הקמפיין של בירזגראן

 

פרק 2: כשזמיר שר בתל זאגליל

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

פתיחה: בירזגראן נפרדת לשלום

השבוע לאחר שובה של בירזגראן לכפר עם תיק מלא במטבעות נחושת וחלקי צמחים שימושיים היה עמוס מאד, ולא במובן החיובי של המילה.

פירדרי, האישה מ'המעגל' ששלחה את בירזגראן להשיג צמחי מרפא, נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. בירזגראן שבאה עם הצמחים לבקתה שלה, מצאה אותה ריקה, עם סימנים לעזיבה חפוזה מאד (אבל בלי רמז למאבק אלים או משהו דומה). בחיפוש מדוקדק, בירזגראן מצאה עקבות של אדם נוסף שהגיע או הגיעה עד שער הגן, ולא המשיך או המשיכה לתוך הבית; בבוץ בסמוך לעקבות ההם, בירזגראן מצאה שבבים של זכוכית אפורה עדינה מפוזרים בבוץ, שהדיפו עדיין שרידים של ניחוח חריף מוזר (כאילו היה בהם כוח כלשהו... או לפחות אלכוהול חזק); אבל כעת הם חסרי צורה וחסרי ערך.

גם בבית, הדברים לא התנהלו כשורה; אמנם, הכסף שבירזגראן חלקה עם ההורים שלה אפשרה לכסות את החובות שהשאירה אחותה אצל התופרת, וגם להותיר סכום צנוע ונאה בצד; אולם השמועות נפוצו בכפר, ועד מהרה, מסכום של כמה עשרות מטבעות נחושת ושבר של ענבר גורגי זול, דיברו בכפר על מאות מטבעות, כולל אנורנים נוצצים של כסף, וכמה וכמה אבנים ותכשיטים יקרים.

התוצאות לא אחרו לבוא: החל מויכוח קשה בין גוריב לבין אחד הבנים שלו, המשך בגירזיל הבלתי נסבלת (שריח בושם 'היוקרה' הבאוש שלה לא השתפר ולו במעט בינתיים), שהחליטה שמעכשיו "היא ובירז יהיו חברות טובות", ונערים חצופים שהתחילו להסתובב ליד הבית, עד שגוריב גירש אותם בצעקות. אבל כאשר קאזרוג, בנו של מתסיס השעורים והבטלן של הכפר, התייצב בביתם עם החולצה הנקיה (בערך) היחידה שלו, בידו צנצנת לתת בתור מתנה, כשהוא מנסה להזמין את עצמו לארוחת ערב - נראה שהסאה הוגדשה.

מעבר לעובדה, שעצם הרעיון שהבטלן הלא-יוצלח הכי גרוע בכפר יהפוך לחלק מהמשפחה נתפס בעיני גוריב כעלבון צורב (בירז מעירה, שהיא היתה מעדיפה להנשא לאחד החרקים הענקיים מתחת לתל), גוריב מתחיל לחשוש שמישהו יקח את השמועות צעד אחד רחוק מדי וינסה לשדוד באלימות את הבית.

 

זמן קצר לאחר מכן, גוריב קורא לבירזגראן ואומר לה בסבר פנים רציני:

"בירזגראן, בתי היקרה. הרהרתי בכל המאורעות האחרונים, ואני חושב שיועיל לך לראות קצת את עולם הגדול-"

"באמת?" עיניה של בירזגראן נדלקות בעניין.

"ולכן, את תבלי שבועיים בתל-זאגליל, ותעבדי בסדנה של אומן-העורות של הכפר ההוא"

האור בעיניה של בירזגראן כבה באותה מהירות בה נדלק.

"אה".

מסתבר, שהוריה של בירזגראן לא האמינו שאותו אומן-עורות צעיר, שקנה לא מזמן את סדנת עיבוד העורות הישנה של הכפר הגדול, אפילו יענה להצעה שלהם לקחת את בירזגראן כעובדת לכמה שבועות - אולם להפתעתם, תשובתו הגיעה בכתב (למזלם, אמא של בירזגראן שולטת בכמה אותיות) והיתה חיובית.

 

מסתבר, שידידתה השנויה במחלוקת של בירזגראן, המוזגת אלאנור (שעדיין מתעקשת ששמה הוא שם של פרח מכושף מארץ רחוקה, ולא שיבוש של השם האנ'מירי אנ'לאנור) נוסעת ביחד עם האהוב החדש שלה, הפייטן המבוגר ("הזמיר שלי") אל הכפר הגדול יותר של האיזור, משום ש"הזמיר" קיבל הזמנה להופיע בפונדק הגדול יותר שבמרכז הכפר.

 

 

מסע בעגלה

ממש עם הנץ השחר של יום המחרת, בירזגראן נפרדת מהמשפחה שלה, ועולה לעגלה העלובה למדי, שחלקה האחורי הותאם למחצה ובאורח רשלני מאד לנוסעים; היא מתרשמת מיד שהעגלון הוא אדם קודר, כמעט עוין, שנוהה אחרי העופרים האדוקים - הוא כמעט לא מחליף עמה מילה, עונה לברכת השלום שלה בנהמה, ומקפיד לדבר רק עם אב המשפחה.

נראה שהאופה של הכפר דייק בתיאור שלו[1]: הפייטן דאל'מירן, או "הזמיר האהוב", מתגלה כגבר קטן ומעט גוץ, לא מושך בכלל (כולל רגליים דקות ושעירות מאד), שעבר את גיל חמישים; ראשו מקריח כמעט לגמרי, והוא כולו מדושן עונג מעצמו - הוא מתפרש בצורה אדנותית וגועלית על הכריות, כשהוא פושט ידיים ורגליים לכל המרחב, כשהוא מדבר ביהירות מלאת שביעות רצון על האומנות שלו, שהיא מה שמבדיל בין אנשים פשוטות לנפשות מרוממות; ואלאנור לא מפסיקה להעריץ אותו, לנשק אותו ולהאכיל אותו בפירות שהיא מכניסה לפיו.

בירזגראן, שלא מרוצה במיוחד מהמצב, מקלקלת שוב ושוב את הרומנטיקה בסיפורים (בקולה המקרקר למדי) על איך שציפורים, בעיקר זמירים, מאכילים את הצאצאים שלהם במזון שהם מקיאים; בנקודה מסויימת, היא מוחקת את חיוכו של 'זמיר' מפניו ומביאה אותו לקפל את רגליו הפרושות, כאשר היא מזכירה אגב-אורחא "ידעת שלעכבישים יש רגליים דקות ושעירות?"

 

העגלון נוסע בדרכים צדדיות, עקלקלות ולא נוחות (ומגיב בנהמה לתלונות של 'זמיר' על כך), כך שעד שהחבורה מגיעה לתל-זאגליל, כבר עומדת שעת צהריים (במאוחר מסתבר, שהוא עוקף את הדרך הראשית כדי לא לשלם מס דרכים).

בירזגראן כבר ביקרה בכפר הגדול יותר כמה וכמה פעמים, אבל הפעם, בגלל הדרך שהעגלון בחר בה, בין השדות מצפון-מערב לכפר, היא רואה מקרוב יותר את האחוזה של לורד ראמזיג - מבנה תלת-קומתי מרשים מרחוק, עם לא פחות משני אגפים (אם כי מקרוב יותר הוא מרשים פחות, ניכר שרוב חלקיו עשויים עץ ישן, וחלקם דהויים וזקוקים לשיפוץ).

