קמפיין
דמדומי המערב
ספר
רביעי: כלולותיו של הברבור
פרק XV: חורף אצל סבא
-
חלק ראשון -
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
פתיחה:
מסע בשלג וקרב עקיצות
החבורה
הותירה את אחוזת דולאגליר מאחוריה, והחלה לפלס את דרכה מזרחה וצפונה, במעלה דרך שחומקת
מתחת לברכי ההרים הלבנים ועוברת בכפר הנידח אלגרנאט, לפני שהיא שבה ויורדת אל
הרמות הפראיות שמצפון למעבר טראלאנג. זארת'ילני, מיד לאחר שחולצה, נפרדה מהחבורה
ושמה פניה בדרך אחרת: המעבר ההררי והקשה להליכה לא נראה לה.
הדמויות
עוברות שלושה ימים של מסע חסר ארועים מיוחדים, מלבד רטינות אינסופיות של מנדי
שמתעבת בכל ליבה את ההליכה הקשה, הרוח הקפואה והשלג שלא מפסיק לרדת. גם ואריסה
מצויה במצב רוח עכור מאד, והיא ממעטת מאד בדיבור.
הגם
שהדמויות ניחשו מראש שמצב הרוח העכור של ואריסה קשור בהשפלה שספגה באחוזת דולאגליר
בדרך בה לא רק שנאלצה לדחות מחזר עקשן ולא רצוי, אלא גם הואשמה בהמשך בדרך בה הזיק
לעצמו וכונתה 'מכשפה' (ושמות גרועים יותר) מפי חלק מאלו שהיא עזרה להם בקרב שעות
ספורות קודם; אולם בהמשך, מפליטת פה שלה, מתגלה עניין נוסף - לאחר כל אלו,
טלפאריון הקודח התחנן בפניה שלפחות תיתן לו קווצה מהשיער שלה ("כדי שיוכל
להמשיך לחיות"); וואריסה, חרף זעמה, נעטרה למי שנראה על סף גסיסה - מה שגורם
לה בדיעבד לחוש מושפלת עוד יותר.
מאחר
וגם היא וגם מנדי במצב רוח עכור, גם ההתנגשות וחילופי העקיצות ביניהן לא מאחרים
לבוא, חרף מאמציו של איסילור להרגיע את המתח (ולנסות לבקש ממנדי להבין את מה שעובר
על ואריסה). בין היתר, מנדי נוחרת בבוז כאשר היא שומעת על "עוד אורגת ערפל
דקיקה וענוגה שביקשו ממנה קווצת שיער", ומעירה שכאשר מחזר (וכן, תתפלאו, היו
לה כמה וכמה בדייל) ביקש *ממנה* קווצת שער אז "אתם לא רוצים לדעת מאיזה חלק
בגוף נתתי לו את השיער הזה".
קלבריאן,
לעומת זאת, רוטנת בינה בינה, שבגלל קווצת השיער הארורה הזו, טלפאריון בוודאי יוכל
או לפחות ינסה לעקוב אחרי המיקום של ואריסה ושל החבורה.
חודש
ינואר מתקרב לשיאו, והקור, הערפל והרוח חסרת הרחמים מושלים בכיפה, והפכים את
ההליכה לקשה יחסית; למרות זאת, הנוף מסביב הולך ונעשה יפה יותר; מדרונות צחורים
מנומרים בעצים מכוסים בשלג; צוקים אדירים עוטי ערפל שנישאים מעליהם, שפה ושם
מנמרים אותן חורבות עתיקות בעלות מראה מסקרן. לאחר עיקול בדרך, נחשפים לעיני
הדמויות שרידים של צריח עתיק שנחצב אי-שם, כנראה במהלך העידן הרביעי, ממש בתוך צלע
ההר.
הצרות
מתחילות כאשר הדמויות עוברות עיקול, ומגלות שהמפה שלהם לא היתה מדוייקת לגמרי,
ובפועל, הדרך לאגרנאט ארוכה לפחות ביום או יומיים נוספים ממה שנראה - מה שגורר עוד
סדרת ריטונים ממנדי, שלרגע ממש נופלת על ברכיה כמו ילדה מתוסכלת, כשהיא אומרת
לחבורה ב'הרואיות' להשאיר אותה למות בשלג.
אלא
שבמקום זאת, מנדי נשלחת לבדוק גשר עץ ישן שזרם שוצף של מי כפור עובר מתחתיו, ומעבר
לו, במקום בו הדרך שבה לעבור בין צוק תלול לתהום פעורה, משהו נראה מוזר או חשוד.
