קמפיין דמדומי המערב

ספר רביעי: כלולותיו של הברבור

פרק XVI: הפעיה האחרונה

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

פתיחה: אפלה מסביב למדורה

החבורה נמלטת מהאחוזה החרבה, שהופכת במהירות לתופת של אדי מחלה ויצורים שלא מהעולם הזה, ביחד עם שני האנשים שעלה בידי מנדי להציל: המשרת האומבארי באש והשודדת שהדמויות כפתו קודם לכן, שעונה לשם 'ניפ'; האחרונה שקועה בהלם וכמעט לא מגיבה, ורק מפעם לפעם משחררת התייפחויות שקטות אל תוך ידיה.

הדמויות חבולות, חשות גלים של חום שקודח בהן, כאילו האוויר כולו הפח לאילחה חמה, למרות שרוחות קרות ונושאות פתיתי שלג נושבות מההרים הלבנים שמעליהן; איסילור שקט, פורט מנגינה עגומה על הקתרוס שלו; קלבריאן יושבת בצד וכדי להסיח את דעתה, כותבת מכתב לאלאניס (אי-שם במזרח, אולי במורדור) שאין לה שום דרך לשלוח אותו; ואריסה יושבת בפנים זועפות, חושקת שיניים כאילו כדי לרסן את החום והכאבים שלה, ומדי פעם, אולי כאשר החום מתעתע בה, היא לוחשת קטעי דברים על מחלה נוראה, ועל לוחמים מתים שמתנודדים מתוך השלג.

מנדי מפטפטת לא מעט, אולי בתוך דרך להסיח את דעתה; היא מוצאת בן שיחה לא שגרתי במשרת ההראדרי באש, שמסייע לחבורה בקטיפת עשבים מהם הוא רוקח תה שחור וחזק שמסייע במעט להוריד את החום (אגב שהוא מקלל את הקארגרים בקללות עסיסיות בכמה ניבים, כולל הלהג העסיסי של הנמל הגדול באומבאר. מנדי 'רושמת בזכרונה' בשקיקה את הקללות היותר עסיסיות - בין היתר, מילה מיוחדת שנועדה לתאר שלפוחיות מוגלה בעכוז של מומאק חולה, ועוד כהנה וכהנה; היא גם שותה בצמא את הסיפורים של באש על הנמל העצום של הדרום, על הרחובות והשווקים הססגוניים שלו, שספינות מכל העולם באות לעגון ולסחור בו.

באש, שמעבר לקללות ולפטפוט שלו, דואג ואולי אבל על האדון שלו, הסייף נאסאלבור (הגם שהוא מתפאר שהוא הסייף 'הכי טוב בדרום' ואם מישהו יצליח לחמוק מחיות התופת זה הוא), עונה לשאלות של מנדי ומספר לה לא רק על מקומות מוזרים בהאראד (למשל: הג'ונגל המקולל של פארושהאר, שיש בו לפי הסיפורים של הדרומיים נחשי ענק תבוניים ומרושעים עם כוחות כשפים), אלא גם עליו ועל האדון שלו.

מסתבר שהאדון נאסאלבור הוא בן-דודו של נסיך מצפון האראד בשם יארוז'האר, שיצא עם הכוחות שלו לתמוך במשמר היונה. נאסאלבור הגיע עם בן הדוד שלו למחנה העצום של גנרל גרודון, ושלוותו הלכה והתערערה, כאשר הבחין בדברים מוזרים ואפלים, בין היתר במשתאות ההוללות שהיונאים עושים, ויארוז'האר הלך והתמכר להם.

האדון נאסלאבור רמז שראה דברים אפלים מאד; ושבן דודו הלך והדרדר, הופך זועם ואכזרי יותר ויותר; עד שנאסאלבור - אחרי ערב שלא ברור מה קרה בו, אבל הוא חזר לאוהלו ואל באש בפנים חיוורות כמו סיד - החליט 'לקחת את הרגליים' ולהמלט ביחד עם המשרת שלו מהמחנה, ולחפש את מזלו בעצמו. המזל לא האיר פנים, ולפי באש האדון נאסאלבור איבד חלק גדול מכספו לנוכל, שמכר לו מפת אוצר שנראתה רבת-ערך, אבל בסופו של דבר לא היתה שווה כלום; ואז הוא התפתה לחבור אל מנהיג השודדים המקומי - שיקח אותו האופל - שכרת ברית גם עם אורקים מההרים כדי להשיג את האוצר שבתוך ההר.

באש גם יודע משהו על הנסיכה הנערה בוהאטרה מאומבאר (בת ארבע-עשרה), שעתידה להפוך לכלתו של מלך גונדור אלאדון; אולם הוא מעולם לא ראה אותה בעצמו.

הדמויות מחלקות ביניהן משמרות, למרות שכולן מותשות עד אימה - בין היתר משום שמהצללית הרחוקה של בית האחוזה שעל המדרון מעליהן, מבליחים מדי פעם אורות חולניים, ועימן צרחות שלא מהעולם הזה - לא ארציות וגרועות פי כמה וכמה מקולות של אורקים.

חלום בלהות על גבירה אפלה ושיר עתיק יומין

הדמויות נרדמות, כאשר הלילה המפחיד, המחלה והזכרונות הטריים חוברים יחד, ליסר אותן בשורה של חלומות אפלים, רובם מקוטעים וחסרי פשר. קלבריאן, שהחליטה לתפוס עמדה קרוב לואריסה כדי לשים עליה עין, 'זוכה' בחלום בלהות שהגם שהוא מקוטע ומעורפל, הוא קוהרנטי הרבה יותר מהאחרים.

קלבריאן רואה מצביא יהיר לשעבר, עם פנים מתות, עיניים אדומות וזקן מטונף, כורע כמו ערמה של סמרטוטים בפני כס אפל, מתנצל שוב ושוב - כנראה על מפלה ("אכזבתי אותך, גבירה אפלה").

קול נשי ציני עונה לו בבוז ש'את זה היא יכולה להבין לבד, גם בלי הדיווח שלך', ושאלמלא היו לה...שימושים אחרים בשבילו, היא היתה מאכילה בו את זוללי הנבלות.

