קמפיין דמדומי המערב

 

ספר רביעי: כלולותיו של הברבור


פרק
XVII: קולו של אינקנוס



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

פתיחה: שחר אדום

כאשר החבורה העייפה יוצאת מהמערות, עומדת שעת שחר; האופק אדום... אבל כמו שהחבורה מגלה, האודם לא בא רק בגלל הצבעים בשמי המזרח. עורבים מקרקרים בכל מקום, ועשן עולה באופק.

הדמויות מתקדמות בזהירות ליד הסוכה (הכעת נטושה) של 'המלומד העתיק אורדנדיל'; מנדי וקלבריאן נשלחות לגשש קדימה; שתיהן מתגנבות בין השיחים והסלעים, ורואות מרחוק שחומת הכפר אלגאראנט נפגעה בשני מקומות, ואילו לא הרחק מהכפר זרוקה בליסטרה פגועה והפוכה על צידה, הקורות שלה מנוקבות בחיצים; שרידי הצוות שהפעיל אותה קבורים למחצה בבוץ, והעורבים מנקרים אותם, כמו שעורבים מנקרים במקומות רבים מסביב לכפר – וגם על העצים מסביב, שעמוסים בצורות גדולות שמתנודדות עליהן.

גישוש קדימה מגלה, שהמתים בעפר וגם הגופות על העצים שייכות למשמר היונה; למעשה, כל העצים מלאים ביונאים תלויים – מי שעשה זאת, תלה גם את מי שנהרגו בקרב וגם את מי שנפלו לידיו חיים, ועל כמה מהפנים המתות קפואות זעקות ובכי מזוגג. בקרב היונאים התוקפים היו – באורח שהדמויות כבר ראו בהזדמנויות קודמות – גם נערים ונערות, ככל הנראה תחת השפעת אותו כוח שגורם להם להלחם כמו מטורפים; והמנצחים לא חסו על איש מהם.

 

הגששים של החבורה מזהים אוהלים קטנים שהוקמו בחפזון ליד הכניסה לכפר (הגשר על הנהר פגוע ונראה ששם התחולל הקרב הקשה ביותר), וסוסים – קטנים בהרבה משל הרוהירים ורבים מהם מנוקדים – בוטשים בפרסות שלהם בבוץ ונוחרים וצונפים באי-נחת מסביב.

הגששים של החבורה חוזרים במהירות כדי להזהיר את יתר הדמויות, ומאחר ונראה שאויבי משמר היונה נצחו והם לא בוררים באמצעים (רוב הדמויות לא חשות שום רחמים על יונאים שנתלו; ורק נאסאלבור מעיר שזה אכזרי – מילא היו לוקחים אותם בשבי ושולחים (או מוכרים) את השבויים 'לעבוד' איפשהו, אבל תליה סיטונאית של שבויים נראית לו בלתי אנושית), מוחלט כי האדון נאסאלבור והמשרת שלו ישארו תחת מחסה, עד שהדמויות האחרות יוכלו לדבר בשמם – מחשש כי המנצחים, שעד מהרה מסתבר כי הם אנשיו של ראמפור 'מלך הגבעות', יתייחסו אליו – בהיותי הראדרי או אומבארי– בתור בעל ברית של משמר היונה.

 

כאשר החבורה יורדת לעבר הכפר, היא מכותרת עד מהרה בידי פרשים שבאים משני עברים; הם רוכבים כולם על סוסים קטנים שמותאמים להרים הרבה יותר מהסוסים של רוהאן; כמו הרוהירים, רבים מהם מאומנים בקליעה מסוס דוהר; ובניגוד לרוהירים, הם אינם מחבבים שריונות וקסדות, ומחליפים אותן באדרות, רבים מהם עם כובעים רחבי שוליים שמעוטרים בגדילים; לרבים מההרריים של המלך יש זקנים ארוכים ושופעים שלא היו מביישים גמדים; וכאשר הם מקיפים את החבורה ורוכבים מסביב לדמויות באיום, הם מפליטים יללות קרב כאילו הם זאבים שלמדו לרכב.

הרוכבים לא ידידותיים במיוחד בהתחלה, וחושדים שהדמויות קשורות למשמר היונה; אבל עד מהרה, הם מתרצים – בעיקר נוכח הנימוק שהדמויות מעלות, תוך הצבעה על אורגות הערפל שבחבורה – לא בדיוק הסוג שיונאים אוהבים להסתובב איתו; מנגד, ההרריים – רבים מהם עילגים וגסי רוח – לא מתביישים בהערות גסות למדי לעניין על אורגות ערפל ואיברים כאלו ואחרים שלהן, באורח שגורם גם לקלבריאן וגם לואריסה לרתוח.

הדמויות (בעיקר איסילור ומנדי), משוחחות עם המנהיג של הרוכבים, גבר גדול עם כובע מפואר וזקן חום-מאפיר בשם ברגיל (או "ברגיל כלב משוגע" כמו שהוא מכונה על-ידי 'הבחורים' – כינוי שהוא גאה בו מאד); ולמרות הבדיחות הגסות, ותשובות ציניות מאד של ואריסה, עם חיוך מעוות שלא היה מבייש את אחותה, שלא עוזרות במיוחד לחבורה, הדמויות מצליחות להוציא מידע, ששופך אור על מה שהתרחש באלגארנאט כאשר הדמויות ירדו לחשיכה ונאבקו עם הקארגרים.

 

כוח שמנה לא פחות ממאתיים יונאים הופיע, הרחק מעבר לשטח בו אפשר היה לצפות למצוא אותם, ובחסות הלילה התקדם אל עבר אלגארנאט; היה להם מידע מוקדם, וגם משתפי פעולה – אנשים מחוות במעברות הנהר, שמאוחר יותר מתגלה שהיו ביחסים רעים עם הרועים של אלגראנט מזה דורות.

למזלם הרע של היונאים, הגששים של 'מלך הגבעות' זיהו אותם ממרחק ("שום דבר לא זז בשטח המחורבן 'שלנו בלי ש'נחנו נדע על זה"), וכוח פרשים מונהג בידי רעייתו של 'המלך' ו'כלב משוגע' בתור הסגן או אחד הסגנים שלה, הגיב במהירות וירד על העורף של היונאים בהפתעה, בדיוק כאשר תקפו את חומות העץ של הכפר; היונאים נלכדו בין החומות והנהר לבין הפרשים של 'המלך', והקרב הפך מהר מאד לטבח.