מנדי מגלה, בדרך הקשה, שהגשר מוזנח ומסוכן, כאשר קורה פוקעת מתחת לרגל שלה - אולם
כשרון הגנב שלה מאפשר לה להרתע ברגע האחרון ולהמנע מצניחה אל תוך מים קפואים
ומהירים, שלא הרחק משם נופלים מטה במפל רועם - מה שגורר לגלוג נוסף מפי ואריסה
("אה, זה רק הגשר היה רופף, אני מבינה") - שלא משפר את מצב רוחה העכור
של מנדי וגורר עוד חילופי עקיצות בין השתיים.
הדמויות
עוברות בזהירות את הגשר הבוגדני; איסילור נכשל וכמעט מועד אל תוך הזרם הקפוא, אבל
ואריסה (שלרוגזה של מנדי עברה את החלק המסוכן בקלילות) מסתובבת במהירות ותופסת את
הפייטן בזרועותיה.
תגלית
מבשרת רעות
הצורה
החשודה מעבר לגשר מתגלה כעגלה הרוסה שנפלה אל שקע שבין הדרך לצוק שמצידה, וכבר
כוסתה כמעט כולה בשלג; רוב מה שהיה על העגלה נלקח (הגם שהדמויות רואות שרידים של
כמה שקים מרוטשים עם חלקים קפואים של דגן ותכולה דומה); וגרוע יותר, חלק מדופן
העגלה מרוטשת, כאילו נקרעה לגזרים במשהו שונה ופראי בהרבה מכלי נשק; ומאי-שם, רחוק
במעמקי הערפל שמכסה את הצוקים מעליהם, נשמעת יללה רחוקה ומאיימת - מה שגורם למנדי
להתיישב על השלג ולפרוץ (או להעמיד פנים שהיא פורצת) בבכי.
הדמויות
מתווכחות על אפשרויות שונות, ועוקבות אחרי מה שנראה כעקבות גסות שמוליכות משם
והלאה במעלה הנתיב ההררי; אלא שלאחר כמה מאות מטרים, העקבות הופכות קשות יותר
להבנה, וגם הנתיב מתפצל: במקום הזה, הצוק שמעל הדרך ההררית הופך מתון ומשופע
בהרבה,מכוסה בשלג עמוק ורך יותר - ורק בהמשך, הוא חוזר להיות צוק תלול.
כאן,
נראה שהעקבות מתפצלים - עקבות מטופרות וסימני גרירה עולים במעלה המדרון המושלג;
ואילו הרגליים הגסות, שנראות כנעולות מגפיים כבדות (וכעת ברור כי מדובר ביותר מאדם
אחד) ממשיכות במעלה הדרך ההררית. החבורה עורכת דיון קצר - ומחליטה להתרחק מהמקום
אליו הזאבים (או משהו גרוע יותר מזאבים) גררו את הטרף שלהם, ולהמשיך בנתיב
בזהירות.
הדרך
שבה והופכת צרה יותר, והצוק מעליה גבוה ואנכי; היללות מתוך הערפל למעלה נמשכות,
והופכות מאיימות יותר - משהו בהן מקפיא את הדם, הרבה יותר מן המצופה מיללות זאבים
רגילות, מה שגורם לחבורה לחשוד שאכן החשש התאמת, ולהקה של וארגים צמאי דם ירדה
מההרים.
לאחר
מסע לא ארוך במיוחד במעלה הדרך, הנתיב ההררי לפני החבורה עובר בתוך מה שנראה
כחורבה מוזרה עם עמודי אבן ישנים ומעוטרים, חלקם התמוטטו או נוטים באלכסון; באורח
מוזר, משהו בצורה של העמודים מזכיר ארכיטקטורה של בני-מזרח או האראדרים, אם כי קשה
מאד להבחין בפרטי מבעד לשלג ובמצב המוזנח של העמודים עצמם.
עניין
דוחק יותר הוא העובדה, כי אור אדמדם נוגה על כמה מהעמודים והאבנים; מה שיכול להעיד
על קרבתה של מדורה נסתרת. החבורה שולחת את מנדי להתגנב ולברר במה מדובר ("מי
יודע, אולי מי שיושב שם מעוניין לסעוד את ליבו בשנים-עשר גמדים ופורצת שורצת
אחת").
הזהירות
מתבררת כנכונה; המדורה בוערת בתוך מערה גדולה וקשה לגילוי מרחוק בקיר הצוק שלצד
העמודים, והקולות שעולים ממנה מתבררים עד מהרה כקולות של גברים שנראים ונשמעים כמו
שודדי דרכים מהסוג הגרוע ביותר; אם לא די בכך, הם העמידו זקיף דרוך עם קשת שחולש
על עיקול הדרך, ואפילו מנדי תתקשה להתגנב אל מאחוריו ולהשתיק אותו בלא שתתגלה.
