2.1: דב"שים הם 'אמיתיים' וקוהרנטיים לא פחות מדמויות שחקן

עקרון היסוד של מלסטרה הוא שהעולם אינו מסתובב סביב דמויות השחקן. דמויות השחקן הן אמנם הגיבורים של הסיפור ש'מסופר' באורח ישיר באמצעות ההרפתקה, ולכן 'זמן המסך' המרכזי של הפגישות נע ביחד איתן. אלא, שהדבר לא הופך את שאר העולם, כולל ובעיקר הדמויות בלא שחקן ל"תפאורה" שקמה לחיים כאשר דמויות השחקן מתקרבות ויוצאות איתה אינטרקציה.

מכאן נגזר כלל הבסיס לגבי דמויות בלא שחקן: דב"ש הוא 'אמיתי' ובעל אישיות, אינטרסים וסיפור משל עצמו, גם אם הוא לא מסופר ישירות בהרפתקה. הוא לא ישנה את ההתנהגות הרגילה שלו ולא יפעל באורח אחר (ובוודאי כזה שאינו מתאים למידת התבונה ולאינטרסים שלו), רק משום שהוא נתקל בדמויות שיש עליהן "תג בלתי נראה" של "דמויות שחקן".

במילים אחרות: העובדה שהסיפור ו'זמן המסך' נע עם דמויות השחקן ו'מאיר' על דמויות בלא שחקן רק כאשר הן ליד החבורה, לא הופכת את הסיפור הלא מסופר של הדמות בלי שחקן – גם אם מדובר במוכר שריונות פשוט בעיירה – ל'אמיתי' פחות משל דמויות השחקן.

לכן, דב"ש לא יתנהג לעולם באורח לא קוהרנטי שלא מתאים לדמות שלו, בלא סיבה פנים-סיפורית טובה. היותו דמות משנית או רגעית בסיפור אינה הופכת אותו ל'אוטומט מספק שירותים' של דמויות השחקן – בין אם מדובר בציוד, מידע, או כל שירות אחר.

עקרונות יסוד למשחק נכון של דב"ש

מכלל הבסיס הזה נובעים שני עקרונות מרכזיים:

הופעה והעלמות

העובדה שלדב"ש סיפור אמיתי משלו, אינה מצדיקה בדרך-כלל השקעת זמן משחק בסיפור הזה, כאשר הדב"ש מתרחק מדמויות השחקן. על שליט המבוך פשוט להניח שהסיפור של הדב"ש ממשיך להתקדם, ואם מדובר בסיפור חשוב לקמפיין, או בדב"ש שמעניין את דמויות השחקן או שהן עשויות להפגש בו שוב – שליט המבוך יכול להחליט או לגלגל את מידת המזל, ההצלחה או השרידה של הדב"ש, ולנהל רישום מקוצר שעוקב אחרי המיקום וההתקדמות שלו, בהשוואה לחלוף הזמן בציר הסיפור המרכזי שמכיל את דמויות השחקן.

אין צורך או הצדקה לשעמם את השחקנים על-ידי הפיכתם לצופים פסיביים בסיפור שאינו שלהם!

סיפורים וקרסי עלילה

לדב"שים שהחבורה פוגשת, מדמות הרפתקן שמלווה את הקבוצה במבוכים, ועד האציל המקומי והפמליה שלו ואפילו מפלצת תבונית, יש לעיתים קרובות שלל סיפורים ופרטי מידע שמעניינים אותם וקשורים לרקע ולמטרות שלהם.

חלק מאותן סיפורים יכולים להפוך, אם דמויות השחקן מתעניינות בהם, לקרסי עלילה שישפיעו ויהפכו לחלק מהסיפור של דמויות השחקן.

כך למשל, מוכר השריונות שמודאג מאד מגורלה של קרובת משפחה שנעלמה בטירת האציל המקומי, יכול לגרום לדמויות להתעניין במה שקורה באותה טירה ולנסות להכנס לתוכה – גם אם קודם לכן, הדבר לא היה קשור או מתוכנן כחלק מהסיפור הראשי או המטרות של החבורה.