הגם שמקטעי דברים שהרוכבים אומרים, עולה שבעבר 'המלך' היה רחום יותר כלפי חלק מהיונאים (בעיקר נשים יפות – חלק מ'החבורה שמסביבו' זה בנות שפעם 'הסתובבו עם היונה'), אז 'פעם זה פעם ועכשיו זה עכשיו'; ומעבר לבדיחות של 'כלב משוגע' ו'הבחורים' שלו, על זה ש"עוד מעט היומ'לדת של 'מלכותו, אז תלינו קישוטים על העצים בשביל האווירת חג', נראה ש'הגברת' של מלך הגבעות נתנה את הפקודה באופן אישי, והרוכבים ההרריים ביצעו אותה בחשק רב, "למען יראו ויראו" – כלומר, לסמן ליונאים ולשאר האויבים של 'מלכותו, מה יקרה לכל מי שינסה לפלוש לשטח שלו.

 

ומעבר לזה, הרוכבים מתלוצצים על כך שרעייתו של "מלכותו" במצב רוח רע מאד.

 

איסילור מושך מעט את 'כלב משוגע' וכמה מהרוכבים האחרים בלשון, ומהדברים שהם אומרים מסתבר שהמלך והרעייה שלו – או "הרעיה הרשמית שלו", לא ביחסים טובים במיוחד, מה שכנראה קשור לחבורת הנשים הצעירות והיפיפיות שמלך הגבעות מחזיק לצידו.

בין לבין, מתפתחים חילופי דברים גסים ומשעשעים למדי בין 'כלב משוגע' למנדי, שמלוות בכמה וכמה קריצות רבות-משמעות (הוא מודה שבניגוד ל'מלכותו, הוא 'מ'דיף את הבחורות שלו יותר עסיסיות, אם אפשר מושרות בחצי בקבוק ויסקי').

כך או כך, הגבירה מלת'יריס נמצאת עכשיו בבית של ראש הכפר של אלגאראנט, ונאמר לדמויות ש"הרועים עושים לה בעיות, מה שלא משפר ת'מצב רוח שלה שהיה מחורבן עוד מקודם".

 

ברגיל 'כלב משוגע' חוקר קצת את החבורה על מעשיה, אבל מתבלבל מהר מאד עם 'כל השמות המסובכים' כאשר הדמויות מנסות להסביר לו על הקארגרים (איסילור מנסה לפשט את זה ל"תחשוב על אורקים, עוד יותר רעים ומכוערים מאורקים, וגם מפיצים מחלות")

ברגיל אומר שהוא לא מבין בדברים כאלו, ושעדיף שהדמויות יספרו את זה לגברת מלת'יריס.

 

הדמויות מוכנסות לכפר והרועים המקומיים מסתכלים בהם בחשדנות; בניגוד לאנשים של המלך, שרבים מהם במצב רוח מרומם, וחלק מהם אפילו רוקדים לצלילי הכינור של הררי זקן עם מגבעת מוזרה, הרועים קודרים ועוינים יותר.

מסתבר, שבין הרועים של אלגראנט לאנשים של מלך הגבעות פרצה מחלוקת קשה – הגבירה מלת'יריס הורתה לתלות את כל אנשי משמר היונה, אבל חסה – לפחות בינתיים – על חייהם של החוואים מהמעברות ששיתפו איתם פעולה, וכעת מתחננים לרחמים וטוענים שהיונאים איימו שישרפו להם את החוות אם לא יעזרו להם.

בעוד שהעמדה של מלת'יריס (וגם של 'כלב משוגע' שמסכים איתה בכל ליבו בעניין הזה), שעדיף לחשוב פעמיים לפני שתולים מקומיים ו"עושים שדור שלם של ילדים יגדל על הסיפור שמלך הגבעות תלה את האבא שלהם"), ושיש להם גם ככה אויבים רבים מדי מסביב, הרועים של אלגארנאט– ובעיקר ראש הכפר, שאבל וזועם לאחר הרצח של בנו, שעכשיו התווספה לכך התקפה על הכפר – דורשים לתלות את כולם, ומבחינתם הם רוצים גם לפשוט את החוות במעברות הנהר, לשרוף אותם ולהבריח את הנשים והילדים יחפים דרומה, 'אל החברים שלהם היונים, שיזיינו אותם בתחת בשביל שני כתרים לדפיקה'.

כלב משוגע לוחש לדמויות, שנראה שראש הכפר "בקיא בתעריף, או אולי התבלבל עם התעריף של כבשה"; כאשר הויכוח סוער מסביב, ואין ספק שהוא מעכיר את האווירה בין הרועים לבין הכוח שעזר להם להדוף את ההתקפה.

 

הדמויות שומעות בין לבין גם חלקי שיחות עם רכילות ושמועות; בין היתר, מסתובבת שמועה מוזרה (שלא לומר, תמוהה) לגבי צירים מהדרום שנמצאים אצל 'המלך' - אישה, ומלווה שנראה 'ממש כמו שודד ים'.

 

 

סיור בחברת הגבירה מלת'יריס

הגבירה מלת'יריס יוצאת בכעס מהבית של ראש הכפר, ומסרבת לשנות את דעתה למרות שאגות הזעם והאיומים שלו. 'כלב משוגע' מציג בפניה את הדמויות, ולמרות שהתגובה הראשונית שלה לא ידידותית, איסילור מצליח להשתמש בכריזמה שלו כדי לגרום לה להאזין לחבורה; הגבירה מחליטה שהיא תצא לסיור מסביב לכפר, ומזמינה את הדמויות להצטרף אליה ולספר לה את הסיפור שלהן.

מלת'ריס היא אישה מרשימה, כנראה בשנות הארבעים שלה; בניגוד להרריים, היא עוטה שיריון מעוטר עם קשקשי מתכת, וגם הגונדורית שלה היא במבטא רהוט בהרבה – שהחבורה מזהה כמבטא של דול אמרות', מה שגורם לחבורה להתעניין עוד יותר – ולגלות לה יותר מאשר הדמויות התכוונו לגלות מלכתחילה, כולל עד כך שהחבורה מתעתדת להגיע לדול אמרות' ו"לעשות משהו" בנוגע לבן-בריתם של היונאים שמושל שם – "הברבור האדום" והחתונה שלו.

החשד שמלך הגבעות וה"גברת שלו" לא ביחסים טובים, אכן מתאמת; ונראה שלא בכדי, מלת'יריס מעדיפה לבלות את רוב זמנה רחוק מהאוהל המפואר ושורץ הנשים הצעירות של בעלה היקר. אולי בגלל זה, היא גם נינוחה הרבה פחות מאשר בעלה בעניין המלחמה המתקרבת – היא חשה, שהיונאים יעשו יותר מאשר לצעוד באיטיות במעלה מעבר טראלאנג עם בוא האביב, והכוחות שלהם שהופיעו הרחק מאחורי הקווים, גורמים לה להתחזק בדעתה.

