הרפתקאה לכנס דרקוניקון 2021
"עין הזבוב"
עולם
המערכה:
מלסטרה
מקום
התרחשות ההרפתקאה: מרכז בקעת קיירן: האיזור הכפרי בשוליים הצפוניים של
נחלות לורד אנזאריון, ליד אפיק נהר האנ'סיריון.
שיטה: השיטה
הביתית של מלסטרה - אין צורך בהיכרות מוקדמת עם השיטה.
דמויות: שמונה
דמויות מוכנות לבחירה מפורטות למטה; שחקן או שחקנית שירצו בכך יוכלו להכין דמות
מקורית עבור ההרפתקאה, בכפוף לתיאום ואישור מראש של המנחה.
רישום: בנוסף
לרישום אצל צוות הכנס, חובה ליצור קשר עם המנחה בדואר אלקטרוני ([email protected]) לאישור רישום ולבחירה מראש של דמות. הדמויות יחולקו
בשיטת 'כל הקודם זוכה'.
|
"מכיוון
שזבובי ענק ושרצים אחרים מסוגם הם עלבון לאבינו הקדוש פאר-אגול; ומכיוון שהשרצים מטרידים את נתיניו החרוצים של דודני האהוב,
לורד אנזאריון, ועלולים לפגוע בגביית מס היבולים ומס הדרכים המגיעים לי בזכות -
אזי כל אדם אשר יביא לאנשי פגר של אחד השרצים המוזכרים במגילה זו, יהיה זכאי לפרס נדיב ביותר של חמישים מטבעות
האדון
המקומי מצידו, סבור שמצא פתרון טוב (והחסכוני) ביותר לבעיה, גם אם כמה כפריים
(מי שואל אותם בכלל?) אינם מרוצים במיוחד משלל הטיפוסים שהחלו להסתובב (או
להתנודד) בדרכים ובפונדקים המקומיים. חבורת
הרפתקנים שעושה את דרכה לכפר זאגרול בכדי לנסות את מזלה בציד שרצים, מגלה שכמה
טיפוסים ססגוניים שהגיעו לשטח אינם רואים תחרות בעין יפה - וזו לא הצרה היחידה
שמסתובבת (או זוחלת, או מזמזמת) באיזור. ערפל
מבאיש עולה מנהר האנ'סיריון; הדרך בוצית ובוגדנית; האם השקשוק המוזר הוא קרון
ישן, שמפלס דרכו במעלה הנתיב הבוצי? ואם כן, היכן הוא? הדרך לפנים שחורה וריקה... ואז
החלו הזעקות; וכל הגזעים השחורים החזירו הד. רישום להרפתקאה ובחירת דמויות ההרפתקאה
מתרחשת בעולם המערכה מלסטרה, מבוססת על משחק תפקידים (ולא רק על קרבות!) ומצריכה
היכרות בסיסית עם עולם המערכה, בדגש על הבסיס לעולם המערכה (פרק 1
בחוברת) ואיזור מרכז בקעת קיירן (פרק 4.3 בחוברת) בו מתרחשת ההרפתקאה. להורדה
חינמית של חוברת הבסיס לעולם המערכה, לחץ כאן. השתתפות בהרפתקאה מצריכה יצירת קשר עם המנחה
בכתובת [email protected], ובחירת דמות מבין הדמויות המוצעות בעמוד זה. חלוקת הדמויות תבוצע
בהתאם 'לכל הקודם זוכה', כך שמומלץ לבחור יותר מדמות אחת ולדרג לפי סדר
עדיפויות. דפי דמות מפורטים ישלחו בדואר אלקטרוני מספר ימים לפני הכנס. הדמויות המוצעות למשחק
גזע:
בת-אדם (המוצא המדויק לא ברור) מקצוע:
קאראנ'סירי זרים
שיתקלו בנערה צעירה בעלת עור חיוור כמו השלג ושיער שחור כמו הלילה שנודדת בין
הכפרים בשיריון קשקשים ישן עם קתרוס מעץ הובנה, עלולים לחשוב בטעות שהיא בארד
נודד; מה גם שטאלרי אימצה במידה רבה את המסווה הזה, ולא בוחלת באפשרות לקבל
חדרים וארוחת ערב חינם בתמורה לשירה בקולה הרהוט והצונן, שנמהל בו שמץ מבטא זר
נוקשה, אבל מתנגן בדרכו. קשה
לנחש, שהנערה החיוורת הזו היא חניכה מצטיינת לשעבר בטירת הדרקון הלבן, שהוכשרה
לשרת את החורף הארוך בתור לוחמת מדויקת וחסרת רחמים; ושחודשים מעטים עמדו בינה
לבין הפיכה לאבירה צעירה במסדר אבירי הכפור. טאהל'ראניר
גדלה בעיר הגבוהה קאראנ'רוהה בחצרו של פונדקאי שנחשב מאז ומעולם כ'ידיד המשמר';
