשות מימי המלחמות - לא רק
בין פאר'ליל לאנ'מירים, אלא גם כמעט שני דורות של מלחמות בין קלאנים ומקדשים
שונים של הפאר'ליל לבין עצמם, עודן רוחשות וממלאות את העיר במתח. ביצות הדם: בדרום איזור
החיץ שבין ארץ המטעים האדומים לאיזורים הצחיחים והגבוהים יותר ממזרח, הבקע הגדול
שקרעה ההתנפצות הגדולה (במה שהיה קודם עמק סלעי מאורך), נופל לעבר הים, והצדדים
שלו מתרחקים זה מזה מאד. שם, במקום בו עמדו פעם מישורים לחים ופראיים יותר
(יחסית לארץ המטעים של מרכז ודרום טילמאריס), נוצרה ארץ גדולה של ביצות מלוחות,
עם חלקים או 'כתמים' חמים שמעלים מפעם לפעם סילוני קיטור לגובה גדול. מתוך מי
הביצה האדמדמים, מבצבצים עשרות של איים - מקצתם בינוניים, ורובם קטנים או
זעירים. זו
ארץ ערפילית, בוגדנית וצופנת סכנות רבות לשייטים שלא מכירים אותה היטב; רוב מטעי
הפרחים שגדלו כאן פעם, והיו ממילא עלובים יחסית לאלו שבמרכז המחוז, נבלו; אולם
אחדים מהפרחים הסתגלו והשתנו, וחלק מאלו גדלים כיום לגובה עצום של עשרות מטרים,
עומדים כפופים מעל נתיבי הביצה, עם עלי כותרת עצומים, שמוטים ומלאים בקורי
חזזיות, שספינה שלמה יכולה לעבור מתחת להם; וגזעים אדירים ומעופשים, שורצים אצות
ודגי שבלול, ולעיתים משמשים מאורות גם ליצורים אחרים, לרבות בעלי כנף מוזרים
(בין היתר, זוחלים מכונפים טורפים) שמצאו כאן בית. פורמוז' ארון: על האי הגדול
יותר, עמוק בדרום וקרוב לים, ניצב 'הנמל החופשי' של פורמוז'-ארון, על שלל
הרציפים, בתי הסחורות, בתי המרזח שלו, וקומץ האחוזות והמגדלים הססגוניים שנישאים
מעל כל אלו. מקום זה, ששרד גם את ההתנפצות הגדולה וגם כמה וכמה התקפות של אנשי
העוצרת, עד שהללו נואשו מלהכניע אותו, והעבירו את תשומת הלב שלהן צפונה יותר,
להכניע את 'הגבירות של ההר'. רוב
אוכלוסיית הנמל היא ראמג'ירית, או צאצאיהן של משפחות מעורבות, שנראו ראמג'יריות
די הצורך לאיכרים המורדים בכדי להאלץ להמלט מארץ המטעים בכדי לא להשחט; עם זאת,
בפורמוז' ארון אפשר למצוא בני-אדם ודמויי אדם כמעט מכל סוג אפשרי - כולל
אנ'מירים (חלקם תושבים ותיקים, חלקם פושעים או עריקים מצבא העוצרת), מעט
פאר'ליל, אורגי ערפל שהתגלגלו לכאן מחורבן ממלכת המערב, ואפילו קומץ עוגים ופיות
אבק שנטשו את האולמות החשוכים של גראלדור-נאראט. למרות ההכחשות הרשמיות, הנמל
ידוע לשמצה ככזה שנוטה 'להעלים עין' ולארח - בלי לשאול שאלות - לא רק ספינות של
'סוחרים חופשיים', אלא לעיתים גם שודדי ים של ממש. הגבעות המזרחיות והמדבר הגבוה איזור
הגבול שבין דרום טילמאריס לרכס טאלמורה שחוצץ בינו לבין הקצה הדרום-מזרחי של בקעת
קיירן, היה תמיד איזור סלעי מוכה רוחות ופורה הרבה פחות; מקום של טבע פראי שבו
נוף הפרחים הססגוני והרך התחלף בצמחים גבוהים דמויי קקטוס, שהצמיחו גרסאות
זעירות ומעוותות של 'פרחי טילמאריס', והדבר היחיד שניתן היה להפיק מהן הוא
מאכלים מקומיים בעלי טעם מימי וגס, ואלכוהול חזק. הסחר מהאיזור היה מועט למדי,
גם לפני ההתנפצות, וחלק גדול ממנו היה קשור למחצבות האבן שלו, אבל גם אלכוהול,
תוצרים של ציד, וקומץ חומרים לשיקויים. בפינה
הדרום-מזרחית של האיזור, הקרקע עולה, והופכת שוממה וחמה יותר במקום בו מתחילה
