קמפיין
דמדומי המערב
ספר
רביעי: כלולותיו של הברבור
פרק XV: חורף אצל סבא
-
חלק שני -
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
הבקתה
של יורדרת'
לאחר
מנוחה קצרה, החבורה מקיפה את האחוזה החרבה למחצה כדי לנסות למצוא דרך אפשרית לחדור
לתוכה; אור דמדומים כבר מתחיל לצבוע באדום את הרכס המושלג שנישא מעל האחוזה בצפון,
כאשר החבורה מגיע לאגף של המבנה, במקום בו היה פעם גן; כיום, נשארו מהגן רק שרידי
עצים נבולים - אם כי מתגלה בהמשך כי בכמה מקומות ליד הקיר ניטעו שיחים חדשים
ועלובים.
החבורה
מגלה בית גן חד-קומתי בקצה המרוחק של הגן, שנראה באורח מוזר מתוחזק, כולל עשן דליל
שעולה מהארובה וקש חדש בגג. לאחר דין ודברים בין הדמויות, מנדי מתגנבת לעבר הבית,
ורואה בתוכו אישה זקנה עם שמלה אפורה שהיתה פעם נאה, וכעת מלאה בטלאים, בוחשת
בסירים כשהיא ממלמלת לעצמה, ולעיתים נדמה כאילו היא מדברת עם מישהי אחרת:
"חם
וטעים, חם וטעים כמו שאהבת, כמו שתמיד אהבת. צריך להוסיף עוד עץ לאח, שלקטן יהיה
חם".
מנדי
חוזרת ומתייעצת עם החבורה; הדמויות מחליטות לשלוח את איסילור לדבר עם הזקנה, בכסות
(לפחות להתחלה) של מגויס חדש לכנופיית השודדים שיושבת בבית הגדול.
הזקנה
קוהרנטית רק למחצה, כשהיא מתייחסת אל איסילור (ובהמשך אל יתר החבורה)
כ"אורחים" ומציעה להם להשאר לארוחת ערב; אבל נראה שהיא 'מריחה' עליהם
מיד שהם באו מהעמקים למטה - וככל הנראה עברו בטירת ארך; כבר בשלב מוקדם של השיחה,
היא שואלת האם 'הנשגבת' עודה חיה, ומקטעי הדברים שלה, עולה שהיא מכירה אותה ולא
מחבבת אותה.
מהחלקים
היותר קוהרנטיים של דברי הזקנה, עולה ששמה הוא יורדרת' - ולפני שנים ארוכות היא
שירתה בטירה ו"עשתה כל מיני דברים שם", כולל רקיחת עשבים. החבורה מבינה
בסופו של דבר, שמדובר באותה מיילדת שאנאריון הזכיר.
מקטעי
הדברים עולה, שיורדרת' שירתה את רעייתו המנוחה של אנאריון והיתה קשורה אליה מאד
(היא מתייחסת אליה עד היום כ"גיברת שלי"); אבל הרוזנת הזקנה,
"הנשגבת" סילקה אותה מהטירה באורח נחרץ וצונן לאחר ש"גיברת
שלה" מתה; יורדרת' חוזרת על מה שהדמויות כבר שמעו - שרעייתו של אנאריון לא
רצתה לחיות אחרי מות התינוק שלה, שמת בנסיבות מוזרות (יש רמזים אפלים למעורבות או
אשמה של 'הנשגבת' בפרשה), פחות משנה לאחר שנולד.
הזקנה
מסרבת בנחרצות, אגב שהיא בוחשת בסירים, לכל רעיון לחזור לטירה; השנים לא הטיבו
עימה, והידיים הזקנות שלה כבר לא מה שהיו פעם.
