הרפתקאה לכנס דרקוניקון 2021
"עין
הזבוב"
עולם
המערכה:
מלסטרה
מקום
התרחשות ההרפתקאה: מרכז בקעת קיירן: האיזור הכפרי בשוליים הצפוניים של
נחלות לורד אנזאריון, ליד אפיק נהר האנ'סיריון.
שיטה: השיטה
הביתית של מלסטרה - אין צורך בהיכרות מוקדמת עם השיטה.
דמויות: תשע
דמויות מוכנות לבחירה מפורטות למטה; שחקן או שחקנית שירצו בכך יוכלו להכין דמות
מקורית עבור ההרפתקאה, בכפוף לתיאום ואישור מראש של המנחה.
רישום: בנוסף
לרישום אצל צוות הכנס, חובה ליצור קשר עם המנחה בדואר אלקטרוני ([email protected]) לאישור רישום ולבחירה מראש של דמות. הדמויות יחולקו
בשיטת 'כל הקודם זוכה'.
|
"מכיוון
שזבובי ענק ושרצים אחרים מסוגם הם עלבון לאבינו הקדוש פאר-אגול; ומכיוון שהשרצים מטרידים את נתיניו החרוצים של דודני האהוב,
לורד אנזאריון, ועלולים לפגוע בגביית מס היבולים ומס הדרכים המגיעים לי בזכות -
אזי כל אדם אשר יביא לאנשי פגר של אחד השרצים המוזכרים במגילה זו, יהיה זכאי לפרס נדיב ביותר של חמישים מטבעות
האדון
המקומי מצידו, סבור שמצא פתרון טוב (והחסכוני) ביותר לבעיה, גם אם כמה כפריים
(מי שואל אותם בכלל?) אינם מרוצים במיוחד משלל הטיפוסים שהחלו להסתובב (או
להתנודד) בדרכים ובפונדקים המקומיים. חבורת
הרפתקנים שעושה את דרכה לכפר זאגרול בכדי לנסות את מזלה בציד שרצים, מגלה שכמה
טיפוסים ססגוניים שהגיעו לשטח אינם רואים תחרות בעין יפה - וזו לא הצרה היחידה
שמסתובבת (או זוחלת, או מזמזמת) באיזור. ערפל
מבאיש עולה מנהר האנ'סיריון; הדרך בוצית ובוגדנית; האם השקשוק המוזר הוא קרון
ישן, שמפלס דרכו במעלה הנתיב הבוצי? ואם כן, היכן הוא? הדרך לפנים שחורה וריקה... ואז
החלו הזעקות; וכל הגזעים השחורים החזירו הד. רישום להרפתקאה ובחירת דמויות ההרפתקאה
מתרחשת בעולם המערכה מלסטרה, מבוססת על משחק תפקידים (ולא רק על קרבות!) ומצריכה
היכרות בסיסית עם עולם המערכה, בדגש על הבסיס לעולם המערכה (פרק 1
בחוברת) ואיזור מרכז בקעת קיירן (פרק 4.3 בחוברת) בו מתרחשת ההרפתקאה. להורדה
חינמית של חוברת הבסיס לעולם המערכה, לחץ כאן. השתתפות בהרפתקאה מצריכה יצירת קשר עם המנחה
בכתובת [email protected], ובחירת דמות מבין הדמויות המוצעות בעמוד זה. חלוקת הדמויות
תבוצע בהתאם 'לכל הקודם זוכה', כך שמומלץ לבחור יותר מדמות אחת ולדרג לפי סדר
עדיפויות. דפי דמות מפורטים ישלחו בדואר אלקטרוני מספר ימים לפני הכנס. הדמויות המוצעות למשחק שימו
לב! זוהי גרסה מתוקנת של הדמויות לבחירה. הגרסה הזו החליפה חלק מהדמויות
המקוריות, בגלל שהן דמו יותר מדי או היו כמעט זהות לדמויות שהופיעו בקמפיין
שבבסיס הפודקאסט של מלסטרה. לעיון
ברשימת הדמויות המקורית, כפי שהופיעה באתר לפי כנס דרקוניקון 2021, לחצו
כאן.
גזע:
בת-אדם (המוצא המדויק לא ברור) מקצוע:
קאראנ'סירי זרים
שיתקלו בנערה צעירה בעלת עור חיוור כמו השלג ושיער שחור כמו הלילה שנודדת בין
הכפרים בשיריון קשקשים ישן עם קתרוס מעץ הובנה, עלולים לחשוב בטעות שהיא בארד
נודד; מה גם שטאלרי אימצה במידה רבה את המסווה הזה, ולא בוחלת באפשרות לקבל
חדרים וארוחת ערב חינם בתמורה לשירה בקולה הרהוט והצונן, שנמהל בו שמץ מבטא זר
נוקשה, אבל מתנגן בדרכו. קשה
לנחש, שהנערה החיוורת הזו היא חניכה מצטיינת לשעבר בטירת הדרקון הלבן, שהוכשרה
לשרת את החורף הארוך בתור לוחמת מדויקת וחסרת רחמים; ושחודשים מעטים עמדו בינה
לבין הפיכה לאבירה צעירה במסדר אבירי הכפור. טאהל'ראניר
גדלה בעיר הגבוהה קאראנ'רוהה בחצרו של פונדקאי שנחשב מאז ומעולם כ'ידיד המשמר';
היא אינה יודעת מי היו הוריה (אם כי לפי רמזים ששמעה, אמה היתה פליטה מאורמת'ריל
שאיבדה את שארית כספה בקארנ'רוהה, ומתה זמן קצר לאחר שבתה נולדה), ולפחות כלפי
חוץ היא טוענת שהדבר אינו משנה לה כמלוא הנימה, בוודאי מרגע בו התקבלה למסדר
אבירי הכפור שאמור היה להיות משפחתה החדשה... אלמלא נפלה קורבן לבגידה, או
לתככים שבין המסטרים היריבים שבטירת הדרקון הלבן. טאלרי
יודעת, או לפחות טוענת בקול שקט ונוקשה כמו פלדה, שכמה מחניכיו של הבהמה הגסה,
המסטר גאהר'נור, קינאו בה ולא סלחו לה על כמה הפסדים בתחרויות האכזריות שבין
החניכים הצעירים, ולכן מצאו דרך להפליל אותה בנסיוןלהכנס לאחד הכוכים האסורים
וללמוד כוחות אסורים; וכי המסטר שלה עצמה לא היה אמיץ מספיק כדי להגן עליה כמו
שראוי – מה שהוביל לאיזו 'פשרה' שבמסגרתה אמנם זוכתה והותר לה להחזיק בחרב שלה,
אבל נדרשה לעזוב את מגדל הדרקון הלבן ולא לחזור אליו לעולם (או לפחות עד שמישהו
במסדר הקפוא יחליט לקרוא לה מחדש). טאהל'ראניל
הפכה לאישה צינית מאד, מתחת למסווה של הנימוס הרהוט והיכולת להעמיד פני ליידי
עדינה. היא משכנעת את עצמה, שהסילוק שלה היה לטובה, ומאפשר לה להפעיל את הכוחות
שלה לפי רצונה, בלא להיות כבולה לחוקים עתיקים ועבשים, כשהיא משרתת את עצמה, ואת