הארץ המדברית הגבוהה, הסלעית והסדוקה שמשתרעת באיזור הקשה לגישה שבין מזרח בקעת
קיירן בצפון, והמפרץ הימי המסוכן שמקיף את הקצה הרחוק של יער וארת'ארון
בדרום-מזרח. זו ארץ מתה ברובה, עוד הרבה מלפני ההתנפצות הגדולה; האגמים היחידים
שיש בה, הם אגמי קיטור רותחים, שמעלים מעט מהלהט שבוער עמוק מתחת לאדמה אל פני
השטח; חיים בה מכרסמים מוזרים וטורפים אכזריים - אולם אי-שם בפאתי הארץ הזו,
קרועים השערים העתיקים שמוליכים מטה-מטה, אל העיר האגדית גראלדור-נאראט. הארץ
הזו היתה, עד לפני מספר שנים, זירת מלחמה בין שרידי שושלות הנשים האדומות לבין
כוחות ממרכז טילמאריס; תחילה פאר'ליל קנאים, ולאחר מכן חיילי העוצרת. בסופו של
דבר, לאחר מבצע נועז של אחת הקצינות המבריקות של העוצרת (שהפכה בהמשך ליריבתה
המרה), השושלות הסוררות נכנעו ברובן ונאלצו לכרוע ברך בפני העוצרת, ויתרת
המורדים נמלטו לאיזורים קשים לגישה בצל ההרים והבקעים התלולים והבוגדניים
שמתפתלים ביניהם. גראלדור-נאראט: מעט מאד ידוע
על העיר התת-קרקעית של פיות האבק, שמיעטה מאד מאז ומעולם במגעים עם בני-האדם
בכלל ועם האמפריה האנ'מירית - שאת מרותה סירבה לקבל - בפרט; וכיום, לאחר תקופה
קצרה של ברית רופפת ומעט סיוע שהעניקה ל'גבירות של ההר' במלחמתן נגד עוצרת הורד
האפור, שבה והגיפה את שעריה. האגדה
מספרת, שהעיר עצמה היתה קיימת עוד לפני שהראלג'קריל עצמם מצאו אותה וכבשו אותה;
מהמעט שסיפרו לבני האדם המעטים שזכו להתארח אצלם (בעיקר קומץ צאצאיות צעירות
מהבתים של גבירות ההר), לפני מאות רבות של שנים שכנו כאן יצורים אחרים, מזוועים
ומרושעים בלא תקנה, שהשתמשו במחצבים הלוהטים שנכרו במעמקים וחיכו לשעתם - אולם
אחד מבתי הנסיכים של פיות האבק, שכנראה הגיע לכאן במסגרת מלחמה או תוכנית של
פיות האבק להלחם בממלכה הדרומית של אורגי הערפל, הכריז על היושבים הקדומים של
המעמקים מלחמה, הכה אותם והשמיד אותם, או גירש אותם לחלקים השחורים והעמוקים
ביותר של 'ארצות התהום'. גראלדור-נאראט,
על היכלותיה העתיקים, שמוארים באורם של עורקי-אודם לוהטים שנחצבו או עוצבו בתוך
הסלע עצמו; על המפחות האדירות שלה, שמונעות בקיטור לוהט שבא מהמעמקים, ועל אדונה
הכל-יכול גראטור קאהר-אירגראן, המלך האדיר שמולך מתחת להר כבר מאות שנים, היא
אגדה מפחידה למדי בפי רוב בני האדם; וכיום קשה מאד, אפילו בשוק הססגוני של
פורמוז'-ארון ("שיש בו הכל") להשיג סחורות משם. דמויות חשובות הגנרלית מינ'רילין
אנ-טירמור ("פתית האש"):
מושלת שנחשבת ליד-ימינה ("נושאת טבעתה") של העוצרת; לוחמת גדולה
וותיקה מימי מרד הורד האפור, שהופקדה על מרכז המחוז בין היתר להפסיק ביד קשה את
המלחמות והשחיטות ההדדיות בין האנ'מירים והפאר'ליל (ובין הפאר'ליל לבין עצמם),
שנמשכו במשך עשורים לפני השתלטות העוצרת על טיל'מאריס. אישה ססגונית וגדולה למראה, ותיקת
מלחמות 'אדישה, שמחה וחסרת דאגות' למראית עין (רק למראית עין), שמציגה את עצמה
כמי שמתעניינת כיום בעיקר במוזיקה, בבגדים המפוארים שלה, ובטיפוח שערה השופע,
שהיא נוהגת לצבוע בגוון ורדרד. מספרים עליה כי היא אישה חכמה, יצירתית מאד, שלא
בכדי היא אחת הקצינות המעטות ששרדו מאז ראשית ימי מרד הורד האפור ועד היום.