מנדי
בוחרת לשמור על מרחק מהזקיף ולהתגנב בצללים לעבר פתח המערה כדי להקשיב לקולות
הגסים שמשוחחים שם; היא שומעת, פחות או יותר, את השיחה הבאה:
"כמה
זמן נצטרך להרקב כאן?"
"אף
אחד לא יעבור בדרך הזו בזמן הקרוב. מה הבוס חושב לעצמו?"
"הוא
רוצה להיות זהיר, חתיכת זבל חצוף. או שאולי אתה מעדיף להיות במקום השני, ביחד עם
החברים החדשים שלנו?"
"פה!"
"אנ'לא
אוהב אותם בכלל. סכין בגב הם יתקעו לנו"
"אם
לא נמות מקור ושעמום קודם. חה! אני מקווה שהביזה תהיה שווה את זה"
"אוצר,
חתיכת אדיוט. אוצר, לא ביזה. לך אתה תבזוז צמר מלא פרעושים מרועים"
"אם
הבוס וכולנו היינו הולכים עם האחרים דרומה, אולי היתה ביזה שווה. ליונים יש הרבה
סחורה מהדרום, וגם לאנשים של הבן-זונה הכתום".
"אין
לך דמיון בפרצוף-תחת שלך. לך תשיג קמצוץ ביזה ותשתה את כולה, ואז מוקדם או מאוחר
היונים יתלו אותך. בשביל זה, יכולת להשאר אצל סבתא. אני, מעדיף להסתכן כאן בקור
כדי להיות עשיר, אני"
"אם
לא ישספו לכולנו ת'גרון קודם. מהסוג שלהם, אף פעם לא יוצא טוב. תזכור מה אני
אמרתי. בכלל, הזקן עדיין חי?"
"מסריח
כמו בור חרא, אבל עדיין חי, ככה אומרים"
"ומה
עם הבחורים בעמדה הגדולה?"
"שום
דבר. ממילא שום דבר לא יגיע אליהם לפני שיעבור אותנו קודם"
"כיף
חיים-"
אז,
יללת הזאבים או הווארגים פורצת שוב, קרובה ומוחשית בהרבה מקודמותיה. הגברים
מתנערים ושולפים את כלי הנשק שלהם - אבל לחרדתה של מנדי מסתבר שלא רק שהדבר לא
נעשה מתוך חשש שהטורפים ההרריים יתקיפו אותם - אלא משום שהשודדים מבינים את היללה
כאזהרה שזרים נמצאים על הנתיב ההררי, מה שיוצר חשש ממשי כי הטיפוסים האלו מצויים
בברית או הבנה כזו או אחרת עם הווארגים - למנדי וליתר החבורה אין בשלב זה מושג איך
וכיצד זה אפשרי.
מנדי
נמלטת במהירות אל יתר החבורה, בעוד השודדים מתארגנים באיטיות כדי להתחיל ולסייר
לאורך הדרך. החבורה שוקלת את מצבה במהירות; הדמויות חוששות להלכד בין השודדים לבין
הווארגים, ומחליטה להסתער קדימה ולהתקיף את השודדים במהירות האפשרית, למרות שיש שם
כתריסר גברים חמושים ומיומנים.
הקרב
על הדרך ההררית
קלבריאן
פותחת את הקרב בהתקפה על הזקיף וקשת נוסף של השודדים; פוגעת פגיעה משמעותית באחד
מהם ונפגעת בעצמה, באורח שמסכן אותה במוות מהיר, אם תספוג פגיעות נוספות, ומאלץ
אותה לסגת, לקול לעגם של השודדים ("אווו, אורגות ערפל. הבוס ישמח לקבל
אותן" ו"אוה, תראו... הנשגבת שלחה לכאן בשר טרי בשביל החרבות
שלנו").
בשלב
הבא, ואריסה מסתערת ונתקלת פנים אל פנים בשודדים שזורמים במורד המדרגות המושלגות
בחרבות שלופות; ניכר בה, שהיא רק חיכתה לקרב במהלך כל הימים האחרונים,
ו"אורגת הערפל הזרה" מתגלה כיריבה קטלנית עבור השודדים עם שתי החרבות
המהירות והקטלניות שלה; מנדי עוברת על פני הקרב בצללים, כשהיא מפתיעה מאחור ומחסלת
במהירות את אחד הקשתים של השודדים, שהחל לטווח את איסילור ומנסה להשתמש נגדו ביריה
'משתיקה' שתגדע את שירי העוצמה שבהם הפייטן מחזק את הדמויות האחרות.