הדמויות
מנסות לחקור את הזקנה לגבי האחוזה ומי שיושב בה, שמכונה על-ידה "האדונים
החדשים"; מסתבר, שאדונה המקורי של האחוזה ההררית, היה אחיה של 'הגברת שלה'
(כלומר, אחי רעיתו של אנאריון). הם היו שושלת שמצד אחד זרם בעורקיהם דם של שושלת
הלורד של לאמאדון, ואילו מהצד השני, של משפחה שגרה על סף ההרים הלבנים הרבה זמן.
יורדרת'
נזכרת, איך פעם 'האדון הזקן' היה עם זקן שחור כמו פחם, ארוך כמעט כמו של גמד, צחוק
רועם וידיים חזקות - הוא אהב להתחרות עם היערן שלו בביקוע עצים; הוא ואחותו
("גיברת שלי") היו מטיילים פעם לאורך הפלג ודגים דגים בקיץ, ויורדרת'
היתה מבשלת אותם ("היא אהבה דגים, גיברת שלי"); אבל בשנים הארוכות אחרי
מות אחותו, הוא דעך וחלה, המשרתים עזבו אותו בזה אחר זה, והוא נשאר כמעט לבד - ואז
באו האדונים החדשים.
יורדרת'
לא מנדבת הרבה פרטים על 'האדונים החדשים' (שהדמויות יודעות שמדובר בברית לא קדושה
בין עריקים ושודדים לבין אורקים), אבל נראה שמשום-מה, הם עוזבים אותה בשקט; לכל
היותר, היא מתלוננת שכמה מהאנשים של 'האדונים החדשים' הם בריונים עקומים ומגעילים
(אורקים?), ושאחרי שהשמש שוקעת, הזאבים מסתובבים בכל מקום ותמיד חופרים לה את
השיחים מהגינה. לעומת זאת, יש לה הרבה תלונות על "המשרת שלהם" - דרומי
ארור שנכנס לה לבקתה, ניסה להתעסק לה עם התבלינים או לתבל לה את הסירים,
ו"בטח מקלל אותי כל הזמן בשפה הנוראית שלו, מתחת לשפם!") היא טוענת שהיא
לא יודעת מה קרה לאדון הזקן; אולי האדונים החדשים שומרים אותו עדיין בפנים.
הדמויות
לא גילו את זה בזמן, אבל יורדרת' הזקנה עויינת ומסוכנת הרבה יותר מכפי שהיא נראית,
ובעוד היא מפטפטת עם הדמויות, היא מרעילה להם את ארוחת הערב, ומסמנת עם האדים של
הקומקום סימן לזקיפים של האורקים, לבוא ולהתפרץ פנימה ברגע המתאים.
כפי
שמתגלה לחבורה במאוחר, יורדרת' מטורפת לגמרי; היא שומעת את הקול של "גיברת
שלה" בוכה מתוך הצללים, ומקבלת מהקול הזה פקודות. היא רואה ברוזנת של ארך
רוצחת, ובדמויות משרתים של הנשגבת שבאו לרחרח, ולכן - מטרות ראויות לנקמה שתגרום
ל"גיברת שלה" להפסיק לבכות בצללים.
הגם
שהדמויות לא מנחשות את האמת עד שהאורקים מתפרצים פנימה, קלבריאן - מתוך חשדנות -
לא נוגעת באוכל ודוחפת את המנה שלה למנדי, שזוללת מנה כפולה בתאבון רב; ודווקא לה
משחק המזל - והיא כמעט לא מושפעת מהרעל.
ואריסה
ואיסילור, לעומת זאת, הגם שאכלו פחות, מורעלים ונמצאים לאורך כל ההרפקאה בעונשין
1- לכל הגלגולים ובמצב בו נקודות הפגיעה המקסימליות שלהם ירדו ב-11.
לאחר
כמה דקות, אורקים שואגים בגסות מתפרצים פנימה.
"גאר!!!
אז הבשר-אדם הזקן צדק הפעם. תכנסו בהם, בחורים! קחו אחד בחיים בשביל הבוס".