מספרים עליה, כי היא שנויה מאד במחלוקת מכל הצדדים ויש לה סודות רבים, לא כולם
'חינניים' בארון שלה; בזמנו 'פסחה על הסעיפים' בין העוצרת לבין המורדת אנ'ליריס
קורבאריון, שהיתה מקורבת אליה מאד; אבל החליטה בסופו של דבר להשאר ולתמוך
בעוצרת. הנסיך
גראטור קאהר-אירגראן: השליט
האגדי של עיר החרשים התת-קרקעית, וכנראה היחיד מבניו ובנותיו של הכובש הגדול של
העיר ששרד עד היום (כאשר כמה וכמה מהם לא שרדו - בגללו). גראטור יושב על כסאו
מאות שנים ארוכות; הוא שליט חסר רחמים, שיודע היטב כיצד לשלוט בבתי האצולה
שמתחתיו, ולשלב בין מתינות, נדיבות וגם אכזריות חסרת פשרות כאשר הוא חש שאין דרך
אחרת להשליט מרות. גראטור ידוע גם כנפח-אומן, לפי
הסיפורים אחד הטובים שחיים במלסטרה כיום; אם יש דרך לקנות את אמונו או חיבתו, זה
לעניין אותו בשיחה מעמיקה בנושא, בעיקר על פרטים או שיטות מלאכה שהוא פחות מכיר;
ואין כבוד גדול יותר - גם עבור ראלג'קריל צעיר שמתמחה באומנות הנעלה של החישול,
ובוודאי עבור בן-אנוש שזכה בכבוד להכנס להיכלות העתיק שמתחת להר כאורחו, מאשר
לקבל ממנו כמה שיעורים בתורת החישול של מתכות לוהטות. במשך כמה עשורים, חרג ממנהגו וכרת
ברית עם 'הגברות של ההר' – תחילה כנגד שרי המלחמה והזאגליטים הלוחמים של איזור
זאג-אגול, ואירח כמה מהן בחצרו, כולל בתור שוליות ומלמדות של רבי-האומנים שלו
(יש רק מקרה ידוע אחד של אישה צעירה שהוא לקח לחסותו האישית). כך או כך, הנסיך גראטור רתח מזעם
וסגר מחדש את השערים לאחר התבוסה והכניעה שלהן לעוצרת, כאשר לפי השמועה הוא נשבע
בינו לבינו לא לבטוח יותר בבני אדם מאף סוג ב"מאה השנים הקרובות"
לפחות. מחול הדמים - היסטוריה של דרום טיל'מאריס האיזור
עד ההתנפצות הגדולה בעבר הרחוק יותר, לאחר דעיכת
'הממלכה הדרומית' של אורגי הערפל, החוף הדרומי הפך לכר פעילות נוח לסוחרים,
מבריחים ושודדי ים – ראמג'ירים ואחרים, שהתחרו בשודדי הים של האי הגדול
ג'אסדארון (שאפשר לעיתים לראות את המצוקים שלו בימים בהירים מאד, הרחק-הרחק
בדרום-דרום-מערב), כאשר מפעם לפעם, קמו שליטים תקיפים ובעלי-אגרוף חזק
מהרגיל שאיחדו אחד או יותר מהנמלים הקטנים לעיר מדינה או מדינה קטנה ומפוקפקת
שלחמה בעממים הפאריליים שגרו צפונה יותר, על הגבעות. בסופו של דבר, האיזור כולו נפל בידי
האימפריה האנ'מירית, ששמה קץ – ולא בעדינות יתרה – לעידן ערי הנמל החופשיות
ושודדי הים; ובו-בעת שמה קץ לעצמאות של הישובים הפאריליים, וחילקה את רוב האיזור
שמדרום לגבעות הקורליד בידי מספר בתי אצולה – רובם המכריע 'שושלות נשים'
אנ'מיריות שסגדו בדרך-כלל – אם כי לא תמיד - להשתקפות האדומה; אותן שושלות נשים
אחראיות לרבים מהמבנים היפיפיים והפסלים ההדורים שהשקיפו על הדרכים המתפתלות
שבין מטעי הפרחים וההדרים, והן ניהלו קשר רציף עם נמל טיל'מירלן ולא פחות מכך,
עם עיר המקדש (והמלומדים) היפיפיה קאל'גארלור ("גלאנור"); ומנגד,