הדמות המפחידה שעל הכס, שנראית במעורפל על שערה הזהוב לשעבר, שהפך כמעט לבן, ועיניה שנראו כאילו הן נוטפות דם, קוראת לאחת המלוות שלה, ותוהה האם היא לפחות הביאה לה את מה שביקשה.

המלווה אומרת שכן, ומניחה בידיה ספר עב כרס עם כריכה אדומה-דהויה. הדמות המבעיתה על הכס בוזקת על האותיות אבקה ירוקה שמאירה אותן באור מוזר (אולי מאפשרת לה לקרוא את השפה הזרה) - קלבריאן מזהה מיד את הספר האדום ואת הכיתוב המוכר על הכריכה שלו, שנושא את השם בילבו באגינס. הדמות המביעתה מעלעלת בדפים באצבעות ארוכות וחיוורות, כמעט שלדיות, ופניה מתעוותות בחיוך אכזרי ומתעניין, כאשר היא עוצרת על אחד מהם; קולה מהדהד, כשהיא מקריאה, תחילה בלחש ואז בקול חזק יותר, את השיר העתיק שמופיע שם, עיניה נדלקות ושפתיה חסרות הצבע מתעוותות בחיוך, כשהיא קוראת את המילים האחרונות, וכל ההיכל האפלולי סביבה מחזיר את הד קולה:

"טבעת למשול בם ולאתרם,

טבעת למשוך בם ולקשרם

אל ממלכת מורדור, בה הצל לא נרדם"

"נפלא. אז זה מה שאחותי הקטנטונת מחפשת. כדי להפעיל את זה נגדי, אולי? כמה מאכזב"

צלצול עמום של ברזל עולה, כאשר הדמות המבעיתה קמה בקפיצה מכסאה ויוצאת בצעד מהיר ובהבזק סגול חולני, הספר האדום עב הכרס תחוב מתחת לידה.

קלבריאן מתעוררת בבעתה, בדיוק בכדי לראות את ואריסה רכונה בפנים קודרות מעל המדורה הקטנה של המחנה, ממלמלת מילים מוזרות, ומידה נושרים גרגירים של אבקה זוהרת באור עמום אל תוך הלהבות הדועכות - באופן שדומה מאד ל'תעלול' שטלפאריון הצעיר ניסה כשבוע קודם לכן, באופן שכמעט עלה לו בחייו.

לרגע, נדמה שאד מוזר עולה מתוך המדורה, לוחש... ואז מתאיין; ואריסה נאנחת באכזבה ובכאב, ומשליכה מידה את שרידי האבקה, שהפכו לאבק חסר צורה וחסר בוהק.

קלבריאן מנסה לשאול אותה על מעשיה; ואריסה עונה בלב ולב, שהיא... ניסתה באופן נואש לקרוא בשמה של ידידה ישנה-נושנה ורבת עוצמה שלה; אבל כוחה לא עמד לה, או המרחק גדול מדי, ולא מתמצה רק בפרסאות.

קלבריאן, אולי בגלל המחלה והפחד, שגורמים לה לנהוג באופן שונה מהרגיל, מנסה לא רק לדובב את ואריסה, אלא הפעם - אולי באופן שקשור לאכזבה המשותפת שלהן מאלאדראל (כל אחת מסיבותיה שלה), מציעה לה את עזרתה, ורומזת לה על האיום של אותה דמות מפחידה שראתה בחלום שלה - קלבריאן אומרת שאם הגבירה ואריסה תצטרך להתמודד שוב עם הדמות האיומה הזו "יש לך את הקשת שלי".

ואריסה שוקלת מילים, ולא מפרטת על טיבה של הדמות מהחלום, מלבד אמירה מרירה 'שהיא היתה צריכה להיות מטופלת, מזמן'; אבל לעת-עתה היא חשובה פחות, כי היא רחוקה מרחק עצום, מעבר למעברים שננעלו. לעת-עתה, ישנן בעיות דוחקות יותר, ובראשן אותם קארגרים מהתופת והמחלה שהם מפיצים; ולאחר מכן שרצי היונה, שעומדים בינה לבין אותה עיר נמל רחוקה שהחבורה בדרך אליה (דול אמרות).

ואריסה מודה, שיש לה עניין אישי במקום ההוא ובספריה העתיקה שלו, הרבה מעבר שהסכימה "לעזור לאותה אלדראל נתעבת בעניין החתונה הקטן שלה'; היא בטוחה שהמגילה בכתב סתרים שהותיר החרש הגמד הזקן, נאפני, היא מפתח למשהו גדול בהרבה, שיסייע לה בשליחות שלה.

התקפה על המחנה

זמן קצר לאחד מכן, קלבריאן חשה בתנועה לא ידידותית על הגבעה מעל המחנה. יצורים אפלים חומקים בעלטה, מבטם חייתי ומרושע.

קלבריאן לוחשת לואריסה ש'יש להם אורחים'; ואריסה קמה ממקומה ונעה לעבר קצה המחנה, כדי לקדם את היצורים החומקים ולמנוע מהם לזנק על יתר בני החבורה שנמים את שנתם; קלבריאן נעה לצד השני, לעבר קבוצת שיחים מעובה ועמוסת שלג, כדי לבצע מעקף ולרדת על היצורים מהאגף. אגב כך, היא שומעת גרגור עמוק עולה מהעלטה:

המעקף של קלבריאן גרם לה לגלות במקרה איום גדול בהרבה על החבורה - הולך על שתיים בעל גוון עור ירוק-חולני, לבוש בקרעי שיריון. ניכר בו שהוא היה פעם אחד השודדים-עריקים מהכנופיה שהחבורה נתקלה בה; אבל כעת יש כתם מזעזע על הגרון ותחתית הפנים שלו, הוא מתנהל באיטיות רבה והילוך מתנודד, וכולו מבעבע ורוחש, כשהוא מתקדם באיטיות לעבר המחנה.

ההתקפה על המחנה של הדמויות התגלתה כמתוכננת בהרבה ממה שניתן היה לנחש במבט ראשון; היצורים שחמקו באפלה - כלבים מעוותים עם עור פטרייתי וספק נוזל, ולוע נודף חומצה, שימשו כהסחה, כאשר הם התכוונו להתמקם על סלע שחולש על המחנה ולירוק משם על הדמויות המופתעות - להסיח אותם די זמן כדי שהשודד המנופח והמבעבע יתקדם אל לב המחנה.