לדמויות היא אומרת במבט קודר משהו כמו:

"כן, אני יודעת יפה שיש רבים שלא אוהבים את הבעל היקר שלי, על הלשון הגסה שלו וכל היתר. אבל אם אנחנו ניפול, הגאות תעלה ושום דבר לא יעצור אותה. טירת ארך תטבע".

 

בניגוד להרריים, הגבירה שמעה את השם 'קארגרים', ומבינה היטב באיזה איום מדובר; היא מעירה באנחה שהיא חייבת לדמויות תודה – יש לבעלה ולהרריים שלו מספיק אויבים על פני האדמה; וחיצים ופרשים יכולים לעצור יונאים ואפילו אורקים, אבל לא מגפות.

איסילור מצליח, בהסתמך על דבריה, למכור לה את הטענה שהחבורה מעדיפה לעשות עוד בדיקה במערות בהרים, כדי לוודא שהקארגרים אכן נעלמו - וכך נמנע מלספר לה על הדלת של אינקנוס ועל האוצר שחבוי מאחוריה, אגב שהדמויות מבקשות זמן בטרם יגיעו לראיון אצל בעלה, כפי שהיא מייעצת או מבקשת מהם לעשות.

לעומת זאת, הדמויות כן מספרות לגבירה על נסלאבור והמשרת שלו, ומשיגים ממנה בקלות יחסית הבטחה, שאיש מאנשיה לא יפגע בהם חרף החזות ההראדרית שלהם. מלת'יריס מעירה ביובש, שהיא מעדיפה את אנשי האראד על היונאים– רוב החיילים של האראד כאן כדי להלחם בשביל הנסיכים שלהם ולא יותר, מניע שהיא יכולה להבין. מלת'יריס גם מקשיבה בעניין למידע שהדמויות למדו מנאסלאבור על המחנה של היונאים, ועל הדרך בה בן-דודו, הנסיך יאהראז', הושחת בחברת גנרל גרודון והמסיבות האפלות שלו – מה שנראה שלא מפתיע אותה במיוחד.

היא מעירה בנוקשות, שאולי גם עבור האיכרים ושאר פשוטי העם במחוז של אותו יאהראז', עדיף שהנסיך הזה לא יחזור בחיים מגונדור.

 

החבורה מדובבת את מלת'יריס על דול אמרות'.

מסתבר (הגבירה אומרת את זה באופן מאד אפולוגטי), שכאשר היא היתה צעירה יותר, היא לא תמיד בחלה בחברה של היונאים, אבל "הם הלכו ונעשו משוגעים יותר ככל שעבר הזמן"; בין השיטין היא רומזת שהיא לא באה מבית עשיר, וניסתה לפלס את דרכה למעלה – ומסתבר שלפני שנים, היא גם הכירה היטב את שחקנית התאטרון ההראדרית למחצה, מאג'ונה, שעומדת להיות כלתו של "הברבור האדום" וגבירת דול אמרות. הגם שמלת'יריס לא אוהבת להזכר בזה, היא מודה ש"שיחקנו ביחד בתאטרוןלמשך זמן קצר".

לשאלות של הדמויות, היא משיבה שמאג'ונההיתה מאז ומעולם אישה שאפתנית וחסרת מעצורים, "מהסוג שתלמד את הסודות של הידידות שלה, ואז תמכור אותם בלי להסתכל אחורה כדי לטפס"; ו"לא פלא שאני סיימתי כאן והיא סיימה שם"; היא מספרת לדמויות שמועות שהגיעו אליה מדול-אמרות', לפיהן מאג'ונה לא שכחה אף אחת מהנשים העשירות שפגעו בה או התייחסו אליה שלא כיאות בצעירותה, וכעת "הן לא מלטפות ברבורים" – הרכוש שלהן או לפחות של אחת מהן הוחרם, ואחרת נאלצת לשמש כ'משרתת אישית' של הגבירה החדשה.

מלת'יריס מסכימה לבקשה של הדמויות, לנסות ולקשר אותם לגורמים מפוקפקים כאלו ואחרים בדול אמרות', ששמרו על קשר סודי עם 'המלך', ויהיו מוכנים לבגוד במשמר היונה או באדון החדש של דול-אמרות' בעבור מחיר מתאים.

 

הערנות של קלבריאן מצילה את החבורה מהפתעה נבזית מאד.

כאשר מלת'יריס והדמויות מתרחקים מהשער, מחוץ לטווח תגובה מיידי של השומרים, קבוצה של יונאים שהתחבאה במערה סמוכה מתקיפה. היונאים– שאיבדו את החברים שלהם (ופחות אחד מהם את בת הזוג שלו) לטובת חבל התליה, נלחמים כמו מטורפים, ומשקיעים את רוב המאמצים שלהם כדי לעקוף את הדמויות ולנסות להכריע את מלת'יריס, אותה הם מזהים מיד בתור רעייתו של מלך הגבעות – שכעת הזדמנה להם כשהיא כמעט לא מוגנת.

הקרב קשה בהרבה מהצפוי; היונאים נלחמים בחמת זעם, עד לנשימות האחרונות שלהם; חלקם נאחזים בשכרון קרב של ממש, אחרים קולעים חיצים, והמנהיג שלהם מסוגל לאושש אותם בקריאות הקרב שלו, שהוא יכול לקרוא כל פעם שהוא פוגע בהצלחה בחרב הדו-ידנית שלו, או שאחד מאנשיו נופל.

מלת'יריס סופגת כמה פגיעות מסוכנות, אבל בסופו של דבר, החבורה מגנה עליה בהצלחה ואיסילור מפעיל מנגינות מחזקות ומרפאות שמסייעות להטות את הכף; קלבריאן מחליפה יריות עם הקשתים של היונאים, כאשר מנדי וואריסה מצליחות לבסוף, בכוחות משותפים, לקטול את המנהיג שלהם.