מקטעי
הדברים עולה, שהגם שהאורקים היו שמחים מאד לשבור לזקנה את הרגליים רק כדי לשמוע
איזה צליל העצמות שלה עושות כשהן נשברות, יש להם פקודות להניח אותה שלמה לנפשה.
מתפתח
קרב, כאשר בין אם בגלל שהחבורה הופתעה, השפעת הרעל על חלק מהדמויות, וגם חוסר מזל,
האורקים מצליחים לאתגר את הדמויות ולפגוע בהן לא מעט. ואריסה עצמה סופגת מהלומה
כואבת, כמעט מיד לאחר שהטיחה ביהירות אופיינית ש"עוד לא נולד האורק המטונף
שיצליח לנצח אותי".
הזקנה
רוקדת בטירוף וצווחת מסביב דברים על "גיברת שלה" ו"נקמה, נקמה
בנשגבת הרוצחת ובכלבים שלה", ובשלב מסוים מנסה להפריע לריכוז של איסילור
ולשירי המלחמה שלו בחבטת מטאטא מאחור; באמצע הקרב, אורק צייד מתפרץ מדלת צדדית
ויורה חיצים קטלניים שעושים נזק כבד, כשביחד איתו וארג נוהם וסמור שיער שמנסה לזנק
על קלבריאן ואיסילור מהאגף (כאשר מנדי וואריסה לוחמות עדיין באורקים האחרים ובקצין
שלהם).
החבורה
שורדת את הקרב - בפגיעות קשות ועם תרומה נכבדה להתשה המצטברת של כל הדמויות;
החבורה חוקרת את הזקנה - הפעם לא בחביבות; מנדי מצמידה פגיון לגרון שלה, ודורשת
ממנה לדבר; ואריסה מעירה בקול הנבזי ביותר שלה, שמבחינתה יש דבר אחד לעשות עם
בני-אדם שעבדו עם אורקים.
הזקנה
מיבבת ובוכה, חלק מדבריה לא קוהרנטיים, אבל הדמויות מצליחות להבין שהיא מקבלת
פקודות מ"גיברת שלה"; או אולי מצל שהיא חושבת שהוא הגברת המנוחה שלה;
האורקים היו מבחינה רק כלי בהשגת הנקמה ש"גיברת שלה" רוצה.
"אורקים
טפשים, טפשים. אפילו להרוג לא יודעים. אכזבו אותנו, אכזבו אותנו, גיברת שלי!"
בין
לבין, הזקנה מספרת במקוטע על כך שהנשגבת רצתה בדיוק את מה שהאורקים והחברים שלהם
רוצים עכשיו - את הקסם, את הקסם שחבוי עמוק בתוך ההר, מעבר לדלת של אינקנוס. היא
שלחה לכאן אנשים, הרבה אנשים, ומכונות שחפרו לעומק - ושחררו מגפה שהרגה הרבה
אנשים. כמו כן היא אומרת משהו על זה ש"הנהר בכה" או "הדמעות של הנהר,
שהפכו לדמעות של כולם" - רק העיניים של אישה רעה אחת נשארו יבשות.
האדונים
החדשים, בניגוד לנשגבת, דווקא מצאו את 'הדלת של אינקנוס' אבל לא הצליחו לפתוח
אותה; לכן הם שומרים על האדון הזקן במרתף, כי הם ניחשו שהוא יודע משהו על הסוד;
אחרי הכל, הוא ממשפחה שחיה כאן במשך דורות; עוד מהימים בהם סבתא שלה עצמה היתה
ילדה, והדלת של אינקנוס עוד היתה פתוחה.
לאחר
עוד לחץ של הדמויות, הזקנה מוכנה לעסקה: היא תספר לחבורה איך אפשר להכנס לאחוזה
בדרך סודית, אם הם יבטיחו "לעזוב אותה ואת גיברת לבד"; היא מספרת לחבורה
על מעבר שנחפר מתחת לפלג ההררי, ונפתח אל תוך צלע הגבעה מהצד השני של המים; ושאם
הם רוצים מידע על האוצר, הם צריכים לפתוח את הדלתות אחרי הצומת ולשחרר את האדון
הזקן; הוא יודע, הוא ידע תמיד, אבל לא רצה לגלות כלום לנשגבת הרעה, ש"הרגה את
האחות שלו".