בפועל, זה לא מצליח משום שקלבריאן נתקלה בו קודם; היא משלבת יריות חיצים ושימוש מתוזמן ביכולת קפיצה לאחור, כדי להסב אותו אחריה ולהרחיק אותו מהמחנה, בזמן שואריסה שולפת את החרבות שלה ועטה על שני הכלבים המעוותים, לפני שהספיקו להתמקם.

מה היה קורה לו היצור המגרגר והאיטי (הערת שה"ם: בעל כוח סבל גדול מאד, אבל דירוג שיריון גרוע ובלא יכולות הדיפה) היה מגיע אל המחנה, קלבריאן מגלה, כאשר היא מכריעה את היצור מרחוק, והוא מתפוצץ בקול רעש אדיר, מתיז חלקי בשר רקוב, חומצה ורעל לכל עבר; הצמחים שנפגעים בידי הטינופת הזו רוחשים וקמלים מיד.

בינתיים, ואריסה הודפת ופוגעת בכלבים המעוותים; כאשר מנדי ואיסילור מתעוררים ומצטרפים לקרב, המצב של התוקפים הופך חסר סיכוי והם מושמדים במהירות.

שערי אלגארנאט מוגפים

בוקר אפור, אפלולי וקר עולה בסופו של דבר מעל ההרים הלבנים. אימי הלילה נעלמו בלא להותיר זכר. האחוזה החרבה במרחק נראית שוב כלא יותר מגוש מטושטש וחסר צורה של חורבות, בלא אורות שלא מהעולם הזה או הדי זעקות; שלג רך יורד, והצמחיה מרשרשת מסביב - אולם לדמויות אין שום אמון במחזה השליו לכאורה, ובעיקר במה שיקרה לאחר שהשמש תשוב ותשקע.

החבורה עושה את דרכה, מהר ככל שמצבן של הדמויות מאפשר, במורד המתלולים, כדי לחזור לעבר הדרך ההררית הראשית יותר, ולהגיע אל כפר הרועים אלגארנאט שמופיע במפה - אולם הדרך ארוכה יותר מכפי שנראה, ואור דמדומים אדום כבר נשפך על המתלולים המושלגים, כאשר אפיק נחל הררי וחומות העץ של הכפר מתגלים מול החבורה.

לרוע המזל, הדמויות מוצאות את השער (מעברו השני של גשר גונדורי עתיק עם שרידי פסלים מראשית העידן הרביעי) נעול, ועל החומה נאספים רועים מזוקנים עם קשתות, שיורים חיצי אזהרה ומאיימים על החבורה להסתלק לכל הרוחות.

איסילור מנסה להפעיל את הכריזמה שלו, אבל הרועים מתרככים רק במעט; הם מבינים שהדמויות נגועות במשהו אפל, וכל הסיפורים על כך שהחבורה נושאת אזהרה על סכנה נוראה לא משכנעים את אנשי הכפר להכניס את החבורה (הגם שלמרבה מזלן של הדמויות, הרועים לא שומעים כמה מהביטויים המאד עסיסיים שבהם באש משתמש כדי לגדף אותם, ואת היחסים המיוחדים בינם לבין הכבשים והעיזים שלהם).

מקטעי הדברים שהרועים כן אומרים, החבורה מבינה שדברים אינם כשורה גם בכפר; ובין היתר, כמה מהעיזים חלו מאכילת עשבים רעים - אבל כנראה שיש עוד כמה דברים, שהרועים לא ממש מתלהבים לספר עליהם לזרים.

בסופו של דבר, אחד הרועים כן מתרצה לספר לדמויות (ששואלות על מרפא ועשבי מרפא), שיש מרפא זר ומוזר שהתיישב על גבעה לא רחוק מכאן, שעה הליכה מהכפר, והקים שם סוכה לפני כיומיים. הוא מציג את עצמו כ'מומחה לאומנות המרפא עם ידע של נומנור העתיקה... בעיקר במחלות של עיזים וכבשים'.

הדעה של הרועים בעניינו מעורבת; מצד אחד, הוא כן הצליח לרפא כמה מהחיות שלהם; ועדיין, כמה וכמה מהם לא בוטחים בו, ולא רק משום שכמה מהעיזים שריפא לא מפסיקות להפליץ מאז שחזרו לכפר.

מנדי סוקרת את הכפר בין לבין, שוקלת בינה לבינה 'ביקור' חשאי שיגלה היכן הם מסתירים את האלכוהול שלהם. היא מבחינה בחריץ אפל בסוללה הבוצית, מתחת לאחת לקורות החומה, ושומרת את התגלית לאפשרות של שימוש עתידי.

לאחר התדיינות קצרה, החבורה מחליטה להפנות עורף לשערי הכפר, ולדשדש באור קרני השמש האחרונות צפונה, לעבר המקום המשוער עליו הצביעו הרועים.

מלומד מיוחד במינו (או "איזו רמה!")

הסוכה אכן נגלית לעיני הדמויות לאחר הליכה קצרה, בראש גבעה שקרני שמש אחרונות צובעים בגוון דם משחיר; ליד הסוכה יש גדרה עם כמה עיזים וכבשים פועות (וגם מפליצות...), והגבעה עצמה מוקפת במעגל אבנים.

שלושה גברים עומדים במה שנראה כמו שער טבעי בין שתי אבנים גדולות; שנים מהם נראים כמו בריונים חמושים וגסים למדי; והשלישי, עם לבוש של משרת או משהו דומה, שומר מרחק ככל יכולתו משני הראשונים, ואוחז באפסר של סוסת רכיבה לא משובחת מדי, עם אוכף רך ונוח עליה.

הדמויות מסיקות מיד, שלמלומד על הגבעה יש אורח... או אולי אורחת.

(כמה מהדמויות תוהות, האם המלומד לא מספק עשבי מרפא מסוג מסוים מאד לכמה מהעלמות המקומיות...)

שני הבריונים (שלפחות אחד מהם מזהה מיד את 'ניפ' הרועדת שנגררת בשתיקה אחרי החבורה), מתגלים כחברים לשעבר בכנופיית השודדים-עריקים; מסתבר, לשניים האלו היה שכל להבין מבעוד מועד שהמנהיג שלהם משתגע, ושהברית שלו עם האורקים והשאמאן שלהם תגמר רע, והם "לקחו את הרגליים".