עצמה בלבד. לעיתים היא רדופה בזכרונות מרים מהעבר (למשל, הדרך בה נקברה בקרח
באחד המבחנים שעברה, עד שנחשבה במשך שעות למתה בעיני כולם; רק בכדי שהכל יושם
לאל בגלל תרגיל של חבורת בריונים עם להבת-כפור עלובה כמו פתית שלג נמס). כעת,
כאשר ירדה מההרים אל בקעת קיירן, היא רואה את העולם סביבה כעולם רכרוכי ומנוון;
עולם שאנשי המעלה ובעלי הדם הרם בו מעטים, ורובם התרככו והפכו עלובים; ופראים
חשוכים וסתם טיפוסים מאוסים ועלובים התרבו בו ושכחו את המקום שלהם. היא אינה
מרבה לבטא או להתווכח בעניין, או לבטא את הבוז העמוק שלה לפאר'ליל ולדת שלהם,
משום שלדעתה זה חסר תועלת; הדרך הנכונה היא לנצל את המצב בכדי לצבור עוצמה (למען
הקמה מחדש של האימפריה, כמובן), תוך שהיא משתמשת בשכלה החד או בחרבה לפי הצורך. טאלרי
אינה מרושעת, ונרתעת מאכזריות לשם אכזריות; נהפוך הוא, לפחות לפי דעתה,
האידיאלים והמטרות שלה מכוונות לטוב. אבל כאשר נדרשת מכה אכזרית, היא שם כדי
להכות אותה; בלא שום חיבוטים מיותרים שהולמים את המאמינים הרכרוכיים של אלת האור
(למשל); הכוחות האפלים ששורצים בבקעת קיירן ובמקומות אחרים לא יטופלו כפי שמגיע
להם באמצעים נעימים – ולעיתים הגיע זמן להלחם באש באמצעות אש, או ליתר דיוק, באמצעות
משב של קרח מקפיא. הדבר
היחיד שהיא עודה מעריצה בכל ליבה, כאילו נותרה עדיין ילדה מטופשת ורומנטית, זה
את זכרה של המצביאה הדגולה, רסיס הקרח, וכל דבר שקשור אליה. אור'תרונד טיל'מאלור גזע: אדם (ת'אריל עילית) מקצוע: סייר הוא
היה שם; הוא היה בלב התופת שבו נגדעה המולדת שבמרומי הרכס; כאשר הממזרים של
הנסיך העלו את הכל באש ("לשחרר את העבדים הם רצו? בהה! לקחת את האדמה שלנו
ולשבור את הכבוד שלנו, זה מה שעניין אותם, גוזלים בני-כלאיים ארורים
שכמותם!") הוא
היה שם, ויצא עם רגל צולעת ("מתנה מאיזה אפס אנ'מירי, לגיונר גדול כמו
חצי-עץ עם אלת ברזל, לפני שאני השכבתי אותו לישון"); ועם כבוד מרוסק...
כולל רעיה שעזבה אותו לטובת איזה 'מגלגל שטיחים' חמדן שבא מעיר הבירה כדי
להתעשר, ולקח את האדמה שהיתה של אבא של אורת'רונד, ושל אבא של אבא שלו לפניו. אור'תרונד
נמלט הרחק משם ככל שהיה יכול; הוא סירב לסמוך על החנינה שהוא ומורדים אחרים
כמותו קיבלו מחצר הנסיך, הוא חצה את ההרים, וכאשר אזל הכסף שלקח איתו, הבקבוק
האחרון של המשקה נגמר, אורת'רונד מצא עבודה בחווה גדולה בשיפולי ההרים; האדון
המקומי, אולי ואסאל נמוך-דרג של בית קור-אומת'ל, היה צריך גברים מנוסים לסייר
בגבול האדמות, לצוד כבשי-הרים ולאתר בזמן כל רמז לאבנוני-סלע שהחליטו לחפש צרות. העבודה
היתה קשה, אבל הוגנת; והשכר מועט, אבל כולל קורת גג ומספיק כסף בשביל מזון
ובעיקר שתיה שהפכה את הלילות (ואת הצללים השחורים שבאו איתם, צללים של שדות קרב
ישנים וחברים מתים) לנסבלים יותר; וכך השנים חלפו, והמורד העקשן התבגר והאפיר
(אוה, והיתה גם נערה אחת... טוב נו, לא משנה. זה לא היה שום דבר רציני ששוה לדבר
עליו!). אבל
אז התחילו לנשוב רוחות חדשות ומטרידות מצפון-מזרח; אולי זה אשמת אור'תרונד, שכבר
שנתיים הפנה עורך ללחישות על הנסיך-הרם-בעיני-עצמו-המחורבן החדש במולדת הישנה,
ועל כל הקשקושים של דם של קופים, שההשפעה שלהם התחילה לחלחל כמו רוח מעופשת לתוך
האיזור שהמורד הזקן פשוט נתקע בו יותר מדי זמן עד שכמעט טעה לראות בו בית. ככה,
עד ליום שבו הגיע הבן-יורש של האדון הזקן ("חתיכת טרזן מפונדרק עם שתי
ידיים שמאליות! אני זוכר אותו עוד מלפני שהוא עלה לרכב על הסייח הראשון שלו, נפל
והתחיל לבכות כמו ילדה קטנה! גם כן בזבוז של אוויר לנשימה!"), והודיע
לאורת'רונד שהוא משוחרר מהשירות; אולי משום שהוא עומד להתארס לעלמה מיוחסת
מחצרות הגרניט, שהדבר האחרון שהיא תרצה לראות באחוזה הקטנה הוא מורד זקן עם פה
מלוכלך, שלא מסתיר את דעתו על התורה של המלומדים מהנסיכות האפורה ("ככה
זרקו אותי, אחרי חמש-עשרה שנים שעבדתי שמה. איפה שאני גדלתי, אפילו עבד לא היו
זורקים ככה!"). וכך,
המורד הזקן יורד במעלה ההרים, בנתיב שבו נע לפני חמש-עשרה שנים, כשהשיער שלו היה
חום-בהיר ולא אפור כמעט לגמרי, שלא לדבר על הקמטים והלחיים האדומות; עם ארנק כסף
מצומק, קשת ואשפת חיצים; אבל הסוג שלו, זה הסוג ששורד; שורד מספיק זמן כדי לראות
את האנשים שעשו לו רע יורדים לקבר, לתפוס לגימה, ולתת יריקה הגונה על המצבה
שלהם. פלרינדיס לור-סילת'יל גזע:
אורגת ערפל מקצוע:
קוסמת פעם,
לפני שפלרינדיס נולדה, היתה ממלכה אדירה עם חומות לבנות; עם מסדרים מפוארים
ושכיות חמדה. אביה של פלרינדיס, שבר כלי עגום שעבד למחייתו בתור אורג בדים
בשירותו של לורד אבאריל, היה מתרצה מפעם לפעם לספר לבתו – היחידה מלבדו ששרדה
מכל בני לור-סילת'יל המהוללים, מעט סיפורים על המולדת הישנה והאבירים שלה – עד