המילים האחרונות שלו, כאשר הוא מתמוטט, מעבירות צינה – לפחות באיסילור ובקלבריאן:

 

"יורדאריון... ינקום אותי-"

 

גם קלבריאן וגם איסילור זוכרים יפה את מנהיג יחידת העילית של היונאים שנתקלו בו באיתיליין, על שערו הבהיר והקול הרך וחסר הרחמים שלו; ואת העובדה שלאחר מכן, יורדאריון הוביל את כוח החלוץ של היונאים שפשט על הטירה של ריל-אמרות' בקאיר אנדרוס ועל מערות הקבורה מתחתיה, והיה היחיד מכוח החלות של היונאים ששרד בחיים גם את הצללים של אנגמר שארבו בתוך מנהרות הקבורה, וגם את ההשתוללות של הדרקונית מעל קאיר אנדרוס הבוערת.

החבורה מזהירה אל מלת'יריס, שמהדקת אצבעות על חרבה ומעירה בחיוך אכזרי, שאם אלוף כזה של היונה בשטח "יהיה מעניין" ו"היא תשמח לפגוש אותו, חרב מול חרב"; היא מודה לדמויות על כך שהגנו עליה כאשר נלחמה ביונאים, ושההחלטה שלה לבטוח בחבורה הסתברה כנכונה.

 

הדמויות מלוות את מלת'ריס בחזרה אל אנשיה, והחבורה נפרדת ממנה, בהבטחה כי יגיעו אל המחנה של בעלה מיד לאחר ש"יסיירו במערות ויוודאו שכל הקארגרים הסתלקו".

 

 

ההיכל של אינקנוס

הדמויות מתאחדות מחדש עם האדון נאסאלבור, טחוזרות אל דרך ההרים וחוצות אותה מחדש, בכמה ימים של מסע תחת שמי חורף מושלגים, שלא קורה בהם שום דבר משמעותי – הדרך נראית נקיה לגמרי משודדים, עריקים, אורקים וזאבים, ולמרבה המזל גם מקארגרים.

בסופו של דבר, החבורה מגיעה לאפיק הנחל במקום בו קבורים למחצה השרידים ממכונות החפירה ש"הנשגבת" הורתה להפעיל נגד ההר כמה עשורים קודם, בלא הצלחה, ממשיכות אל תוך הצללים שנקיים כעת מיצורי תופת נושאי מגפה, ועומדות מול משטח האבן החלק לגמרי והבלתי עביר של 'הדלת של אינקנוס'.

אלא, שהפעם לחבורה יש את המפתח, והוא עובד להפליא:

כמו בסיפורים הישנים, ברגע שהמפתח מוצמד למקומו, האבן כאילו קולטת אותו; קווים כחולים דקים מתפשטים על הסלע, יוצרים צורות מסולסלות שמזכירות למרבה ההפתעה דווקא עיטורים באומבארין גבוהה (נאסאלבור יכול לזהות בשביל הדמויות כמה מהם), ואז הסלע הבלתי עביר נוהם ונסוג, חושף מעבר עתיק שיורד מטה-מטה, אל תוך אפלה מעובה שרק מפעם לפעם, עולה ממנה הבלחה כחולה כהה, קלושה.

הדמויות צועדות בזהירות, כאשר איסילור עדיין רוטן על כך שהחבורה לא קיבלה את דעתו, כאשר טען ש"שום דבר טוב לא יצא מדבר כזה", ומבטיח בינו לבינו שהוא עובד במרץ על בלדה בשם "אמרתי לכם".

 

החבורה צועדת במערה מוזרה, שמתוך הקירות הטחובים שלה מבצבצים כל מיני עיטורים ישנים, כאשר מוטיבים מאומבאר או האראד חוזרים ונשנים – כולל צורה של אל מקומי או דמות אגדית, מעין אדם מוזר עם חדק של מומאק, יושב בשיכול רגליים ומנופף בידו לברכה.

נאסאלבור מפרש לדמויות שזה מעין אל מקומי שמאמינים בו בעיקר כפריים בחלקים מסויימים מהאראד בתור ישות שמביאה מזל; הוא עצמו ציני בהרבה בעניין, אבל 'אין כל רע בכמה סיפורי אגדה לא מזיקים'.

 

המסדרון נפתח בסופו של דבר להיכל שהיה פעם מפואר מאד, אבל כעת מלא באבק, עם שני מפלסים.

באמצע המפלס התחתון, בוקעת כיפה בלתי חדירה ובלי מפתח, שמדי פעם בפעם מבליח ממעמקיה השחורים אור כחול חלוש; וכפי שהדמויות מגלות, חרוטות על צידה במעגל אותיות באומבארין גבוהה (למעשה, שילוב מעניין בין ניבים ישנים וגבוהים של גונדורית והראדרית) – ההחלטה לקחת את נאסאלבור עם החבורה מוכחת כנכונה שוב, משום שהוא שולט בשפה הזו טוב בהרבה מאשר איסילור, ומסוגל לתרגם את רוב הכתובות במהירות.

 

האותיות מסביב לכיפה באמצע המפלס התחתון, מרכיבות למעשה את השם "אינקנוס".

 

מדרגות משובשות (וכפי שהדמויות חושדות בצדק – ממולכדות) עולות לאכסדרה מתפוררת שמקיפה את ההיכל מצפון-מזרח, צפון וצפון-מערב, וחולשת על הכיפה מלמעלה. בכל פינה של האכסדרה, עומד פסל מנופף בידו של אותו יצור אנושי מוזר עם חדק – סך הכל שלושה פסלים זהים, כאשר קרן אור לבן שבוקעת מחור נסתר בתקרה, מכה ומאירה את ראשו של הפסל המרכזי.

 

בסופו של דבר, הדמויות מגלות מנגנון מורכב, שנחשף כאשר הדמויות בודקות את הפסלים ומגלות שהעיניים שלהם במקור לא היו שחורות-עכורות, אלא עשויות מעדשות בצבעים שונים; ויותר מכך, לכל פסל יש ארבע עיניים (רק שתיים נראות מקדימה, האחרות פונות לקיר מאחוריו ומוסתרות עד שבודקים ממש מקרוב), וכל העיניים יושבות על מעגל אבן שאפשר לסובב, כך שהגוון של העיניים שפונות לכיוונים שונים משתנה לפי הסיבוב.

מסתבר, שזו מערכת מתוחכמת מאד שנוצרה בידי גמדים; הדרך לפתוח את הכיפה, היא לשחק עם קרן האור שנופלת על הפסל המרכזי, כך שהיא תשבר בגוונים שונים שחלקם יכו בשני הפסלים הצדדיים יותר, ודרך עיניים אחרות שלהם, יכו באותיות "א", "ס" ו"י" (אלו האותיות היחידות שהקרניים יכולות לפגוע בהן מתוך אותיות השם "אינקנוס" שחרוט על הכיפה למטה).