השודדים לשעבר מתגלים כפחות עוינים מהצפוי; מה גם שהם לא טפשים בלבד, ורק מאיך ש'ניפ' נראית, הם מבינים מהר מאד שהחששות שלהם למה שצפוי לכנופיה התאמתו. הם מספרים שהם פגשו במקרה את הוד-מעלתו המלומד, שהיה צריך שומרי-ראש, כי הוא לא נראה הטיפוס שיכול להדוף לבט אפילו זאב הרים מרוט; והם 'בלי גרוש על התחת', והיו צריכים קצת כסף לפני שהם יורדים מההרים ומחפשים בוס חדש במקום אחר.

השודדים לשעבר אומרים שהדמויות לא יכולות לעבור כרגע, כי האדון המלומד נמצא 'עם אורחת', ורומזים לעבר המשרת הזעוף והסוסה שהוא מחזיק. החבורה מחליטה לחכות ולדובב את השומרים עוד (גם מהם הם מבינים שקרה משהו אצל 'דופקי הכבשים')

מנדי אומרת שהיא מחפשת מקום 'להתפנות' בו, אבל ברגע שהיא נעלמת מטווח הראיה של השומרים, היא מתגנבת (תוך ניצול יכולות ההליכה השקטה ושאר כשרונות הגנב שלה) מצד אחר של הגבעה, מסביב לגדרה עם העיזים הפועות, וכלב מכורבל שהדבר האחרון שמעניין אותו הוא לשמור.

היא מגיעה לסוכה מאחד הצדדים, ממש בזמן כדי לחזות בויכוח בין המלומד הזר (אורדנדיל) לבין האורחת שלו (מיריאל). מיריאל היא אישה מרשימה ומהודרת יחסית לכפריים, לא צעירה מאד, אבל נאה יחסית. המלומד הוא גבר גוץ עם זקן מפואר של תלתלים אפורים-מאדימים ושיער ראש תואם, שמדבר בקול שליו וסמכותי של מלומד - אבל משהו בו נראה למנדי מוכר...

מיריאל, בקול קר כקרח, שבה ומציעה ארבע-מאות מטבעות.

אורדנדיל מסרב, ואומר ש"עד כמה ששגם מלומד ישר-דרך כמוהו לא אדיש לקסמם של מצלצלים, פגרים מהסוג הזה הם לא חלק מתחום המומחיות העתיק שלו.

מיריאל רושפת, שכדאי מאד שהוא יפתור את 'הבעיה שלה' תוך שלושה ימים, או שהיא תדאג אישית לגלגל אותו בחזרה אל שוק הדגים בפרלגיר, כשהוא משוח בזפת ונוצות. המלומד מגמגם משהו על פרלגיר, כשמיריאל מורה לו בציניות לללוות אותה החוצה - הפגישה נגמרה.

מיריאל יוצאת מהסוכה והולכת בזעף בחזרה לעבר המשרת עם הסוסה שלה, כדי לחזור לכפר.

בדרך החוצה, איסילור מנסה לקשור איתה שיחה; היא בהתחלה עויינת וזועפת, אבל הכריזמה של איסילור מצליחה לרכך אותה קצת.

היא מדגישה שהיא לא אחת מבנות הכפר, אבל יש לה קרבה מסוימת לראש הכפר (בהמשך יתגלה שהיא אחותה של רעייתו המנוחה), ורוב הזמן היא גרה במקום אחר, רחוק יותר מההרים, אבל כעת היא מתארחת בכפר לכמה חודשים (בהמשך יתגלה שהיתה לה אחוזה קטנה, כנראה בדרום בקעת טראלאנג או מעט דרומה ממנה, אבל משמר היונה החרים את האדמה, והיא עצמה נמלטה צפונה).

היא נוקטת לשון מתחמקת וכפי שיתגלה לחבורה אחר-כך, לא לגמרי כנה עם איסילור כאשר לשאלתו על מה הביא אותה למלומד, היא אומרת ש'איל צעיר שהיה חביב עליה נמצא בנסיבות מצערות ליד הבאר'; מדבריה אפשר להבין שיש מהומה בכפר, ומשהו הכעיס את ראש הכפר והפך אותו זועם ומסוכן.

בינתיים, מנדי צופה ממסתורה ב'מלומד העתיק' שנראה שהוא מתחיל לארוז במהירות את חפציו. לאחר רגע, היא מתגלה ושואלת 'בתמימות' האם היא יכולה לעזור לו במשהו.

המלומד אורדנדיל מתבלבל, ולרגע הוא שוכח לדבר בקול העמוק והסמכותי שלו, ואומר בקול שונה מאד, סלנגי ונשי יותר - מה מנדי עושה כאן, ולמה היא באה שוב לנחסס... כלומר (כאן הוא חוזר במאוחר מדי לקול המלומד שלו) - להמיט חורבן על עסקיו של מלומד נודד וישר דרך.

בשביל מנדי, זה מספיק, היא מזהה אותו בתור הגנב האדמוני שעבד עם האנשים של משמר היונה באחוזת הנהר ליד הטירה של 'הנשגבת' - רק שכעת הוא משתמש בזקן מזויף ופאה; מנדי משגרת כמה הלצות גסות ומשועשעות על חשבון היריב שלה, שעונה לה בלשון מתחכמת משל עצמו, כשהוא מלגלגל עליה בחזרה ("שהעסקים שלי, אורדנדיל המלומד הידוע, יהרסו בידי שמנגוצה כמוך... איזו רמה!").

מנדי נהנית למדי מהמשחק הזהיר בין גנבים, שמתובלת בלשון עסיסית.

("אתה עם הכרסונית שלך מדבר? איזה עולב!" ולגופו של עניין "אל תתפרצף לי, אני יכולה לעזור לך עם העסק, אם אתה תעזור לשלי")

מתחילה התמקחות קצרה ומשעשעת מאד בין 'אורדנדיל המלומד' למנדי, שנקטעת כאשר יתר החבורה מגיעה. קלבריאן ואיסילור (שלא ברור עד כמה הוא שם לב למבט המתעניין מאד שהמלומד מגניב לעברו) מחליטים לצפות בשיחה מהצד בלא להתערב בהתחלה, אולם ברגע שהמשרת באש מבחין ב'מלומד' הוא מפליט שאגת זעם רמה, ובעוצמה שהדמויות לא האמינו שיש להארדארי המבוגר והרזה, הוא מתנפל עליו ומנסה לחנוק אותו, תוך שהוא שואג קללות גסות על 'המלומד', האבא, האמא והסבתא שלו, בכל שפה שהוא מכיר.