המנהיג
של השודדים, גבר מגודל ומיומן מאד, שחלק מהבגדים שלו מלמדים שהיה בעבר סרג'נט
בטירת ארך או באחד הכוחות האחרים של בית מית'היריל, נכנס לקרב ושואג פקודות - לאחר
שההצעה ה"נדיבה" שלו לדמוית להכנע ולהשאר בחיים לא זוכה למענה; הוא מנסה
להסתער על מנדי, שמתגרה בו (ומצליחה להתחרות בכבוד רב בשלל הקללות הגסות שהוא מטיח
בה, כולל דבר-מה על עז נגועה באבעבועות עכוז שמתפרנסת בתור פרוצה) - מנדי מתעתעת
במנהיג השודדים, מטעה אותו וגורמת לו להלם חלקי קצר, שמאפשר לה לחזור ולהעלם
בצללים.
מנהיג
השודדים עובר בין העמודים כשהוא מנסה לשמור על הגב מפני דקירת גנב מהירה מאחור,
בעוד האנשים סביבו זורמים בריצה למטה כדי להצטרף לשודדים שכבר לוחמים כנגד ואריסה
בתחתית המדרגות, שחלקם כבר התמוטטו או ספגו פגיעות כואבות.
המנהיג,
שלא מוצא את מנדי, מתנודד לעבר הקרב; מנדי מתגנבת לשם גם היא, ומופיעה מאחורי
השודדים שלוחצים את ואריסה בכוח המספר העדיף שלהם.
אלא
שדווקא אז, כאשר קשתי השודדים כבר חוסלו, והקרב מתחיל ליטות לטובת הדמויות;
קלבריאן מבחינה ברגע האחרון בצללית שמתגנבת מאחוריה, ומצילה את עצמה מהטפרים
ומהשיניים הנוראות של היצור שזינק עליה מאחור - כולו פרווה לבנה-אפורה סמורה,
עיניים אדומות ומלתעות עצומות וזבות ריר; הווארגים, כמסתבר, הפסיקו לילל והתגנבו
בשקט בערפל, כדי לסגור על החבורה מאחור - מה שאכן מצדיק את החשש, כי הם והשודדים
מצויים בברית.
שני
ווארגים ראשונים תוקפים באכזריות את קלבריאן ואיסילור, שנאלצים להגן על עצמם בהגנה
נואשת של קרב פנים אל-פנים; זמן קצר לאחר מכן, לאחר שמנהיג השודדים סופג מכה מוחצת
(מתרגיל פסיוני שקשור באחת המנגינות של איסילור) ומאבד את ההכרה, ואריסה מסתכנת
בהתקפות הזדמנות של השודדים הנותרים, מסתובבת ומסתערת על הווארגים, שבינתיים
'התרבו' משניים לארבעה (ובסיבוב הקרב שלאחר מכן לשישה).
מנדי
נשארת מאחור, להלחם ולהכריע את השודדים הנותרים; ולאחר שעוד אחד מהם נופל,
האחרונים מביניהם נמלטים מהקרב, ככל הנראה לעבר הכיוון בו הוזכרה 'עמדה גדולה
יותר' בהמשך הדרך.
מנדי
מצטרפת אל יתר החבורה בקרב מול הווארגים; קלבריאן, שההופעה של ואריסה מאפשרת לה
לצאת מטווח השיניים של הזאבים, חוזרת לירות חיצים; ולאחר שמחצית הווארגים בערך
הופלה, היתר הופכים זנב ונמלטים במהירות - ככל הנראה, הטרף הזה הוכיח את עצמו
כקשוח ומסוכן בהרבה ממה ששיערו.
הקרב
נגמר; ואריסה מטילה את שערה הארוך לאחור ומפליטה אנקת רווחה, החרבות המגואלות בדם
עדיין לפותות בידיה: "אוה, כמה שהייתי צריכה את זה". מנדי לא מתאפקת
ועוקצת אותה: "אה, למה לא אמרת שאת צריכה תחבושת? אולי יש לי אחת בתיק"
ואריסה
שולחת בה מבט קטלני, ומעירה שכדאי שתמצא תחבושת לשים על הפה שלה, עדיף אחת שמסוגלת
לחסום זיהומים.
מכאן
ואילך, הגם שהיללות ממשיכות להשמע מפעם לפעם מתוך הערפל, הן הופכות רחוקות יותר
ומאיימות פחות; החבורה מקווה שהווארגים למדו לשמור מרחק - לפחות לזמן-מה.