התגלית שמעניינת את בירזגראן הרבה יותר, היא שברי עמודים וחלקי אבן אחרים שמבצבצים על הגבעה ובעיקר בתוך הגן של האחוזה, שממחישים את זה שתל זאגליל, או לפחות חלקים ממנה, בנויים על חורבות של ישוב עתיק יותר; בירזגראן מבחינה בשרידים של תבליט דמוי פרפר על אחד העמודים הנפולים, ומבטיחה לעצמה לנסות לחטט שם מאוחר יותר, למרות הסכנה - (אחרי הכל, מדובר בגן הפרטי של לורד ראמזיג).

בירזגראן מנסה לדובב את זמיר, ושואלת אותו האם יש לו שירים לא רק על כוהנות יפיפיות, אבירים אדירים ואצילים, אלא גם על מלומדים; זמיר עונה באדישות, שמלומדים הם אנשים זקנים ומשעממים שכל היום כפופים על ספרים - אי אפשר לשיר על כאלו. מסתבר לה, שגם הידע של המסורה שלו בתור פייטן, הוא שטחי מאד ובנוי טלאים-טלאים; ובכל זאת, 'זמיר' יודע לספר לה - כאשר היא שואלת על העמודים הנפולים והסמל המוזר - שפעם, כשהיתה האימפריה, שלטה בשטח הזה שושלת של נשים יפיפיות, חרשיות נשק ותכשיטים שאין שני להן (הוא שכח את השם, אבל הכוונה כנראה לואר-נארת'ול), שהסמל שלהן היה הפרפר, והן הטביעו אותו על שכיות החמדה שלהן.

הפייטן מתפייט על ההיכלות השכוחים שלהן, שבהן הפטישים זימרו והסדן צלצל, ותכשיטים יפיפיים נולדו מתוך החשיכה הלוהטת; אלאנור ממשת את הצוואר שלה ואת האצבע שלה, בכיסופים לתכשיט יפיפה כמו בסיפור; העגלון יורק וממלמל 'מכשפות אנ'מיריות מסריחות', ובירזגראן שואלת מה קרה להן.

באורח לא מפתיע, ה"זמיר" לא יודע הרבה - מלבד שהיתה מלחמה גדולה, והן כולן נהרגו.

 

בסופו של דבר, כאשר הכיכר של הכפר והמבנה הגדול של הפונדק (עד לפני כמה חודשים 'הליניט הצלול' וכיום 'ברכת האייל') מסתמנת מבעד לערפל ולשלג הקל של סוף חורף שיורד מפעם לפעם, העגלון סוטה מהדרך לעבר חצר מלוכלכת עם עמודי עץ שעליהם תלויים עורות, ובית עץ דו-קומתי פחוס מעבר לה, ומזרז בגסות את בירזגראן לרדת - הוא צריך עוד להוריד את האחרים בפונדק ולעשות כמה דברים כאן, אם הוא רוצה לחזור הביתה לפני רדת החשיכה.

(אגב כך, הוא שולח מבט מעט מפוחד לצמרות הלא רחוקות מאד של היער ממערב, שנראות חשוכות וצפופות גם מבעד לערפל האפרורי שעומד על השדות).

 

בירזגראן יורדת ואלאנור עוזרת לה להוריד את התיק שלה; אגב כך היא לוחשת לה, ש'אם היא הולכת לחטט שוב בתילים ולמצוא אוצרות', אולי היא תוכל לקרוא גם לה? היא לקחה איתה את החרב הישנה של הדוד שלה. בקול מבויש יותר היא מודה שהיא צריכה כסף. היא בזבזה כמעט את כל מה שהיה לה על הקמעות ועל הזמיר שלה - ואם אבא שלה יגלה[2], היא תהיה בצרות צרורות.

 

 

בית העורות של האדון לאנ'גליר

בית העורות של האומן לאנ'גליר מתגלה כסדנת עבודה גדולה ומאורגנת בהרבה מזו של אביה של בירזגראן, עם שולחנות עבודה לארבע או חמש שוליות, וכמה וכמה כלי עבודה משובחים שלגוריב אין שום סיכוי לקנות (בירזגראן מבחינה בין היתר בסכין עורות מוכסף מאיכות גבוהה במיוחד).

מנגד, זהו מקום קשה, כולו אפוף צעקות, לעג וכעס - מלבד בירזגראן, עובדים מתחת לבעל הבית שלושה נערים, והיחסים בין כמה מהם לבעל הבית קשים מאד.

לאנ'גליר, הוא גבר בשנות השלושים שלו, עם פנים חלקים ומאורכים וחתימת זקן עלוב למדי; גם הטוניקה שהוא לובש, עם שולי אריג צבעוניים-דהויים, וגם כל החזות שלו משדרת עירוניות; \הארשת שלו היא שילוב בין ידענות צינית ויהירה לבין התקפי כעס, שגורמים לו לאיים ולצעוק על הנערים - בעיקר על אחד מהם, נער אנ'מירי למראה בשם אנ'סורל, שבעל הבית מכנה בלעג "הוד מעלתו", ונהנה להשפיל אותו עד עפר בכל הזדמנות.

מלבד אנ'סורל - נער גבוה ובהיר שיכול היה להיות נאה למדי אלמלא הפנים המטונפות שלו וארשת הכעס והמרמור שמכערת אותו מאד, עובדים בסדנה נער שמנמן בעל חזות פארילית מובהקת בשם שאלזירן, שנראה שהוא ואנ'סורל חברים פחות או יותר, אבל הוא נזהר לא להסתבך יותר מדי בעצמו עם בעל הבית; השלישי הוא טאלראג, נער בעל גוף גדול מאד, עם דיבור עילג שנראה חצי מפגר; נראה שבעל הבית החדש - הגם שהוא משפיל אותו לא פעם בתור "גוש מטומטם", הפך אותו בכוונה למעין משגיח, והסמיך ומעודד אותו לרדות באנ'סורל, שהתרגל - כנראה תחת בעל הבית הקודם - להיות עליון עליו.

 

בירזגראן, כשהיא נכנסת, שמה לב לתמונה ישנה של אדם מבוגר בעל חזות אנ'מירית מובהקת וזקן אפור, שצוייר בחיוך אבהי חביב, כאשר הוא מחזיק את אותה סכין כסופה שנמצאת כעת שולחנו של בעל הבית החדש. האומן לאנ'גליר, מצידו, אמנם לא הוריד את התמונה של קודמו, אבל מגדף אותו מפעם לפעם, על איך ש"רימה אותו" ו"אם ידעתי איזה סדנה עלובה עם שוליות מטומטמות מעבירים לי, הייתי משלם חצי מחיר".

בעל הבית מקדם את בירזגראן בצינה מלאה בזלזול, כשהוא מכנה אותה "ילדת כפר" ו"יפיפיה" (ככל הנראה לעג על החזות הפשוטה והלא מאד מצודדת שלה), ומפליט דברי זלזול על אביה ועל הסדנה שלהם בכפר, וגם לא מעט איומים על מה שיקרה לה - ולאביה שידרש לשלם על נזקים - אם היא תתרשל בעבודתה ("עד עכשיו אני לא מבין למה הסכמתי לקבל אותך לכאן. אולי כי בחור העלוב הזה עם אנשים שלא טובים יותר מקופים, קשה למצוא ידיים עדינות יותר מפרסה של חמור").