חדירה
אל תוך האחוזה
הדמויות
מתגנבות דרך הפלג; איסילור מפעיל את שיר ההסוואה שלו, כדי להגן על החבורה מגילוי
על-ידי פטרול גדול של אורקים וזאבים שבוקע מאחוזה - כנראה הוזעק בגלל הרעש שעלה
מבית הגן בעת הקרב.
החבורה
מתגנבת לתוך מפרץ סלעי מעבר לנהר, תוך שקלבריאן מצליחה לאתר זקיפים שהוארגים הציבו
על ראשי המצוקים; החבורה חומקת מהם, ומנדי מצליחה - למרבה הפליאה של הדמויות
האחרות - להדחק מבעד לסורגים כבדים בהם חסום הפתח האפל שמוסווה בצלע הגבעה,
ולהפעיל את מנגנון הפתיחה מבפנים.
הדמויות
מגיפות את הדלת אחריהן כדי למנוע מהוארגים להכנס בעקבות החבורה, ומגששות את דרכן
לאורך מנהרה מדופנת דולפת, שבחלל שלה עומד ריח רע מאד (חלקו מפטריות מגעילות שהחלו
לצמוח בסדקי האבן, ומדיפות ריח של בשר רקוב ומוות - שמזכיר לחבורה משהו, אבל
הדמויות לא מצליחות להזכר בדיוק מה).
קולות
מוזרים עולים מהאפלה, חלקם מפחידים למדי עד כמה שהם עמומים; אבל קולות אחרים
שמתחזקים ככל שהחבורה ממשיכה הלאה, מתגלים כשיחה שקטה בין שני חברים בכנופיית
העריקים - גבר ואשה, שמוצבים לשמור על הכניסה האחורית של המטבח. הם מדברים בלהג
הררי מקומי של מערב גונדור, שהדמויות מבינות פחות או יותר.
"איפה
הדרומי המסריח?"
"הלך
לקטוף תבלינים מהגינה, ככה אמר. לא שאני סומך על הסרחן הזה, מאומבאר, האראד או
איפה שלא השריצו אותו ואת האדון הנפוח שלו".
לאחר
רגע, הם מזכירים שאחד האורקים אמר שיש אויבים שהגיעו לא רחוק מכאן, בשבילים של
ההר; גם הם מנחשים שמדובר בסיירים או שכירי חרב של "הנשגבת".
העריקה
מתחילה להתלונן שהיא מפחדת ("אמא... לא בא לי שיתלו אותי"), ושרע לה
כאן, היא שונאת איך שהאורקים מסתכלים עליה, יש קולות מפחידים בלילה, וזה לא רק
הזקן בוכה או מילל בחדר שלו.
העריק
טוען שהשאמאן של האורקים בולם את הדברים האלו בכוחות שלו; ושגם הבוס לא רוצה
שהאנשים של הנשגבת יתלו אותו ואת כולם, ובגלל זה נכנס לברית עם
"העקומים" (האורקים).
החבורה
מנסה הטעיה באמצעות השמעת קולות מוזרים, שלא עובדת באורח שהחבורה קיוותה, אלא מביא
את השניים לנסות להזעיק עזרה. מנדי מחסלת את הזקיף בדקירות קטלניות בגב לאחר
שהתגנבה בהצלחה בצללים; העריקה מוכרעת, נופלת על ברכיה כשהיא בוכה ורועדת,
והדמויות חוקרות אותה בלחש כשהן מצמידות סכין לגרון שלה ומבהירות לה כי תמות אם רק
תנסה לצעוק. החבורה מצליחה להוציא מידע על המבנה של המפלס התחתון ומאיזה כיוון
מגיעים לצומת התחתית.