שנפלו קורבן לבוגדנות; בגידה עקובה מדם של בני-אדם גסים, בוגדניים ומגעילים ממש
כמו אנשיו של לורד אבאריל, שניצלו את מצוקתם של האודים המוצלים שביקשו מחסה
באדמתם, והעבידו אותם באריגה, משמר ועבודות פחותות אחרות. כלומר,
לאביה של פלרינדיס היתה גרסה קצת אחרת לארועים; כזו שדיברה על חסדה של אלת האור,
שהכל נעשה כרצונה; ועל הברית הישנה בין אורגי-הערפל לאנ'מירים, ושבסופו של דבר,
אמונה טהורה ועבודה צנועה תכפר על החטאים בגינם אנשיהם איבדו את הכל. אולי אביה
היקר, כבודו במקומו מונח, מוכן להשלים עם הדרך בה הפך מאביר לאורג-בדים, בשירות
של בני-אדם שעירים וגסים, ולבלות את שארית חייו בעבודה וחלומות עגומים על תפארת
העבר, בתפילות לאלה שאינה עונה (והיכן היתה בכלל, כאשר העם הנבחר שלה נטבח ונשרף
בין החומות הלבנות?!). לפלרינדיס,
מצידה, יש כוונות אחרות לגמרי. לפני
שנה בערך הגיעה לאוזניה שמועה שאי-שם, בחבלי הצפון ההרריים שבגבול הממלכה הישנה,
קם כוח חדש של אורגי ערפל; מפוקח, חסר את התמימות העלובה של הממלכה הישנה, מסתמך
לא על שירים או חסדה של האלה אלא על עצמו בלבד - ובעיקר, אין לו שום כוונה
להשתעבד לברית חסרת תוחלת חדשה עם הממלכות של בני האדם. זה
המקום אליו פלרינדיס מכוונת; אולם הארצות האלו רחוקות והמסע אליהן יקר וקשה - מה
גם שאין לפלרינדיס שום כוונה להגיע לשם בתוך נערה רכה וחלשה עטויה בבלויים, אלא
בתור קוסמת רבת עוצמה; וזה בדיוק מה שהיא שואפת להיות - גם במחיר של עיכוב המסע
שלה מערבה והמשך חיים לזמן-מה ביחד עם בני-אדם עלובים, גסי-רוח (שלא לומר, בעלי
ריח גוף נורא). וכך,
אורגת הערפל הצעירה עזבה את נחלותיו של לורד אבאריל שלא על-מנת לשוב, ומחפשת ידע
ועוצמה, ולשם-כך גם כסף, שהיא אינה משופעת בו כרגע. פלרינדיס היא ערמומית,
שחקנית מצוינת שעד כמה שהיא בזה לאורח בו 'עלמות ערפל' אחרות מתנהגות, אין לה
בעיה להעמיד פנים ולשחק את המשחק הזה, אם הדבר רווחי מבחינתה. היא אינה עלמה
מרושעת שנהנית מהרג או מהתעללות, וגם לא בטוחה שהיא מתעבת לגמרי את כל בני האנוש
של בקעת קיירן; אבל אין לה כוונה לתת לאידיאלים עבשים של מלכת האור להפריע לה
בדרכה כלפי מעלה, ואל העתיד שמצפה לה הרחק במערב. לורסילדין קור וארמירדרי (ובקיצור: לורסיל) גזע:
מית'ווארי (בני אדם שהתערבבו עם דם של אורגי ערפל) מקצוע:
פלדינית לורסילדין
נראית כמו כמעט מית'ווארי טיפוסית; גבוהה, חיוורת, בעלת מראה מעודן ועיניים
תכולות-אפורות; הדבר היחיד שהיא חסרה עבור המראה הטיפוסי של בני האצולה האבודים של
רכס שער חורף, הוא גוון השיער הכהה והמבריק. במקום זאת, היא נולדה עם שיער חום
בגוון דהוי למדי וחסר יחוד. לורסיל
גדלה בעיר המחוז אנ'מירלור, אליה הגיעה בתור פעוטה ביחד עם אמה, שהיתה כנראה
היחידה מבני המשפחה שהצליחו להמלט מהשריפה והטבח של הקנאים מ'כת השלג האדום'. את
אביה ואחיה הבכורים לא הכירה כלל, מלבד דברים ספורים ששמעה מפעם לפעם מאמה
הקודרת, שהפכה מאצילה לאישה חסרת פרוטה שהתפרנסה בדוחק בתור אורגת בדים זוטרה
בשולי גילדת האורגים. לדברי אימה, אביה היה אביר אמיץ בשירות הנסיך הרם של
שער-חורף, ומסר את חייו בגבורה בהגנה על חצר הנסיך מהאספסוף האדום צמא הדם; שני
בניו הגדולים הלכו בדרכו, וגם הם נספו במלחמה הגדולה (הגם שלפי חישוב השנים,
לפחות הצעיר בהם אמור היה להיות נער צעיר, בן לא יותר מ-12, בשנה בה נפלה שער
חורף). כך פסקה אימה ולא פירטה; ולורסילדין ידעה שעדיף לא לחקור עוד; וגם לא
לשתף את אמה הקודרת בסיפורים על אביה ואחיה שהיא היתה מעלה בדמיונה מפעם לפעם. לורסילדין
גדלה והתחנכה בחצר הגבירה ואריה שליד גילדת סתתי האבן של אנ'מירלור, ביחד עם
ילדי פליטים אחרים משער חורף, רבים מהם יתומים לגמרי בגלל אותה המלחמה, ורובם
יוצאי מעמדות נמוכים בהרבה משלה. היא נחשבה תלמידה טובה, אבל רבים מהיתומים
תיעבו אותה (וכנראה שבמידה רבה של צדק) בגלל שהיתה מתנשאת, מעולם לא מתעייפת
מלהזכיר את מעמד האצולה שבאה ממנו, ולא פעם העלתה את חמתם של נערים אחרים בנטיה
שלה לצדקנות מרגיזה; סירוב נחרץ להשתתף בהברחת משקאות ובקטטות עם הכנופיות
היריבות של הילדים מסמטת הדלוסים, ועוד. בשלב
מסוים, מישהו הפיץ עליה סיפור עשוי בכשרון מרושע למדי, שהיא למעשה בת של 'סיפור
מעשה' בין אמה לבין משרת או גנן עילג ומטומטם, ממנו ירשה את הגוון החום-דהוי של
השיער שלהם, ומכאן הודבק לה הכינוי "הליידי מגרפה", שלא פעם הביא אותה
לסף דמעות. כאשר
התגלתה הנטיה שלה לכוחות של אור (עניין לא מפתיע, נוכח הייחסו המשפחתי, אם הוא
נכון), אמה מיהרה לנצל קשרים שלה בגילדת האורגים, כדי להעביר את בתה לאימון ראוי
יותר (לשיטתה) בנחלותיו של לורד אבאריל, "דבר שישים סוף להתרועעות עם
אספסוף של סתתים גסים, בעלי דמיון מתועב וצורה שיאה לקוטזוקי". אמה של
לורסילדין, שהעבודה הקשה והלא מתגמלת החלה לתת בה אותות ניכרים יותר ויותר,