בירזגראן עונה בקשיחות, שהיא עובדת טובה שיכולה להוכיח את עצמה, בלא להתעמת עם בעל הבית - ועד מהרה, רוב ההצקות והזלזול שבים להיות מופנים אל 'הוד מעלתו'.

אנ'סורל מקדם את בירזגראן בשנאה גלויה, בעיקר כאשר היא מקבלת - אולי לא במקרה - את השולחן של שוליה קודם בשל קל'נורן, שבירזגראן מבינה שהסתלק (או סולק?) ונעלם; הנער החצי מפגר נהנה להרתיח את אנ'סורל עד דמעות ולהשתעשע ברעיון ש"חיות ביער אוכלות אותו עכשיו"; ואם לא די בכך, בעל הבית מצווה להניח במופגן על שולחנה של בירזגראן את כל רצועות העור ש"הוד מעלתו לא היה מספיק מוכשר כדי לגמור לטפל בהן" - הגם שברור שמדובר בכמות ששוליה אחת ממילא לא יכלה להשתלט עליה בתוך יום אחד.

בשלב מסוים, לאחר שאנ'סורל תוהה האם הביאו את בירזגראן כשוליה או זונה, מתלהט ויכוח בינו לבין בעל הבית, שבה אנ'סורל צועק עם דמעות בעיניים שהאדון החדש לא מגיע לקרסולי האומן ובעל הבית האמיתי - וחוטף סטירה מצלצלת.

"באמת שאני לא יודע למה אני לא משליך אותך לקבץ נדבות ברחוב עוד הערב. אני רחום מדי, אני נשבע שאני רחום מדי".

 

השיחה בחצר: בשלב מסוים, אחרי ארוחת צהריים דלה, העבודה מתחדשת ובירזגראן מוצאת את עצמה בחצר האחורית, מטפלת בעורות מתוחים ליבוש... ובלא התראה, בעל הבית מופיע מאחוריה, נצמד אליה מאחור - בירזגראן נרתעת במהירות, בעוד בעל הבית מעיר בלעג, שלא תחמיא לעצמה ותחשוב שהיא מושכת אותו; הגם שאולי, רק אולי, היא יכלה להראות 'כמו בן-אנוש ולא כמו הצפרדע המכוערת שהיא' אם היתה טורחת להסתרק כמו בן-אדם, לטפל בפנים ובשיער שלה, ובעיקר לעבוד על ההגיה והקול המקרקר הנורא שלה.

בירזגראן (ממרחק בטוח) לא מתרשמת, ומעירה במשיכת כתפיים "זה הקול היחיד שיש לי, וצפרדע זו בכלל חיה מאד מעניינת"; אולם מהר מאד מסתבר, שלבעל הבית יש כוונות אחרות לגמרי כלפיה. לאחר שהוא מגלה שגם הנער החצי מפגר וגם 'הוד מעלתו' ניסו לצותת מאחורי הדלת (ונאבקו בשקט על חלל המפתח), ומסלק אותם בצעקות ואיומים, הוא עובר לדבר עם בירזגראן בקול שקט - הגם שעדיין מלא בזלזול וציניות מרושעת.

לאנ'גליר אומר, שאחת הסיבות שקיבל את בירזגראן (שאולי היא לא מטומטמת כפי שהיא נראית...) הוא ששמע על מוניטין מסויים שלה ב... חיטוט בכל מיני מקומות; והוא צריך מישהו עם התכונה הזו. הוא מזכיר לה פיסות של עור שחור ורך שהיו על שולחן העבודה האישי שלו בבוקר, ושואל את בירזגראן האם שמעה על עכברי צל.

עכברי צל הם חיה מרושעת; עכברים ענקיים שהנשמה שלהם... אם אפשר לדבר על משהו כמו נשמה אצל חיות כאלו, היא צל מרושע ורעבתני; הנשיכה שלהם איומה, ומעבירה דברים שהיא לא רוצה להכיר; אבל הפרווה שלהם לעומת זאת, אם עובד עליהם פרוון שיודע מה הוא עושה, היא כהה, עשירה ואקזוטית למראה; אפשר לעשות איתה דברים נפלאים... כלומר, אם אתה לא מטומטם עם שתי ידיים שמאליות, כמו רוב האנשים.

לאנ'גליר מציע לבירזגראן עסקה: הוא יראה לה שיקוי נדיר (עשוי מחומרים שעדיף לא להזכיר את השם של חלקם כאשר השומרים של הלורד בסביבה - כולל דמדמניות שחורות ורעילות מהיער), שאם מבעירים אותו במקום הנכון ובדרך הנכונה, הוא ימשוך את עכברי הצל; וככל שהלהבה תהיה גדולה יותר, והבערה מהירה יותר, כך ימשכו העכברים הגדולים, המסוכנים ובעלי הפרווה המשובחת יותר - אולם בקלות אפשר לאבד שליטה, כך שבסופו של דבר 'הם יהיו אלו שיפשטו את הפרווה שלך מעל העצמות שלך'.

כמו כן, היצורים האלו נרקבים ומתפוקקים במהירות לאחר שהם מתים, והוצאת פרווה ראויה לשימוש - להבדיל מקרעים חסרי ערך - היא מלאכה קשה בהרבה מאשר פשיטת עור של חיות אחרות.

 

עם בירזגראן תחזור בחיים ותביא לבעל הבית שתיים או שלוש פרוות שלמות של עכברי צל, הוא לא יחייב אותה בכסף עבור השיקוי (שווה חמישים באן לפחות!), ובתמורה ילמד אותה 'טריק' (הכוונה כנראה היא לשימוש בפרוות-צל בתוך כפפות עור שיתן להן מראה כהה, חלק ומעט אקזוטי, ואולי גם תכונות מועילות), שיאפשר לה ולאבא שלה 'לעשות הרבה כסף'.

לעומת זאת, אם היא תחזור בידיים ריקות - הוא יגבה את מחיר השיקוי מאבא שלה, ואם היא תסתבך או לא תחזור - הוא לא שמע עליה מעולם.

בירזגראן לא ממהרת לקבל את ההצעה, מתמקחת מעט ומנסה לברר האם הוא מבטיח ש"היא מסכנת רק את עצמה ולא אחרים"; בעל הבית מושך בכתפיו ואומר שהוא צריך את הפרוות לעבודה ולעשות קצת כסף כדי להחזיק את המקום העלוב זה והאפסים שחיים על שולחנו; אבל אם בירזגראן רוצה לשכור איזה בריון או חותך גרונות שילווה אותה ולשלם לו מכספה - זה עניינה.

בירזגראן מצליחה לגרום לבעל הבית להסחף מעט בלשונו ולגלות לה (מה שאישר את החשדות שלה) שהוא אכן בא מעיר גדולה יותר; למעשה, הוא עבד פעם בגילדה - אבל לאנ'גליר מוסיף במרירות שבקרב האנשים שם יש כמה וכמה 'שלא מוכשרים יותר מטאלראג המטומטם כאן', אלא רק מנופפים בשם ובמוניטין של האבא והסבא שלהם. לטענתו, שניים או שלושה מאלו קינאו בכשרון שלו ומיררו את חייו, עד שנמאס לו והוא עזב.