השלטון והיחס של רוב אותם בתי אצולה אל האיכרים הפארילים שתחת מרותן היה קשה
ועריץ, והוריד רבים מהם לדרגה שאינה גבוהה בהרבה משל צמיתים. מרד הורד
האפור והשחיטה הגדולה המתח והשנאה באיזור התפרצו בעוצמה
בתחילת מרד הורד האפור; כאשר הגיעו השמועות על צבא המורדות שנחת לראשונה
בטילמאריס, ועל ההתקפה הראשונה על נמל טיל'מירלן, פרץ מרד איכרים אכזרי שזכה
להצלחה רבה מהמשוער. בכל רחבי האיזור, טירות וארמונות
עלו באש; הפארליל המורדים, בסיוע יחידות מסויימות של צבא הורד האפור שהורכבו
בעצמן מעבדים משוחררים מהדרום, הכה, בזז וגם רצח חלק ניכר מבתי האצולה וכל מי
ששירת אותם – כאשר במקרים רבים, המשמעות היתה כל אנ'מירי או ראמג'ירי שהאיכרים
הזועמים הצליחו לשים עליו יד. שרידיהם של בתי האצולה המוכים נמלטו לעבר גבעות
הקורליד והמצודות שישבו שם, וחלק אחר מזרחה, אל הארץ ההררית והפראית יותר שמעבר
למפרץ השושנים (כיום 'ביצות הדם' או 'מפרץ הדם'). מסופר שהורד האפור הוציאה פקודות
שנועדו להפסיק את ההשתוללות במטרה 'שכל נתיני האימפריה המחודשת שלה יחיו בשלום
ובצדק' – אבל היא עצמה הפליגה למחוזות אחרים, וכוחות הצבא שלה היו עסוקים יותר בלפרוץ
מזרחה לעבר בקעת קיירן, כך שמעט מאד מזה נאכף בפועל. תקופת
הכאוס שאחרי ההתנפצות הגדולה ההתנפצות הגדולה זעזעה את האיזור;
החוף הדרומי ספג את המכה הגדולה ביותר, ורוב ערי הנמל שישבו בו נשטפו בנחשולים
רעילים או רעילים למחצה, ונהרסו. האיזור הגבוה יותר של המטעים ושדות
הפרחים שבין החוף לגבעות הקורליד נפגע פחות, והגם שמקומות מסויימים הורעלו במידה
מסויימת או התכערו, האיזור עודו מגדל שלל פרחים והדרים – גם אם פחות מבעבר. עם
זאת, הקרבות והשחיטות בין אנ'מירים לפאר'ליל, ובהמשך גם בין הפאר'ליל לבין עצמם,
נמשכו ביתר שאת לאחר ההתנפצות הגדולה, אובדן הורד האפור וירידת טיל'מירלן שבמערב
מגדולתה. חלק משרידי האנ'מירים התבצרו בעיר
הקודרת טיר-מיניל, שניצבה כעת מעל דרום טילמ'אריס, בין ארץ המטעים לבין הבקע
הגדול והמוצף למחצה; כוח גדול ומאורגן יותר, בראשות שתי שושלות נשים אדומות ששרדו
טוב יותר מאחרות, תפסו כמה משרידי הנמלים על שפת ביצות הדם ומאחורי הבקע הגדול
במזרח, אותו הפכו להגנה טבעית – וניהלו קשרי מסחר וברית זהירה עם 'הסוחרים
החופשיים' של פורמוז' ארון, ועוד יותר מכך, עם המלך האדיר שמתחת להר, שליט פיות
האבק של גראלדור-נאראט, שנראה שהאצילות האנ'מיריות כרעו ברך לפניו וביקשו את
הגנתו. הסיוע – בכלי נשק וגם בקומץ קטן של גדודי חיילים – הטה את הקרב, והדף את
הפאר'ליל המורדים והזאגליטים שהנהיגו אותם בחזרה אל מרכז האיזור. ביני לביני, הזאגליטים והנכבדים הפארילים,
עוד קודם אבל בעיקר לאחר שנכזבה תקוותם לנצחון מכריע על האנ'מירים (ואלו ממילא
'פינו' את רוב האיזור), החלו להסתכסך ובהמשך להלחם ממש בינם לבין עצמם; ככל
שעברו השנים, כך התעצמו מקדשים[1]
שגידלו מסדרים של 'עופרים לוחמים' או 'זאגליטים לוחמים' שהתקוטטו ביניהן (שמות