הבית
המצחין שעל שפת הנהר
החבורה
עורכת התייעצות חפוזה, ומחליטה לחזור על עקבותיה מהר ככל הניתן; אם אכן המשך הדרך
נחסם בידי מספר גדול יותר מאותם שודדים (שסרים למרות אותו 'בוס', שהדמויות תוהות
מי הוא), ולפחות שניים מהשודדים הצליחו לרוץ בריאים ושלמים כדי להזעיק את החברים
שלהם ששם, הרי יתכן שבתוך שעה קצרה, כוח גדול עוד יותר של שודדים עלול לרדת על
הדמויות, במקום בו אין כמעט דרך להתחמק מהם.
החבורה
חוזרת להתפצלות ואל המדרון המשופע, בתקווה שהווארגים שכנראה הגיעו משם 'הבינו את
הרמז' ולא ימהרו לחזור להתעמת עם הדמויות. ואריסה, הגם שהיא נראית כמי שמצב הרוח
שלה השתפר מאד לאחר הקרב (בנקודה מסויימת היא ממש מודה באנחת רווחה ש"אוה,
כמה שהייתי צריכה את זה"), מעלה בקול מחשבה שעברה גם בראשן של דמויות אחרות:
היא לא מכירה את הארצות האלו, אבל במקום ממנו היא באה, במקום שיש זאבים מצחינים
כאלו, יש להם גם בעלי-ברית הולכים על שתיים שאף פע ם לא רחוקים מדי.
("שזה
אומר שאולי גם הם עובדים עם חלאת השודדים. אוה, אורקים ובני-אדם עובדים ביחד, איזו
אצילות רוח נפלאה!")
החבורה
מנסה לעקוב אחרי העקבות וסימני הגרירה, שכבר הפכו ישנים יותר ושלג נוסף ירד עליהם,
ומעפילה אל תחתית של מתלול קטן, שאין ספק שהוארגים רבצו לצידו, לפי שרידי פרד
המטען האכול ועוד שרידים ישנים יותר קבורים בשלג.
החבורה
מגלה, שהוארגים ניסו לחפור בשלג במקום בו יש משהו מתכתי עמום קבור בתוכו, אבל לא
הצליחו לשלוף את החפץ; החבורה עצמה חופרת בזהירות, ובסופו של דבר מושכת החוצה
(פעולה לא קלה) מה שנראה כמו גלגל שיניים מוזר שהיה חלק מחפץ או מכונה גדולים יותר
- בין היתר, לפי החור במרכז ושרידי פחם שנראה שהיה פעם קורת עץ מגולפת בעדינות
שהתחברה אל הגלגל, אבל לא שרדה את השנים בתוך השלג; הגם שגלגל השיניים שחוק ואכול
למחצה בגלל השנים בהם הוא כאן, הדמויות מבחינות בסמל הנץ של בית מית'היריל שנחרט
על הצד שלו.
כאשר
הדמויות שולפות את הגלגל, נשמע 'פלאכץ', ובחיטוט בבור מתגלים שרידים של יד אנושית
שהשחירה לגמרי, וכעת נמעכה ברובה לעיסה רקובה; על אחת האצבעות, יש טבעת ארד זולה
והרוסה למחצה, עם רפליקה זולה של סמל הנץ.
הדמויות
מעלות השערות מהשערות, מה הביא את אנשיה של 'הנשגבת' לגרור לכאן מכונה גדולה,
ואיזו מכונה זו היתה - ההשערה המתבקשת ביותר זו בליסטרה; אבל לגרור בליסטרות
בשבילי ההרים נראה כמו טירוף, וספק אם יש בכל האיזור מטרה מבוצרת שמצדיקה שימוש
במכונות כאלו, וודאי במהלך עשרות השנים האחרונות.
הלאה
משם, במעלה הנתיב מוכה השלג והרוח, מסתמן בתוך הערפל שהמשך המתלול נחסם בידי בית,
או ליתר דיוק שרידים של בית, שנבנה בדיוק כך שיחסום את הדרך בין הצוק המושלג מצד
אחד, לנהר ההרים השוצף מהצד השני.
הגם
שהערפל מקשה על הראות, אפשר להבחין שזה היה בית מידות עשוי עץ; גדול בהרבה מכדי
להיות בית של איכר או טוחן, אבל קטן מכדי להיות אחוזה כפרית. במקור היו לו שתי
קומות וגג משופע, אבל כמעט כל הקומה השניה התמוטטה.