היא אינה יודעת מי היו הוריה (אם כי לפי רמזים ששמעה, אמה היתה פליטה מאורמת'ריל
שאיבדה את שארית כספה בקארנ'רוהה, ומתה זמן קצר לאחר שבתה נולדה), ולפחות כלפי
חוץ היא טוענת שהדבר אינו משנה לה כמלוא הנימה, בוודאי מרגע בו התקבלה למסדר
אבירי הכפור שאמור היה להיות משפחתה החדשה... אלמלא נפלה קורבן לבגידה, או
לתככים שבין המסטרים היריבים שבטירת הדרקון הלבן. טאלרי
יודעת, או לפחות טוענת בקול שקט ונוקשה כמו פלדה, שכמה מחניכיו של הבהמה הגסה,
המסטר גאהר'נור, קינאו בה ולא סלחו לה על כמה הפסדים בתחרויות האכזריות שבין
החניכים הצעירים, ולכן מצאו דרך להפליל אותה בנסיוןלהכנס לאחד הכוכים האסורים
וללמוד כוחות אסורים; וכי המסטר שלה עצמה לא היה אמיץ מספיק כדי להגן עליה כמו
שראוי – מה שהוביל לאיזו 'פשרה' שבמסגרתה אמנם זוכתה והותר לה להחזיק בחרב שלה,
אבל נדרשה לעזוב את מגדל הדרקון הלבן ולא לחזור אליו לעולם (או לפחות עד שמישהו
במסדר הקפוא יחליט לקרוא לה מחדש). טאהל'ראניל
הפכה לאישה צינית מאד, מתחת למסווה של הנימוס הרהוט והיכולת להעמיד פני ליידי
עדינה. היא משכנעת את עצמה, שהסילוק שלה היה לטובה, ומאפשר לה להפעיל את הכוחות
שלה לפי רצונה, בלא להיות כבולה לחוקים עתיקים ועבשים, כשהיא משרתת את עצמה, ואת
עצמה בלבד. לעיתים היא רדופה בזכרונות מרים מהעבר (למשל, הדרך בה נקברה בקרח
באחד המבחנים שעברה, עד שנחשבה במשך שעות למתה בעיני כולם; רק בכדי שהכל יושם
לאל בגלל תרגיל של חבורת בריונים עם להבת-כפור עלובה כמו פתית שלג נמס). כעת,
כאשר ירדה מההרים אל בקעת קיירן, היא רואה את העולם סביבה כעולם רכרוכי ומנוון;
עולם שאנשי המעלה ובעלי הדם הרם בו מעטים, ורובם התרככו והפכו עלובים; ופראים
חשוכים וסתם טיפוסים מאוסים ועלובים התרבו בו ושכחו את המקום שלהם. היא אינה
מרבה לבטא או להתווכח בעניין, או לבטא את הבוז העמוק שלה לפאר'ליל ולדת שלהם,
משום שלדעתה זה חסר תועלת; הדרך הנכונה היא לנצל את המצב בכדי לצבור עוצמה (למען
הקמה מחדש של האימפריה, כמובן), תוך שהיא משתמשת בשכלה החד או בחרבה לפי הצורך. טאלרי
אינה מרושעת, ונרתעת מאכזריות לשם אכזריות; נהפוך הוא, לפחות לפי דעתה,
האידיאלים והמטרות שלה מכוונות לטוב. אבל כאשר נדרשת מכה אכזרית, היא שם כדי
להכות אותה; בלא שום חיבוטים מיותרים שהולמים את המאמינים הרכרוכיים של אלת האור
(למשל); הכוחות האפלים ששורצים בבקעת קיירן ובמקומות אחרים לא יטופלו כפי שמגיע
להם באמצעים נעימים – ולעיתים הגיע זמן להלחם באש באמצעות אש, או ליתר דיוק,
באמצעות משב של קרח מקפיא. הדבר
היחיד שהיא עודה מעריצה בכל ליבה, כאילו נותרה עדיין ילדה מטופשת ורומנטית, זה
את זכרה של המצביאה הדגולה, רסיס הקרח, וכל דבר שקשור אליה. אור'תרונד טיל'מאלור גזע: אדם (ת'אריל עילית) מקצוע: סייר הוא
היה שם; הוא היה בלב התופת שבו נגדעה המולדת שבמרומי הרכס; כאשר הממזרים של הנסיך
העלו את הכל באש ("לשחרר את העבדים הם רצו? בהה! לקחת את האדמה שלנו ולשבור
את הכבוד שלנו, זה מה שעניין אותם, גוזלים בני-כלאיים ארורים שכמותם!") הוא
היה שם, ויצא עם רגל צולעת ("מתנה מאיזה אפס אנ'מירי, לגיונר גדול כמו
חצי-עץ עם אלת ברזל, לפני שאני השכבתי אותו לישון"); ועם כבוד מרוסק...
