הקמפיין של בירזגראן
פרק
1: כפר קטן, וזבובים רבים בו
חזרה לפרק קודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין | מעבר
לדף הפייסבוק של מלסטרה
|
פתיחה: בוקר מתוח בסדנה העלילה
נפתחת בבוקר ה-14 ברל-אומת'ור, החודש האחרון של שנת 597 לספירה האנ'מירית. החודש
של שלהי החורף הוא בדרך-כלל חודש קריר ובהיר שבו השלגים נמסים; אלא שהשנה הוכה
הכפר זאגרול (ואולי מרכז הבקעה כולה) בסופת גשמים אדירה שהשתוללה במשך ארבעה
ימים וארבעה לילות, והסבה נזקים לא מעטים לבתים ולמשקים בסביבה. מישהו סיפר שלא
רחוק משם, נהר הסיר'גרה עלה על גדותיו, וכמה וכמה שדות הוצפו. בבוקר
שלאחר תום הסערה, הכפר מתעורר לחיים ומכל עבר נשמעים קולות של פטישים הולמים,
כאשר נראה שכמעט מחצית האנשים מתקנים פגעים בקירות וגגות. העבודה התחדשה במרץ גם
בבית המלאכה של הרצען והסנדלר גוריב, אביה של בירזגראן, אחותה וארבעת אחיה.
גוריב מצפה לכך שלקוחות רבים יפקדו אותו בימים הקרובים ויבקשו תיקונים, נעליים
ורצועות עור חדשות; ובעוד אחותה הנאה של בירזגראן מצאה את הדרך להתחמק אל בית
התופרת "לדון" על שמלה חדשה לפסטיבל האביב (מה שגורם לאביה להאנח
לעניין הוצאה צפויה נוספת), בירזגראן מוצאת את עצמה נאלצת לעבוד על ערמה שלמה של
רצועות, כשהיא רוטנת בינה לבינה על יום נוסף של עבודה משעממת בסדנה בחור הקטן
והעלוב שנקרא הכפר זאגרול. בין
לבין, היא סופגת עלבונות מאמגור - אחד מאחיה שהחל 'להתחזק' וללכת בקביעות למעגל
עופרים אדוקים; אחרי שניסה לייגע אח ספקני יותר בדברי חוכמה שאמר 'האיש הקדוש',
אמגור מתחיל ללעוג לאחותו, על זה שהיא חולמת בעבודה, ולמעשה היא רוצה להסתובב
בכפר ו"לחטט בערמות האשפה כמו תרנגולת". בירזגראן
מעירה בשיוויון נפש, שלפעמים מוצאים באשפה דברים מועילים. גוריב
קוטע את הריב בין ילדיו, וגוער באמגור שיקפיד על העבודה שלו תחילה, לפני שהוא
בוחן ומעיר על זו של אחרים; עם זאת, הוא מסגיר - גם אם בעדינות רבה יותר - שהוא
שותף לדאגות בדבר מזגה החולמני של בתו הצעירה והקושי שיהיה למצוא לה שידוך, כעת
כאשר הגיעה סוף-סוף לפרקה. הופעתה של גירזיל: השיחות בבית
המלאכה נקטעות כאשר האוויר מוצף בעננה של בושם זול ב"ניחוח פירותי";
כמה מרוכלי הגורג שעוברים בין הכפרים מוכרים את הבקבוקונים האלו של "ניחוח
פירותי בסטייל הנשפים בבר-אנזורל" - כאשר בירזגראן כבר ניחשה מזמן מאילו
פרחי ביצה מבאישים ושאר רכיבים דוחים למדי הגורג רוקחים *באמת* את הבשמים
המגעילים האלו. כאשר
בירזגראן מריחה את הניחוח היא שואלת את אבא שלה, ממתי הוא התחיל להשתמש בפרחי
ביצה מבאישים בסדנה; ואז היא רואה את הדמות שמופיעה מתוך הריח ומפטירה:
"אה, הבנתי". בתוך
העננה המתוקה-מצחינה מופיעה גירזיל, רעייתו של בכור בניו של גוריב (אדם שתקן,
קודר וכבד-יד, שהוא המתחזק הראשי במשפחה); גירזיל היא בתו של עגלון גס-רוח שפרש
מעסקים ב'משפך' לפני כמה שנים כדי לפרוש לחיי כפר, ומחשיב את עצמו כ'איש העולם
הגדול'; וכל-כולה חיוכים צבועים. גירזיל
פותחת בברכת שלום מתחנפת לאביה של בירזגראן, אותו היא מכנה באנפוף רגשני
"אבא גוריב", שואלת באריכות ומברכת אותו ואת משפחתו, תוך שהיא מתעלמת
במכוון מבירזגראן, שלא מתאפקת ומעירה הערה צינית מאד. אלא, שמהר מאד החנופה
המתלקקת הופכת לויכוח, כאשר מסתבר שגירזיל מביאה תלונה מ'חברה טובה שלי, כמו
אחות' שקנתה נעליים מגוריב, וטוענת כעת כי הם אינן 'חינניות מספיק' - למרות
שגוריב מציין ובצדק, כי זה מעולם לא הובטח לה. מסתבר,
שגירזיל מנסה - בלי בושה - להשיג בשביל החברה שלה 'הנחה' של שלושים באן נחושת,
שזה חצי המחיר; גוריב מסרב, בטענה שזה יוציא אותו מופסד, וגירזיל משימה את עצמה
אובדת עצות כשהיא מיבבת "יא, אני לא מאמינה שאתה עושה לי את זה. מה אני