 

הפתרון הוא להבין, שהקרן האור הראשונה היא לבנה (כלומר, מכילה את כל הצבעים); כל עדשת עין שיש לה צבע, תבלע את אותו צבע ותחסר אותו מהלבן, כאשר היא יורה אותו הלאה (למשל: עדשה ירוקה מחסרת מהלבן את הירוק, ומשאירה אדום וכחול, שיוצרים ביחד קרן סגולה), כאשר עדשות שקופות מעבירות את האור כפי שהוא.

הכיפה נפתחת, ברגע שקרן סגולה מכה ב"ס", קרן ירוקה ב"י", וקרן אדומה ב"א", הכל בו-זמנית.

 

לרוע המזל, ההיכל מוגן בכמה וכמה הגנות נבזיות, כולל מלכודות נפילה, מלכודות של אבק רעיל, ועוד; ובנוסף לכך, המקום כולו שורץ חרפושיות מוזרות בגוונים שונים, כאשר כל גוון מרמז על יכולת מיוחדת אחרת; החרפושיות הולכות ומתרבות, ככל שהדמויות מתעכבות ועושות נסיונות בפסלים, וכל פעם תוקפות את החבורה חרפושיות רבות יותר, כולל בעלות גוונים עוצמתיים יותר.

 

הסכנה: כמעט כל פעם שחרפושית מסבה לדמויות נזק (מלבד בהתקפות כוח כחלות שפוגעות אוטומטית), חלק מהנזק נשאר בתור נקודה או שתיים שיורדות ממקסימום הנק"פ של הדמויות, ולא מתרפאות לאחר שהקרב נגמר.

כך גם נזקים אחרים של החרפושיות כמו רעל (שמסב עונשין מצטבר לגלגולים) ומעיכת שיריון (מוריד את דירוג השריון האפקטיבי) ישארו עם החבורה למשך כל ההתרחשות בהיכל.

 

חרפושיות לבנות-צהבהבות (חרפושיות עצם): אין יכולת מיוחדת, אבל כל פעם שנשיכה פוגעת, הדמות סובלת מפגיעות (10%+ נזק מהתקפות עתידיות, מצטבר על כל פגיעה), מעיכת שיריון (1- לדירוג שיריון)

 

חרפושיות אפורות (חרפושיות אבק): מסוגלות לנשיפת אבק – קונוס שגורם נזק לא גבוה מדי לכל הדמויות, ומקנה להן עונשין זמני לגלגולים.

 

חרפושיות סגולות (חרפושיות צל): כל פעם שהן פוגעות בנשיכה שלהן ב-14 טבעי ומעלה ב-1ק20, ההתקפה שלהן נחשבת כמו "Dazing blow" של גנב – מה שמאפשר להן להעלם בצללים ואז לתקוף את אחת הדמויות מאחורה בבונוס 4+ לפגיעה ולנזק כפול.

 

חרפושיות תכלת (חרפושיות רקיע): נשארות מאחורה, ומסוגלות לירוק התקפות כוח טהור דמויות 'קליע קסם' שפוגעות באורח אוטומטי, ומסבות נזק שהוא לא גבוה מאד לכל התקפה, אבל יכול להצטבר לסכומים גבוהי. בניגוד לחרפושיות האחרות, אין להן יכולת לגרום פגיעה מתמשכת בדמויות.

 

חרפושיות ירוקות (חרפושיות רעל): הנשיכה שלהן רעילה ומחלישה, והן מסוגלות גם ליריקת רעל שיכולה לפגוע ביותר מדמות אחת.

 

חרפושיות זהובות: מסוגלות לבלבל את הדמויות, ומסוגלות לרפא חרפושיות אחרות באמצע הקרב.

 

 

קולו (ואוצרותיו) של אינקנוס

כאשר שלוש קרני האור הנכונות פוגעות סוף-סוף במקומות המתאימים בכיפה, היא כולה מתנוצצת באור לבן מסמא, שמפחיד את החרפושיות וגורם להן להמלט בחזרה אל החורים שלהם, ולא להטריד יותר את הדמויות. בכיפה מופיע סדק ישר, שאפשר למשוך בו – ולחשוף שמתחתיה יש גומחה מאורכת שדומה לארון מתים; מהגבר שנקבר כאן לא נשאר הרבה; עצמותיו התפוררו לאבק זוהר חלושות, ורק מעט מאד מהן נותר, ביחד עם קרעים חסרי צורה – ואוצר; החלל מסביבו מלא בכמות מטבעות כזו, שהחבורה לא ראתה מעודה, כמו גם שלל אבנים טובות וחפצי ערך נוספים.

 

הערת השה"ם: הסך הכללי של המטבעות וחפצי הערך הוא בערך 12,700 כתרי זהב.

 

כמו כן, בהסכמה מראש עם השחקניות, יצרתי לפרטים רק את החפצים שנועדו באמת כגמול לחבורה. באופן סיפורי, יש חפצים אחרים שהדמויות בלא שחקן נטלו, אבל לא נכנסנו לעומק של הנתונים שלהם.

נאסאלבור לקח לעצמו מחרוזת יפה עם אבני-ים שעוצבו בצורה מרומזת של ספינות, ולקח עבור באש קנקן קטן מרוקע בכסף "שיהיה לאיש הזקן כדי לחלוט את התה שלו, אחרת כל חיי אצטרך לחפש את הבשר שלי אצל החתולים".

ואריסה לקחה לעצמה אבזם יפיפה של כסף מרוקע בדמות נשר פורש כנפיים.

 

החפצים שהדמויות התעניינו בהן, היו:

 

נשק ממורט, ספק חרב קצרה וספק פגיון ארוך, עם העץ של גונדור מרוקע על הניצב והכוכבים מרוקעים חלושות במרכז הלהב, שנוצץ בכחלחל שמזכיר את חרפושיות הרקיע.

 

טכנית: חרב קצרה 1+ עם 2-5 נזק כוח נוסף, טווח נזק משופר (כלומר, גנבת מיומנת כמו מנדי, שמשתמשת ב-1ק10 עבור החרבות הקצרות שלה, תשתמש כאן ב-1ק12), הדיפת בונוס, ותושבת ריקה אחת שאפשר להכניס לתוכה אבן חן מלוטשת.