כולל רעיה שעזבה אותו לטובת איזה 'מגלגל שטיחים' חמדן שבא מעיר הבירה כדי
להתעשר, ולקח את האדמה שהיתה של אבא של אורת'רונד, ושל אבא של אבא שלו לפניו. אור'תרונד
נמלט הרחק משם ככל שהיה יכול; הוא סירב לסמוך על החנינה שהוא ומורדים אחרים
כמותו קיבלו מחצר הנסיך, הוא חצה את ההרים, וכאשר אזל הכסף שלקח איתו, הבקבוק
האחרון של המשקה נגמר, אורת'רונד מצא עבודה בחווה גדולה בשיפולי ההרים; האדון
המקומי, אולי ואסאל נמוך-דרג של בית קור-אומת'ל, היה צריך גברים מנוסים לסייר
בגבול האדמות, לצוד כבשי-הרים ולאתר בזמן כל רמז לאבנוני-סלע שהחליטו לחפש צרות. העבודה
היתה קשה, אבל הוגנת; והשכר מועט, אבל כולל קורת גג ומספיק כסף בשביל מזון
ובעיקר שתיה שהפכה את הלילות (ואת הצללים השחורים שבאו איתם, צללים של שדות קרב
ישנים וחברים מתים) לנסבלים יותר; וכך השנים חלפו, והמורד העקשן התבגר והאפיר
(אוה, והיתה גם נערה אחת... טוב נו, לא משנה. זה לא היה שום דבר רציני ששוה לדבר
עליו!). אבל
אז התחילו לנשוב רוחות חדשות ומטרידות מצפון-מזרח; אולי זה אשמת אור'תרונד, שכבר
שנתיים הפנה עורך ללחישות על הנסיך-הרם-בעיני-עצמו-המחורבן החדש במולדת הישנה,
ועל כל הקשקושים של דם של קופים, שההשפעה שלהם התחילה לחלחל כמו רוח מעופשת לתוך
האיזור שהמורד הזקן פשוט נתקע בו יותר מדי זמן עד שכמעט טעה לראות בו בית. ככה,
עד ליום שבו הגיע הבן-יורש של האדון הזקן ("חתיכת טרזן מפונדרק עם שתי
ידיים שמאליות! אני זוכר אותו עוד מלפני שהוא עלה לרכב על הסייח הראשון שלו, נפל
והתחיל לבכות כמו ילדה קטנה! גם כן בזבוז של אוויר לנשימה!"), והודיע
לאורת'רונד שהוא משוחרר מהשירות; אולי משום שהוא עומד להתארס לעלמה מיוחסת
מחצרות הגרניט, שהדבר האחרון שהיא תרצה לראות באחוזה הקטנה הוא מורד זקן עם פה
מלוכלך, שלא מסתיר את דעתו על התורה של המלומדים מהנסיכות האפורה ("ככה
זרקו אותי, אחרי חמש-עשרה שנים שעבדתי שמה. איפה שאני גדלתי, אפילו עבד לא היו
זורקים ככה!"). וכך,
המורד הזקן יורד במעלה ההרים, בנתיב שבו נע לפני חמש-עשרה שנים, כשהשיער שלו היה
חום-בהיר ולא אפור כמעט לגמרי, שלא לדבר על הקמטים והלחיים האדומות; עם ארנק כסף
מצומק, קשת ואשפת חיצים; אבל הסוג שלו, זה הסוג ששורד; שורד מספיק זמן כדי לראות
את האנשים שעשו לו רע יורדים לקבר, לתפוס לגימה, ולתת יריקה הגונה על המצבה
שלהם. פלרינדיס לור-סילת'יל גזע:
אורגת ערפל מקצוע:
קוסמת פעם,
לפני שפלרינדיס נולדה, היתה ממלכה אדירה עם חומות לבנות; עם מסדרים מפוארים
ושכיות חמדה. אביה של פלרינדיס, שבר כלי עגום שעבד למחייתו בתור אורג בדים
בשירותו של לורד אבאריל, היה מתרצה מפעם לפעם לספר לבתו – היחידה מלבדו ששרדה
מכל בני לור-סילת'יל המהוללים, מעט סיפורים על המולדת הישנה והאבירים שלה – עד
שנפלו קורבן לבוגדנות; בגידה עקובה מדם של בני-אדם גסים, בוגדניים ומגעילים ממש
כמו אנשיו של לורד אבאריל, שניצלו את מצוקתם של האודים המוצלים שביקשו מחסה
באדמתם, והעבידו אותם באריגה, משמר ועבודות פחותות אחרות. כלומר,