הדמויות מצליחות, לא בקלות, להפריד ביניהם, כאשר מנדי אוחזת בבאש שממשיך להאבק ולנסות להגיע עם האגרופים שלו אל 'המלומד'; ואריסה מעירה בציניות, שכדאי לאדון המלומד למהר להגיע לעסקה, כי "מנדי לא חזקה כמו שהיתה פעם, לא בטוח כמה זמן היא תצליח להחזיק את הבחור הזועם הזה".

מבין הקללות של באש, מסתבר שהמשרת טוען שאורדנדיל היה האדם במחנה של היונאים שרימה את נאסלבור ומכר לו מפה מזוייפת בעד הון עתק. אורדנדיל מפטיר, שהוא בעצמו קיבל את המפה אחרי 'עסק' שלו עם אחד היונאים ו'חמישים מטבעות זהב הוא דרש בשבילה, המניאק" (מה שלא הפריע לו למכור אותה במחיר גבוה פי עשר).

בין לבין, אורדנדיל נשבע לחבורה שהוא לא עובד עם היונאים יותר; שממילא הוא לרצה להרים משם רגליים, עוד לפני שהדמויות דפקו את הבוס הקודם שלו, עוד לפני שהוא שילם לו, ועכשיו אין לו פרוטה, חוץ מהמעט שהרועים (אותם הוא מתאר בלגלוג כ"רועים בגיל הבלות שדופקים רועות בגיל הבלות שדופקות כבשים בגיל הבלות") שילמו לו עבור השירותים שלו.

אורדנדיל מספר לחבורה, שהגם שהוא חשב למשך תקופה שהיונאים הם טיפוסים שאדם מהסוג שלו יכול לעבוד איתם ביתר קלות מאשר עם היריבים שלהם, הם התחילו להשתגע. זה יש לו... העדפות כמו שיש לו, זה לא אומר שהוא קיבל בחילה כאשר ראה את מכונות המלחמה של היונאים ואת מה שקורה במסיבות שלהם ו... הוא רומז לחבורה שהם מחזיקים משהו גרוע עוד יותר. הוא לא יודע איזה יצור זה, אבל הוא שמע את הקולות שלו בלילות, מאיפה שהיונאים מחזיקים אותו - והוא ממש לא רוצה לדעת או אפילו לחשוב במה הם מאכילים אותו. ככה או ככה, היה לו מספיק מהיונה לכל החיים שלו, והוא רוצה להסתלק מהשטח.

הדמויות ממשיכות לחקור אותו, למרות המחאות של באש, שטוען בקולניות שאסור לבטוח בגנב בן גנב מסריח מהסוג הזה, והתפרצות זועמת אחת של ואריסה, שלא לקחה בהומור אמירה צינית מצד 'המלומד' שתוהה האם יש לה אח להכיר לו - בנקודה מסוימת היא שולפת את החרב שלה, ומסננת משהו מאד לא מחמיא על "טינופת שזלגה מהביוב של גולדשייר".

אגב כך, כאשר מוזכר אחיה, עוברת בפניה עווית של כאב.

מנדי מרגיעה את הרוחות; ובסופו של דבר נסגרת עסקה: מאתיים מטבעות זהב ומעבר בטוח למלומד החוצה מכאן, והוא יספר להם על 'כוחות המרפא' שלו והמקור האמיתי שלהם.

אגב כך, נחשף גם השקר של מיריאל לדמויות - מי שנמצא מת ליד הבאר זה לא איל, אלא בנו הצעיר של ראש הכפר, שאורדניל מתאר כגבר צעיר ונאה מאד, שהוא ראה 'פעם או פעמיים' כאשר הוא הביא אליו עיזים.

אורדניל נשבע בהן צדקו שהוא לא יודע מי הרג אותו, ובוודאי שאין לו עצמו שום מעורבות במעשה נתעב שכזה. ההשערה שלו, שהוא שהמנוח הסתבך עם מבריחים או אולי היה חייב כסף למישהו - אבל אין לו מושג ושום רצון לחקור את העניין; גם ככה, האבא של המנוח - גבר שרירי וחסון עם זקן שחור כמו פחם, מסתובב עכשיו כמו כבשה שהתיישבה על קן טרמיטים, והדבר האחרון שמתחשק לאורדנדיל זה אפילו להתקרב לטווח של 'הכלי הענק' (כלומר, הגרזן) של הרועה החסון והזועם הזה.

לגבי כוחות המרפא, אורדנדיל מספר לחבורה שיש לו רק ידע בסיסי בעשבי מרפא, אבל הוא מצא לא רחוק מכאן פתח למערה חשוכה שיורדת אל תוך הגבעות, שם נבע מעיין מתחת לפסל מבליח בכחול - והמים האלו היו בעלי סגולות מרפא חזקות; הוא פשוט ערבב אותן עם העשבים שלו ומכר את זה לכפריים.

רק שמזלו ממילא אזל - בלילה האחרון כשהוא התקרב למערה, הוא שמע קולות מבעיתים עולים מתוכה, והריח ריח מזעזע של רקבון ודברים נתעבים אחרים עולה משם; והוא לקח את הרגליים וברח. בלי המערה, ממילא תוך זמן קצר לא יהיו לו עוד תרופות פלא 'בנוסח נומנור העתיקה' למכור - וזה עוד לפני תעלומת הרצח ההיא, שאין לו שום חשק להסתבך בה.

הדמויות משלמות לאורדנדיל ומשחררות אותו לדרכו; ולאחר מנוחה קצרה, כאשר האור האחרון דעך במערב, החבורה שמה פניה אל המערה, מוכנה להתקלות נוספת - הדמויות מנחשות נכון, שהקולות והריח שאורדנדיל תיאר, משמעותם שהקארגרים מצאו את המקום, וכנראה מטמאים ומטנפים את המעיין העתיק.