מיד
לאחר שהדמויות כופתות את העריקה וחוסמות לה את הפה, מתפרץ מדלת צדדית אורק, מיומן
ומסוכן בהרבה מהקודמים - כנראה אחד משומרי העילית של השאמאן. החבורה מצליחה להתגבר
עליו במהירות יחסית, למרות העוצמה שלו.
הדמויות
בוחנות במהירות את המטבח, ומגלות שאחד הצדדים שלו נפתח לגינה פנימית שרובה מוזנחת
ונבולה, אבל בחלק ממנה נשתלו שיחים חדשים והוצבו כלובים עם תרנגולות.
המשרת
הדרומי נמצא שם, וכנראה היה שקוע במחשבות או מסיבה אחרת לא שמע מה שקרה במטבח.
למעשה, הוא עסוק ב"השקיה" של שיחי התבלין כאשר מכנסיו מופשלות.
הדמויות
מתווכחות מה לעשות; מנדי, שיש לה מעט היכרות עם אנשים מהמזרח והדרום והמנהגים
שלהם, רוצה לנסות להידבר עם המשרת, להציע לו שוחד ולהוציא ממנו מידע.
אולם,
קלבריאן מתנגדת בעקשנות בלתי מתפשרת; היא לא מוכנה לדבר עם האראדרים, היא בטוחה
שאי אפשר לסמוך על שום דבר שהמשרת יאמר, כי הוא בוודאי נאמן לאדון שלו. איסילור
מצטרף לקלבריאן, ומנדי נכנעת; במקום זאת, החבורה מפתיעה את המשרת, מהממת אותו
וקושרת אותו עם פה חסום לצד העריקה.
שה"ם:
אותה התעקשות מפתיעה של קלבריאן, בסופו של דבר, עלתה לחבורה ביוקר. היא מנעה
מהדמויות אפשרות להשיג מידע חיוני מאד, כולל דרך לצותת למנהיגי האויב בקומה
העליונה (דרך צינור שהמשרת מכיר וכבר השתמש בו) - מה שהיה משפר מאד את מצבה של
החבורה וחושף פרטים שהיו עוזרים מאד לדמויות.
הקרב
על הצומת והחדר של סבא
הדמויות
ממשיכות הלאה דרך מסדרון אבן טחוב, ומתקרבות אל הצומת עליה כבר שמעו; ריח רע מאד
עומד באוויר, עם קולות מגעילים - ולאו דווקא בגלל הזקיפים שהעמידו האורקים. מאי שם
נשמעת יבבה ספק אנושית ומשהו ששורט דלת.
הדמויות
מחכות שפטרול - שאמאן זוטר של אורקים ושני קשתים אנושיים, יתרחק די הצורך, ואז
מתקיפות את שני זקיפי העילית שליד הדלת הנעולה מעבר לצומת; כך, החבורה מרוויחה כמה
סיבובים לפני שהפטרול מוזעק ומגיע בריצה.
מתחולל
קרב קשה, שבו איסילור ובעיקר ואריסה נפגעים ועומדים בסכנת נפילה; מה גם שהפזיזות
של ואריסה והתיעוב הבוער שלה כלפי האורקים, שמביא אותה להסתער על השאמאן הזוטר
כשהיא כבר פגועה, מכפילה את הסכנה - ובכל זאת, חלק מהימור הזה משתלם, כאשר ואריסה
מצליחה להרוג במהירות את שני הקשתים בני-האנוש.
(פעם
נוספת היא מביעה באורח מכוער למדי את דעתה על אורקים ובני אדם שעובדים ביחד).
בהמשך
הקרב, נשמעת שאגה עצומה מאחד המסדרונות שיורדים מהצומת, וטרול גדול מופיע; או פוגע
באיסילור וקלבריאן בהשלכת סלע, ומתקדם אל תוך הקרב; הדמויות מצליחות להכריע אותו
בסופו של דבר, אבל הן פגועות ועייפות מאד.