לאביה של פלרינדיס היתה גרסה קצת אחרת לארועים; כזו שדיברה על חסדה של אלת האור,
שהכל נעשה כרצונה; ועל הברית הישנה בין אורגי-הערפל לאנ'מירים, ושבסופו של דבר,
אמונה טהורה ועבודה צנועה תכפר על החטאים בגינם אנשיהם איבדו את הכל. אולי אביה
היקר, כבודו במקומו מונח, מוכן להשלים עם הדרך בה הפך מאביר לאורג-בדים, בשירות
של בני-אדם שעירים וגסים, ולבלות את שארית חייו בעבודה וחלומות עגומים על תפארת
העבר, בתפילות לאלה שאינה עונה (והיכן היתה בכלל, כאשר העם הנבחר שלה נטבח ונשרף
בין החומות הלבנות?!). לפלרינדיס,
מצידה, יש כוונות אחרות לגמרי. לפני
שנה בערך הגיעה לאוזניה שמועה שאי-שם, בחבלי הצפון ההרריים שבגבול הממלכה הישנה,
קם כוח חדש של אורגי ערפל; מפוקח, חסר את התמימות העלובה של הממלכה הישנה, מסתמך
לא על שירים או חסדה של האלה אלא על עצמו בלבד - ובעיקר, אין לו שום כוונה
להשתעבד לברית חסרת תוחלת חדשה עם הממלכות של בני האדם. זה
המקום אליו פלרינדיס מכוונת; אולם הארצות האלו רחוקות והמסע אליהן יקר וקשה - מה
גם שאין לפלרינדיס שום כוונה להגיע לשם בתוך נערה רכה וחלשה עטויה בבלויים, אלא
בתור קוסמת רבת עוצמה; וזה בדיוק מה שהיא שואפת להיות - גם במחיר של עיכוב המסע
שלה מערבה והמשך חיים לזמן-מה ביחד עם בני-אדם עלובים, גסי-רוח (שלא לומר, בעלי
ריח גוף נורא). וכך,
אורגת הערפל הצעירה עזבה את נחלותיו של לורד אבאריל שלא על-מנת לשוב, ומחפשת ידע
ועוצמה, ולשם-כך גם כסף, שהיא אינה משופעת בו כרגע. פלרינדיס היא ערמומית,
שחקנית מצוינת שעד כמה שהיא בזה לאורח בו 'עלמות ערפל' אחרות מתנהגות, אין לה
בעיה להעמיד פנים ולשחק את המשחק הזה, אם הדבר רווחי מבחינתה. היא אינה עלמה
מרושעת שנהנית מהרג או מהתעללות, וגם לא בטוחה שהיא מתעבת לגמרי את כל בני האנוש
של בקעת קיירן; אבל אין לה כוונה לתת לאידיאלים עבשים של מלכת האור להפריע לה
בדרכה כלפי מעלה, ואל העתיד שמצפה לה הרחק במערב. וארקון, בנו של קורטה גזע:
אדם (וארת'ארי) מקצוע:
פלדין וארקון
הצעיר הוא גבר בהיר שיער ומוצק (אפילו קצת יותר ממה שהיה רוצה...), מתהדר בזקן
קצר ומסוגנן (איכשהו) וקול מצלצל ורהוט עם מעט מבטא וארת'ארי. הוא
גדל ובילה את שנות נעוריו בעיר המחוז אנ'מירלור, בן לפליט קודר משער חורף שהפך
לסוחר מחצבים (בעיקר אבן) בעיר הבירה של בקעת קיירן, ולרעיה מקומית שנטל לעצמו.
עסקיו של אביו קשרו קשר אמיץ בינו לבין גילדת סתתי האבן המקומית, ועם הוארת'ארי
שחיים סביב המקדש הישן של "חצר הגבירה ואריה", שכיום גדלים בו יתומים
רבים שאיבדו את המשפחה במלחמת השלג האדום. אביו
של וארקון הפנה עורף כעוס למה שהמשפחה השאירה מאחור, שקע בעסקיו ובמאבקי כסף
וכבוד מול סוחרים אחרים בעיר הבירה; אמו, לעומת זאת, נהנית מהחיים של ליידי
אמידה, אבל מעולם לא התעמקה בעניינים רוחניים (מה לה ול'עומק הנפש הוארת'ארית,
בכל מקרה?), שלא לדבר על המון קרובי המשפחה הרעשניים וחסרי שאר-הרוח שיש לה... וארקון,
לעומת זאת, גדל על הסיפורים של סבתו הישישה והחולה (תנצור אלת האור את נשמתה),