הסתירה אך בקושי את השאיפה שבתה תצוד את עינו של אחד מאורגי הערפל, שיתרשם
מהכשרון ומהייחוס שלה - בלא להבין עד כמה הסיכוי לכך הוא קלוש. לורסילדין
אמנם גאה מלהודות בכך, אבל היא סבלה מכל רגע בנחלות לורד אבאריל; מהיחס הרע
והמתנשא של אנשי המשמר והאבירים שלו, שהתגלו לה (לפחות בחלקם) כאנשים יהירים,
אכזריים וריקניים; מהענן הקודר שמרחף מעל אורגי הערפל המקומיים, שנותרו - מעבר
לנימוס צונן וקר - סגורים ומסוגרים בפניה; ובאופן כללי, מתחושה כאילו צל כבד
ואפל מרחף מעל כל המקום ההוא. בסופו
של דבר, לאחר התקלות לא נעימה, ואולי גם מפחידה, עם אביר בכיר, היא החליטה לעשות
מעשה שגובל בחטא שהיא מתייסרת עליו עד היום; היא כתבה לאימה שהיא נבחרה למשימה
מכובדת בשירות האור ולורד אבאריל בנחלות העוינות של לורד אנזאריון, ובפועל ארזה
את החפצים המעטים שלה והסתלקה ממעבר וירת' - אולי לתמיד - כדי לחפש את מזלה ואת
השירות של אלת האור במקום אחר; כספה מועט ועומד לאזול במהירות, מה שאולי סייע לה
להחליט שהסיפור על הזבובים המתועבים שמתקיפים את תושבי הכפר זאגרול הינם משימה
שהאור הניח בדרכה, כמובן "בלי שום קשר לעניינים ארציים וצדדיים כמו הפרס
הכספי שמציע הלורד המקומי". לורסילדין
היא שילוב מוזר בין התנהלות אצילית ומעודנת של פלדינית, שספגה וחיה את המסורת של
אצולת שער חורף, שמחה לעזור לאחרים ולשרת את אלת האור, אגב קניית תהילה שתאדיר
את שמה ואת שם אביה (ואולי גם תעזור לה להפיס את דעת אמה, ולכפר על החטא שחטאה
כלפיה) - עם מידה לא מעטה של התנשאות, לא
תמיד מכוונת, ונטיה לצדקנות שיכולה לא פעם להרגיז. ראיית העולם שלה, הגם
שחטפה כמה וכמה מכות כואבות, היא פשוטה למדי - אור מול אפלה; הכוחות הישנים של
המסורת הנאצלת, מול אספסוף מרושע וצמא דם שגורם לאנשים פשוטים לשכוח את המקום
הנכון שיביא להם אושר וחיים ארוכים, ולשרת אדונים מרושעים כמו אנשי הכת האדומה
ששרפה את שער חורף והארמונות היפיפיים שלה. מפעם לפעם, הסיפור הלעגני שהמציאו
עליה כאשר היתה נערה, חוזר כמו צל ומעלה בה סימני שאלה אפלוליים. כמו
כן, היא מעדיפה שאף אחד, גם ובעיקר לא הרפתקנים אחרים שהיא עשויה לחבור אליהם,
לא ידעו על התחביב הסודי והלא ממש מכובד שלה - החולשה שלה לרומנים זולים
ומרגשים, בעיקר אך לא רק כאלו שנכתבו ועוסקים בשער חורף, הארמונות שלה, והנשפים
היפייפיים עם השמלות המדהימות שנערכו בהם. היא עדיין נושאת כמה ספרים כאלו בין
כליה, ויכולה לא פעם לנסות ולשקוע בהם, כאשר היא סבורה שאף אחד לא רואה. טיל'סורן ("טיל") אלטירמיר גזע:
אדם (אנ'מירי) מקצוע:
סייף (אפשר גם להפוך ללוחם, אם הדבר מועדף על-ידי השחקנ/ית נדרש לשם איזון
החבורה) טיל'סורן
(או "טיל") כמו שהיה מכונה לעיתים קרובות בעבודתו הקודמת במשמר של תל
זאגליל, הוא גבר מרשים למדי בראשית שנות הארבעים שלו (אבל נראה, או לפחות משתדל
מאד להראות צעיר יותר), עם שמץ (או קצת יותר משמץ) של טרזנות מגונדרת, עד כמה
שהוא יכול להרשות לעצמו - בוודאי במצב העגום שנכפה עליו על לא עוול בכפו, או כך
לפחות הוא מאמין. "טיל"
הוא גבר בעל מראה אנ'מירי פחות או יותר, כולל שיער חום-כהה עם שפם דק ומטופח,
לחיים מגולחות למשעי, גוף אתלטי ועשוי היטב, שהוא היה שמח אם היה גבוה מעט יותר
מהקומה הממוצעת יחסית (מה שאולי מרמז על דם פאר'ליל במשפחה, דבר שהוא מכחיש
בתוקף); ועור בהיר, שלמרבה הצער לא ניחן בחיוורון האנ'מירי הקלאסי - "זה
שום-כלום פא'רליל במשפחה; זה פשוט סומק טבעי בלחיים!" טיל'סורן
הוא בנו של לגיונר אנ'מירי (אולי קצין זוטר בדרגת קנטוריון) בדימוס, שהפך לחבר
ב"עגלות" של לורד אנזאריון, והתפרנס משם במשך שנים, עד שהזדקן ובסופו
של דבר סולק הצידה בידי אגראנד אנזריון, בנו השלישי של הלורד שהפך לאיש החזק
ביותר ב"עגלות" של מרכז בקעת קיירן בשנים האחרונות. הוא השלישי בין
ארבעה ילדים, שלמרבה השמחה או הצער אף אחד לא נהרג בפשיטת אבנונים או עוגים,
וכולם חיים ומחכים לחלקם בירושה הצנועה של האבא. אמו של טיל'סורן, יצור חיוור
ועצוב שהוא כמעט לא זוכר כיום, מתה בילדותו ממחלה שבאה מהביצות, ועד מהרה נשכחה
מלב - בעיקר של בעלה, שלא אחר להתרועע עם נשים אחרות, לא כולן אנ'מיריות בהכרח. טיל'סורן,
בן שלישי שלא התעניין מעולם בניהול בית חווה או בטיפול בשדות, הצטיין מנעוריו
בסיוף, ולא פחות מכך בשחצנות צינית ומסוגנת. כמו אביו, הוא לא ראה כל בעיה בחיים
לצד בני פאר'ליל מצד אחד, עם יותר מקורט שחצנות אנ'מירית "ברוח טובה"
- כולל ובעיקר בדיחות על דת היערות והריקודים מול "בולי עץ שעירים"
וכל מיני חיות שהמקום הנכון שלהן הוא בצלחת. במשך
מספר שנים, הוא מצא עבודה בתור אחד מאנשי המשמר של לורד ראמזיג, אולי משום שמפקד
המשמר האנ'מירי של הלורד הוא קרוב משפחה מדרגה שניה של אמו המנוחה של טילסורן.