מנדי
מנטרלת את המנעול על הדלת הנעולה, והחבורה נכנסת לחדר שהיה פעם חדר שינה נוח למדי,
אבל כעת כולו סחי ורקבון; הזקן ששרוע במיטה, מוקף בסמלי כוח של אורקים שזוהרים
באור אדום - עורו אפור, פניו מרקיבות, עיניו צהובות ושיניו שחורות לגמרי.
כאשר
החבורה נכנסת פנימה, אחד מסמלי הכוח של האורקים (בתוך מקלות עץ מגולפים בצורת עין
פוזלת) פוקע ונופל; ואז היצור שהיה פעם האדון הזקן מסתער על החבורה בשיניים חשופות
ונוטפות ריר רעיל.
הקרב
מהיר וקטלני - אבל הפעם מזלן של הדמויות משחק להן; היצור מזנק במהירות מסחררת,
הפגיעה שלו קטלנית במיוחד, והוא מסוגל לפגוע כמעט בכל מכה; מצד שני, הוא חלש מאד;
ושתי מהלומות מוצלחות של הדמויות מפילות אותו; היצור מעלה אד מגעיל ומתפוקק, כמו
גוף שהיה צריך למות כבר לפני שנים ארוכות - וכמו שהסתבר לחבורה מקטעי דברים ששמעו
אחר-כך, הוא כבר גסס והיה נגוע במחלות כאשר 'האדונים החדשים' נכנסו; השאמאן האורק
הצליח לשמור אותו בחיים באורח מלאכותי - אבל כישוף של אורקים מעולם לא הצטיין
בריפוי, ושמירתו בחיים היתה במחיר יקר מאד.
מיד
לאחר שהזקן נופל ומתפורר, נשמעים הדים במסדרון מאחור, שהופכות לשאגות זעם וקללות
איומות. מנהיג השודדים-עריקים שועט במורד המסדרון עם קבוצה של המובחרים באנשיו,
ואיתם גם הסייף ההראדרי, האדון נאסלאבור.
"הרגתם
אותו!!!" שואג מנהיג השודדים "חרא על הראשים שלכם, כלבים!" (ועוד
שלל גידופים גסים בהרבה, מהם שמזכירים את מנעמי-ישבנה של הנשגבת באורח עסיסי
ביותר).
הדמויות
מגיפות את דלת הברזל, והשודדים הולמים עליה בכוח. המנהיג ממשיך להשתולל ולאיים, על
סף טירוף; הוא צועק שהוא ואנשיו לא ילכו לחבל התליה כמו כבשים, הוא מעדיף למות,
אבל את החבורה הוא יהרוג קודם.
הסייף
ההראדרי (משהו בחזות שלו אכן מסוגננת ומהודרת למדי) מנסה להציע בשקט שאולי אפשר
לדבר- אבל מנהיג השודדים משתיק אותו בשאגה:
"נאסלאבור,
שתוק ותלחם כמו גבר, או שאני אהרוג אותך בעצמי!!!"
סיום:
שערי התופת נפתחים
בעוד
השודדים הולמים בדלת מבחוץ, החבורה מנסה לחפור קיר שנראה רעוע בחדר, ומגלה פתח
שמוליך למטה - אולם מדובר בנפילה מהפח אל הפחת; טיבו של הסרחון הנורא מתברר
במאוחר, כאשר החבורה נתקלת בכוח של יצורי הרקבון והתועבה - הקארגרים; ושומעת רבים
אחרים באפלה.
הדמויות
- בין הפטיש לסדן - עושות הימור אחרון ונואש; פותחות את דלת הברזל ברגע המתאים, כך
שהקארגרים שנמשכים מעלה יתקפו לא רק את החבורה, אלא גם את השודדים.
הכל
שוקע בכאוס ובדם, במלחמת הכל בכל; ועד מהרה, עולים קולות של קארגרים נוספים שחדרו
לאחוזה בדרך אחרת (כמסתבר, דרך מחסום שנפרץ בחדר ממנו הגיע קודם הטרול).