ועל הספרים המצהיבים בארגזים שהותירה אחריה; פואמות ארוכות ורגשניות על שער חורף
והמסדרים שלה; על הנשפים היפיפיים שנערכו בארמונות שלה; ועל אומץ ליבם של
הרוכבים הלבנים והגיבורים שלה, שהיו תמיד גם אנשי תרבות שידעו לצטט משירים
ומיתוסים ישנים, ולשבות בעזרתן את ליבן של נשים יפיפיות. לאחר
שנות נעורים ולימודים ב'חצר הגבירה ואריה' (שכללו לא פעם גם קטטות של הנערים
מהחצר, בעיקר עם יריביהם, כנופיית הנערים והנערות מ'סמטת הדלוסים'), אין דבר
שוארקון מתעב יותר מהרעיון להשתלב בעסקים של אביו הזעוף, ולבלות את חייו כשהוא
מתקוטט על תשלום עם סוחרים אחרים ולקוחות זעפנים ועבי-עורף, שלא לדבר על קרובי
המשפחה הצעקניים והזולים של אמו. לעומת זאת, החיים בתור אביר וארת'ארי שמשמר את
זכרה של שער חורף המרוממת, שולט בשירה ומעולל מעשי גבורה קוסמים לו הרבה יותר. אחרי
ככלות הכל, לא רק שלמד לחימה במגן ובחרב בחצר הגבירה ואריה; אחד הכוהנים הזקנים,
שתמיד אהב לספר בארכנות על הימים בהם היה הכוהן המוודה של נסיכה משער מחורף,
גילה לו כבר לפני שנים על הכוחות שזורמים בדמו; חסדה של אלת האור בכבודה ובעצמה,
כפי שזרם בעורקיו של סבו המנוח, שאותו וארקון לא זכה להכיר. גם
ריב משפחתי קשה ואיומים גסים מצד אביו הזועף והסמוק (טוב, גם וארקון עצמו סמוק
לא במעט, אבל לא זה העניין!) לא עקר מליבו של הצעיר את הרעיון לצאת עם החרב המשפחתית
הישנה ולחפש את מזלו כעושה רצונה של מלכת האור; וכאשר נפגש במקרה עם אורגת ערפל
יפיפיה (וערמומית) שנזקקה לשומר-ראש אצילי שילווה אותה במסעה צפונה אל פאתי
נחלותיו של לורד אנזאריון, וארקון לא היסס לרגע; בוודאי לאחר שהגבירה נראתה
כמתרשמת מאד מהשירה המגושמת שדיקלם באוזניה. האפשרות שאורגת הערפל פלרינדיס
מתמרנת אותו, ומעמידה פנים בכשרון רב לשם כך, כלל לא עלה על דעתו. לינ'קורל קור-ראלדירל גזע:
אדם (אנ'מירי) מקצוע:
סייף (אפשרי גם פייטן, בהתמקצעות של 'נבל הטללים הכסוף'). לינ'קורל
הוא גבר אנ'מירי מאפיר עם חזות מרשימה, שנמצא כעת בעשור החמישי לחייו; למרות
האפור בשיערו והקמטים שהחלו לבצבץ על מצחו וסביב עיניו, הוא משמר בחזותו שרידים
למראה של סייף יפיפה ורומנטי, כפי שהיה לפני עשרים שנה, כאשר היה הרפתקן חסר
דאגות שעולל מעשי גבורה (סוג של...) בחרבותיו, וגם שלט היטב בשירה רומנטית בקולו
הצלול - תכונות שחברו ביחד בכדי לרכוש את אהבתה של עמיתה לחיי הרפתקנות, הגבירה
הצעירה קונ'סארין, ולהפוך אותה לרעייתו. כיום,
שני עשורים לאחר מעשה, השמיים מעל חייהם של זוג ההרפתקנים המאוהב לשעבר מקדירים,
וממלאים את לינ'קורל בציניות לעגנית, ובריחוק הולך וגובר מרעייתו, שהשנים לא נטו
לה חסד. האחוזה הקטנה שירש מאביו, אציל אנ'מירי זוטר שלא שכח את נאמנותו העתיקה
לחרשיות הנשק של ואר-נארת'ול, צוברת חובות, ונמצאת בסכנה ממשית של אובדן, ככל
הנראה לטובת משפחת אנזאריון או אחד מאנשיה. האהבה בין לינ'קורל לרעייתו דעכה
לריחוק קריר, מלא באכזבה חרישית שהלכה וגברה עם השנים. בעוד