יעשה עכשיו, אבא גוריב? היא כמו אחות שלי!" בירזגראן
מתערבת שוב, ומפרטת בקול לגבי כל מה שהיה אפשר לקנות בכסף שבו גירזיל רכשה 'בושם
פרח ביצות!"; גוריב נאנח, ושולח את
בתו לחצר האחורית, לבדוק האם אמא שלה צריכה עזרה בבישול בחצר. כשהיא
יוצאת, היא שומעת את גירזיל אומרת: "שהקרניים
הקדושות של האבא ישמר. ילדה חכמה זו, אבל לפעמים מה זה מוזרה! זה לא שאני עם
דעות קדומות או משהו, אבל שבחורה צעירה תלמד לכתוב ככה, ועוד באנ'מירין, זה לא
טבעי. זה יכול להחמיץ לה את נוזלי החיים של ברכת האבא. אתם מארסים אותה בקרוב,
נכון?" גוריב
קוטע אותה באמירה נחרצת שזה לא הזמן לדבר על דברים כאלו; אבל בירזגראן רותחת
בשקט, ומחשבת את הזמן שנותר לה כדי 'להחלץ מהחור הזה'. שליחות בלתי צפויה קורגלאן,
רעייתו של גוריב ואמה של בירזגראן, הצליחה - לא בקלות - להדליק שוב את הגחלים
מתחת לקדרה בחצר האחורית, ועסוקה כעת בבישול נזיד ירקות תפל למדי. אולם, מתברר
שהיא אינה לבדה - אלא מנהלת שיחה שקטה עם פירדרי: אישה גדולה ולא צעירה שחיה
בגפה עם כמה תרנגולות וגן ירק קטן בבית חווה זעיר במרחק של כשעה או שעתיים של
הליכה מהכפר. בירזגראן
מכירה את פירדרי באורח חטוף ממעגל הריקוד החצי-סודי של הנשים שמתאסף מפעם לפעם
ביער - בתור אשה גדולה ודעתנית עם צחוק רועם, אבל לפי השמועה גם צד שעדיף מאד לא
לפגוש, כאשר מישהו או מישהי מעוררים את זעמה. פירדרי היא בין הנשים הבכירות
ב'מעגל' שהיו מעדיפות לצמצם אותו ולקבל מעט מאד 'אחיות צעירות' מקרב הנשים
הצעירות של הכפר וסביבתו - בעיקר כעת, כאשר רבים מהגברים הצעירים של הכפר
'מתחזקים' באמונת פאר-אגול; ואם הדור הקודם של הגברים היה מושך בכתפיו ופוטר את
'מעגל ההודיה' כ'שטות לא מזיקה של נשים', הרי למעגלי העופרים האדוקים סבלנות
פחותה בהרבה. ואכן,
נדמה לבירזגראן שאמה ופירדרי מדברות בשקט על משהו שאינו מזג האוויר, אבל מפסיקות
מיד כאשר בירזגראן מתקרבת, ושבות לדבר על ענייני דיומא. פירדרי מברכת את
בירזגראן בחביבות, אולי יותר מדי בחביבות (בדרך כלל, גם במעגל הנשים היא בקושי
טרחה להתייחס לקיומה), וממהרת לפרוש, באומרה שהיא צריכה לחזור הביתה, ויש לה
עבודה רבה לתקן ולעשות אחרי הגשם - לפני שאיזו חיה מהיער תחדור ללול דרך קורה
שהרקיבה ו"תעשה שם ארוחה על חשבוני". אמה
של בירזגראן נאנחת כשהיא מביטה בבתה, פולטת משהו על חשבונות התופרת של אחותה
הבכורה, וגם היא רומזת - לרוגזה של בירזגראן - על הצורך למצוא שידוך, עוד השנה -
כנראה עד לפסטיבל הסתיו שנחגג על-ידי הכפריים כ"פסטיבל קרן השפע". הנסיון
של בירזגראן להתווכח ולחקור מה פירדרי חיפשה, נקטע בתקיפות בידי אמה, שבמקום
להעזר בבירזגראן בבישול, מטילה עליה כמה שליחויות בכפר - לקחת סל מלא ברצועות
עור, וכמה צנצנות מרקחת ועוד טובין קטנים, לכל מיני אנשים בכפר ש"כבר שילמו
על זה כסף טוב וחשוב שיהיו מרוצים" - ולאחר שתסיים, עליה לבצע עוד שליחות:
לסור לבית העץ הישן על סף היער, לברר אם לאדונים החדשים שהשכירו את המקום מלורד
ראמזיג יש משרת, ולברר איתו האם האדונים החדשים זקוקים לעבודות עור וסנדלרות.
אמה של בירזגראן מוסיפה, שהפעם היא לא תתנגד עם ביזגראן תלבש את "הבגד העבה
יותר" (כלומר, שיריון העור הישן והכמעט פרום שלה) ותקח את "הצעצוע החד
שהיא מסתירה מתחת למיטה" - יתכן מאד שהסערה החרידה חיות מסוכנות מהיער;
אולם היא מורה לבתה לא להסתבך בצרות, ואם היא רואה משהו חשוד - שתמלט מיד ותרוץ
אל בית הזקיפים של הכפר. בירזגראן
לוקחת את הסל ובוחנת את הטובין השונים כשהיא רוטנת בינה לבינה - אם כי לא מצטערת
מאד על האפשרות לצאת מבית המלאכה ולשוטט; רוב הטובין פשוטים מאד, ומיועדים
לאנשים שהיא מכירה (טוב, היא מכירה פחות או יותר את כל התושבים בכפר הקטן הזה).