 

שיחה עם נווד מפוקפק: ואז, מישהו מתקרב לחצר האחורית; ובעל הבית צועק בקול על בירזגראן להסתלק, ומה פתאום חשבה לעמוד כאן ולהתבטל באמצע העבודה. בירזגראן מסתלקת לכאורה, אבל ממהרת למצוא מקום טוב לצותת ממנו.

אל השער האחורי מתקרב נווד מפוקפק ומטונף להדהים עם כובע מהוה, זקן מטונף שלא נרחץ חודשים או שנים, פגיון ומטה גס; הוא מהמהם בלשונו העילגת ושר משהו על:

 

הדרך הולכת במורד, מתל זאגליל והגבעה,

שם מתפתלים שבילים מאה,

אל בית זונות ומסבאה-"

 

לאנגליר גוער בו וצועק לו להסתלק; אבל למעשה, הם משוחחים בשקט; הנווד מקבל תשלום במטבעות נחושת, ואומר שעשה מה שהאדון אמר ו"היא בדרך". לאנ'לגיר אומר שטוב ויפה, ומזהיר את הנווד לא לנצל את השליחות ל"עסקים הקטנים והמלוכלכים שלו מהצד"

הנווד אומר שהעסקים שלו הם העסקים שלו, והוא יעשה מה שהוא רוצה.

 

בירזגראן, שמצותתת בשקט, מבחינה ברגע האחרון ב'הוד מעלתו' שהתגנב מאחוריה וניסה להמעיד אותה, מתחמקת, והשניים מתעמתים; אנ'סורל שם ומכנה אותה 'זנזנונת', תובע בגסות לדעת מה בעל הבית רצה ממנה בחצר, ומזהיר אותה ש'אנחנו ישנים באותו חדר, אז כדאי שלא תרימי את האף' (נראה שבירזגראן עומדת לקבל, במכוון, גם את המיטה של קאל'נורן הנעדר).

העימות נפסק, כאשר בעל הבית מתקרב, חושד שהשוליות מאחורי הדלת, וצועק באיום.

לאחר עוד כמה שעות עבודה שלא קורה בהם דבר, השמש שוקעת והשוליות משוחררות לעשות כרצונן - מלבד אנ'סורל, שקיבל עונש ונדרש לעבוד אל תוך הלילה. בעל הבית מושך את בירזגראן למחסן, ונותן לה את השיקוי, ארוז וחבוי היטב.

בירזגראן, שממילא קיבלה מוקדם יותר הזמנה מאלאנור לבוא בערב לפונדק ו"לשמוע את הזמיר האהוב שלי שר", עושה את דרכה לפונדק, גם במטרה לעניין את אלאנור ולהביא אותה ואת החרב הישנה שלה לעזור לה עם עכברי הצל; גם הנער החצי מפגר, טאלראג, שר בקול עילג ושמח על חמש המטבעות שקיבל, מתנודד לאותו כיוון.

 

 

זמיר ומלאך

הפונדק רחוק מלהיות מלא כאשר בירזגראן מגיעה לשם, ועד מהרה מסתבר שההופעה של דאל'מירן או "הזמיר" רחוקה מלהיות מוצלחת מאד. הוא בהחלט לא חסר כשרון, אבל השירה שלו כבדה, עמוסה לעייפה בפיוטים ובמילים גבוהות. אלאנור בוהה בו בהערצה, ונראה שהוא מרשים מאד את הנשים המעטות בפונדק - או לפחות את רובן; משהו בשירה שלו, בעיקר כאשר הוא מתאר תכשיטים וכוהנות יפיפיות, גורם להן להרגיש כאילו הוא שר עליהן. בירזגראן חושדת בהתחלה שיש לפייטן איזה סוג של קסם נבזי, אבל היא עצמה לא מרגישה אפילו שמץ של כוח לא טבעי.

מנגד, רבים מהגברים - מקומיים אחרי יום עבודה - לא מעט מהם 'מתחזקים' באמונת הפארליל ולא מחבבים במיוחד כוהנות אנ'מיריות, לא שבעי נחת מהשירה הארוכה והמלאה, שמתארת בין היתר בפרטי פרטים את יופיה של דאר'נאלריס כוהנת השחר (המנוחה?), על שערה הכסוף והארוך, תכשיטיה המכושפים ואומץ ליבה מול מפלצות חסרות שם. בסופו של דבר, כמה מהם מתחילים לצעוק שנמאס משירים על כוהנות מתות, והם רוצים משהו שמח.

"זמיר", עם פנים מובסות ומלאות רחמים עצמיים, עובר באל-כורחו לשיר שיר שתיה עממי שבירזגראן שמעה כמה פעמים ביריד; ואלאנור מתמרמרת על האנשים הגסים שלא יודעים להעריך את האומנות הנשגבת של אהובה.

אולם אז קורה משהו, ופתאום הפייטן מתחיל להתבלבל ולגמגם; בירזגראן, שראתה מבעוד מועד את הזר נכנס לפונדק ונשען על קיר מאחור, היא אחת הבודדים שלא מופתעת.

הזר - גבר גבוה עם פנים חלקות ויפיפיות ממוסגרות בשיער ארוך בצבע חיטה בשלה שהחל להאפיר, ועיניים כחולות צלולות ונוצצות, הוא לא בן-אדם רגיל, או בן-אדם בכלל; זה אורג ערפל; וכשם שהוא נאה, כך הוא נראה מסוכן מאד, עם שתי החרבות האימתניות שלו והחיוך הקר, העדין והאכזרי שעל פניו - כל חושיה של בירזגראן מזהירים אותה, שהטיפוס הזה מסוגל לטבוח את כל יושבי הפונדק בלא להוריד את החיוך הקטן והצונן הזה מהפנים; אם כי לעת-עתה הוא לא עושה מאומה מזה, אלא רק נשען על עמוד ליד הכניסה ומזמין אגב-אורחא ספל משקה, כשהוא לא מוריד את העיניים הכחולות שלו ואת החיוך הקטן מ'זמיר' - שההופעה שלו יורדת מדחי אל דחי, עד שאנשים מתחילים לצעוק והפונדקאי נוהם עליו לרדת מהבמה מיד.

הפייטן המובס, מגמגם ומבולבל, מנסה להזדחל במעלה המדרגות, כאשר אלאנור רצה אחריו בפנים סמוקות כמו אש, ובירזגראן רצה אחריהם, במטרה לנסות לדרוש הסברים; האנשים מסביב שואגים מצחוק, מפליטים הלצות גסות כגון:"ראיתם איך הוא זימר בתוך המכנסיים?" ו"ראיתם את הג'ינגית הזו? כנראה הוא מזיין הרבה יותר טוב ממה שהוא שר!" אחרים תוהים מהיכן הפונדקאי שלף את הסחבה חסרת הכשרון הזו.