הקרב על המעיין הכחול

הדמויות מגלות את פתח המערה שאודרדניל דיבר עליו, ומריחות את הצחנה שעולה מבפנים, ביחד עם מלמולים, הדים רחוקים ומפחידים, ועוד.

מנדי מתגנבת פנימה, אל מה שנראה כמו בית שומרים עתיק, ומגלה מקקי ענק מעוותים שנוברים בהריסות, ושומעת קול מגרגר מתוך פתח צדדי, שדומה מאד לתיאור שקלבריאן מסרה על השודד המנופח שתקף את המחנה בלילה הקודם. הדמויות מתגברות על היצורים המגעילים, למרות פגיעות שהן סופגות כאשר היצור התפוח מתפוצץ - הדמויות מגלות אגב-כך, כי הפיצוץ שיוצרים אותם מתים מהלכים, מרפא באופן משמעותי את כל היצורים הטמאים בטווח של הפיצוץ.

הדמויות חודרות פנימה, ומגלות שהמעבר יורד אל מדף סלע שחולש מגבוה על המעיין; שאחד השאמאנים של הקארגרים עוסק בריטואל ארוך שנועד לטמא אותו, כשהוא מוקף במעגל של מקקי ענק זוהרים באור סגול חולני, שספק מרפרפים וספק מסתחררים סביבו כמו חלק מהריטואל.

בקצה מדף האבן, רובצים מקקים נוספים, בעלי יכולת לירוק רעל למרחק רב; ושודד נפוח אחד מהלך בכבדות לאורכו, כמעין זקיף גרוטסקי; אחר חבוי בחריץ בין הסלעים, הרחק למטה מאחורי השאמאן.

הדמויות מתכננות תרגיל; הן מתמקמות על המדרגות שמובילות מפתחת המערה אל מדף הסלע, מלבד מנדי שמתגבבת בצללים ומנסה להתקרב אל המקקים היורקים.

ההתקפה של הדמויות מתחילה בירי של קלבריאן בזקיף המגושם, כאשר הוא עובר קרוב לפתח המדרגות שמובילות למעלה; המת המהלך נוהם ומתחיל לעלות באיטיות במעלה המדרגות, כאשר קלבריאן נסוגה ויורה שוב ושוב. בינתיים, מנדי מתקיפה את המקקים היורקים, והורגת במהירות אחד מהם, ואז נאבקת בשני; מקק עצום ושחור, בעל יכולת התגנבות בצללים, מתקיף את ואריסה מאחור וכופה עליה קרב קשה, אולם בסופו של דבר מוכרע גם הוא.

השאמאן למטה צורח, כשהוא מבין במאוחר שהוא תחת התקפה, והדים עולים מתוך החשיכה; הוא נאלץ להפסיק את הריטואל ולהתחיל להשתמש בכוחות שלו, כשהוא מנהל קרב עם קלבריאן שתופסת עמדה על מדף הסלע מעליו - ובינתיים המקקים שלו חשים במעלה המדף כלפי מעלה, כאשר ואריסה אצה לעברם כדי לבלום אותם עם החרבות שלה, ומנדי מתגנבת בצללים כדי לסייע לה בדקירות קטלניות מאחור.

השאמאן מטיל על קלבריאן 'צל חונק' ערפילי שמנסה לשתק אותה אגב גרימת נזק צל מתמשך; אבל קלבריאן נחלצת מהלחש לאחר מעט נזק, ומשגרת בשאמאן יריה משבשת-ריכוז, שמאטה אותו בהפעלת הכוחות הבאים שלו; איסילור ניצב מאחוריה ומסייע לכל הקבוצה עם שירי כוח.

החץ המשבש מועיל בזה, שהכוח המיוחד הבא של השאמאן; זרוע קוצנית מגעילה שבוקעת מהקרקע מאחורי הדמויות ומצליפה בהן, מגיע רק לאחר שהחבורה התפצלה (ואריסה ומנדי ירדו יותר למטה ונלחמות שם במקקים), כך שהזרוע מסוגלת להצליף רק בשתי דמויות ולא בארבע.

בסופו של דבר, הדמויות מכריעות את היריבים שלהן; המקקים נופלים, מנדי שמתגנבת בין הצללים בעוד ואריסה יוצאת לעבר השאמאן, מוותרת על ההעלמות שלה כדי לצעוק קריאת אזהרה לואריסה, כאשר השודד המנופח השני יוצא לעברה מבין הסלעים, כדי להתפוצץ על הגב שלה בהפתעה גמורה.

האזהרה מצליחה; ואריסה נעצרת ונסוגה לאחור, והגם שמנדי נפגעת בעצמה, הפגיעה שטחית וניתנת לריפוי בקלות; זמן קצר לאחר מכן, הכוח המשולב של הדמויות ממגר את השאמאן.

אור כחול מתבהק בהיכל התת-קרקעי העתיק, שכעת נראה כמו שרידים של מקדש, שהמעיין נובע אל בריכה במרכז שלו. מעל הבריכה יש מעין אובליסק עתיק, זוהר במעין עורקים כחלחלים, ולצידה הופל פסל של מלכה עתיקה שמחזיקה גביע, שוכב על צידו בסחי - משהו בחיטובי הפנים המפוסלות מזכיר, באורח מוזר, את הגבירה אלדראל, הגם שזה מגוחך למד: אין ספק שההיכל הזה נבנה בחצי הראשון של העידן הרביעי, לכל המאוחר, לפני מאות רבות של שנים.

כך או אחרת, כאשר השאמאן נקטל, הטחבים המסריחים והפטריות החולניות נושרות מהאבן, מבועי המים משתחררים, ומעין הבזק כחול עמום חולף בכל ההיכל; הדמויות חשות ששרידי החולי נמוגים, ואיתם כל ההתשה שהן צברו קודם לכן. ציורים עתיקים בגובה של ההיכל השכוח נחשפים, כולל איור קיר עתיק של מלך קדום עם תלת-קלשון וזקן ארוך, בוקע מתוך מי הים.

הבשורה הפחות טובה היא, שצווחות זועמות, שאגות וצקצוקים עולים מכל העברים; המעשה של הדמויות 'בעט בקן הצרעות', והקארגרים מתארגנים להתקפת נגד מוחצת, בתוך שלל המעברים החשוכים שמוליכים אל ההיכל.