הדמויות
שולחות (שוב...) את מנדי להתגנב ולרחרח; מנדי מתקדמת לעבר מה שנראה כמו מרפסת
קדמית עם עמודי עץ שעדיין עומדים; משרידי הגג תלויים עדיין שני אריגים שהיו פעם
צבעוניים (אולי ניסים תלויים? אבל כעת הם אכולים ורקובים ואיבדו לגמרי את הצבע.
ריח
רע מאד של אצות דחוסות וצחנת רקבון עזה עולים מהמבנה; הדלת הראשית מאחורי המרפסת
נפלה מזמן, והותירה חור אפל שנכנס אל תוך המבנה; כאשר בצד, יש דלת קטנה יותר,
כנראה של סוג של מחסן כלים שבו משרתים היו שוטפים כלי סעודה וחפצים אחרים - וממנה
עולה הצחנה הגרועה ביותר.
מנדי
מנסה להציץ משם, ומגלה שזה אכן מחסן כלים ישן; רוב הכלים שבורים ונותרו מהם רק
רסיסים מתפוררים באיזוב, אבל חלק מהצלחות עדיין שלמות, כולל אחת מעוטרת ומוזרה. רוב
הצחנה לעומת זאת עולה מפגר חדש יחסית, אבל נפוח לגמרי מרקבון של ווארג מגודל,
שלצידו מוטל חלק מפרד מטען שהוא כנראה גרר לכאן לפני שהותקף. החרטום של הוארג שלדי
לגמרי, ועדיין פעור כאילו קפא כאשר ניסה לנשוך משהו, או יותר ממשהו אחד, בכוחותיו
האחרונים.
מנדי
מצליחה לסגת ברגע האחרון, כאשר היא מבחינה בתזוזה מאיימת מתחת ובתוך הפגר, מלווה
ב"פולסים" שמבליחים באור חולני; ישנם דברים בשרניים שמתחילים לזחול
לעברה - ומנדי גונזת כל רעיון לבחון את הצלחת המוזרה ונסוגה בחפזון; אחד הטפילים
הבשרניים זוחל בעקבותיה לתוך המרפסת, אבל לא ממשיך לרדוף מעבר לכך.
החבורה
מקבלת ממנדי את הדיווח, והדמויות מחליטות לנסות להימנע לגמרי מהמבנה הזה; הרעיון
לעקוף אותו ממזרח נפסל גם הוא, משום שמדובר בטיפוס על צוק גבוה שידרוש שימוש
בחבלים ויתדות מול שלג ורוח חזקה. הדמויות מחליטות לעקוף את המבנה ממערב, במקום בו
יש מגרעת חלקלקה ובוגדנית למדי בין צד הבית לבין זרם מי הכפור של הנהר.
הדמויות
משתמשות בחבלים כדי לנסות לאבטח את עצמן ממעידה, ומתקדמות באיטיות על המגרעת
שלאורך הקיר - עד שדרכן נחסמת: במקום מסוים באמצע המבנה, הנהר פרץ את הגדה והקיר,
ויצר נחל בוגדני שנופל לאגם קטן שנקווה במקום בו היה פעם המרתף או אחד ממרתפי
הבית.
הדמויות
נאלצות להכנס לאפלה של המרתף כדי לחפש מקום נוח יותר לחצות את הזרם, שהופך כאן
לעכור ומטונף; ואריסה עושה דרכה ראשונה במורד האבנים החלקלקות כשקלבריאן אחריה -
וכמעט מיד, נהמות עבות ושמנוניות מהדהדות, כאשר הדמויות מותקפות בסלעים מרוחים
בריר ארסי או במשהו דומה; ואריסה נפגעת וכמעט מאבדת את שיווי המשקל, מה שמנטרל
אותה לשני סיבובים בהם היא נאבקת להתאזן.
הצלליות
הנוהמות שמדלגות בזריזות בין האבנים מפיצות ריח נורא של צחנת קברים, הגם שאלו
יצורים חיים; הולכי על שניים מטופרים עם פני חיה שטוחות, לוע עצום ועיניים קטנות;
עור ירוק-אפרפר קרני מלא בשלל גידולים בשרניים, וציפורניים נוטפות צחנה רעילה.
איסילור,
לפחות, שמע משהו על היצורים האלו - קארגרים (Kergrim) - באגדה ישנה: ספק דמוי-אדם וספק חיות, ילידי אופל מתועבים,
אוכלי פגרים שנמשכים לכוכים אפלים, חורבות מקוללות ושאר איזורים שכשפים אפלים,
צללים או הנשימה השחורה חזקים בהם.