ששני בני-הזוג באו משושלות אנ'מיריות לא בכירות, אבל מכובדות, לינ'קורל הוא זה
ששמר, חרף הנסיבות והמשבר הכספי ההולך ומעמיק, על בוז מסוגנן כלפי משפחת
בני-הפאר'ליל הענפה של לורד אנזאריון, גם אם הוא חבוי מאחורי נימוסים חלקלקים
ומהוקצעים ואמירות שנונות; לזעמה של רעייתו, שהפצירה בו להתרכך ולהתאים את עצמו
למצב החדש, הוא סירב לכמה וכמה הצעות משתלמות לנצל את הכשרון האומנותי שלו כדי
להתחבב ולפאר את בית אנזאריון, כשהוא לא מסתיר את הבוז שהוא חש כלפיהם - ובמידה
הולכת וגוברת, גם כלפי רעייתו, ששכחה את עצמה ככל שהשנים חלפו והותירו בה חותם,
ומבקשת להתחנף ל'חבורת רוכלים גסים שעלו לגדולה'. גם
הדרך בה, בשנים האחרונות, לינ'קורל החל להתייחס בחביבות רבה מדי לשרת צעיר בעל
חזות מרשימה שעובד בשירותו, לקשט אותו במדים הדורים, וכמעט להתייחס אליו כידיד
ובן-שיחה של ממש במקום כאל משרת, לא מסייעת ליחס בין האדון והגבירה של האחוזה
הגוועת. לפני
שבועות מספר, נפל דבר; לינ'קורל מעולם לא העריך יתר על המידה את בנו היחיד,
שנראה לו יצור תובעני וחסר כל חריפות שכל, בעיקר לאחר שפונק כל השנים בידי
הגבירה קונ'סארין, למורת רוחו של בעלה. למען האמת, לינ'קורל לא הצטער על כך שבנו
עזב את האחוזה בגיל ארבע-עשר, בכדי להפוך לחניך היכנשהו במרכז הבקעה. אלא
שלא מכבר, הגיעו לאחוזה ידיעות מרות, שדעתו של הבן הצעיר התבלעה עליו, והוא נסחף
אחרי מטיף פאר'ליל מהסוג הקנאי והגרוע ביותר, שמעורר הרמת גבות אפילו אצל חלק
מבני אנזאריון; ובהשראתו, לא רק שהיורש הצעיר ירק על שמם של אביו ואימו והתכחש
שלהם, אלא גם ביצע מעשה פשע שעלול לסבך את לינ'קורל וקונסארין עצמם. וכך,
הזוג הלא מאוהב מוצא את עצמו, בלא התראה, נסחף להרפתקאה פתאומית שמובילה אותם אל
הכפרים וארץ הספר המסוכנת בצפון נחלותיו של לורד אנזאריון, בנסיון למצוא את בנם
היחיד ולנסות להחזיר אותו - אולי בכוח - לשפיות, לפני שיחצה קו שאין ממנו חזרה. קונ'סארין קור-לינ'לוריל גזע:
בת-אדם (אנ'מירית) מקצוע:
לוחמת קונ'סארין
היא אחד השרידים היחידים שנותרו לשושלת אנ'מירית שהיתה פעם גאה וחזקה, ושימשה
כנושאי-כלים של בית הנציב לוסטירן. אבל רצח הנציב ומשפחתו, והקללה המוזרה שגרמה
לנטישת העיירה שעליה שלט והפיכתה לעיירת רפאים, הכתה במשפחה, תבעה את החיים של
רבים מבניה בצורות שחלקן אפלות ומוזרות, ופיזרה את האחרים לכל עבר. לפני
עשרים שנה, קונ'סארין היתה אישה צעירה ונועזת, בעלת חזות שובת לב ונערית מאד;
בעלת צחוק מתגלגל ויד חרב מהירה, ועל-פני השטח חסרת דאגות ושואפת לגדולה. היא
התקרבה אל הרפתקן אחר ממוצא דומה לשלה שחלק עימה הרפתקאות וגם שבה את ליבה
בשירים שחרז ובנפש האומנותית שלו, עד שבסופו של דבר באה עימו בברית הנישואין,
ועברה לגור איתו באחוזה הקטנה שלו, אי-שם בקצה המערבי של אדמות לורד אנזאריון. אלא,
שהשנים הארוכות הפכו מרות יותר ויותר; האהבה דעכה, והעונות שעברו (כמו גם שלוש
לידות, שרק אחת מהן העמידה תינוק חי ששרד את שנתו הראשונה) הותירה בה חותם.