אולם, בתחתית הסל נמצא פתק שמיועד אל בירזגראן,ובוודאי לא נכתב על-ידי אמה
(שבקושי יודעת לשרטט כמה אותיות מגושמות), ופונה אליה - בדרך המקובלת במעגל
הנשים בתור 'אחות קטנה בירזגראן'. הפתק
לא חתום בשם אלא ב"אחות בכירה" בלבד
- הגם שבירזגראן חושדת שהכותבת היא פירדרי. כתוב שם ש: "גלגל העונות
מסתובב, ורוח האם נעכרה עליה"; יתכן שהמעגל ידרש בקרוב לא רק לשירה וריקוד,
והגיע הזמן שהאחיות הקטנות יוכיחו את ערכן. בירזגראן
נדרש לאסוף לא פחות משבע מנות של צמחי מרפא או צמחים מועילים אחרים, ולהביא אותם
- ככל הנראה לביתה של פירדרי - בתוך לא יאוחר משלושה ימים. המאורעות בכפר היום
בהיר, עם מעט קרעי עננים וטפטוף של טיפת גשם בודדת פה ושם, כאשר בירזגראן יוצאת
לרחוב עם הסל - כלומר, אל הדרך הבוצית שהכפריים מתעקשים לקרוא לה 'רחוב', שהוא
אחד משתי הדרכים הבוציות שמרכיבות את זאגרול, ומצטלבות בכיכר קטנה ובוצית לא
פחות, לידה נמצאים מחסן התבואה הראשי, בית הזקיפים ו"הסמור הלבן" -
שהוא הפונדק היחיד בכפר; בצפון, ערפילים עדיין שטים מעל העצים המאיימים של היער,
ומכסים לגמרי את הגבעות הקודרות ואת פסגרת אירגרה באופק שמעבר ליער; לעומת זאת,
באופק הדרום-מערבי אפשר לראות ממרחק את הכפר הגדול יותר, תל זאגליל, ואת אחוזתו
של לורד ראמזיג שנישאת מעליו. בירזגראן
מבצעת בלא בעיות את מרבית השליחויות, כולל לנגר של הכפר (בנו - שהוא אחד
המתחזקים - מקבל אותה בקור מופגן ובנימוס מינימלי, אבל לא עושה בעיות); לבית
הזקיפים, שבו הסייר הזקן של הכפר מנמנם, אפוף בריח יין חמוץ וזול; נראה ששום-דבר
במקום הזה לא השתנה, כולל השולחן עליו עובד גובה המיסים של לורד ראמזיג, כאשר
הוא מזדמן לזאגרול; שני תאי הכלא הריקים עם הקירות המתפוררים. ליד דלת הכניסה,
מתפוררת לה בשלווה מאז הסתיו שעבר מודעת המבוקש הבודדה שבה מוצע - בחסדו של לורד
ראמזיג - סך מאה באן ללכידה ועשרים באן למי שיביא ללכידת שודד בשם 'בארב הזקן'
שהטריד שתי שיירות, וגנב שתי חביות ושלושה שקים או להיפך. שיחה ליד הפונדק: ליד הפונדק
הסגור למחצה בשעה הזו, ישנה תכונה קטנה; האופה - אחד הבודדים בכפר בעל חזות
אנ'מירית מאד, עצר את עגלתו עמוסת הסחורה ליד דוכן ארעי שהקים רוכל גורג בשם
יארגיק, שהגיע עמוס בקמעות מזל ואבנים יפיפיות (כלומר, בירזגראן מזהה מיד שמדובר
באבני נחל זולות ששוייפו ונמרחו בלכה כדי לשוות להן מראה נוצץ) - והוא מתמקח עם
המוזגת אלאנור שרוצה לקנות שניים מקמעות המזל שלו. בירזגראן
מכירה את אלאנור ובאורח יחסי מיודדת איתה; אלאנור היא יתומה שגדלה אצל הפונדקאי
ואיש בכפר (מלבד אולי הפונדקאי הזועף והשתקן) לא יודע מי היו הוריה ואיך התגלגלה
לכאן. ניכר בה שיש בה "דם מכאן ומכן" - מצד אחד, היא גבוהה מאד ובעלת
מבנה גוף אנ'מירי מובהק; מצד שני, עיניה חומות בהירות והשיער שלה כתום-אדמוני,
עם עור מעט מנומש - בהיר, אבל בלא זכר לחיוורון האנ'מירי המפורסם. אלאנור -
באורח חריג בכפר - חופשיה מאד ביחסי הקרבה המופלגת בינה לבין גברים, לא פעם
זרים, ולא מתביישת בזה; הגם שבכל פעם מחדש, היא טוענת בלהט ש"מצאה את האחד
והיחיד שלה" - עד הפעם הבאה. בירזגראן יותר מחושדת, שאלאנור (שמוגדרת אצלה
כעלמה טובת לב, אבל טפשה יותר מהסוליות בבית המלאכה של גוריב), נוחה מדי להוציא
שוב ושוב את מעט הכסף שלה על 'פינוק' של מחזרים שלא בהכרח ראויים לזה - או לחלופין,
על זבל במחיר מופקע שרוכלי הגורג שמחים מאד למכור לה כל פעם מחדש; והבוקר הזה
אינו יוצא דופן. (ומצד
שני, אלאנור חביבה תמיד אל בירזגראן, ולעיתים קרובות מכבדת אותה לא רק בקשקשת
נרגשת, אלא גם בספל בירה צונן ומאפה חם מהתנור של הפונדק, חינם אין כסף) ביזגראן
מתערבת בשיחה, כשהיא מחטטת כהרגלה בחפצים בדוכן של הגורג; רובם זבל במחיר מופקע,
אבל כמה מהם מעניינים למדי - החל מצמד שיקויי מרפא, ועד מגילה ישנה שמכילה
הוראות רקיחה של שיקוי שמעניין את בירזגראן מאד; ועוד חלק מספר קרוע באנ'מירין
גבוהה (ודהויה) שמספר משהו על כוהנות, הוצאות להורג אי-שם באיזו חצר מלכות (או
משהו דומה), וההשתקפות הצהובה - אלא, שמאומה מהדברים שמעניינים את בירזגראן אינם