ורק אורג הערפל המוזר, עם אותו חיוך, ניצב במקומו ליד הדלת ומוחא כפיים בהתלהבות מעושה כאשר 'זמיר' כושל מהבמה; ומיד לאחר מכן, הוא משליך לנער הפונדק מטבע כסף ויוצא במהירות אל תוך החשיכה של הלילה שירד על תל-זאגליל.

 

בקומה למעשה, מסתבר ש'זמיר' נעל את הדלת, מסרב להכניס את אלאנור שדופקת על הדלת בכוח ומתחננת בפני אהובה שיכניס אותה ויתן לה לעזור לו; הוא מילל ש"הוא רוצה להיות לבד" כדי "לעכל את התבוסה, את הכשלון, את היאוש שעמוק כמו המצולה".

בירזגראן, שלא מצליחה להשפיע על המצב (או להכניס מעט בינה בקודקודה של אלאנור), מסתלקת ויוצאת אל הלילה, כשהיא מקיפה את הפונדק - הניחוש שלה הוא, ש"זמיר" מסובך עם פושעים מהסוג הגרוע ביותר ומתכוון לברוח.

היא אכן רואה צל חומק דרך הסמטה ועוקבת אחריו... רק כדי לגלות שעקבה לא אחרי הפייטן, אלא דווקא אחרי אורג הערפל המאיים. הלה מתרחק לעבר הבתים האחרונים לפני השדות, ואז שתי דמויות נוספות יוצאות מהחשיכה ונעות לקראתו.

הראשון הוא הגבר הגדול ביותר שבירזגראן ראתה אי-פעם ענק אנ'מירי עם זקן אפור, צלקת נוראה על צד הפנים שלו ומבט אכזרי, שכל החזות שלו צועקת איש צבא לשעבר; הדמות השניה היא אורגת ערפל עם שיער מאפיר ולא מסודר מאד, שלמרות הפנים החלקות ללא צלקות וללא שום עיוות, משהו בה מחריד הרבה יותר מהאכזריות של הענק - העיניים והפנים שלה חסרים כל מבע או רגש, כאילו היא מתה כבר מזמן, אבל איכשהו הגוף שלה לא הצליח להבין שהיא מתה והוא צריך ליפול ולהרקיב.

אורג הערפל, שמכונה בפי האחרים 'מלאך'[3], מחווה בידו על הפונדק וברור למדי שהוא מתבדח על חשבונו של זמיר, ואומר עוד משהו שבירזגראן לא מצליחה לקלוט; האנ'מירי הענק נוהם בקול מלא ציפיה אכזרית:

"אולי החבר שלנו ירצה שוב מוזיקה עם האוכל שלו, כמו בימים הטובים?"

מלאך משועשע, טופח על כתפו של הענק (מסתבר ששמו הוא אור'תורן), וכל השלושה חומקים לעבר השדות - מישהו מהם אומר משהו על אבנוני סלע, שבירזגראן לא מצליחה להבין.

 

בירזגראן חוזרת לעבר הפונדק ומנסה להתגנב לעבר החלון של 'זמיר' - אבל חץ נתקע בלא התראה אינץ' ליד הראש שלה; וסייר שמן למדי עם שפם צהוב ענק וקשת מוכספת מעולה צץ מתוך העלטה, במקום שפשוט נראה ריק לגמרי עד לפני שניה - והוא מניח חץ נוסף על המיתר באיום מפורש:

"רגוע, דודה. רגוע" הוא אומר במבטא וארת'ארי כבד

אז, בחיוך שמח למדי על הפנים, מסמן לבירזגראן להסתלק ולחזור לפונדק - דרך הדלת הראשית. "שתיה טוב יש שם, שתיה טוב מאד".

 

הפונדק אפל בהרבה ומאוכלס הרבה פחות כאשר בירזגראן הנרגזת גוררת את עצמה בחזרה להיכל השתיה. אחד מנערי הפונדק מפנה אותה בלעג אל חדר צדדי, מוסתר למחצה על-ידי המדרגות שעולות לקומה השניה.

"החברה שלך שם, מיללת כמו תינוק ושותה. נראה לי היא צריכה זיין חדש, דחוף".

אלאנור אכן אדומה מבכי, קרוסה למחצה על השולחן לצד ספל שיכר גדול שחצי ממנו כבר נלגם, ולא מפסיקה ליבב אל תוך המטפחת שלה.

"בירז, הוא עזב אותי. הוא פשוט קם ועזב אותי-"

מתוך הבכי, בירזגראן מבינה ש'זמיר' דחה בבוז את ההצעה הרומנטית של אלאנור להתייצב לצידו, בחרב שלופה עם צריך, ולהיות איתו עד הסוף; הוא דחה אותה, אגב שהוא משפיל אותה ו"אומר לה מילים מגעילות" ועכשיו "הוא הלך ולא יחזור, בירז, אני יודעת שהוא לא יחזור אלי אף פעם".

 

בירזגראן מנסה לנחם את אלאנור ולומר שהוא לא היה שווה הרבה ממילא ולא ראוי לה, ואגב כך מנסה לספר לה על חבורת הפושעים המסוכנת, ש'זמיר' כנראה עזב כדי להצטרף אליה. אלאנור מקשיבה בקושי, ממשיכה לבכות וליבב על כך שהאמינה שהפעם זו תהיה הפעם, והוא יתן לה טבעת והם יטיילו ביחד בכל בקעת קיירן.

אגב כך מתגלה, שהפייטן לא רק ברח; הוא לקח איתו את כל הכסף, ואלאנור נשארה אפילו בלי מספיק מטבעות כדי לשלם לעגלון שיקח אותה הביתה; ואם לא די בזה, הפונדקאי משרבב את ראשו פנימה, ובגסות רוח מופגנת הוא נוהם ש"אחרי שהגברת תגמור לילל כמו חתולה', היא צריכה לשלם את כל החשבון - כולל חשבון הארוחה הגדולה ש'זמיר' הזמין לעצמו ("לא, לא מעניין אותי שהוא לא אכל").

בירזגראן מתווכחת בכעס עם הפונדקאי, שמאיים בנקודה מסויימת להתלונן לשומרים של הלורד, ובסוף הם מגיעים לפשרה שהחשבון - פחות ממה שהפונדקאי דרש בהתחלה - יסגר בבוקר, אחרי שהרוחות ירגעו; ובינתיים הפונדקאי יתן לאלאנור לצאת, אבל ישמור את חלק מהחפצים שלה בתור ערבון.

 

בין לבין, בירזגראן מנסה לעניין את אלאנור בעכברי הצל, בהבטחה גם לריגוש שיוכל לנחם אותה קצת וגם לכסף. אלאנור, עדיין דומעת, מתחילה להשכנע:

"אוה... זה נשמע כמו; וואו! את בטח צריכה את החרב שלי שתגן עליך, כשאת קוראת ל... דברים המגעילים ההם. את יודעת מה? אני לא צריכה אותו בכלל. לא צריכה אותו... כמו שהספל לא צריך שימלאו אותו ב... בו... אוף, לא משנה! כן, אני צריכה-" היא מתרוממת בכבדות "הרפתקאה מרגשת, וקצת כסף. לשכוח את זמיר, כן... את זמיר שלי עם הקול המדהים ש...