הדמויות מתלבטות, מבינות שהן עומדות בפני אתגר קשה, אבל מחליטות לא לאפשר ליצורי התופת האלו לטמא את המעיין הקדוש. קלבריאן, בהברקה פתאומית, מספיגה את החיצים שלה במים הקדושים של המעיין - מתוך מחשבה נכונה, שהם יהפכו לקטלניים בהרבה עבור הקארגרים, שהם יצורים מעוותים וטמאים בהרבה מאורקים.

התקפת הנגד של הקארגרים

ההתקפה של הקארגרים מגיעה בארבעה גלים, כל אחד מהם מסוכן יותר מהקודם.

הגל הראשון כולל קארגרים 'צייד' עם קליעים נגועי מחלה, ששולט בכלב טינופת חומצי, ומשני מקקי ענק רגילים. הדמויות לא מתקשות להשתלט על ההתקפה הראשונה בלא פגיעות ממשיות מדי, כאשר התקפת הפתעה של מנדי שצצה מהצללים על גבו של הצייד המעוות, והחיצים הספוגים מים מקודשים של קלבריאן יוצרים שילוב קטלני למדי.

גל שני מפיל בהסתערות שלו מחסום אבנים, שחושף מערה עתיקה ורחבה, מרוצפת במרצפות עתיקות שמוליכה אל שורשי הגבעות (למעשה, לכיוון המרתפים של האחוזה מההרפתקאה הקודמת).

מתוך המחסום שנופל בוקעים שני קארגרים חסונים, בעלי יכולת של שגעון קרב; ומאחוריהם מדשדש שודד נופח שמנסה להתקרב לדמויות ולהתפוצץ עליהן. קלבריאן מתחילה לטווח את המת המהלך, לפני שיתקרב די הצורך כדי להתפוצץ; וכאשר ואריסה ומנדי נלחמות בקארגרים השואגים בחימה בקרב פנים אל פנים, מופיע מאחוריהן 'מקק צללים' עם נשיכה כואבת, שפועלת כמו דקירה בגב של גנב (בתוספת מחלה מגעילה אפשרית).

הפעם הקרב קשה יותר, אבל הדמויות מצליחות בכל-זאת להתגבר גל ההתקפה תוך מספר סיבובים.

הצצה לתוך המסדרון שנחשף, חושפת מחזה מוזר של ארבעה כלבי טינופת, שמנסים להסתער שוב ושוב על דלת אבן חסומה אי-שם בעומק של המסדרון.

החבורה, שחושדת שמישהו או משהו נמצאים שם, מסתכנים בהתקפה אל תוך המסדרון האפל, מה שמסבך אותם עם עוד מת מהלך מתפוצץ, הפעם מטווח קרוב ומסוכן בהרבה; אולם הדמויות מצליחות לשרוד אותו, בין היתר באמצעות הטעיה של מנדי שמבלבלת את היצור חסר המוח, מושכת אותו אחריה ומנצלת את יכולת הגנב שלה כדי להתגלגל במהירות ברגע שבו הוא מפוצץ את עצמו.

לאחר שהכלבים נודפי הרעל ממוגרים, הדמויות שומעות לחישה מאחורי הדרך.

הסייף נאסאלבור נמצא שם, פצוע כולו ומותש מאד; ההרפתקן מאומבאר מודה לדמויות על החילוץ שלו ומחניף "לדרך המכובדת והאצילית שלהן". הוא מספר שניסה להתחמק מהתופת באחוזה, לטענתו הוא יכול היה למגר את הכלבים בעצמו, אבל הגופות הנפוחות הן מעל לכוחותיו.

הדמויות מספיקות לספר לנאסאלבור שהמשרת שלו שרד את התופת, והוא נמרץ ושופע 'דיבור עסיסי'; נאסאלבור מגחך חרף החולשה שלו, ומספר שכבר הזדמן לו לאיים על באש שהוא ישטוף לו את הפה במי ורדים אם הוא ימשיך לפלוט גסויות - אבל השיחה נקטעת משאגות שממלאות את האולם המרכזי, מלוות בקול חבטה עצום.

משהו גדול נכנס לשם, הולם באבן הכחלחלה שעל המעיין בנשק כבד - ולמעשה, בגלל הסיכון שהדמויות נטלו, הגל השלישי של ההתקפה עומד בין החבורה לבין דרך ההמלטות שלה.

נאסאלבור, עייף וחלש ככל שיהיה, מסכים לסייע לחבורה ולהלחם לצד הדמויות; ומתגלה שבאש לא שיקר, כאשר אמר שאדונו הוא סייף מעולה.

הגל השלישי של ההתקפה מונהג בידי לוחם קארגרים עצום בשיריון שחור, שמלבד נשיכתו המגעילה, מחזיק באלה מסומרת ענקית; ביחד איתו, ישנם שאמאן קארגרים, שני מקקים יורקי רעל, ועוד גופה מנופחת מהלכת.

הקרב הזה הופך להיות מסוכן וכואב בהרבה מהקודמים; קלבריאן מצליחה למגר את הגופה הנפוחה, אבל השילוב בין העוצמה של האלוף של הקארגרים, קסמי הצל של השאמאן ובעיקר המקקים שלא מפסיקים לירוק רעל ממרחק בטוח, כמעט מביא על החבורה את סופה. איסילור ונאסאלבור מתמוטטים; והדמויות האחרות קרובות מאד ליפול גם הן.

איכשהו, ממש לפני ההתמוטטות של איסילור מיריקה של אחד החרקים הנתעבים, ואריסה ומנדי מצליחות להפיל את האלוף השואג ואת השאמאן; ואריסה סוגרת בכוחותיה האחרונים את המרחק לעבר המקקים היורקים, כשהיא מתנשפת בכאביה משהו כמו:

"אני ואריסה... שרדתי לגיונות של אורקים... טרולים... מתים מהלכים... אני לא אפול... מידיו של... מקק!"

ואריסה מצליחה להגיע אל המקקים היורקים כאשר היא פסע אחד מהתמוטטות; אבל מסתבר שיכולת ההתקפה שלהם מטווח קרוב (נשיכה), חלשה הרבה יותר מיריקת הרעל שלהם.

ואריסה מחזיקה מעמד, עד שמנדי מגיעה מהתגנבות איטית יותר בצללים, נוחתת על המקקים עם הלהבים שלהם מאחור, והקרב נגמר זמן קצר לאחר מכן.