הקרב
נפתח; שניים מהיצורים הם מעין גרסאות מעוותות של ציידים ומאלפי-בהמות, שמסוגלים
לקלוע סלעים מורעלים ממרחק, ולשלוט ב"חיות מחמד" או בהמות מלחמה מאולפות
בדמות טפילים מגודלים (אותו סוג שהמנדי ראתה במחסן הכלים), ולצוות עליהם לבצע
התקפות מיוחדות, כגון זינוק על הגרון של יריב.
הטפילים
המגודלים נראים כמו מעיים אדומות-ורודות שכוח אפל הקים לחיים משל עצמם; החלק הקדמי
או החרטום שלהם מסתיים בעין צהובה גדולה, שמתחת לה לוע זב ריר מורעל; כשהם נעים,
ניכרים 'פולסים' חשמליים מזוהמים שעוברים לאורך טבעות הגוף הבשרניות שלהם, וכפי
שמסתבר עד מהרה, הנשיכה שלהם מנגעת ב'שוק מזוהם' - שמשלבת הלם חשמלי קצר עם מחלה
שמחלישה את הקורבנות שלה ו'מחסנת 'אותם לזמן מסויים מפני ריפוי הפציעות שנפצעו.
אפקט דומה, וחזק יותר, נגרם גם בידי הנשיכות של הקארגרים עצמם.
קלבריאן
ממוטטת את אחד הקלעים של הקארגרים בכמה חיצים מדוייקים; מנדי נכנסת לקרב ומנסה
להפציע קארגרים גדול ומשוריין יותר, שבניגוד ל'ציידים' מסתער קדימה כדי לקרוע לגזרים
עם הטפרים והשיניים שלו; מתחולל קרב קשה, שבסופו - הגם שקלבריאן וואריסה נוגעו
בחולשה ורעל חוסם ריפוי, החבורה מתגברת על המפלצות הנוהמות וממוטטת אותן; אלא
שמההדים שעולים מתוך האפלה, ניכר שהחשיכה וכנראה גם הבית החרב עצמו, שורץ ביצורים
נוספים מאותו סוג.
החבורה
תוהה מה הביא את שוכני המחשכים הנתעבים האלו לשרוץ קרוב כל כך על פני האדמה, וגם
מגלה מנהרה שהנהר או כוח אחר פרצו בקיר חשוך, שמוליכה כנראה אל המעמקים מהם
היצורים הגיעו. שומר עליה משהו מגעיל... כמו גוש גדול שהדמויות שומעות אותו פועם,
וכל האוויר סביבו מלא בזמזום. החבורה מחליטה מיד 'לוותר על התענוג' ולא להתקרב
לשם; כמו כן, החבורה נמנעת ממדרגות אבן שעולות ממה שהיה מרתף אל קומת הקרקע - אפשר
לשמוע גם משם נהמות של קארגרים נוספים וריחוש של עוד טפילים בשרניים.
לעומת
זאת, מנדי מתגנבת אל תוך חדר מוזר שנראה כאילו שקע כלפי מטה, אבל חלקים ממנו עדיין
עומדים מעל פני המים; זה נראה כמו שילוב מוזר בין חדר עבודה לחדר שינה, כולל שולחן
כתיבה שעדיין נשמר למחצה עם קסתות סדוקות, ומיטה עם שמיכה שכעת היא מרבד אצות
מעופש - אבל רגל של שלד מתפורר עדיין מבצבצת מתוכה. תמונות מתפוררות תלויות על
הקירות: מפה של גונדור, עץ משפחה כמעט בלתי ניתן לזיהוי ופענוח (בוודאי שלא
מרחוק), ותמונה של נוף הררי תלול ומושלג.
הספר
הרקוב
מנדי
מוצאת דבר-מה מעניין אחר, זרוק בין המיטה לשולחן, ומצליחה לסחוב אותו משם, תוך
אבחנה נכונה שמאפשרת לה להמנע מנשיכה רעילה וקטלנית של משהו מגעיל שמסתתר מתחת
למיטה - השיניים נוטפות התועבה שלו נסגרות שניה בודדת לאחר שהיד של מנדי היתה
באותו מקום.
החפץ
הזה הוא ספר ישן ורקוב למחצה, שרוב העמודים שלו מושחתים לגמרי ולא ניתנים לקריאה.
מנדי נושאת את השלל לחבורה, ולאחר כמה חילופי עקיצות נוספים בינה לבין ואריסה,
איסילור מקבל אותו לידיו ובוחן אותו.