"טיל" לא התקדם יותר מדי בדרגות - בין אם משום שלשונו החדה עמדה
בעוכריו בחצרו של לורד בן פאר'ליל, ובין אם מסיבות אחרות; אבל למשך תקופה היה
מרוצה משכר מובטח, עבודה לא קשה מדי, קרבה ויכולת לפונדקים שם ניתן להוציא את
הכסף של משקאות, לחמוד לצון, ולחזר אחרי נשים בכדי לשכוח אותן למחרת היום -
ונראה שרוב הזמן, הוא לא שאף (או לא הודה בינו לבינו שהוא שואף) ליותר מזה.
במהלך עשר השנים האחרונות, היו ל"טיל" רק קומץ רומנים רציניים יותר
מבילוי של לילה או כמה ימים - ורק אחד מהם שרד למשך כמעט שנה, והסתיים במפח נפש
(לשני הצדדים), שטיל מכחיש אותו בתוקף עד היום ("הא! אולי לפני ההתנפצות
היו כאן נשים אמיתיות, שהיו ראויות להתאהב בהן!"). מזלו
של טיל'סורן הקדיר בהדרגה; ה"התחזקות" הדתית של יותר ויותר מבני
הפאר'ליל בחצרו של לורד ראמזיג, ושל מעגלי העופרים האדוקים, הפכה אותו מבודד ולא
אהוב יותר ויותר; ושאר-בשרו, שאימץ עמדות שנראות ל"טיל" מגוחכות,
לפיהם האנ'מירים אשמים במעשים נוראים שהם חייבים להתנצל עליהם ולקבל בהבנה את
הכעס של המקומיים האדוקים כלפיהם, הותיר אותו בהדרגה בלי פטרון שיגן עליו. הסוף
הגיע אחרי בדיחה אחת יותר מדי על הטקסים הדתיים של האבא בעל הקרניים וריקודי
העופרים - מצחיקה מאד לטעמו של "טיל" והרבה פחות לטעמם של העופרים
המקומיים ולורד ראמזיג; חרף כל טענותיו של טיל'סורן כי היה שיכור וכי מדובר רק
בבדיחה לא מזיקה, הפעם מפקד המשמר סירב להתערב להגנתו, והוא פוטר מהמשמר והובהר
לו שעדיף לו להתרחק מתל-זאגליל בשנים הקרובות. ממורמר וחש לראשונה - כמה חודשים
לאחר מעשה - דלילות מטרידה בשק המטבעות שלו, וגם קור שנושב כלפיו אצל אחיו, שלא
מאד שמחים לשוב ולחלוק עימו את הבית המשפחתי (בעיקר כאשר הוא מסרב בתוקף לעזור
בטיפול בשדות), טיל'סורן קפץ על ההזדמנות כאשר שמע על התקפות הזבובים והפרס
שלורד ראמזיג הבטיח למי שיקטול אותם - לא רק דרך להרוויח כסף שלא על דרך גידול
שעורה או "ליטוף בהמות עם פרעושים", אלא גם הזדמנות להראות ללורד
ולראש המשמר שלו, איזה כשרון מהולל הם החמיצו כאשר סילקו אותו בבושת פנים. אלאנור גזע:
בת-אדם (כנראה אנ'מירית למחצה ופארליל למחצה) מקצוע:
לוחמת אלאנור
(שמה האמיתי הוא כנראה השם האנ'מירי אנ'לאנור, אבל היא עומדת על דעתה ששמה הוא מיוחד
ולקוח משמו של פרח מכושף מארץ רחוקה, אולי של אורגי ערפל) לא הכירה מעולם את
הוריה; היא גדלה אצל פונדקאי קודר באחד הכפרים ליד תל זאגליל, אותו כינתה מאז
ומעולם "דוד" - אולי משום שהיה באמת אחיו של אביה; ואולי לא. האנשים
בכפר שיערו שלאלאנור יש "דם מכאן ומכאן": היא גדלה להיות נערה גבוהה
בעלת מבנה גוף ותווי-פנים אנ'מיריים; ומצד שני, שיער אדום-כתום גלי ומעט מסתלסל,
עיניים חומות בהירות ועור בהיר-סמוק ומעט מנומש. כך
או אחרת, אלאנור השתעממה מהחיים בפונדק, שבו היא נאלצה לעזור ולשמש כמוזגת; היא
גילתה כשרון טבעי בחרב הישנה שהיתה בפונדק - אולי ירושה מאביה המנוח, ש"דוד
דאל'תרין" לא רצה מעולם לדבר עליו; ואם לא די בכך, היא גילתה כשרון מיוחד -
שהלך וגבר עם הזמן - להעלות את חמתם של כמה מהכפריים שהפכו מאמינים אדוקים של דת
הפאר'ליל, ובעיקר של מטיפים ו"עופרים אדוקים" שעברו בכפר. אלאנור
נחשבה בעיני המקומיים לנערה חזקה, חולמנית במקצת ובעלת לב טוב - אולם רבים טענו,
שהיא גם פתיה ולעיתים "טפשה יותר מסוליות המגפיים של גוריב הרצען";
ואולי נכון יותר היה להגדירה כתמימה מאד, מתחת לחזות הקשוחה שלה; מהירה מדי
להאמין לסיפורי אגדות או ללחישות של מחזרים חסרי מצפון; בעיקר כאלו שיודעים לשיר
בקול מרשים - דבר שהתגלה כחולשה הגדולה שלה. האדוקים
שבין תושבי הכפר התלחשו כבר שנים שאלאנור היא מופקרת, והתנהגותה היא 'עלבון
לאבינו הגדול, ועשוי להסב לכפר כולו מזל רע'. היא עצמה ראתה את הדברים באופן
שונה - הצעירים המקומיים מעולם לא עניינו אותה; ופעם אחר פעם היא היתה בטוחה בכל
ליבה, שזר חדש ומעניין שהגיע לכפר הוא-הוא האהבה הרומנטית המושלמת שהיא חיכתה לה
- וחוזר חלילה. דודה
של אלאנור נהג לנזוף בה ולנבא שהיא תכנס לצרות צרורות אם היא תמשיך לסרב
"לקבל קצת שכל", אבל פחות או יותר הניח לה להמשיך לעשות כרצונה, הגם
שהוא שמע היטב, והיה מודאג יותר מבת החסות שלה, מהלחישות המכוערות שמלחשים עליה
בכפר, שלאחרונה הפכו מסוכנות יותר. ואז
הגיע האסון, בדמות פייטן חלקלק שהגיע לכפר, הקסים אותה לגמרי, ובסופו של דבר
הסתלק לאחר שזכה הן לחסדה והן לשים את ידו החמדנית על רוב הסכום הצנוע שחסכה
לעצמה. אלאנור מצאה את עצמה שבורת לב, והפעם גם היא לא יכלה להתעלם מהלעג שפשט
בכפר על ה"פרשיה", שהפעם התפשט לא רק בקרב גברים אדוקים שאלאנור ממילא