בהישג קומץ מטבעות הנחושת הדליל להכאיב בארנקה, גם אלמלא יארגיק היה מפקיע
מחירים. האופה
מתלונן מרה על הסייר הזקן של הכפר, שרובץ ולא עושה כלום, ומעורר את תשומת ליבה
של בירזגראן בסיפור שלו על כך שכאשר נסע עם העגלה שלו בדרך לכפר הבוקר, זבובים
בגודל "שאין לשום זבוב מקומי הגון עניין להגיע לגודל כזה" הטרידו אותו
וכמעט תקפו את העגלה - ומה היה קורה אם היו פוגעים לו בפרד או מעפשים לו את
הסחורה? מהשיחה
מסתבר שלאלאנור חבר חדש - איזה פייטן מזדקן ומקריח שהגיע לכפר לא מזמן, מבוגר
ממנה בכמעט שלושים שנה; אלאנור מכנה אותו "הזמיר שלי" ונשבעת שהפעם זה
"שונה מהאפס הקודם" שנטש אותה לפני כמה חודשים - ומסמיקה ומתרגזת
מצחוקם של הגורג ושל האופה, שמזכירים לה את "הקרציה מהקיץ"
ו"הפרעוש מהאביב הקודם". היא רוקעת ברגלה, ממש כמו שעשתה לפני שנה,
כאשר התווכחה עם איזה מלומד נודד שניסה להסביר לה ששמה הוא שיבוש של השם
האנ'מירי אנ'לאנור, ולא איזה פרח קסום מארץ רחוקה, כפי שאחד המחזרים שלה הכניס
לה לראש), ומתעקשת ש"הפעם זה הדבר, היא פשוט יודעת". אגב כך, היא
מספרת בהתלהבות על בלדה שהחבר שלה שר - מלאה שמות מסובכים שהיא לא זוכרת - על
לגאט אנ'מירי שחזר בראש אנשיו מהכפר, כשהוא נושא תיבה עם תכשיטים מכושפים; אבל
יצורים עם שם שהיא לא זוכרת ארבו להם; המצביא ניסה להמלט אל תוך הנהר, אבל מכשף
עוג הטיל כישוף גילוי, והמצביא נוקב בחיצים וירד למצולות עם התכשיטים שלו. "אוך,
כמה שהייתי רוצה תכשיט יפה בשביל הצוואר שלי, כזה מדליון... או אולי טבעת-" "כן
בהחלט, מישהו צריך כבר לשים עליך טבעת, כמה שיותר בקרוב" נוהם האופה,
ומכעיס את המוזגת עוד יותר. בשקט, הוא לוחש לה שהוא האחרון שמתכוון להתחזק - בטח
עם איך שהוא נראה, אבל כדאי לה להזהר; העופרים האדוקים מתחזקים והם לא אוהבים את
מה שהיא עושה. אלאנור
פורצת בצחוק ונשבעת ש: "העופר האדוק הראשון שיעיז להציק לי, אני אתן לו כזה
באמבי שהוא לא ישכח כל החיים שלו!" המאורעות בצריף של מתסיס השעורה:
בירזגראן עוזבת את השיחה, והולכת אל הצריף של מתסיס השעורה שחי מאחורי הפונדק.
קאזרוג הוא למעשה בנו היחיד של מתסיס השעורה המקורי - זקן חולה שכבר כמעט לא
יכול לקום מהמיטה. קאזרוג הוא צעיר מוזר (מעט 'קריפי'), גבוה, רפוי ועם הילוך קצת
עקום וקול מאנפף. כשבירזגראן נכנסת, הוא סרוח עם גופיה מצחינה על דרגש, מתחת
לכלים הלא רחוצים כראוי שתלויים על קיר הבקתה. קאזרוג
מתחיל להציק לבירזגראן בשאלות חצופות למדי על האירוסין שלה - כשהוא כמעט רומז
שאולי הוא מעוניין לנצל את המצב שאין לה מחזרים אחרים (אולי כדי לקבל נדוניה?),
ולא מסתיר שהיה מעדיף את אחותה הגדולה והנאה, אבל "באין ציפור שיר, גם התחת
הוא זמיר". בירזגראן
עונה לו בציניות. ומתכוונת להסתלק - אבל פעם נוספת, היא חושדת שעוקבים אחריה-
ואכן, אחיה הבכור והקודר מופיע מאחוריה, וחוסם לה את היציאה. בירזגראן
חשבה שאחיה לא בכפר; הוא יצא לפני כמה ימים לתל-זאגליל או למקום גדול יותר עם
ארנק מלא מטבעות נחושת כדי "להפגש עם כמה אנשים", ביניהם כנראה
"עגלון חשוב שעבד עם השיבולת" ו"לדבר על כמה דברים" - אבל
מה שלא תכנן, נראה שזה נכשל, ומצב רוחו נראה רע מאד. הוא
מנסה ללחוץ את בירזגראן לקיר ותובע ממנה בנהמה לדעת מה היא עושה; עד מהרה מסתבר
שהוא יודע, או חושד, שהיא עושה משהו בשביל פירדרי - אותה הוא מכנה
"מכשפה", ודורש כמעט באלימות מידע. אגב כך, הוא נוהם על בירזגראן שהוא
'ממליץ' לה להפסיק להתרועע עם האופה ועוד יותר מזה עם הזונה (אלאנור) - הוא לא
מוכן שבגלל השטויות שלה 'היא תסריח לו את המוניטין אצל העופרים'; והוא יותר
מרומז, שהוא יודע על פירדרי 'ושאר המכשפות והזונות' - לא עוד הרבה זמן הן ימשיכו
לעשות מה שהן רוצות באיזור. לגבי בירזראן - "אבא מוותר לך יותר מדי, אבל לא
תמיד הוא ימשיך להגן עלייך". בירזגראן
מצליחה להתחמק ולהמלט ממנו, וכאשר הוא מתייאש מלחפש אותה, הוא מחליף דברים עם
קאזרוג הרפוי - "ככה צריך להתנהג אל נשים. כדאי שתלמד"; הוא נוזף בו
שהוא אינו מופיע למעגל העופרים (קאזרוג רוצה, אבל הוא רפוי ועצלן מדי). הזרים בבית הגדול לאחר