 

ואז אלאנור מתפרצת שוב בהתייפחות רמה מחודשת; אבל בסופו של דבר, עוטה את שיריון העור המוקשה והעלוב למדי שלה, ונוטלת את החרב הארוכה שידעה ימים טובים יותר (היא מסוג שלוחם מיומן יכול להחזיק ביד אחת, אבל אלאנור נדרשת או רגילה להשתמש בה בתור נשק דו-ידני).

 

 

צרעות בחשיכה - ההרפתקאה בבקע הדרומי

הבקע הדרומי מתחיל מאחורי הבתים של החלק העלוב יותר של תל-זאגליל בתור תעלה גדולה שמלאה בעשבי בור, והולך ומעמיק ככל שהוא מתרחק לכיוון דרום-מערב, מסביב לדרך שכוחה שמובילה בסופו של דבר לשרידים של כפר ישן שננטש אחרי ההתנפצות הגדולה, היום מעטים זוכרים מאיזו סיבה.

תחילת המסע התנהלה למישרין; חבורת בריונים שצצה מכמה אוהלים מלוכלכים ודרשה, אגב איומים וקללות, 'דמי מעבר' נמלכה בדעתה נוכח הקשת של בירזגראן והחרב של אלאנור, והסתלקה, לא לפני שאיימה ש"עוד נביא לכאן כפול חברים שלנו"; אבל הדרך הולכת והופכת מפחידה יותר, ככל שהבתים של הכפר שוקעים מאחוריהם, והבקע מעמיק כשקירות הסלע מסביבו הופכים לצוקים תלולים, שערפל כבד עומד ביניהם.

בסופו של דבר, הדמויות רואות את צורתו הענקית של עץ המת שלאנ'גליר תיאר לבירזגראן, ענפיו הערומים מתנועעים ברוח כמו טפרים של חיות, בעוד נישא מעל אחד המתלולים ושורשיו יורדים אל תוך בקע צדדי קטן ונסתר יחסית.

אולם צרחה מפחידה שבוקעת משם, ביחד עם אור אדמדם עמום שנוגה על דפנות הסלע, מבהיר לדמויות שיש מי שהגיע למקום הזה לפניהן; בירזגראן ואלאנור המפוחדת מנסות להתגנב דרך מדף סלע צדדי שעולה כלפי מעלה בצד ומשקיף על הבקע הנסתר מגבוה - ומותקפות בידי שתי צרעות שחורות בגודל של כלב קטן כל אחת.

בירזגראן מבחינה ביצורים עטים מתוך החשיכה, ופוגעת באחת מהן פגיעה קשה עם חץ לפני שהקרב מתחיל; אלאנור נפגעת פגיעה שטחית למדי, אבל הרעל לא מצליח לחדור ולהשפיע עליה, ומנגד, במהלומה מדוייקת - אם בגלל מזל, פחד, או מיומנות שהיא לא חשבה שיש לה, חותכת את אחד היצורים לשניים.

 

החבורה שצורחת והולמת בתוף בתוך הבקע למטה לא שומעת את קולות הקרב, ככל הנראה בגלל הרעש הנוראי שהיא מקימה; ולאחר שהצרעות נופלות, בירזגראן מנסה להתגנב לשפת השביל הסלעי כדי לתצפת ולהבין מי מבצע ריטואל פראי מלא בצרחות גסות. אגב כך, היא מרעישה יותר מאשר תכננה - ואחת הנשים הפראיות למטה, אישה מבוגרת עם כוויות שמכסות חלק מפניה, וקעקועים שחורים את היתר, מרחרחת לכיוונה, אבל לאחר מכן חוזרת אל האחרות.

מסביב למדורה, מקובצות חמש או שש נשים פראיות, רובן - בעיקר המנהיגה - מגודלות מאד, לבושות רק באיזורי חלציים ומעט רצועות עור, למרות הקור של ליל שלהי החורף; אחת מהן הולמת בתוף גדול, והאחרות רוקדות ריקוד פראי ומלא בצרחות מסביב למנהיגה - שנראית המגודלת והפרועה ביותר, זרועותיה הענקיות עוטות צמידים קוצניים, שדיה החשופים ועור הגוף שלה מקועקע בעיטורים שחורים, ומדי פעם, כאשר הלמות התוף מגיעה לשיאה, היא מטה את ראשה לאחור ופוערת את לועה בצרחה מהדהדת, שמחרישה את כל הקולות האחרים...

גרועה לא פחות היא העובדה, שמה שנראה בהתחלה כמו כלב ענקי שחור שרובץ ליד האש, אינו כלב בכלל - אלא צרעה עצומה, גדולה בהרבה מאלו שתקפו את הדמויות (היא מגיעה כמעט למימדים של סוס פוני), גופה שחור מלבד בוהק אדום בעיניה ובכנפיה המרפרפות, והעוקץ שלה גדול כמו חרב דו-ידנית.

למרבה המזל, היצור לא נראה עירני במיוחד, אלא מזמזם בעצלתיים ליד האש - אם כי הוא שומר על קשר עין רצוף עם מנהיגת הנשים הפראיות.

אלאנור מתחלחלת; היא מקשיבה מאד להסבר שבירזגראן מרצה לה בלחש, שהנשים הפראיות האלו סוגדות גם הן לאם - אבל לאחת הצורות הקטלניות שלה שעדיף לא להכיר; ממש כמו שהטבע עצמו יכול להיות הרסני ולקרוע לגזרים בלא היסוס. אלאנור רק ממלמלת שהן יותר מכוערות וגרועות מחיות, ושפעם היו כוהנות נוצצות ויפיפיות שהיו תולות יצורים מרושעים כאלו.

בירזגראן ואלאנור מנסות להצמד לקיר של מדף הסלע, כדי שהחוגגות הצורחות לא יבחינו בהן או בצללים שהן מטילות, ונדחקות לתוך נקבה צדדית בקיר הסלע - רק כדי לגלות, שבתוך הניקבה ערומות גוויות של בעלי חיים: חמור, כלב וכמה ארנבות, מרקיבות, חלקן אכולות למחצה, ועל כולן נפיחות איומה וחורים שחורים בפרווה שמבהירה שהן הומתו בעקיצות נוראות.

בירזגראן מבחינה במשהו נוצץ בערמה - אולם החושים החדים שלה מאתרים גם סכנה: אוכלי נבלות קטנים, קרומיים ועקומי שיניים שניסו להקיף את החבורה ולזנק עליה מהגב; מתפתח קרב קצר, שבו בירזגראן ואלאנור מתגברות בלא קושי על היצורים המצקצקים והשמנוניים, ומצרפות אותם לערמת הגופות; האחרון בהם מנסה לברוח, וביזגראן קוטלת אותו בחץ מדויק.

הדבר הנוצץ מתגלה כקולר של כלב גדול; רצועת העור הרקיבה לגמרי ונקרעה, ולעומת זאת, הסמל המגולף בארד שרד פחות או יותר - הוא שווה קומץ מטבעות נחושת, ודומה מאד לסמלים שבירזגראן ראתה מתנופפים מעל האחוזה של לורד ראמזיג.