בזה להם, אלא גם ללא מעט מהנשים המקומיות. אלאנור
הבינה שאולי רצוי לה "להעלם מהשטח" למשך זמן-מה, החליטה שזה הזמן
הנכון "לראות עולם" ולחפש לעצמה תהילה עם הידידה הנאמנה היחידה שנותרה
לה - החרב הארוכה שהורידה ממקומה על קיר הפונדק; ובבוא היום, אולי גם לסגור
חשבון עם הפייטן הנוכל ששבה את ליבה ואז שבר אותו. כך או אחרת, התקפות הזבובים
על הכפרים באיזור, והפרס הכספי שמציע הלורד ראמזיג למי שיקטול אותם, נראית לה
כמו משהו טוב להתחיל בו, ובתקווה ללמד את הכפריים עצמם דבר אחד או שניים על
אנשים שכדאי להתייחס אליהם בכבוד, במקום לרכל ולטנף עליהם ברשעות מאחורי הגב. זארדור בן-ארזאד גזע:
אדם (פאר'ליל) מקצוע:
זאגליט (התמקצעות: לבחירת השחקנ/ית) בן
הפארליל הצעיר, שנראה לרבים כמו נער (הגם שבפועל הוא בן 19), לא נראה ממבט ראשון
כדמות שווה מבט שני, מלבד אולי העובדה שהוא מסתובב עם מקל עץ גדול, שרק עין חדה
תבחין שהקצה שלו מצמיח מעט טחב או עלעלים חיים. הוא גם רחוק במראה מהלבוש הצעקני
של עופרים אדוקים, עם תכשיטי הראש שמחקים קרניים, מחרוזות התפילה הצבעוניות
ועוד. במקום זאת, הוא עטוי בגלימה בלויה, גדולה במקצת על מידותיו, ברדס דהוי
ולבוש עור חסר ייחוד; מחרוזת התפילה שלו פשוטה, וחבויה בדרך-כלל בתוך המלבושים
שלו. מעטים
יכולים לנחש, כי זארדור, בנו השישי של חלבן ועושה גבינות עני מפאתי תל-זאגליל,
היה במשך תקופה לא רק עופר אדוק, אלא תלמיד בחצרו של הזאגליט גארדור
"המהודר"; אביו של זארדור, שהיה גאה תמיד בבנו הנאה והרהוט, מכר עז
בכדי לגייס כספים ל"שי צנוע" שיביא לקבלת בנו אל קרב מאות התלמידים
שמסתופפים סביב איש הדת הפארילי המפורסם - עד ששילוב בין חברות (שנכזבה אחר-כך
באורח נורא) ופחז נעורים, הביא את הנער "לבעוט בדלי החלב", ולהסתלק
מהחצר של "המהודר" באורח שבוודאי המיט על משפחתו בושה גדולה - זארדור
לא מתכוון, בשום פנים ואופן, לחזור לשם כדי לברר עד כמה. זארדור
הוא נער נמוך ורזה, בעל עור בהיר וחלק יחסית; שיער חום שופע מאד ומתולתל, כולל
פאות לחים ארוכות, וכיום הוא מגדל גם זקן קצר, כדי להקשות על הזיהוי שלו. עיניו
ירוקות-חומות, בעלות מבע עז; שפתיו דקות והלסת שלו חזקה, לא פעם יוצרת הבעה ספק
חמוצה, ספק נחושה. בחצרו
של "המהודר", זארדור היה תלמיד מוכשר, גם אם עדיין מהדרגה הנמוכה; בעל
נטיה לשאול שאלות, ולעיתים באורח שהרגיז כמה מהתלמידים הבכירים יותר או המלמדים
הזוטרים. לרוע מזלו, הוא שכנע את עצמו עם הזמן, שהוא מוכשר יותר, ושבגלל זה כמה
מאותם מלמדים זוטרים בעלי מחשבה נדושה ובלא חיבור אמיתי אל האבא והלחישות של
הרוחות הקדושות שלו, מונעים מהזאגליט הגדול מלהבחין בו ומלקרב אותו אליו - מה
שדחף אותו למשמעת רופפת יחסית ל"עופר אדוק". בסופו
של דבר, זארדור התחבר לתלמיד בכיר ומוכשר בשם שארבוז, שכינס סביבו חבורה של
תלמידים צעירים יותר, והיה מספר להם בלחש על חלומות קדושים שפקדו אותו, וכל מיני
דברים מסתוריים אחרים מהסוג שהיה אסור על עופרים צעירים. שנה מאוחר יותר, שארבוז
נחשף והסתכסך עם הזאגליט הבכיר, מה שהוביל לספק עזיבה ספק גירוש שלו מהחצר -
ואיתו כל חבריו הנאמנים שלא התכחשו לו, ביניהם זארדור. חבורת העופרים האדוקים של
שארבוז בזה ל"מהודר" ולמתינות היחסית שלו; והלכה אחרי החלומות של
שארבוז, שהחל לכנות את עצמו "בן מלך", ואחרי הרעיונות שלו לחיפוש
הכוחות של רוחות עתיקות, שיחברו אותם לעוצמה קדומה ויחישו את התעצמות הדת העתיקה
ואת החורבן המוחלט של כל האנ'מירים ויתר החוטאים. אלא,
שמשהו מוזר שזארדור ראה, גרם לו להתחיל לפקפק ב"בן מלך" ובסיפורים
שלו; שמץ של חזיון מאיים שראה, שקשר בין שארבוז לבין רוח טבע מאיימת, שאם היא
אכן צורה שבאה מחלציו של האבא הגדול, הרי שהיא צורה מבישה ומסוכנת שלפחות בחצרו
של "המהודר" לימדו שראוי להמנע ממנה; לאחר מכן, כאשר זארדור החל לחקור
יותר, הוא גילה כתובות קעקע שחיזקו את הפחד והחשד שלו, ורמזים נוספים לכך
שלחזיונות של "בן מלך" יש צד מסוכן, שאותו הוא לא חולק עם העופרים
שלו. כאשר
זארדור ניסה בסופו של דבר, לשאול שאלה עדינה - שארבוז, אותו החשיב לחבר שבגלל
נאמנות אליו עזב את החצר של הזאגליט המהודר והמיט חרפה על המשפחה שלו - הגיב
בזעם גדול ואלים; זארדור נזרק מהמעגל והמחנה, הוכה מכות מכאיבות בידי חבריו
לשעבר, והושלך לתעלה, שם ננטש - כאשר לא ברור האם חבריו לשעבר הסתפקו במה שכבר
עוללו לו, או שמא חשבו שהוא מת או עתיד לטבוע. מאז,
זארדור נע כמו צל בין הכפרים; לעיתים מתבודד מתחת לעץ עתיק ביער, קוטף עשבים
ומוכר אותם לכפריים כדי להרוויח מעט כסף, כאשר הוא כורה אוזן לשמועות, עוקב מרחוק