מנגד, ובאותה מידה עצמה, הסיפור של מוכר השריונות יכול להיות לא יותר מרכילות לא רלוונטית ולעיתים גם שקרית לגמרי על חיי האהבה של האציל המקומי. לדמויות השחקן אין כל וודאות, האם פריט מידע שהן מקבלות מד"בש הוא רמז שקשור לסיפור שלהן; קרס עלילה משני רלוונטי, או פריט רקע משני ולא מאד חשוב שלא יוביל לשום מקום ממשי.

במיוחד, חשוב להמנע ממצב שבו לדב"ש ולסיפור שהוא מוסר לדמויות השחקן יש רק 'שני מצבי צבירה' – רמז שקשור לסיפור של דמויות השחקן, או פרטים שניכר בהם מראש שהם לא חשובים ("אה, האיכר? הוא מדבר איתכם רק על מצב היבולים בשדה שלו!").

לכלל זה, לפיו לדב"שים רבים יש שלל קרסי עלילה וסיפורים – אמיתיים ומעניינים ככל שיהיו – שאינם קשורים בהכרח לסיפור של דמויות השחקן, ישנו גם מחיר, וחשוב מאד ששליט המבוך יפנים אותו ולא ינסה להתחמק ממנו.

כשם שהדב"ש הוא לא 'כלי חסר חיים' שנועד רק לקדם את הסיפור של הדמויות, כך דמויות השחקן לא חייבות להתעניין, ובוודאי שלא לסטות מהסיפור שלהן עצמן, גם כשהן נתקלות סיפור שהוא קרס עלילה מעניין, ששליט המבוך היה שמח להריץ.

הוספת הצטלבויות אפשרויות בין דמויות השחקן לשלל מידע, רצונות וסיפורים היא חשובה מאד להפחת חיים בעולם מסביב, אולם שליט המבוך חייב לזכור שרוב חוטי העלילה הללו לכל היותר יצטלבו לרגע עם הסיפור הראשי של דמויות השחקן – ולא להפגע ולכעוס כאשר דמויות השחקן שומעות סיפור, ולכל היותר מנידות ראש בהבנה ולא מגלות שום רצון להתערב בו מעבר לזה.

דב"ש אינו "לוח מודעות מדבר!"

תמונה נפוצה מאד במשחקי מחשב ישנים, היא דמות שניצבת בכניסה לעיירה, וכל תפקידה הוא להטיל מידע ומשימות על דמויות השחקן, לא פעם דרך דיאלוג קבוע כגון: "השלום לכם, גיבורים! הידעתם כי הזאבים התרבו מאד ביער בחודש האחרון?"

בעולם מערכה מסוגו של מלסטרה, מומלץ מאד להמנע מדמויות ומצבים כאלו, בהם דמות בלא שחקן עומדת ומספרת סיפור – לעיתים אישי – באוזני כל זר שהגיע הרגע למקום, והדמות בלא שחקן כלל אינה מכירה אותו או יודעת האם כדאי לבטוח בו או לא?

כך למשל, סוחר השריונות מהדוגמא הקודמת, לא ירצה בהכרח לספר על החששות שלו לגבי מה שקורה בטירת האציל המקומי, ועל החשש שלו לקרובת המשפחה שלו: מבחינתו, אולי הדמויות הן בעצם מרגלות בשירות אותו אציל, או סתם נוודים שאין שום תועלת להתיידד איתם ולספר להם דבר כזה?

לכן, סביר להניח שהדב"ש יספר את סיפור שלו רק לדמות שתראה לו אמינה ותנסה בהצלחה להתידד איתו – ואולי דווקא לא מעל הדוכן שלו בשוק, שם יש אוזניים רבות, אלא מאוחר יותר, כאשר הוא ודמות השחקן ישתו ביחד בפונדק.

חזרה אל האינדקס

של ספר החוקים

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.