כגון 'ראש העז השחור' ו'נשרי הארגמן' זכורים לשמצה עד היום, ומשפיעים עד היום על
הפוליטיקה, הזכרונות והשנאות המקומיות); שנאות ישנות בין משפחות מורחבות גברו
והפכו פראיות ואלימות יותר; ומושלים ועריצים מקומיים, חלקם עבדים משוחררים
שנחשבו לאכזריים במיוחד, עשו כטוב בעיניהם – כולל חטיפה של נשים צעירות לנישואין
ולעונג (באורח שלא פעם נראה זר לגמרי למנהגים פארילים, ומושפע מהחלק הגרוע
ביותר במנהגים הראמג'ירים דווקא, או תערובת מוזרה בין שניהם). תחת
שלטונה של עוצרת הורד האפור המצב השתנה שוב, כאשר עוצרת הורד
האפור וכוחותיה הופיעו בטילמאריס, השתלטו בקלות על עיר הנמל טיל'מירלן, והחלו
מתפשטים מזרחה ודרומה. הגם שחלק מאותם עריצים מקומיים
וזאגליטים קנאים זלזלו בתחילה בכוח החדש ("הא! הנה שוב באו נוגשי העבדים
האנ'מירים. בחסד האבא, נרמוס אותם תחת פרסות עופרינו!"), כוחותיה של העוצרת
כבשו בקלות את המרחב של דרום טיל'מאריס, כאשר חלק גדול מהאוכלוסיה, שהיה עייף
מהמצב של מלחמה תמידית, קיבל אותם עם הרבה פחות התנגדות מכפי שאותם מסדרים
קנאיים או שליטים מקומיים קיוו. העוצרת מצידה דוגלת בדיוק באותן
אמירות של גבירתה המנוחה, הורד האפור – משימתה וזכותה, כמי שבאה ליצור גרסה
נאורה וצודקת של האימפריה הישנה, לדאוג לכל נתיני האימפריה, אנ'מירים ופאר'ליל
כאחד, להתייחס אליהם בצדק ובעיקר להפסיק – גם בכוח הזרוע אם צריך – את המהומות
והשחיטות. דרום טילמאריס נכבשה בקלות יחסית,
ואותם מנהיגים מקומיים של פארליל שכרעו ברך והגיעו להסכמות עם העוצרת, אמנם
נאלצו לקבל את שלטונה של גנרלית ("נושאת הטבעת של העוצרת") שיושבת
בבירת המחוז, אבל זכו לשמר חלק מהכוח והסמכויותה הקודמות שלהם; עם זאת, ולמרות
שכעת לפי חוק העוצרת, כל פארליל או אנ'מירי יכול ליסוע, לסחור ולשבת בכל מקום –
הצלקות מעשרות שנים של שחיטות ומלחמות רחוקות מלהרפא; השנאה רוחשת כמו גחלים
מתחת לאדמה, ויכולה להתפרץ מחדש – בוודאי באורח מקומי – בכל הזדמנות מתאימה. חלק
מהפארליל, לפחות, אמנם כרעו ברך ורואים בעוצרת אנ'מירית יהירה שבאה שוב לשעבד
אותם למלחמות שלה, ואילו רבים מהאנ'מירים של טיר-מיניל מתעבים בחשאי את כוחות
הורד האפור, שלא הגנו עליהם במרד ובשחיטה הגדולה, וכעת 'מתחנפים לסוגדי הבהמות
הרוצחים במקום להעניש אותם'. הנמל הראמג'ירי של פומוז' ארון הוכח
כאגוז קשה בהרבה לפיצוח; הבתים הנכבדים של העיר והקוסמים שלה בנו את הנמל תוך
ניצול איזור הביצה, והפכו אותו לכמעט בלתי ניתן לכיבוש. לפחות ארבעה נסיונות
התקפה מצד חיילי העוצרת נכשלו, מה שאילץ אותם לסגת ולפרוש מצור חלקי (מאד) על
הנמל מרחוק – דבר שמפריע מעט מאד ל'סוחרים החופשיים' (ופה ושם, גם לשודדי ים של
ממש) להפליג משם אל הים הדרומי; אם כבר, הצללים שעולים מהאי ג'אסדרון, כולל
שמועות על שודדי ים וספינות מקוללות או נגועות שמסתופפות ליד המצוקים שלו ומעבר