אחרי שארבוז והחבורה שלו, ומחכה לרגע הנכון לנקום - כאשר הוא משכנע את עצמו, שלא
רק שהחבורה הזו סטתה לגמרי מדרכו של פאר-אגול ועשויה לחולל אסון עם חלומות השקר
היהירים של "בן מלך"; אלא שאם הוא יהיה זה שיחשוף אותם בקלונם, אולי
כך יעלה בידו לטהר את שמו. הסיפור
על התקפות הזבובים על הכפר זאגרול, והעובדה ש"בן מלך" והעופרים שלו
בדרך לשם, שכנעו את זארדור שההזדמנות שחיכה לה מתקרבת, ובקרוב הוא ושארבוז
יתעמתו שוב. העובדה שהמטה שלו החל להצמיח עלעלים וטחב חי, היא מבחינתו עדות
ניצחת לכך שפאר-אגול הגדול עימו; ושהוא-הוא עושה רצונו האמיתי של האבא, ומי
שיטיל את חרון אפו על האייל הכוזב שמכנה את עצמו 'בן-מלך'. ראנ'סיל גזע:
בת-אדם (כנראה אנ'מירית או אנ'מירית למחצה ופאר'ליל למחצה) מקצוע:
גנבת. לראנ'סיל
אין סיפור גדול לספר על עצמה, והיא מעדיפה את זה ככה; ממש כמו שהיא מעדיפה את
המראה הספק-נערי והשגרתי למדי שלה, על השיער הקצר הדהוי והפנים שלא מותירות רושם
מיוחד, על-פני איזו עלמה מפונדרקת עם שיער שחור כמו הלילה ופרצוף מושלם שימשוך
אליה את כל הצרות והחלאות באיזור. זה
נכון: פעם היה לה בית מהוגן, עם אמא חיוורת ונאה הרבה יותר ממה שראנ'סיל תהיה,
עם שיער כהה ומבריק, וכשרון בלתי נדלה לרחם על עצמה ולילל על כל מיני דברים
שאבדו לתמיד עוד פני שראנ'סיל ואחותה (יצור חנפני, מלשין ומרגיז שכמותה!) נולדו.
אבל
זה היה פעם; אמה של ראנס'יל מתה לפני שנים; גובי חובות לקחו את הבית ומכרו אותו
לאיזה אדם עשיר, שכעס מאד כאשר ראנ'סיל ברחה עם כמה תכשיטים יקרים, והורה לשומרי
הכפר לתפוס אותה ולהלקות אותה בשוט (נראה אותכם מצליחים לתפוס 'תי, חבורת
גושי-גולם עם שכל של אפרוחים!); אחותה נלקחה לאיזה מקום אחר, ואין לראנ'סיל מושג
ירוק לאיפה; וראנ'סיל עצמה? היא המשיכה להסתובב בין הכפרים ולמדה להסתדר, בעיקר
עם האצבעות הזריזות שלה, לשון מהירה ושכל חריף כדי להחלץ מצרות, ובכדי לזהות את
האנשים המתאימים שאפשר למכור להם סחורות שהושגו בדרך כזו או אחרת, ושיתנו לה
בתמורה כסף - להבדיל מסכין בגב. השנה
האחרונה לאחר שמלאו לראנ'סיל שבע-עשרה שנים, דווקא היתה מוצלחת יחסית. היא
התחברה עם חבורה שהיו לה קשרים בכמה אחוזות קטנות בסביבה, ושבין היתר ידעה איך
'להשאיל' סחורות ממחסנים של 'העגלות' וממקומות אחרים, ולמכור כמה מהם לאיש-קשר
נדיב למדי, שעובד בשביל 'מישהו שמכיר מישהו' בשירות של לורד אבאריל. הכל
היה יכול להמשיך להיות טוב, מה גם שראנ'סיל, עם המראה הקצת-אנ'מירי שלה וזה שהיא
יודעת לקרוא, היתה אשת קשר מצויינת מול האנשים של הלורד ממעבר וירת'... הכל, עד
שהבחור הרגיל מולו עבדו התחלף בזקן המגעיל ההוא, איזה פונדקאי לשעבר עם לשון
חלקלקה; והזקן ההוא ניסה, כבר בפעם
השניה, לשלוח את הידיים המסריחות שלו למקום שלא מצא חן במיוחד בעיני ראנ'סיל
(ועוד פחות מזה הבין את ה'לא' המנומס - יחסית לראנ'סיל כמובן - שהיא אמרה לו),
מה שהשאיר אותו שוכב על הרצפה עם חתך רציני ביד אחת, ושתי אצבעות פחות ביד השניה
שלו... מה
שאומר שהגיע זמן להעלם, לפני שהחברים של הבכיין המסריח יבואו לסגור עם ראנ'סיל
חשבון; שלא לדבר על זה שגם הבחורים 'שלה' לא היו ממש מרוצים מהסיבוך העסקי הזה. וכך,
הגנבת הצעירה מצאה עצמה משוטטת בכפרים הנידחים שליד אפיק האנ'סיריון, רחוק די
הצורך מהמקום בו 'עבדה' קודם, מקומות כאלו שיש בקושי מה לגנוב בהם (חוץ מזה שכמה
שהיא לא תודה בזה, אין לראנ'סיל לב לפלח את הפרוטות האחרונות של איכרים עניים,
שלא לדבר על זה שהמעשה לא שווה את המאמץ). במצב
הזה, עם צרור מטבעות שהפך קליל; וחשבון שתיה מכובד שעוד מעט לא יהיה מהיכן לממן
אותו, הרעיון לצוד כמה חרקים מגעילים בשביל פרס הגון נראה כמו אפשרות לא רעה;
ואם יש מישהי שמסוגלת להתגנב אפילו אל איזה חרק מגעיל ומזמזם ולדוש אותו
בפגיונות לפני שיבין מה קורה, זו ראנ'סיל. ומעבר
לזה (מחשבה שמתנגבת לראשה מדי פעם, עד שהיא נעשית עצובה ומגרשת אותה בקללות),
אולי הפעם היא תיקח את הכסף ותעשה משהו עם החיים שלה, קצת יותר טוב (ואולי אפילו
קצת יותר הגון) מלהרים דברים של אחרים; מי יודע? לורט "טופר צהוב" גזע: בן-אדם (לא ברור מהיכן) מקצוע: פארזורג הכפריים
באיזור זאגרול מכירים את לורט בתור חוטב עצים וצייד מוזר שחי בגפו; מדבר מעט מאד
ובקצרה, אבל בעל עין מהירה וחושים חדים עוד יותר; הוא לא מחפש צרות, אבל כמה
וכמה שודדים ובריונים מקומיים למדו בדרך הקשה שמסוכן מאד להביא את הצרות אליו;
לורט לא משחק משחקים, ומי שינסה לשדוד אותו עלול למצוא את עצמו, בלי גינוני טקס,
בתור מאכל לעורבים. לורט
נראה בסוף שנות השלושים או ראשית שנות הארבעים שלו, אם הדבר לא ברור עד הסוף.