שנמלטה מאחיה, בירזגראן משלימה את יתרת הסידורים בכפר, ויוצאת ממנו צפונה, לעבר
הבית הגדול על סף היער, שהיה נטוש עד לאחרונה ממש. מדובר בבית מידות ישן בן שלוש
קומות, שבסיסו אבן והיתר עשוי עץ שהיה פעם משובח, מוקף בחצר רחבת ידיים. המקום
היה נטוש מאז שבירזגראן זוכרת את עצמה, וכנראה גם שנים לא מעטות קודם לכן - והוא
קרוב למדי לתילים הבוציים שסביבתם ובמערות לידם בירזראן חיטטה לא פעם למצוא
עשבים מועילים ומציאות אחרות. בכפר
סופרו כמה סיפורים על הבית ומה קרה בו לפני שננטש - שכל אחד מהם נשמע לבירזראן
מופרך יותר מקודמו; החל מסיפור על מצור אכזרי שהוטל עליו בימי המלחמות הישנות;
והמשך בכך שהתנחל שם שד יער לוגם נשמות שרצח את כל הדיירים הקודמים. דבר
אחד היה ברור: הגם שהבית הזה הוא רכושו של לורד ראמזיג מאחוזת תל-זאגליל (אולי
פעם שימש כמעון ציד?) הלורד וסוכן האחוזה שלו לא הצליחו למצוא במשך שנים מי
שישכיר מהם את המבנה שהלך והתבלה - עד עכשיו. כאשר
בירזגראן מתקרבת, הגן הקדמי מלא ברעש של עבודה; כמה פועלים, רובם צעירים מחוות
סמוכות, עובדים על תיקון הגדר, ואחד או שניים משפצים את הגג בקומה השלישית;
נראה, שהדיירים החדשים מתכוונים להשמיש מחדש את גן הירק, וכבר הספיקו לתקן את
בית הגן המבודד יחסית שעומד בקצה המרוחק של החצר. הפועלים מרכלים ביניהם,
ובירזגראן לומדת שהדיירים החדשים הם זרים: אדון זקן, שתי נשים, ומשרת זעפני
וקפדן. הפועלים חושבים שהזרים יהירים מאד, וכדאי להם להוריד את האף, אם הם רוצים
לשרוד במקום הזה הרבה זמן. בירזגראן
מוצאת את המשרת, שמתרוצץ בגן ומפקח ביד רמה ונוקשה על הפועלים - גבר מבוגר עם
זקן אפור ומבטא זר; אולם הוא לא מתרשם יתר על המידה מנסיונה להציע את שירותיו של
אביה, ומודיע לה שאם "האדון אורמר" ובני ביתו יזדקקו לנעליים ועבודות
עור, הם ידאגו לקבל את שירותיו של בעל מקצוע בעל מוניטין - כנראה זה שעובד
באחוזת תל זאגליל. בירזגראן
מנסה בכל כוחה, אבל לא מצליחה לרכך את המשרת שמורה לה - גם אם לבסוף בפחות
נוקשות מבהתחלה, לעזוב את החצר ולחזור לענייניה; כל שהיא מצליחה להשיג ממנו הוא
מטבע נחושת ותפוח, לפני שהיא משולחת אחר כבוד. כאשר
בירזגראן עוזבת, קול קורא למשרת מתוך הבית, והוא עונה - האנשים האלו מדברים בסוג
של אנ'מירין גבוהה, שפה שבירזגראן מבינה באורח סביר, אבל במבטא שהיא לא מוכר;
בירזגראן פוסלת מיד את האפשרות של מבטא של אורגי הערפל - משום שהאחרונים מרככים
ומנגנים את המילים האנ'מיריות, ואילו המבטא או הלהג של האדונים החדשים של הבית
הוא חותך ונוקשה מאד, ובירזגראן לא מבינה את כל המילים; בכל זאת, היא מסתתרת
מאחורי הגדר ומנסה לצותת. עד
מהרה, שתי נשים יוצאות מתוך בית הגן, כשהן מתווכחות. הצעירה
(שלפי השיחה שמה מל'סירלי או "העלמה מל'סירלי") היא גבוהה - כמעט אבל
לא כמו אלאנור, אבל עם עור חלק וחיוור יותר, ושיער חום מבריק. ניכר בה שהיא
זועמת; היא נראית פחות או יותר בת גילה של בירזגראן עצמה; האשה השניה
(קור'דאלין) היא מבוגרת יותר - נראית 'חסרת גיל', עם עור חיוור מאד, שיער שחור
מוקפד מאד עם מעט אפור שהחל להשתרג בו, ועיניים אפורות חודרות; היא עוטה שמלה
אפורה ארוכה ופשוטה, אבל רקומה היטב שמכסה את כל גופה מלבד הצוואר ושמץ
מהכתפיים. האישה
המבוגרת יותר מדברת בקול שליו יחסית, שלפעמים בירזגראן מתקשה לשמוע או לפענח את
כל מה שנאמר בו; את הצעירה, שמדברת בקול זועם ורם בהרבה, קל בהרבה להבין. "מצער
כל-כך" אומרת קור'דלין "ואני הייתי סמוכה ובטוחה שהכלי תוקן" "לא!
לא! הוא לא תוקן! הוא גרוטאה לחה עכשיו, וכזה הוא ישאר - ממש כמו כל האחרים! אני
מסרבת, מסרבת בתכלית לנגן על דבר מגעיל כזה!" קור'דלין
עונה משהו שבירזגראן לא קולטת, מלבד איזכור של האדון, "לשמור"
ו-"בנסיבות שנוצרו"; והדברים מרתיחים את מל'סירלי עוד יותר, ומביאים
אותה להתפרצות זעם של ממש. "אני
מסרבת להמשיך ולהעמיד פנים! אנחנו תקועים במערה המבחילה הזו לתמיד, לא טובים
בהרבה מקבצנים ואותם פאר'ליל שעירים ומסריחים שגרים באותו בית עם הפרות שלהם!
אני מסרבת להמשיך ולנגן!" קור'דלין
מנסה לומר משהו, ונענית בעוד התפרצות: "לא!