להם, מדאיגים את קברניטי הנמל החופשי הרבה יותר מאשר כוחות העוצרת – שממילא הסבה
את עיקר תשומת ליבה למחוזות אחרים. פורמוז'-ארון, כיום כבעבר, 'מקבלת
את כולם' בלי חוקים רבים מדי (הגם שמי שמרגיז את אחת המשפחות החזקות, בלא 'גב'
מתאים, עשוי לשלם מחיר לא רשמי, אבל יקר מאד); והיא נותרה עיר נמל ססגונית
ופרועה, שכמעט כל ספינה יכולה לעגון ולסחור בה – בין אם בסחורות לגיטימיות או
במלקוח משוד-ים, כל עוד הדבר לא נעשה באורח פומבי מדי – כנראה במטרה לשמור על
סטטוס-קוו לא רשמי שנוצר בין שליטי העיר לעוצרת. מפלתן של
'גבירות ההר' מלחמה ארוכה ומסיבית יותר, שהסתיימה
בסופו של דבר לטובת העוצרת, נערכה צפונה משם, סביב הבקע שנפער בין דרום טילמאריס
לארץ הגבוהה יותר שמעבר לה. שרידי שושלות הנשים המקומיות שכינו את עצמן כעת
"ברית הגבירות של ההר" נלחמו במשך שנים ארוכות בצבאות העוצרת, למרות
נחיתות מספרית שהלכה והחריפה ככל שהעוצרת שבה וגייסה את הפארליל המקומיים לצבאה;
לשם כך, נעזרו הן בתוואי השטח הקשה, שהן הכירו טוב יותר מהיריבים שלהם, והן
בברית הרופפת עם פיות האבק של גרלאדור-נאראט והמלך העתיק ומזרה האימים שמתחת
להר. בסופו של דבר, מבצע צבאי יצירתי של
צבא העוצרת, שבראשו עמדה לא אחרת מאשר ידידתה הקרובה שהפכה בהמשך ליריבתה,
אנ'ליריס קורבאריון, חצה את הבקע בתפר שבינו לבין הביצות, כבש את הנמל של
ראל'תאראל, ובכך ניתק את 'הגבירות של ההר' מפורמוז'-ארון; משם, צבא העוצרת המשיך
צפונה, כיתר את הכוח הלוחם שהחזיק במעוזים שממזרח לבקע, ועבר משם לתקוף את המעוז
המרכזי של גבירות ההר בקורלינור. המלחמה הקצרה והעקובה מדם הסתיימה,
לזעמם של רבים משני הצדדים, כאשר הגבירה קירסירד ("קאירה")
סילן-רילקלארד, המפקדת הצעירה של אחת השושלות העתיקות שפיקדה על הכוח הצבאי
המרכזי של גבירות ההר , קיבלה הצעת שלום וחנינה מטעם העוצרת, והיא וחייליה הניחו
את נשקם ונשבעו אמונים לורד האפור בלב ולב, כולל התחייבות לשרת את העוצרת (אותה
גבירה אדומה יהירה לשעבר הפכה בהמשך לקצינה ואחת ממפקדות השדה שאמורות לצעוד
לבקעת קיירן ביחד עם העוצרת). השלום והחנינה, שהפכו את הגבירות
האדומות לחלק מצבאה של העוצרת, התקבל בזעם אצל לא מעטים משני הצדדים – לרבות סרן
קור'באריון, שהיתה מעדיפה לתלות את כל השרידים האחרונים לאותן שושלות נשים
יהירות ולא ראויות לאמון; ומהצד השני, כמה בנות משפחה סוררות והכוחות הקטנים
שלהם, שראו בגבירה סילן-רילקלארד בוגדת, ונמלטו לחסות ההרים, ואולי (לפי חלק
מהשמועות) אל חסות ראלדור-נאראט; שליט פיות האבק בעצמו זעם על מה שגם הוא רואה
כבגידה ופחדנות, הורה לסגור את שערי העיר שלו, תוך שהוא מביע אכזבה מרה מבני
האדם בכלל ומבריתות איתם; ומבהיר שאין לו שום כוונה לכרוע ברך בפני אף אחד
ממשרתי הורד האפור, או בפני בן-אדם בכלל. |
חזרה
לאינדקס ערכים מארצות שונות
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.