 

בינתיים, משהו ברעשים משתנה; הדמויות מנסות להציץ, מפחדות שאיתרו אותן - וחוות רגע של אימה צרופה, כאשר הצרעה הענקית מתרוממת אנכית כלפי מעלה, ועושה שני סיבובים קרוב מאד לפתח המערה בה הן מסתתרות - אבל אז היצור ממריא כלפי מעלה ונעלם בתוך החשיכה; ואילו הנשים הפראיות למטה הפסיקו את הריטואל והריקוד, רבות מהן נכנסו למערה שמאחור בריצה, וחזרו משם כשהן לבושות ועטויות בשריונות עור ובכלי נשק, מהן מרשימים למדי.

הדמויות לא מבינות הרבה מהצרחות, אבל נדמה שהמנהיגה צועקת משהו כמו "בואו בנות, השעה הגיעה" - ובתוך כמה דקות, כל החבורה הפראית (שכעת נראית, לפחות מרחוק, הרבה פחות פראית), רצה אל תוך החשיכה ונעלמה.

 

הדמויות נכנסות בזהירות אל תוך המערה ומתחילות לחפש בה, כאשר קול צווחני צוחק מאחוריהן:

"איפה אתן, בנות חמודות, איפה? האחרות אולי לא הריחו אותכן, אבל אני כן-"

זמזומים גסים נמהלים בקול, שמתקרב באיטיות:

"קוצ'י-קוצ'י-בוצי'-בוצ'י, בואו לדודה קויה. דודה קויה תיתן לכן חיבוק ונשיקה, ואז תאכיל בכן את הילדות שלה. הזחלים של האם רעבים, רעבים... בואו, בואו לשחק עם דודה קויה-"

 

האישה המבוגרת עם הכוויות מתקרבת באיטיות, כאשר שתי צרעות ענקיות מזמזמות לפניה (בגודל של היצורים שהדמויות כבר נלחמו בהן). ביזגראן לא מחכה שהן יתקרבו, ומנצלת את הטווח כדי לשגר יריות קטלניות באחד היצורים המעופפים.

דודה קויה צורחת בזעם כאשר 'הקטנטנה' שלה נפצעת, ומסתערת קדימה עם הצרעות; אלאנור תופסת עמדה לפניה כדי לחפות על בירז, ומתחיל קרב קשה. הדמויות מתמקדות תחילה בצרעות המהירות עם העוקצים הרעילים שלה, ולאחר מכן נלחמים ב'דודה' - שמשתמשת בשילוב בין להב מאונקל ואכזרי לבין שוט; בנקודה מסויימת היא מצליחה לסבך לאלאנור את הרגליים ולמשוך אותה, באורח שגורם לאלאנור לאבד זמן, ומאפשר ל'דודה' להסתער על בירזגראן; אבל בירזגראן זריזה יותר, ומצליחה בסופו של דבר לפגוע בה פגיעה קטלנית (חרף רצון שהביע קודם לתפוס את 'קויה' בחיים).

האישה הפראית נופלת לקרקע ומצליחה לחרחר "האם, קחי אותי!" לפני שהמוות אוסף אותה. אלאנור עומדת מעליה, פגועה והמומה - בהבנה פתאומית שזו הפעם הראשונה שבה היא השתתפה בהרג של אדם אמיתי, שהיה חי ונושם עד לפני רגע; בירזגראן מושכת בכתפיה בהרבה פחות סנטימנטים ומעירה שזה הגיע לה.

בירזגראן אוספת מהגופה ארנק עם כמה מטבעות, שתי סוכריות מציצה עשויות מצמחי מרפא (מרפאות פחות משיקוי, אבל פועלות במשך כמה סיבובים ואפשר ללעוס אותן אגב קרב), וצנצנת עם דבש מוזר וכהה שמשהו בו נראה חשוד למדי.

 

 

הקרב מול עכברי הצל

המערה נמשכת הלאה, מהחלק החיצוני ששימש את הנשים הפראיות, אל מדרגות טבעיות שיורדות למטה, אל אוויר אפל מאד וקר - בדיוק הסימנים שהאומן לאנ'גליר תיאר לבירזגראן למקום בו אפשר להציב את השיקוי.

הדמויות מגלות וחומקות בקושי ממלכודת על הקיר; סמל כוח שנועד למעשה לפגוע בעכברי צל ולמנוע מהם מלשוטט אל החלק של המערה בו היו נשות הפרא; לאחר מכן, הן יורדות במדרגות ומגיעות לחלל גדול וקר, מלא עצמות עתיקות ושורשים מעוותים שגדלים בקירות; בקעים לאור הסלעים הופכים לארבעה מעברים צדדיים חשוכים ומאיימים, קטנים מכדי שאדם יזחל דרכם, שציוצים מרושעים עולים מתוכם.

בירזגראן עושה הכנות: היא מציבה את השיקוי במרכז כפי שבעל הבית הורה לה; ומשתמשת בכשרון בניית המלכודות שלה להציב זרדים דוקרים, שיפגעו פגיעה (קלה יחסית, אבל בכל זאת) בעכברים הראשונים שיגיחו מהנקבות; ואז היא מדליקה את השיקוי.

 

הערה/הסבר טכני של השה"ם: לדמות השחקן יש בחירה, איזו עוצמת בערה היא רוצה (איטית, מהירה, מהירה מאד). ככל שהעוצמה גבוהה יותר, כך השיקוי יתכלה מהר יותר, אבל הריח עלול לזמן יותר יצורים, ומסוגים קטלניים יותר - באורח שמגדיל את האיום שהדמויות יופלו בידי מספר עדיף בהרבה של עכברי צל.

בירזראן בחרה באופצייה האמצעית - שמשמעותה היא שבעה סיבובים של בערה, כל אחד מהם עוצמתי מקודמו במעט (4+ מצטבר לקוביית אחוזים שמגלגלים כל סיבוב לראות כמה עכברי צל מגיעים).

העוצמה שהיא בחרה, טומנת סיכוי גבוה להגעה של עכברים בוגרים וגדולים, חזקים וקטלניים בהרבה, אבל גם עם סיכוי טוב יותר להפיק מהם פרווה עשירה ומלאה, יחסית לפרטים הצעירים והקטנים.

מנגד, בירזגראן (והשחקנית שלה) לא ידעה, אבל בעוצמה הגבוהה ביותר, זו שהיא לא בחרה בה, ישני סיכוי של 10% ומעלה לסיבוב להגעה של עכברת צל עצומה ומקוללת, עם יכולת של נשיפת צל וכוחות דמויי-לחש, שהיא הרבה מעל ליכולת של הדמויות.

 

מתחיל קרב קשה; העכברים הראשונים שיוצאים הם ברובם צעירים, שרובם מוחלשים מהפצעים הקלים שגורמות המלכודות של בירזגראן; התוקפים הראשונים נהרגים במהירות, אבל לאט-לאט, ככל שהבערה מתקרבת לסופה, כך המלכודות פוקעות ויוצאות משימוש, ומגיעים יותר עכברים בוגרים ומאיימים בגודל של כלבי רועים (פחות או יותר).

הנשיכות - שאלאנור סופגת לפחות אחת מהן בפגיעה קטלנית שחודרת לדם, מנגעות ברעל צללים, שגורם לעולם סביב הנפגע להפוך לאפל ומעורפל יותר, וככל שהוא נפגע פעמים רבות יותר, כך מתחילות להופיע לחישות גורמות טירוף והזיות על מפלצות בנות-בלי שם שבאות מהחשיכה, שיכולות לגרום לדמות לתקוף את בעלי הברית שלה.