הקרב האחרון

איסילור ונאסאלבור מועמדים על רגליהם, אבל שניהם מותשים וחלשים; ואריסה וקלבריאן לא במצב טוב בהרבה - כאשר נשמעת שאגה נוראה, והבזק של אור חולני עולה מתוך אחת המערות, מלווה בשאגה מיוסרת של משהו גדול.

מנהיגם של הקארגרים, השאמאן הגדול, מתקרב; וביחד איתו טרול מערות מעוות ונגוע ברעל ורקבון שאוכל אותו כשהוא בחיים, שואג בטירוף של יסורים.

לחבורה יש רגע אחד כדי להחליט, האם להמלט או להלחם מול ההתקפה האחרונה והקטלנית מכולן של יצורי המגפה מהמעמקים. איסילור ממלמל, שאם הם יעזבו עכשיו, כל מה שהם השיגו עד עכשיו יתאיין.

הדמויות מביטות זו בזו, ומחליטות להשאר ולהלחם עד הסוף המר.

השאמאן הגדול של הקארגרים, כולו כתובות קעקע זוהרות באור חולני, חגורות עשויות מעצמות וגולגלות ומטה ארוך ומחליא (אבל על הצוואר לו מנצנץ משהו בכחול; בהמשך הדמויות יגלו שמדובר במפתח מעוטר מוזר), נעצר בפתח המערה דרכה הגיע, מתחיל להטיל כשפים ומורה לטרול המעוות להתקדם לעבר הדמויות; ביחד איתו מגיע מלווה נוסף - קארגרים קשת עם חיצי עצם נגועים במשהו מבעית.

הקרב נפתח בקליעה מוצלחת של קלבריאן, שמצליחה למוטט מיד את הקשת של האויב; אולם מיד לאחר מכן, הקארגרים מפעיל עליה קסם שמחדיר לתוכה את כוח הרצון שלו ומשתלט עליה, כאילו היתה בובה. למזלה של החבורה, קלבריאן הנשלטת היא מבולבלת ולא מסוגלת לחשוב ולתכנן באופן בהיר, ולכן במקום לסגת לאחור ולשגר באיסילור בהפתעה חץ משבש שהיה משתיק את שירי הכוח שלו, היא מתנפלת עליו עם החרב שלה, בסדרת מהלומות לא נעימה, אבל קטלנית רבה פחות, בדירוג פגיעה נמוך בהרבה משל החיצים שלה.

איסילור נאבק לשמר את שיר הכוח שלו ולהתחמק מקלבריאן, כאשר ואריסה ונאסאלבור בולמים את הטרול הענק ונלחמים בו, כאשר ואריסה משתמשת בהטעיות כדי למשוך אליה את ההגנות של הטרול, ולאפשר לה לצאת להתקפות נגד מוחצת, ולסייף מאומבאר להכות בו שוב ושוב, כאשר יכולת ההגנה של המפלצת הענקית וקהת החושים נגדו חלשה בהרבה.

מנדי מתגנבת בין הצללים, ובשלב מסוים מצליחה לתקוף את השאמאן הגדול מאחור; הוא משיב לה בהתזת צללים רעילים מהמטה שלו, ומנדי מנסה - ולזמן מה גם מצליחה - להפעיל את יכולת החמיקה של גנב כדי להמנע מהנזק הכבד של הצל והרעל.

הקרב שקול וקשה; השאמאן מנסה להשתמש בצל חונק כדי לשתק את איסילור, ולא מצליח בכך; הטרול הולם ושואג, אבל שני הסייפים שעם החבורה מצליחים לכפות עליו קרב שקול, כשהם פוגעים בו ומחלישים אותו בהדרגה. מהלך הקרב משתנה, כאשר קלבריאן מצליחה לחזור לעצמה, בדיוק בזמן - השאמאן מזמן מהאדמה מחוש בשרני עם עין נוטפת בראשו, במקום רחוק מהדמויות; יציר האימה הזה מסוגל לפגוע כמעט אוטומטית לנזק כבד כל סיבוב בקורבן נבחר, אבל קלבריאן ממגרת אותו בפגיעה קריטית לפני שהוא מספיק להתחיל להזיק.

שני סיבובים לאחר מכן, קלבריאן מצליחה בתמרון שלמעשה מכריע את הקרב: יריה משבשת ריכוז שהפעם קלעה היטב, בדיוק כאשר השאמאן הגדול מתחיל להפעיל את הכוח המיוחד הבא שלו, שהיה מיועד לקרוא למספר זרועות קוצניות להצטרף לקרב ולחבוט בדמויות בתנופה האדירה שלהן; לא רק שהקסם משתבש, אלא שהשאמאן נכנס להשהיה בת שני סיבובים, במהלכה הוא מסוגל רק להתקפה הבסיסית יותר מתוך המטה שלו.

שני הסיבובים האלו מכריעים את הקרב; הטרול העצום מתמוטט סוף-סוף, וכל הדמויות סוגרות על השאמאן הגדול ומתקיפות אותו, עד שהוא קורס ביבבה על הרצפה, המטה שלו נשמט מידו ונשבר.

העלטה מתמלאת בצרחות אימה; הקארגרים ששרדו עדיין בתוך המנהרות מתמלאים בפחד ובבלבול כאשר השאמאן שלהן קורס, ונמלטים כל עוד נפשם בם בחזרה אל תוך המעמקים האפלים שבתהום תחתיות מהן הגיחו - ונראה לחבורה, שיעבור עוד זמן רב עד שהם יעיזו להטריד את פני השטח פעם נוספת; הצללים סרים, ואור כחלחל רך ממלא את ההיכל מסביב למעין המרפא.

הדמויות נוטלות את המפתח המוזר מגופתו של השאמאן - ותוהות שמא זהו המפתח החמקמק שעשוי לפתוח את 'הדלת של אינקנוס', תהיה היכן שתהיה, ולאפשר לחדור אל מה שנמצא בלב ההר, שם אולי טמון האוצר המוזר שרבים כל-כך במהלך השנים חיפשו.

וכך, החבורה - מוכה ומותשת, אבל לאחר נצחון גדול וברוח מרוממת, יוצאת מהמערה ועושה את דרכה בחזרה אל פני השטח.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.