צחוק
פרוע מהדהד מעל קולות הקרב - מסתבר, שהשאמאן של האורקים, שנמאס לו מבני הברית הלא
יעילים שלו, והבין ש'המיזם המשותף' נכשל, מורה ל"בחורים" שלו לסגת ולא
לעזור לעריקים בקרב מול החבורה והקארגרים; למעשה, הוא זה שפורץ את המחסום במרתף,
ומסייע לקארגרים להציף את האחוזה כאשר האורקים נמלטים בחזרה לעבר ההרים.
"שני
השותפים האלו לא היו שווים הרבה גם ככה! לבני פנים, גאר! בשר אדם לדוד! אני
והבחורים שלי הולכים עכשיו - ואתם תהנו ביחד עם הסרחנים (הקארגרים). הם יתנו לכם
קצת שעשועים לפני שתצאו מכאן... אם תצאו מכאן! חה!"
הערת
השה"ם: מנקודה מסוימת, הוסכם להפסיק לשחק את ההתקלות בצורה של קרב מפורט של סיבוב
אחרי סיבוב, ולהחליף אותה בגלגול כללי שתגלגל כל דמות, שלפי התוצאה שלו יוחלט
באיזה מצב הדמות נחלצה (עם סיכוי קטן שלא תחלץ בכלל). בסופו של דבר, כל הדמויות
(כולל הדמות בלא שחקן של ואריסה) - נחלצו - אבל בשן ועין, עם פציעות קשות, חלקן
מזוהמות ונגועות בהשפעות מזיקות שהקארגרים נושאים עימם.
במהלך
הנסיגה, נגלה בין הדמויות ויכוח מר נוסף; מנדי מתעקשת להתעכב מעט במהלך הנסיגה כדי
לשחרר את המשרת והעריקה שהדמויות כפתו במטבח - לאף אחד, מבחינתה, לא מגיע גורל
מזעזע של להאכל בחיים בידי יצורים גרועים בהרבה מאורקים, ועוד לאחר שהחבורה היא זו
שכפתה אותם, באורח שמונע מהם להתגונן או להמלט.
איסילור
מתנגד בחריפות, בטענה שהחבורה לא חייבת כלום לאנשים האלו, ואין זמן לבזבז או
להתעכב; אבל הפעם מנדי מתעקשת ולא מוכנה לוותר; וכך אכן נעשה.
החשיכה
כבר עומדת בחוץ, כאשר הדמויות יוצאות בחזרה מהמסדרון התת-קרקעי, נמלטות בחזרה אל
המדרונות (הווארגים, משום-מה, כבר הספיקו להעלם מהשטח עד האחרון בהם), ולאחר זמן
קצר, הקארגרים מפסיקים לרדוף אחריהם; היצורים האלו, כמסתבר, לא מחבבים את האוויר
הפתוח - אפילו לא בלילה.
החבורה
מוכה, מותשת כמעט עד מוות; ורבות מהדמויות מוחלשות ונגועות ברעל ואפקטים מזיקים
אחרים מהטפרים והנשיכות של הקארגרים - אבל נראה שאף מהחבורה לא בסכנת חיים ממשית;
לפחות לא כרגע. מאחור, חלקים מהקירות של האחוזה הפכו לגהינום מעלה אדים מתועבים,
עם פטריות מגעילות שמתחילות לצמוח עליהם; הסוד של פתיחת הדלת של אינקנוס, תהיה
היכן שתהיה (החבורה קיבלה רק מידע כללי שהיא היכנשהו על צלע הר) - נותר עלום לעת
עתה; ואם לאדון הזקן היה מידע - הוא לקח אותו עימו לתמיד, כאשר השתחרר מהקיום
המרקיב שלו ורוחו עזבה את הארץ התיכונה, כגורלם של בני האדם.
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.