 

גולה גדולה מוזרה, שמבליחה בכחול, ונראה שהיא היתה מה שיצר את האור העמום שהבליח מתוך הכיפה; יש עליה שרטוט מוזר שנראה בהתחלה כמו "G" המפורסם מהספר האדום, אבל מסתבר שזו דווקא אות בשפה דרומית, שמקבילה ל-“P”.
על-פניו, החפץ יכול להחשב כ-
Trinket פשוט שנותן עמידות להתקפות שמבוססות על צל או מוות, ומחזק ב-2+ כוחות ריפוי; אבל יש בו משהו מוזר מעבר לזה – מעין 'צלקת' בצידו התחתי, שמסתברת כשרידים של עץ רקוב עתיק – כאילו אי-שם בעבר הרחוק, הגולה הזו היתה מחוברת למטה עשוי עץ.

 

החפץ השלישי, הבולט והיפיפה מכולם, הוא נזר מדהים מרוקע במסג בין מתכת שחורה לכסף משובח; לאורך הנזר חרוטים שבעת הכוכבים של גונדור, אבל במרכזו במקום העץ, יש צורה של שחף לבן פורש כנפיים שמחזיק בכוכב המרכזי, ומסביבו שתי חרבות מצולבות.

הדמויות מרגישות שהחפץ הזה הוא רב עוצמה כפי שהוא יפיפיה, וכאשר קלבריאן עוטה אותו על ראשה, היא נראית לרגע כמעט מלכותית. בעזרת הצלבה של הידע של איסילור ושל נאסאלבור, הדמויות מזהות את החפץ הזה, שכנראה נוצק אי-שם סמוך לאמצע העידן השלישי, בזמן מלחמת האזרחים של גונדור.

ככל הנראה, מדובר בכתר או הנזר של קאסטאמיר המורד, שרצה להעביר את עיר הבירה מאוסגיליאתלפרלגיר, או לחלופין, זה הנזר המלכותי של אחד מנכבדיו, הפושט מטיל האימה אנגאמייתה, שמשל באומבאר ופשט ממנה על גונדור.

 

טכנית, לנזר יש את כל ההשפעות הבאות:

2+ לדירוג שיריון

2+ לגלגולים שמבוססים על התכונה הדומיננטית של הדמות (למשל: כריזמה אצל איסילור, זריזות אצל קלבריאן או מנדי)

20+ לנק"פ ו-5+ לכוח החיים

חצי הנזק מהתקפות מחץ (כולל נפילה) וחנק (כולל טביעה)

עמידות לאש ולרעל

הדיפה פסיבית מחוזקת (הדיפת הילה).

 

 

הספר של אינקנוס

ביחד עם החפצים, הדמויות מוצאות בין המטבעות גם ספר כרוך בכריכת עור מהוהה שעיטור כחול בהיר נחרט עליה. הספר כתוב בכתב-יד מסולסל ורהוט באומבארין גבוהה; עבור איסילור, היה לוקח שבועות ארוכים לפענח את הכל (לא כולל חלקים רבים שהם פגועים או מחוקים למחצה) – אולם למזלה של החבורה, האדון נאסאלבור שולט היטב באומבאין גבוהה, והוא מסוגל לרפרף בספר ולהקריא לדמויות מתוכו – לפחות פסקאות או חלקים שנראים במבט ראשון חשובים:

 

"אני, אורנוז'אר, בנו של סאלמית'ה, בנו של ג'אראמידו, שדמו של אנגאמיית'ה הגדול זורם בעורקיו; אני נטלתי לעצמי את השם אינקנוס, וכאן אני כותב לכם, ילדי שטרם נולדו, כדי שתקראו ותחכימו, על מסעותי והרפתקאותי בארץ של אויבינו העתיקים והחיוורים, צאצאיה של גונדור.

אני, שנטלתי את השם העתיק והוספתי אותו לשמותי, נטלתי את חלקי בירושת אבי ואימי, את ספרי ואת הנזר של אבי-אבות-אבותי, ובדמות מלומד עוטה גלימות, נסעתי צפונה. קראו והחכימו!"

 

"לאויב החיוור מסורה משלו, ספריות עם חוכמה ונשים יפות, ואני אוהב את כולם"

 

הוא מתאר איך עבר את פרלגיר המעטירה ועל דברים שלמד בספריה שלה, ואיך המשיך צפונה ומערבה דרך לבנין, ועל הרומן שניהל בחצר הברבורים בדול-אמרות', שנקטע בחדות כאשר כמעט נחשף, והוא נמלט צפונה דרך עמק עם מפלים, וראה את ההרים הלבנים נישאים מעליו.

 

"העמק הזה מוצא חן בעיני, והטירה השחורה עתיקה ומלאה בסודות. הנשים יפות ומלאות חיים, והאנשים הפשוטים כאן חושבים אותי ואת תרגילי המחשבה הקטנים שלי, בתור קוסם. אני מחבב את הדמות הזו, אני חושב שאחזיק בה, יסלחו לי האבות הקדומים-"

 

נאסלאבור מגחך בהנאה, כאשר הוא מקריא בקצרה תיאורים של מעשי כיבושין של הזר השזוף ויפה התואר, ואיך הוא השכיב שורה של נשים גונדוריות.

"אה, אין ספק שדמו זורם גם בדמי, אם ככה"

 

"במובן מסוים, אני נוטל את מה ששייך גם לי. המסורת שלנו אמרה תמיד, שלפני דורות רבים היו לנו תביעות על הארצות הקרות האלו; והכיבוש הזה מסב לי הנאה רבה. יותר מהנדרש, עד כדי כך שאני מתחיל לחשוש שהוא מסב את דעתי יתר על המידה מהספרים שלי"

 

הפסקאות הבאות גורמות לדמויות השחקן לגלגל עיניים:

אינקנוס מתאר במילים עסיסיות את הטרחה הרבה שירדה עליו, נוכח מעריצה טרדנית שלא הניחה לו. אנגריס הוא שמה, אחת העלמות מהטירה השחורה שמטילה צל קר גם בחצות היום, ושם הוא כבר אינו רצוי.

יותר מכל האחרות שהיו לו, אנגריס התעניינה בספרים שלו; היא רצתה, או כמעט פקדה עליו ללמד אותה לכתוב ולקרוא אומבארין גבוהה. אבל נראה שבשלב מסוים, התובענות שלה נמאסה עליו.