אל תדברי כאילו את אמא שלי! את לא!" העלמה
מל'סירלי רצה כמו רוח סערה אל תוך הבית הגדול, וטורקת את הדלת מאחוריה;
קור'דאלין נותרת מאחור, נאנחת או שוקעת בהרהור קודר. ואז, בבת-אחת היא מרימה את
ראשה ומתרכזת באורח מוזר, עם עיניים עצומות למחצה - בירזראן יותר מחושדת, שהאישה
הזרה הזו קלטה את הנוכחות שלה ומגששת אחריה, באופן שנראה - לא יאומן - כחשוד
בהפעלה של כוח קסם. בירזגראן
נקרעת בין הפחד והרצון שלא להחשף, לבין רצון פתאומי לרוץ אל האישה הזו ולהתחנן
בפניה שתסביר לה אילו כוחות הפעילה; אבל החשש - כולל מנחת זרועו של המשרת הזועף
- והעובדה כי האישה המבוגרת יותר מתחילה לפנות וללכת באיטיות לעבר הבית הגדול,
מכריעים את הכף, ובירזגראן נעלמת משם לעבר שדות הבור והתילים שעל סף היער, כשהיא
מבטיחה לעצמה לנסות לחטט (בלשונה "לערוך מחקר") מסביב לבית הזה בהמשך. המערות שמתחת לתל כאשר
בירזגראן מגיעה למקום בו חיטטה עשרות פעמים - שורה של תילים בוציים ליד אחד
מיובלי הנהר שעל סף היער, היא מגלה שהסערה העזה הכתה כאן בחוזקה; בתוך המערה
שהיא מכירה היטב, מים עכורים שבאו מהנער פרצו מעברים חדשים - כולל למפלס עמוק
וחשוך שכנראה היה חסום במשך זמן רב... ויצורים מסוכנים בהרבה מהרגיל שורצים שם. בחלל
המערה שבמשך שנים היתה נטולת סכנה, בירזגראן נתקלת בזבובי בשר בגוון של אבן
אגליט (אבן מבליחה חלושות בגוון ירוק-טחב); היצורים האלו - עליהם כנראה דיבר
האופה - הם בגודל של כלב קטן; והגם שהם פגיעים מאד כאשר הם עומדים על הסלעים, הם
הופכים מהירים וקטלניים ברגע שהם ממריאים לאוויר. בירזגראן
מתגנבת למרחק הולם, וצולפת בזבובים עם הקשת הקצרה המאולתרת שלה; כאשר אחד
הזבובים מצליח להגיע ולתקוף אותה בלוע נודף הרעל שלו, היא נאלצת לעבור לפגיונות
שלה כדי להתמודד ולהפיל אותו... ממש לפני שתגבורת של עוד מהיצורים האלו מגיעה
מחלל צדדי, שהפך למעין 'כוורת' ששורצת ביצורים האלו. בירזגראן נמנעת ככל יכולתה
מלהתקרב לאותו מעבר (גם כך, מתגלה שאפילו הגופות של היצורים האלו חסרות ערך ואי
אפשר להפיק מהם אפילו רכיב מועיל אחד), ובולשת במעברים אחרים, כשהיא תרה אחרי
עשבים מועילים. מאמציה
של בירזגראן נושאים פרי, ופה ושם היא מוצאת - בעיקר שני סוגים של צמחים נפוצים
יחסית: ספחת האבנון - כתם טחב מצחין בגוון אפור-כתום, שזכה לשמו בגלל הדמיון
לגידולים על גבם של יצורי המערה הידועים לשמצה, אבל בפועל מועיל כבסיס לשיקויים
פשוטים ואפילו תבלינים; ו"דמעתה של נארגראן" - קרוב משפחה של הסרפד
שגדל במערות, בעל ארומה חריפה של בצל משובח, ושלל שימושים מועילים. בתוך
מגרעת עמוקה, חיטוט בטחב מגלה גולגולת אדם ישנה, מתפוררת, שנראה שחבויה שם שנים
ארוכות, ולא הרחק ממנה, שברים של תבליט אבן עם כתב אנ'מירי, שרובו התפורר ונמחק.
בירזגראן מזהה "קאהר סו..." (אולי חלק מתואר כבוד נמוך יחסית) ואת
המילים המקוטעות "מנחה" ו-"מעשה ידיך" (לא ברור האם בהטיה
של זכר, נקבה, או רבים). המפלס השני בירזגראן
מוצאת עד מהרה פתח חדש ואפל שהמים קרעו בקיר; ככל הנראה אבנים התמוטטו, וחשפו
פתח למפלס עמוק ואפל יותר שהיא מעולם לא חשדה בקיומו. המעבר יורד אל מערה אפלה
עם אוויר כבד וטחוב, שפה ושם מוארת באור ירקרק שבא מתפרחת מוזרה, ללא ספק רעילה. צקצוק
מגעיל מגלה לה, שהיא לא לבד במערה - היא מוצאת את עצמה עומדת מול יצור דמוי
כנימה בגודל של כלב. בירזגראן שמעה פעם אגדות על גזע של כנימות ענקיות או
"נארומה", שחיות במעמקים עצומים - אבל בסיפור ההוא, דובר ביצורים
שלווים, שאפילו חיים בשיתוף עם דמוי-אדם שכוחים ("מהעתיקים והפשוטים
בברואיה הולכי-על-שתיים של האם"); הכנימה הענקית מול בירזגראן, לעומת זאת,
מלאה בנגעים, והכוח הקלוש של בירזגראן מזהה שעצם הנוכחות שלה מלאה בצרימה - זה
יצור נגוע, אולי מיוסר, עם דחף להרוג לא בכדי לחפש מזון או להתגונן, אלא להרוג
כדי להרוג. בירזגראן
משגרת בכנימה חיצים כשהיא מתקרבת אליה; אבל כנימות נוספות מופיעות מפעם לפעם
מתוך המעברים, ופעם אחת גם מנסות להתגנב אליה מאחור וחוסמות את דרכה החוצה כשהיא
תרה מעבר צדדי כדי לחפש עשבים. בשלב מסויים, בירזגראן נתקלת בגרסה מגודלת
ומשוריינת יותר של היצורים - אולי זכרים לוחמים, שאחרי שהם בוטשים ברגליהם
הקדמיות, הם מסוגלים אכן להסתער במהירות רבה, כאילו היו שוורים, מה שהופך אותם
למסוכנים מאד עבור מי שמסתמכת ככל יכולתה על ירי מרחוק; בירזגראן נקלעת פעמיים
לקרב פגיונות לחיים או למוות מול היצורים האלו, שהנשיכה שלהם נגועה בריר רעיל
ומחליא, ומתחילה לחוש מותשת. מנגד,
כשרון פשיטת העורות של בירזגראן מצליח להפיק מכמה מהיצורים הקטולים, בעיקר