הדמויות נסוגות לעבר המדרגות, כאשר קהל של עכברים תוקף אותם, ואלאנור המבועתת והמורעלת מנסה עדיין להגן על בירגראן; אבל בשלב מסויים, כאשר השיקוי כבר כבה, ונותרו שלושה עכברים גדולים מול הדמויות, היא סופגת מכה נוספת ומאבדת את ההכרה. בירזגראן נסוגה אגב ירי חיצים במעלה המדרגות, ממוטטת תוקף אחד בחץ אחרון; שני האחרים סוגרים עליה, ובירזגראן מצליחה להפיל אחד מהם - שכבר נפצע קודם - עם הפגיונות שלה.

למזלה הרב, ודווקא כאשר התרגילים באמתחתה אזלו, העכבר המגודל האחרון מאבד את האומץ כאשר הוא נמצא מולה באחד על אחת, ונסוג בציוץ של פחד בחזרה אל החור האפל ממנו יצא.

 

בירזגראן מייצבת את אלאנור (שאיבדה את ההכרה, אבל לא נמצאת בסכנת חיים), מעמידה אותה על רגליה - חולה ומסוחררת, אבל בכל-זאת מסוגלת ללכת, ואז פונה למלאכה של פשיטת העורות מהפגרים הרבים שמוטלים ברחבי המנהרה הצוננת.

מזלה של בירזגראן משחק לה, והגם שבכמה מקרים היא נכשלת ומשחיתה פרוות לקרעים כמעט חסרי ערך, היא מצליחה לפשוט לא פחות משש פרוות צל שלמות, ולצידן פרווה אחת שירדה מושלמת ובוהקת (pristine) מאחד התוקפים הגדולים יותר.

 

בתיק עמוס בפרוות צל, הדמויות מתחילות את המסע לאחור; בירזגראן מחטטת בחדר קטן אחד בראשית המערה, שנראה כמו חדר גלימות שרוב הבגדים והציוד שהיו בו נלקחו בחפזון כאשר הנשים הפראיות עזבו את המקום. בירזגראן מוצאת קומץ מטבעות, ופריט מעניין יותר - ראש של מדליון שננטש, כי השרשרת שלו נקרעה. מדובר בתכשיט ארד גס ובעל שווי קטן מאד (10 באן), אבל משהו בו מזכיר לבירזגראן סיפור ששמעה לפני שנה-שנתיים בכפר (או אולי במעגל הנשים?); היא לא מצליחה להזכר איזה ועל מה.

בנוסף, על שולחן עם סכיני חיתוך, בירזגראן מוצאת חלק מחלת דבש כהה ומוזרה; היא חושדת שאיכשהו, באורח מנוגד לחוקי הטבע שמוכרים לה, הנשים הרצחניות האלו מצליחות לגרום לצרעות שלהן להפיק דבש כהה - איכשהו; אולי בעל כל מיני סגולות אפלות.

 

 

סיום - מכתבו של הזמיר

שעה של טרם שחר עומדת, כאשר ביזגראן ואלאנור המתנודדת, מסוחררת וקודחת מעט, מגיעות בחזרה לפונדק. הפונדקאי ער ונמצא בהיכל השתיה - ולא רק כדי לדרוש שוב את החוב שמגיע לו לטענתו. הוא מוסר לדמויות מכתב שממוען לאלאנור, ולשאלה הנלהבת שלה (למרות החולשה והסחרחורת) האם זה מהזמיר, הוא עונה בלעג, שמצידו שזה יבוא מהתרנגולת - אבל בסופו של דבר הוא מפטיר, ש"איש שמן אחד עם שפם צהוב גדול" הביא אותו.

בירזגראן נדרכת; אלאנור, מבוישת, נאלצת להעביר את המכתב אל בירזגראן, כשהיא ממלמלת ש"היא לא כל-כך טובה עם אותיות". בירזגראן מגלגלת עיניים בינה לבינה, ופותחת את הדף עם הכתב החפוז- שנראה כאילו אכן נכתב בידי 'הזמיר של אלאנור'.

הפייטן כותב בחפזון, אבל עדיין כשהוא מתעקש לתבל כל משפט בהתייפייטות ובמילים בלשון גבוהה שנשמע לאלאנור מדהימה, ולבירזגראן מביכה ונלעגת.

 

הפייטן פותח בהתנצלות על האורח בו דיבר אל אלאנור; הוא מסביר לה שיש לו "חוב של כבוד" כלפי 'מלאך' והאנשים שלו, שאם ימלא אותו, הם יוכלו להיות ביחד לנצח. אבל הוא זקוק בכל ליבו הדואב והשבור לעזרתה - מאמץ אחרון, לפני שיפסעו יחד שלובי זרועה בעקבות האהבה.

 

אלאנור, למרות החולשה והסחרחורת, קופצת מהכסא ("הו, זמיר שלי. אני באה, אני באה-"), ורק בקושי מקשיבה להמשך, שבו מסתבר שהוא יקרא לה בערב מחר או במועד קרוב אחר (כלומר, אין צורך שהיא תרוץ כעת, מורעלת ומסוחררת, בלא לדעת להיכן).

בירזגראן רוטנת משהו על הפייטן, כעת בוטחת בו עוד פחות מתמיד; היא בטוחה שהוא עובד מרצונו עם הפושעים האלו, והם טומנים לאלאנור מלכודת - אולי הם צריכים אותה למשהו שהוא לא נבזי פחות מטקסי הצרעות של מעגל נשות הפרא (אם כי ספק גדול אם אורג הערפל המפחיד ואנשיו עובדים בדרך דומה).

בירז מציעה לאלאנור - ובלא שום כוונה לקבל סירוב - שכאשר תגיעה העת ללכת, שתיהן ילכו ביחד, אבל בירזגראן עצמה תצעד בשקט בצללים, כדי לנסות ולגלות סימנים לבגידה ומארב, ככל שאלו יגיעו - ובירזגראן בטוחה שיגיעו.

וכך, היא מלווה את אלאנור לנוח בחדרה בפונדק, ולאחר מכן יוצאת משם, בדרכה בחזרה אל אומן העורות לאנ'גליר, כשתיקה עמוס בפרוות של עכברי צל; מהן היא מתכוונת לתת לו שלוש (הוא ביקש שתיים-שלוש), ולשמור את היתר לעצמה, בעיקר לאחר שתלמד את מה שהוא הבטיח ללמד אותה.

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

מלסטרה_קאבר.png

חזרה אל האינדקס של מלסטרה

 

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

 

 




[1] בפרק הקודם.

[2] הכוונה לפונדקאי של זאגרול שהוא הגבר שגידל אותה מאז שהיתה ילדה קטנה. אף אחד, כולל היא עצמה, לא יודעים מי היה אביה האמיתי, ואיך היא התגלגלה לכאן.

[3] תרגום כללי לישויות נעלות ויפיפיות של אור שמופיעות באמונות של אורגי הערפל; בני אדם פשוטים שלא מכירים דקויות, ואפילו אורגי ערפל מהשורה יכולים להשתמש בביטוי באורח סתמי לתיאור של דמות יפה או נשגבת באורח כמעט לא טבעי.