 

"היא אינה רוחשת לי אהבה כמו שהיא אומרת. בספרים שלי היא מאוהבת. ככל שהעונות רודפות זו את זו, כך היא בטוחה שמדובר בספרי כשפים אמיתיים. אם תמשיך לחקור בזה, תמיט על אסון ואצטרך לעזוב את ההיכל הנחמד שאני וידידי הטוב, המהנדס תוראק, התקנו בלב ההר, ואפילו עיטרנו את הדלת בסמלים בנוסח ישן, כדי להרבות רושם"

היא בכתה, ונשבעה שהיא מוכנה להימלט מהטירה השחורה בלא להביט לאחור, אם אקח אותה גם לרעיה וגם לתלמידה... אבל היא מתכוונת בעיקר לדבר השני, ומשהו במבט שלה נוסך בי אימה. אני חייב להפטר ממנה, כי עוד רגע היא תבין את התעלול הקטן שבאמצעו בניתי את שמי כאן. האם אצטרך לחזור לבית הישן, אחרי שנים רבות כל-כך, רק בגלל העלמה התובענית הזו? לא, עלי לומר לה, שאיני רוצה לראותה עוד, ולנעול את ההר בפניה, לתמיד!"

 

נאסאלבור ממשיך לעלעל, נאלץ לפסוח על עמודים לא מעטים, אבל מעיר בהשתאות שמהכתוב עולה שמאחז העיניים הכשרוני הצליח להפנט טרולים ממעמקי ההרים, והם חצבו בשבילו ובשביל הידיד שלו תוראק את ההיכל במעמקים (הגמד המהנדס הראשון שזכה לצוות על טרולים ענקיים, שהיו בטוחים שמאחז העיניים חזק כמו העין הגדולה...) תוראק, עיטר את הכל בסמלים, והתקין את העדשות בולעות האור, כדי לשחק בקרני האור שחודרות לכאן מגבוה.

 

"הדלתות הותקנו, ואני יגע ועייף עד ליבת נשמתי. אני צריך לנוח, לנוח ימים ארוכים, ואז אוכל לחזור וללמוד מהספרים שלי בהיכל שלי, בלא הפרעה. אני מודה שאני מחבב נסיעות ואפילו נשים יפות פחות מבעבר... ואיני מרבה בהם עוד. בקרוב יוולד דור, שיחשוב שאני אגדה מאגדות ההרים החיוורים שלהם, ואולי כך אני רוצה שיהיה!"

 

החיוך של נאסאלבור גווע ככל שהוא ממשיך. החורפים הבאים שפקדו את אינקנוס הפכו קשים ומרים, כמו שקורה תמיד בחורף חייו של אדם.

 

"חורף שביעי, ותוראק לא חזר. העצמות הזקנות האלו כואבות וחורקות, אבל אני חייב להמשיך לעיין, להמשיך ללמוד. משהו קורה. אני חש זאת באוויר; אני חש זאת במים; אני חש זאת באורה של הגולה העתיקה שאיתה אני מאיר את הספרים שלי. אחיזות העיניים שלי... מפיקות תוצאות מוזרות. כאילו האור שבוקע מהן; ממילים עתיקות שלפתע יש להן הד מוזר, הולך וגובר ככל שהגוף הזה נחלש-"

 

הכתב נעשה כאן מסודר פחות, כאילו נכתב ביותר מאמץ.

 

"כאבים מייסרים את גופי, ואני בודד כל-כך, אבל לא אצא מכאן. הייתי רוצה שהאנשים בעמק הזה, עם הפנים החיוורות שלהם, יזכרו אגדה, מכשף גדול, לא איש זקן ורועד. המילים... ההדים... הם מתחזקים. אתמול, כמעט צעקתי מכאב והפתעה, כאשר אש התעתועים שלי יצרה להבה שכמעט שרפה לי את היד. הכוח של זה... חייב להמשיך, הו אלים, חייב ללמוד, חייב להבין את הכוחות המתחזקים האלו- אבל גופי בוגד בי-"

 

העמוד האחרון כתוב עד החצי, בכתב לא מסודר; ניכר שכל מילה ומילה עלתה בכאב.

 

"ארורים האלים! ארורות תקוות הכזב! זמני תם... והכוחות ההם... עודם בחיתוליהם. אני חש בהם, אני יודע שהם ימשיכו להתחזק אחרי שאלך. אילו היו לי עוד חמישים, לא, עשר שנים! הייתי לומד להפוך את התהליך, אבל הכאב... הערפל סוגר עלי. הייתי צריך לשרוף... את הספרים, את הגולה, את הכל- אם רק יכולתי... לראות שוב את עצי הדקל של הילדות, מעל הנמל של אומבאר. כל-כך יפים הם היו, ברוח שבאה ממערב-"

 

לאחר מכן יש פסקה אחרונה בכתב אחר; האותיות הם בקאהזדול; ואריסה, שכנראה לא בזבזה את זמנה עם מפתחות הקריאה הגמדיים שהשיגה במשיכה, מתרגמת את האמור לדמויות - בעיקר נוכח העובדה כי למרות האותיות של הגמדים, תוראק כתב בשפה המדוברת:

תוראק כתב שהוא איחר לשוב; ידידו המסכן גסס, וכבר לא זיהה אותו. הגמד כמעט מרט את זקנו מרוב יגון; כאשר הישיש עצם את עיניו בפעם האחרונה, תוראק השכיב אותו לישון במרכז ההיכל שלו, וסגר אחריו את האורות ואת הדלתות, והחביא את המפתח, שאף אחד מטירת ארך, או ממקומות אחרים, לא יבוא להפריע את שנתו של הידיד שלו, הדרומי המסכן!

 

 

הקרב על המדרגות

נאסאלבור תוהה בצער, האם היה ראוי לקחת את אפרו של אינקנוס כדי לקבור אותו בחוף הדקלים ליד אומבאר, לפי הרצון שהובע בסוף הספר - אבל צחוק גס של אורקים משסע אותו.

השאמאן האורק שכרת את הברית המפוקפקת עם העריקים מופיע על המדרגות שיוצאות מההיכל, מוקף באורקים אחרים; הוא לועג לחבורה - כמה קל היה לגששים שלו לעקוב אחריה; ובעיקר לנאסאלבור, ש"הפר את ההסכם איתו", ומתפאר שהוא והאורקים שלו יקחו את האוצר, וישאירו את העצמות של הדמויות להלבין באפלה של ההיכל.

 

נפתח קרב קשה וארוך; האורקים מעמידים קשתים על המדרגות, שיורים בלי הפסק לעבר החבורה, ממרחק ובכוונון לא מדויק רוב הזמן, אבל מסוכן מספיק כדי להטריד את הדמויות, בעיקר איסילור וקלבריאן, שוב ושוב בחיצים ומדי לפעם לפגוע פגיעה כואבת באחת הדמויות.