קונ'סארין איבדה את המראה הנערי הרענן שלה, והפכה סמוקה ורגוזה, משיבה על
המרירות של בעלה במרירות משל עצמה. קונ'סארין
התקשתה להבין את הדרך בה אותו שוטה מאוהב-בעצמו, שמסרב להבין שהזמנים השתנו,
סירב לכל מעשה שהיה משפר את מצבם ומסלק את האיום לאבד את ביתם ורכושם, והתעקש
להמשיך בעקיצות ילדותיות כלפי בית אנזאריון שהלך והתעצם; את היחס הקר שלו כלפי
בנם המשותף; ולבסוף את הדרך שבה כמעט 'אימץ' לעצמו שרת חלקלק, שקונ'סארין לא
בוטחת בו ולו עד מרחק יריקה, והפך אותו כמעט ל'בובת המשחק המקושטת' שלו, שזוכה
להרבה יותר חום מאשר זכה לו בנם האומלל. כעת,
הטלטלה המחרידה בכך שבנה היחיד, האהוב, הדרדר לטירוף ונפל ברשתו של מטיף מרושע
ואלים, מחרידה את קונ'סארין, די הצורך כדי למרק את החרב הישנה שלה ולהדחף - ביחד
עם בעלה המרוחק, שעדיין מסוגל לחשוב בעיקר על עצמו (קונסארין נעה בין שרידי אהבה
שהיא עדיין חשה כלפיו, לבין רצון עז לחנוק אותו, כשהיא מקללת נמרצות - באורח
שממש אינו הולם את מעמדה - את היום בו פגשה אותו לראשונה) - להרפתקאה אחרונה
שנועדה להציל את בנה היחיד, שעקבות חבורת 'העופרים' הקנאית במיוחד אליה הצטרף
מוליכים אל הכפר זאגרול ואל איזור הספר המסוכן שמעבר לו. זארדור בן-ארזאד גזע:
אדם (פאר'ליל) מקצוע:
זאגליט (התמקצעות: 'סבא ארך אוזניים') רבים
בכפר זאגרול ובכפרים הסמוכים לתל זאגליל מכירים היטב את דמותו של מוכר הדגים
שנודד מפעם לפעם בין הכפרים עם הסחורה המומלחת שלו; ברנש מבוגר בעל זקן גדול
ומטופח בגוון אדום-אפרפר, חוש הומור עממי מחוספס וצחוק רועם, שתמיד מוצא סיפור
או בדיחה כדי להגיב בהן על מאורעות היום. מעטים
מאד, לעומת זאת, יודעים שלפני שני דורות, שנים מעטות לאחר ההתנפצות הגדולה, זארדור
היה חניך של אחד מכוהני הפאר'ליל הראשונים שגילו את כוחותיהם בעולם שהאימפריה
האנ'מירית נמוגה ממנו. משפחתו של זארדור, שנותרה עניה מאד בשנים הקשות שלאחר
ההתנפצות, חסכה מטבע למטבע כדי לשלוח את הילד החכם מכל תריסר הילדים שלה ללמוד
בחצרו של האיש החכם והקפדן - באופן שהסתיים במפח נפש. לא
ברור מה ארע בין המלמד הקפדן לנער זארדור, שהיה במשך זמן רב החניך החביב עליו
ביותר, שהוא עצמו ניבא לו עתיד גדול בשירות פאר-אגול; אבל שנתיים לאחר שהתקבל
לחניכות, זארדור סולק בחרפה, ומעולם לא מצא אומץ לדרוך שוב בבית המשפחה בה גדל,
עד שהיה מאוחר מדי. כך או אחרת, כיום אין אדם חי (לפחות לא כזה שזארדור יודע על
קיומו) שיכול לקשר בין הסיפור על נער מסולק ומנודה שכולם הניחו שנעלם ביער ולא
חזר, לבין מוכר הדגים החביב עם הזקן המאפיר והצחוק הרועם. במשך
שנים, זארדור שמר על מעט הכוחות שלו לעצמו, וראה את עצמו כמי שאכן סולק מכהונה
ואיבד את חסדו של האבא הדגול; הוא נותר מאמין אדוק בפאר-אגול, בדרכו, ויש לו לא
מעט לומר (גם אם לא פעם, בדרך עקיפין של סיפור או בדיחה) בגנות האנ'מירים,
הכוהנות שלהם, וכל מה שנוגע אליהן; אבל הוא בדעה שהאבא - כמו הטבע עליו הוא מופקד
- יעשה את שלו; והדבר האחרון שהוא צריך זה 'עופרים' קנאים חמומי מוח שבטוחים שהם
מבינים דברים שהם מורכבים אפילו מהבנת החכמים הגדולים. ואז,
זמן קצר לאחר ששמע בדאגה על חבורה חדשה של 'עופרים אדוקים', שהולכת אחרי מטיף
אלים וגרוע במיוחד שהזכיר לזארדור כמה מהזכרונות הגרועים ביותר שלו עצמו, כאשר
קם משנתו לאחר לילה סוער של סוף החורף, זארדור ראה שהמטה הישן שלו, בו נעזר
בנדודיו בין הכפרים, החל ללבלב ולהצמיח עלים חיים - אות מקודש ברור, שלדעת
זארדור מגלם צו ברור של רצון האבא הגדול. אולם ביחד עם העלים, גדל מקצה המטה פרי
שחור ומעוות למראה, לפני שניתק ממנו והתגלגל על קרקעית הבקתה - אזהרה חמורה; אות