קשה גם לדעת האם הוא אנ'מירי, פאר'ליל או קצת מזה וקצת מזה, והוא עצמו לא מנדב
פרטים. הוא גבר גבוה עם כתפיים רחבות, ומבנה גוף שאין בו כמעט שמץ מהעידון
האנ'מירי. שערו, שמכוסה לא פעם בברדס שעיר, הוא צהוב-אדמדם עכור; עיניו ירוקות
בורקות (יש שיאמרו, מעט חתוליות), עורו סמוק ומחוספס, נושא כמה וכמה צלקות
ישנות, אחת מהן גדולה וארוכה מאד. מאחר
ואיש אינו יודע את שם משפחתו או שם אביו, והוא עצמו רק מושך בכתפיו ועונה
"לורט. אין משפחה", המקומיים מכנים אותו 'טופר צהוב', בגלל שרשרת
מוזרה עם עצם טופר גדולה של חיה טורפת (כנראה חתול צל ענקי) שהוא עוטה על עצמו -
תכשיט שתואם היטב את האדרת השעירה שהוא מסתובב איתה לא פעם בתור
"גלימה", שללא ספק נלקחה מחתול צל ענק או חתול ביצות מיוחד, לא ברור
כיצד ("לא ציד. זו היתה מתנה", הוא עונה בקצרה, אם הוא בכלל יטרח
לענות לשאלה בעניין). למעשה,
איש מלבדו אינו יודע שמוצאו של לורט בעיירה במרחבים שמתחת לגראן-א-דרום, ליד
אפיק הנהר העצום ואנדרומון; עיירה ששמה כמעט נשכחה, וכיום היא שקועה עמוק מתחת
לביצות; הוא ואחותו הגיעו משם לגראן-א-דרום לבדם בתור נער ונערה צעירים; וכל מה
שקרה קודם לכן כבר שכח ושקע בחילופים של העונות מעל היערות והגבעות. לורט
היה במשך שנים ארוכות, ובמידה רבה עדיין מתנהג כמו חייל; לגיונר בלגיון האנ'מירי
התשיעי; שם שירתו ביחד אנ'מירים, פאר'ליל, אנשים מהביצות ואפילו גורג קטנים
וירוקים, ונלחמו שכם אל שכם כנגד האויב האמיתי.
מאז
שהדרכים של ושל אחותו נפרדו, הלגיון היה המשפחה היחידה שהוא הכיר, עד לקרב הנורא
על מקדש באש-מאסור, שבה חברים רבים כל-כך נהרגו מול עיניו - נשרפים בקסמים של
העוגים, או נקרעים לגזרים על-ידי המפלצת העצומה שזומנה אל שדה הקרב. לורט
עצמו נפצע פצעים קשים וכנראה נשכח בשדה המערכה, בחלקה של בוץ בוגדני ושיחים ביצה
רחבי עלים. הוא כנראה היה מת שם, אלמלא - כך הוא מאמין - פקדה אותו רוח עתיקה
שלבשה צורה של חתולת צל; רוח שהוא זכר במעורפל שדיברו עליה בבית של אביו, כאשר
הוא עצמו היה ילד קטן עם קשת משחק קטנה מעץ ערבה. הוא מאמין שהרוח הגדולה הנחתה
אותו, או אולי אפילו לקחה אותו בשיניה כמו שלוקחים גור, אל תוך מערה שבה נחו
עצמות של חתולי צל שהשיבו נשמתם אל אדמת הביצה; משם, כך הוא טוען הוא מצא ולקח
את "המתנה" שלו - פרווה שלמה של חתול-צל מרהיב, שממנה הוא הכין
לאט-לאט את האדרת שהוא נושא עליו עד היום. לורט
לא חזר אל הלגיון בגראן-א-דרום, שמחשיב אותו כנראה למי שנהרג בקרב; הוא עבר
לחיות ביערות, כשהוא משנה מיקום מפעם לפעם (ואולי גם מסתבך, לפחות פעם אחת, עם
כת שוכני היער המטורפים ששוכנת ברכסים לא הרחק מגראן-א-דום), עד שבסופו של דבר
השתקע ליד זאגרול - חי בגפו עם רוחות היער ועם הזכרונות שלו; אולי במחשבה שהדבר
זמני בלבד, עד שיחליף כוחות ויסיים להתאבל על המתים. אבל העונות רדפו זו את זו,
והחודשים הפכו לשנים. לורט
היה ונותר בעל חשיבה של חייל ותיק; ממעט בדיבור, אבל פועל ביעילות; יודע מה הוא
רוצה, ומעדיף דברם קטנים ונעימים על פני חלומות גדולים; למרות המראה הפראי שלו,
הוא מסוגל בהחלט לשתף פעולה או אפילו לציית למי שימצא ראוי לכך. למרות הקרבה שלו
לרוח החתול, הוא לא "משחק עם הטרף" (בדרך-כלל), ולא נהנה להרוג או
להתעלל באף-אחד - אולם כאשר הוא נאלץ להלחם (או להגן על אחרים שנראים לו ראויים
שיגנו עליהם), הוא מהיר, יעיל, חסר רחמים ולא מציית לשום דקדוקי-טקס או כללים
מפונפנים של אנשים שלא מכירים את היער. לורט
מכבד את האבא הגדול בשמיים ובעיקר את רוחות הטבע שהן יוצאות חלציו; אבל בזאת תם
הקשר בינו לבין דת הפאר'ליל, הטקסים והמטיפים שלה ("עופרים טפשים לא מבינים
שום דבר על האבא הגדול, מה שהוא באמת" הוא נוהם כשהוא נשאל וטורח לענות
"והכלי קודש הקשקשנים מעליהם, אלו עם הקרניים הטפשיות על הראש, הם בכלל לא
יודעים כלום"). לא
ברור מדוע לורט החליט לעזוב את הבקתה שלו וללכת לצוד זבובי-ענק; אולי גם הוא
עצמו לא מבין זאת עד הסוף. הוא טוען שהפרס לא מאד מעניין אותו. הוא זקוק אך למעט
מטבעות, מפעם לפעם, והלורד הטפש מעל תל-זאגליל מעניין אותו כמו פגר עורב מלפני
חמש שנים. אבל אין לו ספק שהוא צריך להיות שם; שזה מה שהרוחות, ובעיקר הרוח של
חתולת הצל, רוצות - אולי מפני שהחרקים הענקיים האלו הם תועבה שמטמאת את היער;
ואולי מפני שהאביב הגיע, והרוחות עצמן רומזות לו, שעם האביב הזה, הגיע זמן שהוא
יחזור מעט יותר אל בני המין שלו עצמו, ואולי אפילו ימצא לעצמו - יום אחד -
בת-זוג (רעיון שעד כה נראה לו פשוט לא רלוונטי, כמעט כמו הרעיון של חזרה לשירות
הלגיון שהותיר מאחוריו). |
|
כתב וערך:
גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.