בשלב הראשון, השאמאן לא נכנס לקרב, אלא עומד עם בני הלוויה שלו על המדרגות וצועק הוראות; הגל הראשון של התוקפים מורכב מאורקים משתוללים עם שני להבים, שאמנם לא מסוגלים לתמרונים מתוחכמים, אבל תוקפים מהר וחזק, כמה פעמים בסיבוב, ושני ווארגים שמלווים אותם - אחד מהם נפצע פצעים קטלניים מהחיצים של קלבריאן עוד לפני שהקרב פנים אל פנים מתחיל, ונאסאלבור מסיים בקלות את העבודה מיד בתחילת הקרב.

מנדי מסתתרת בצללים ועוקפת את הקרב ההתחלתי כדי להתגנב אל השאמאן מאחור; אבל מבחינה אגב כך בוארג שלישי בעל יכולת הליכת-צל שמנסה להתגנב אל איסילור; מנדי יורדת עליו מאחורה, פוגעת בו פגיעה קשה, וסופגת נשיכה כואבת בחזרה; למרות זאת, בסיועה של קלבריאן היא מצליחה להרוג את היצור, ולהצטרף לקרב שמתגעש על המדרגות.

ואריסה ונאסאלבור נלחמים בחרבות שלהם בלא פחות משישה אורקים משתוללים ווארג, כאשר הקשתים האורקים ממשיכים לירות מלמעלה; הדמויות סופגות פגיעות כואבות משצף ההתקפות הברוטאליות של האורקים, אבל איסילור מצליח - בסדרה של הצלחות ('תוצאה קריטית' בגלגולי הריפוי שלו), להחזיק את החבורה.

 

מפעם לפעם, כאשר איסילור מגלגל תוצאה קריטית, נדמה לו שהגולה נוצצת והוא שומע לחישות מוזרות, אחת מהן הוגה את האות "p", אולם את היתר איסילור לא מצליח לפענח, לפחות לעת-עתה.

 

כאשר התוקפים הראשונים סופגים אבדות, השאמאן מצטרף לקרב עם חזיז רעל-אורקים מקולל שפוגע באיסילור פגיעה קשה, קופץ ממנו אל מנדי, חוזר אל איסילור וממנו אל נאסלאבור; השילוב בין הלחש לקשתים האורקים, שרבים מהם יורים באיסילור, מעמיד את הפייטן בסכנה קשה של נפילה, הגם שהוא מנסה להשקיע את שארית העוצמה של השיר המרפא בעצמו כדי להשאר עומד על הרגליים.

ביחד עם השאמאן, נכנס לקרב אורוק מגודל עם חרב דו ידנית, שמלבד ההתקפות הפיזיות שלו, יש לו יכולת לקריאות קרב - בין אם לאחר שהוא פוגע, או כאשר אחד מהאורקים האחרים נופל; הקריאה הראשונה, מרפאת כ-25 נקודות נזק מכל האורקים האחרים, כולל פגיעת חץ שהשאמאן ספג מקלבריאן; הקריאה השניה, מסבה נזק הלם לכל החבורה, וגורמת עונשין כבד לסיבוב אחד לכל מי שנכשל בגלגול הצלה נגד כוח רצון; הקריאה השלישית - אותה הוא משחרר ממש לפני סוף הקרב, 'מסמנת' את איסילור לקשתים של האויב, באורח שמקנה להם בונוס לפגיעה ולנזק נגדו.

הקרב ממשיך להשתולל; אורקים רגלים חדשים רצים קדימה להחליף כמה מאלו שנפלו, כאשר ואריסה ונאסאלבור מצליחים, בעזרתה של מנדי (שמגלה שהחרב המכושפת החדשה שלה היא להב קטלני וטוב בהרבה מהנשק הקודם שלה), להרוג את כל התוקפים פנים-אל-פנים מהגל הראשון; מנדי מנצלת פגיעה מוצלחת של "מכה מערפלת" של גנב, כדי להעלם בחזרה אל הצללים ולהתגנב אל השאמאן, שכעת קרוב יותר ויש סביבו פחות בני לוויה.

 

הבטחון של השאמאן מתערער, כאשר הוא רואה את האבדות בקרב האורקים שלו, והוא צועק לדמויות שאם יתנו לו את הגולה, הוא והבחורים שלו "יעזבו ויתנו לכם לחיות".

החבורה מתייחסת להצעה בביטול, הן בפני עצמה והן מתוך חוסר אמון מוחלט בהבטחות של אורקים. ואריסה מעירה באכזריות "גם אם תתן לי את שתי הגולות שלך, אורק מטונף, אני לא אתן לך לחיות".

 

כאשר מנדי מתקרבת למטרתה, נותרו מול ואריסה ונאסאלבור רק האורוק השואג ושני אורקים רגלים, אולם שניים נוספים מתקרבים בריצה, והשאמאן - לאחר כמה סיבובים בהם נאלץ להסתפק בקללת כאב שאינה קטלנית מאד, ולא הצליחה לעשות יותר מאשר מעט נזק לאיסילור, עומד לחזור להטיל את ההתקפה הקטלנית של חזיז הרעל הקופץ (שסיבובי ההשהיה שלה נגמרו).

קלבריאן מעכבת את ההתקפה של השאמאן בעזרת חץ משבש ריכוז, בדיוק כאשר מנדי יורדת על השאמאן מאחור בדקירה קטלנית (פגיעה קריטית) עם החרב החדשה שלה; השאמאן סופג כמות עצומה של נזק, ונפגע פעם נוספת כאשר הוא מסתובב על מנדי, שעוברת כעת לסדרה של התקפות משספות מהירות (Slice and dice) עם שני הלהבים שלה, הוא סופג ממנה עוד פגיעה.

השאמאן, פצוע ומתנודד, משנה את התוכניות שלו, ובמקום חזיז הרעל הקופץ,מטיל על מנדי קללה שמעוורת אותה לכמה שניות וממלאת את המדרגות בערפל שחור, מעובה ומצחין - די הצורך בכדי שהוא יוכל להעלם מהקרב, לא לפני שהוא מקלל את החבורה ("טארקים מסריחים") ונשבע שהוא עוד "יחזור לקחת את מה ששלו".

בלא השאמאן, הדמויות מצליחות להכריע את האורוק ואת האורקים שנלחמים לצידו; יתרת האורקים, כולל הקשתים, נאחזים באימה ונמלטים בצרחות במעלה המדרגות.

 

הקרב נגמר; החבורה נפגעה והותשה, אבל שרדה; ויכולה לצאת מההיכל של אינקנוס כאשר הדמויות כולן עמוסות בשלל.



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.