הגדולים יותר, חלקי מעטה שיש להן ערך מסויים בעבודת עור (ואפשר להפיק מכל אחד
מהם כמה מטבעות נחושת) - כאשר מהמעטה של אחד הזכרים הקטולים, בירזגראן מצליחה
להפיק פיסה מרוסקת אחת של אבן ענבר גורגי, בשווי של 15 מטבעות נחושת מקומיים
(בערך) - היא מחליטה לא למכור אותה, אלא לשמור אותה אצלה לשימוש עתידי. במערה
צדדית, בירזגראן מגלה צמח נדיר יחסית "נשיכתה של אנ'קוריאל", שמזכיר
שפיים בשרניות ורעילות (אבל לחלקיו יש ערך רב לעשבונאים ורוקחי שיקויים), ונאלצת
לחמוק מהתקפה פראית של קנוקנת של משהו צמחי רעבתני ורעיל שמסתתר בתוך נקיק צר -
ובעוד היא מנסה לצאת עם השלל בחזרה למערה המרכזית, מותקפת שוב (כפי שתואר קודם)
על-ידי אותן כנימות מעמקים נגועות, שהגיעו הפעם בחבורה קטנה ומוכנה יותר לקרב. אחד
המעברים נראה כאילו הוא מוליך לחלק תחתון יותר של האיזור שנגוע במספר גדול של
זבובי בשר ענקיים. בירזראן שומרת מרחק, אבל נאלצת להלחם בשניים מהזקיפים שלהם;
לרגע, לפני שהיא נמלטת משם, היא מבחינה במשהו בשרני ענק ולבנבן, מדיף ריחות של
דונג מצחין להדהים, תלוי ורוטט בתוך סבך של מטפסים (ומתוכו או היכנשהו בחושך
לידו, עולה קול שמזכיר שיהוק עצום, שמנוני ומבחיל) - בירזגראן מחליטה, ובצדק,
שהדבר הזה ובכלל המוני הזבובים שרוחשים באותו איזור, הם מעל לכוחותיה - אבל כדאי
מאד להזהיר את הכפר. במערה
אחרת, בירזגראן מוצאת פטריות שעירות ומכוערות מאד "אף האבנון", אבל
טעימות להפליא כאשר מבשלים אותן כראוי; הכנימות זוחלות אחריה,מובלות בידי זכר
משוריין וגדול, ובירזגראן מנסה להתחמק מהן למערה צדדית עמוקה, ממנה עולה ריח
מתקתק, מושך ומחמם... בירזגראן צועד לעברו, ורק ברגע האחרון ממש מצליחה להעצר
ולקלוט שהניחוח המוזר הזה למעשה היפנט אותה ומשך אותה אל קיר עתיק שבבסיסו צמח
ענק ומפלצתי - מעין שיח שושנים מעוותות עם קנוקנות מצליפות, שבאדמה מסביבו יש
כבר כמה שרידים של קורבנות קודמים. בירזגראן
נעצרת בקצה החדר, ונאבקת בצמח ביריית חיצים, כשהיא נשארת מחוץ לטווח הקנוקנות
שלו; הצמח משיב לה ביריקת גאז רעיל מהפרחים שלו, שפוגע בבירזגראן ומחליש אותה;
אבל בסופו של דבר, ידה על העליונה - אם כי מיד לאחר מכן, הכנימות הנגועות פורצות
לחדר אחריה (נראה שהן נמנעו ממנו כל עוד הצמח הטורף היה בחיים), וכופות עליה עוד
קרב קשה. בירזגראן
מצליחה להפיק כמה רכיבי צמח בעלי ערך מהשושנה הטורפת, וגם מוצאת כמה מטבעות
ותכשיט ארד גס בצורת קרני צבי - ממה שנראה כמו שרידים 'של 'עופר אדוק' ששוכב כאן
לפחות שנה, ולא נשאר ממנו יותר מאשר שרידים מתפוררים של עצמות אכולות. מערת אבני המפולת וההיכל השכוח בסופו
של דבר, בירזגראן מוצאת מעבר מוזר וממוטט למחצה, שמוליך אל חלק אחר של המערה,
שבניגוד לקודם, הוא מרוצף למחצה במרצפות ישנות ומתפוררות. אבחנה מדויקת מזהה,
שחלק מהמעבר מסוכן מאד - המים הפכו אותו ללא יציב; בירזגראן עושה שימוש בכשרון
בניית המלכודות שלה כדי לנצל את הסכנה לטובתה, כנגד שלוש כנימות מעמקים נגועות -
שתיים 'רגילות' וזכר משוריין אחד, ששורצות בחלקו השני של המעבר; המפולת פוגעת
בכולן קשה כשהן זוחלות לעבר הדמות, כך שלמרות שהיא מותשת מאד, היא מצליחה לסיים
את העבודה בקלות יחסית - הגם שפעם נוספת, הזכר המשוריין מסוכן מאד ולא נופל בלא
קרב קשה. מעבר
למפולת, בירזגראן נכנסת להיכל קטן ושכוח שניכר בו שהיה פעם מרוצף, כולל כן אבן
מרובע ושרידים של פסל שרק אחת הרגליים נשארה ממנו. קולות מוזרים עולים מהחשיכה,
ונראה שמעבר להיכל, הדרך שבה ועולה, במקום בו המים של הסערה הפילו אבנים. ביזגראן
מפוחדת ועייפה; בחיטוט אחרון, היא חושפת תבליט מעגלי ישן שנהרס כמעט לגמרי;
במרכזו יש עדיין חלק מחריטה של דמות שפירית, שבמקור כנראה צויירה כך שכנפיה יראו
בוערות; מסביב לה, במעגל, היו ציורים קטנים יותר, אבל שולי המעגל התפוררו ונהרסו
לגמרי; רק במקום מסוים שרד משהו שנראה כמו דמות מטושטשת - לא ברור האם גבר או
אישה - כורעת על ברכיה ומרימה כלפי מעלה חבילה - או אולי תינוק. בירזגראן
מחליטה לסגת בחזרה לעבר הפתח דרכו נכנסה... ולא זוכרת הרבה ממה שקרה לאחר מכן,
מלבד עיניים נוראות שהופיעו מולה בלא התראה מתוך החשיכה, זרועות - או אולי צבתות
עצומות, וכאב חד... תחושה מעורפלת שהיא נופלת או נגררת; ואז אפלה. סצנת סיום בירזגראן
מתעוררת כשהיא שוכבת על סדין נקי על מיטה בין קירות של עץ; היא לבושה בכותונת
נקיה ולבנה, גדולה מכפי מידותיה בכמה מידות, הרגל שלה חבושה היטב, והאוויר סביבה
אפוף ניחוחות של עשבי מרפא. ראייתה
של בירזגראן מעורפלת, אבל דמות של אישה רוכנת מעליה, ואומרת באנ'מירין במבטא זר
משהו כמו "אם היא התעוררה". קול זועם ומתנשא של אישה אחרת משיב: "יופי.