ברור לסכנה מתקרבת, שעליו מוטל להתמודד איתה; ובו-בעת, תזכורת למאורעות אפלים
שארעו בחצר המורה המנוח שלו לפני עשורים, שאיש מלבד זארדור אינו יודע אותם... מידע מדויק ומפורט יותר על חלק מהמאורעות ישותף עם
השחקן/ית שיבחרו את הדמות הזו באופן סופי. ראנ'סיל גזע:
בת-אדם (כנראה אנ'מירית או אנ'מירית למחצה ופאר'ליל למחצה) מקצוע:
גנבת. לראנ'סיל
אין סיפור גדול לספר על עצמה, והיא מעדיפה את זה ככה; ממש כמו שהיא מעדיפה את
המראה הספק-נערי והשגרתי למדי שלה, על השיער הקצר הדהוי והפנים שלא מותירות רושם
מיוחד, על-פני איזו עלמה מפונדרקת עם שיער שחור כמו הלילה ופרצוף מושלם שימשוך
אליה את כל הצרות והחלאות באיזור. זה
נכון: פעם היה לה בית מהוגן, עם אמא חיוורת ונאה הרבה יותר ממה שראנ'סיל תהיה, עם
שיער כהה ומבריק, וכשרון בלתי נדלה לרחם על עצמה ולילל על כל מיני דברים שאבדו
לתמיד עוד פני שראנ'סיל ואחותה (יצור חנפני, מלשין ומרגיז שכמותה!) נולדו. אבל
זה היה פעם; אמה של ראנס'יל מתה לפני שנים; גובי חובות לקחו את הבית ומכרו אותו
לאיזה אדם עשיר, שכעס מאד כאשר ראנ'סיל ברחה עם כמה תכשיטים יקרים, והורה לשומרי
הכפר לתפוס אותה ולהלקות אותה בשוט (נראה אותכם מצליחים לתפוס 'תי, חבורת
גושי-גולם עם שכל של אפרוחים!); אחותה נלקחה לאיזה מקום אחר, ואין לראנ'סיל מושג
ירוק לאיפה; וראנ'סיל עצמה? היא המשיכה להסתובב בין הכפרים ולמדה להסתדר, בעיקר
עם האצבעות הזריזות שלה, לשון מהירה ושכל חריף כדי להחלץ מצרות, ובכדי לזהות את
האנשים המתאימים שאפשר למכור להם סחורות שהושגו בדרך כזו או אחרת, ושיתנו לה
בתמורה כסף - להבדיל מסכין בגב. השנה
האחרונה לאחר שמלאו לראנ'סיל שבע-עשרה שנים, דווקא היתה מוצלחת יחסית. היא
התחברה עם חבורה שהיו לה קשרים בכמה אחוזות קטנות בסביבה, ושבין היתר ידעה איך
'להשאיל' סחורות ממחסנים של 'העגלות' וממקומות אחרים, ולמכור כמה מהם לאיש-קשר
נדיב למדי, שעובד בשביל 'מישהו שמכיר מישהו' בשירות של לורד אבאריל. הכל
היה יכול להמשיך להיות טוב, מה גם שראנ'סיל, עם המראה הקצת-אנ'מירי שלה וזה שהיא
יודעת לקרוא, היתה אשת קשר מצויינת מול האנשים של הלורד ממעבר וירת'... הכל, עד
שהבחור הרגיל מולו עבדו התחלף בזקן המגעיל ההוא, איזה פונדקאי לשעבר עם לשון
חלקלקה; והזקן ההוא ניסה, כבר בפעם
השניה, לשלוח את הידיים המסריחות שלו למקום שלא מצא חן במיוחד בעיני ראנ'סיל
(ועוד פחות מזה הבין את ה'לא' המנומס - יחסית לראנ'סיל כמובן - שהיא אמרה לו),
מה שהשאיר אותו שוכב על הרצפה עם חתך רציני ביד אחת, ושתי אצבעות פחות ביד השניה
שלו... מה
שאומר שהגיע זמן להעלם, לפני שהחברים של הבכיין המסריח יבואו לסגור עם ראנ'סיל
חשבון; שלא לדבר על זה שגם הבחורים 'שלה' לא היו ממש מרוצים מהסיבוך העסקי הזה. וכך,
הגנבת הצעירה מצאה עצמה משוטטת בכפרים הנידחים שליד אפיק האנ'סיריון, רחוק די
הצורך מהמקום בו 'עבדה' קודם, מקומות כאלו שיש בקושי מה לגנוב בהם (חוץ מזה שכמה
שהיא לא תודה בזה, אין לראנ'סיל לב לפלח את הפרוטות האחרונות של איכרים עניים,
שלא לדבר על זה שהמעשה לא שווה את המאמץ). במצב
הזה, עם צרור מטבעות שהפך קליל; וחשבון שתיה מכובד שעוד מעט לא יהיה מהיכן לממן
אותו, הרעיון לצוד כמה חרקים מגעילים בשביל פרס הגון נראה כמו אפשרות לא רעה;
ואם יש מישהי שמסוגלת להתגנב אפילו אל איזה חרק מגעיל ומזמזם ולדוש אותו
בפגיונות לפני שיבין מה קורה, זו ראנ'סיל. ומעבר
לזה (מחשבה שמתנגבת לראשה מדי פעם, עד שהיא נעשית עצובה ומגרשת אותה בקללות),
אולי הפעם היא תיקח את הכסף ותעשה משהו עם החיים שלה, קצת יותר טוב (ואולי אפילו
קצת יותר הגון) מלהרים דברים של אחרים; מי יודע? |
|
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.