מה זה נוגע אלי?" האשה
שרוכנת מעל בירזראן מתגלה כגבירה קור'דאלין; הגם שהיא מתחמקת מרוב השאלות
שבירזגראן ממלמלת, ואומרת שהיא חלשה עדיין ושיש להתרכז בלהשיב אותה לכוחותיה כדי
שתוכל לחזור לכפר, מסתבר שהיא טיפלה במשך שעות ובסופו של דבר, היא נכנעת ומספרת
בקול חמור, שהיא נטרלה רעל קטלני (היא מוסיפה כאן אמירה טקסית של "אומ'נורה
סירקאראן" (כנראה ברכה או הודיה ל'חוכמתה של יהלום אפור") שמה שתקף
בעלטה החדיר לתוכה - וגרוע יותר, זה לא היה רעל רגיל; מקטעי הדברים שקור'דאלין
אומרת, נראה שהיא חושבת שבלא טיפול מתאים בירזגראן היתה מתעוררת ומצליחה לכאורה
להמלט בחזרה אל הכפר... אבל היא היתה שונה לגמרי; היא לא יודעת בדיוק איך ומה -
אבל ישנם דברים כאלו, ששורצים באפלה, בדרך-כלל במעמקים חסרי שם; משהו כנראה משך
אחד מהם סמוך מדי לפני האדמה; אבל כעת העניין טופל, אחד המעברים נחסם, והיא
מקווה שזו הפעם האחרונה שבה היצור הזה והצאצאים שלו יטרידו אותם. בירזגראן,
למרות חולשתה, ממטירה על האישה נשואת הפנים שאלות, כולל האם היא כוהנת - ומקבלת
תשובה בחיוך עגמומי שלא, היא רק אישה עם 'מעט ידע במסורה'; והאם יש לה ספרים
בבית. מתגלה אגב כך, שבירזגראן הושכבה וקיבלה טיפול בבית הגן, משום שהאדון הזקן
לא היה מוכן להכניס אותה לביתו. קור'דאלין
אומרת לבירזגראן, שעליה לסלוח לעלמה מל'סירלי על גסות הרוח שלה; עבר עליה הרבה
בתקופה האחרונה; מה גם, שמל'סירלי היא זו שעקבה אחריה לתוך המערה וחילצה אותה
מהקיר המגעיל אליו נקשרה - מה שכמעט ועלה לעלמה בחייה שלה, משום שהיצורים היו
רבים ומורעבים (מהדברים יש רמז, שקור'דאלין היא זו שהתייצבה מול היצור הגדול
שזחל מהעלטה, ו"השתמשה בכל מה שהיה לה" כדי לאלץ אותו לברוח בחזרה אל
המעמקים; אבל הנקודה הזו לא ברורה). מל'סירלי,
שמסתבר שצותתה לשיחה מבחוץ, מתפרצת ביהירות: "הא!
זה שחילצתי אותה משם, זה היה רק בגלל החובה שנובעת ממי שאני. תאמרי לילדת הכפר
הזו, שאני לא זקוקה לתודה שלה ולא מעוניינת להתרועע או לשוחח איתה!" בירזגראן
משיבה בסתמיות שזו לא הפעם הראשונה שמסרבים להתרועע איתה; אבל לפחות הפעם אומרים
את זה באורח ישיר ובלי תירוצים עלובים; והיא מבקשת שיודיעו למשפחה שלה - שבוודאי
אחוזה חרדה - שהיא שלמה ובריאה ותחזור בעוד כמה שעות; היא מציעה ומנסה להתעקש על
כך שהאישה שטיפלה בה תקח חלק מהמטבעות ושאר המציאות שלה בתור תמורה על ההצלה
והטיפול; אבל קור'דאלין מסרבת בתוקף, ופוטרת את בירזגראן בכך שאם היא מתעקשת,
אזי התגמול יהיה בכך שהיא תהיה 'חייבת לה טובה' כאשר היא תרצה ותבקש אחת. בירזגראן
נכנעת לבסוף, אבל בינה לבינה, היא נשבעת שהיא עוד תרחרח כאן ותגלה הכל על האישה
הזו והספרים שלה - אבל שומרת את המחשבה הזו בליבה. |
חזרה לפרק קודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין | מעבר
לדף הפייסבוק של מלסטרה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש
מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.