ממה
שכן אפשר לפענח עולה חלקים רבים ממנו, כמעט עד הסוף, הם חשבונות על חשבונות שונים;
יש שם מיסי דייג, חשבונות סחורה, נרות; ובהמשך 'הזנת עובדים' ו'שמן מכונות'
ו'תיקונים'.
"מה
יהיה עם התיקונים האלו? העניין הזה הופך לבדיחה גרועה".
"אפילו
אחותי.... ואני חשבתי שהיא תלך לדבר עם הגברת.... גם כן.... בן פאלדו... מאחז
עיניים, מה כל-כך קשה להבין? דמעות נהר, באמת! הנשגבת..."
"ידעתי
שזה יקרה. קיץ חם, לח. יתושים... אין סוף יתושים-"
[
ואז מופיע שם חשבון של אבקות מרפא, עם סימני קריאה. ו"מדול אמרות" ]
בהמשך,
לקראת הסוף ממש, הכתב הופך מפותל, לא מסודר ולא קוהרנטי.
"השארנו
אותה שם, מתחת למפולת. אין מספיק... להזיז את הדבר הארור, עד ש.... יגיע מארך. לא
לפני ה...."
וממש
בסוף.
"ארור
הטווס הלבן, החלשלוש, ויותר מכל... ארורה, ארורה הרוזנת! שני בנים... בנים בריאים,
בנים טובים, הלכו. בשביל מה? בשביל מה? ..... אינקנוס בן... דמעות.. דמעות... הכל
דמעות עכשיו... תהום התופת של מלקור, הלוואי ושמה... אני אפגוש אותה שוב, לומר לה
מה אני חושב..."
הדמויות
עוקפות סוף-סוף את האגם וחומקות מהמרתף בחוצה בצד השני של הזרם, תוהות באיזה מעשה
נבלה היתה 'הנשגבת' קשורה - לפני שניים או אולי אפילו שלושה עשורים.
שבילי
ההרים שמעבר לבית הרקוב
הדמויות
מגיעות לחצר אחורית מזוהמת, מלאה בפירים מכוסים למחצה ושרידי גן וכלים מכלים
שונים. החבורה מבחינה בשתי תלוליות חשודות ליד גדר צדדית, שעולה מהם ריח נורא.
כאשר מנדי מתקרבת בזהירות, היא מבחינה במטה מגולף קטן (Rod) שנראה חדש למדי, תקוע ביניהן - הוא עשוי עץ כהה מגולף בגסות
בדמות של עין פוזלת, עם רסיסי אבנים זולות משובצים בו. כל הצורה שלו מזכירה למנדי
מיד מלאכה של אורקים.
מנדי
נתרעת לאחור, כאשר משהו באחת התלוליות מתחיל לרטוט, ונשמע רחש שנשמע כמו חרחור או
שיעול לח עמום; מנדי תופסת מרחק, כאשר הרטיטות גוברות, כאילו משהו מנסה להתרומם -
ואז כוחו אוזל והוא מתמוטט באנחה כבדה, ודומם.
החבורה
מעדיפה לעזוב את החצר בלא בדיקות נוספות, וממשיכה אל הנתיב ההררי בין הצוק לנהר
שממשיך לעלות במתינות מעבר לה, מכוסה למחצה בערפל.
לאחר
כמה עשרות מטרים, הדרך מתפצלת שוב; נתיב רחב יותר, שהולך והופך צר יותר בהדרגה,
ממשיך לעלות במתינות לאורך הנהר ההררי, כאשר בהמשכו חלק מצלע ההר התמוטטה, חוסמת
אותו למחצה באבני מפולת ישנות - ואי שם בהמשך רועם מפל; דרך אחרת, תלולה וצרה
בהרבה, מעפילה על המתלול, עולה הישר אל תוך הרוח השורקת והשלג, כשהיא עוברת דרך
גרם מדרגות שנשחקו מזמן, וכוסו בקרח חלקלק ובוגדני.
החבורה
ממשיכה בדרך לאורך הנהר, ומגלה בסופו של דבר שמדובר במבוי סתום שמסתיים במפל;
וגרוע מזה, לא רחוק מהמפל חבוי פתח אפל של מערה שמדיפה צחנה כבדה של רקבון, מהסוג
שהדמויות למדו לזהות עם הקארגרים.
החבורה
מחליטה שלא להתקרב לפתח המערה הזו, ובסופו של דבר הדמויות חוזרות לנסות את מזלן
בנתיב התלול והבוגדני עם מדרגות הקרח; אולם קודם לכן, בחינה של אבני המפולת, מגלה
שרידים מחוצים של מכונה נוספת, שלמרות שנמחצה מתחת לאבנים כבדות, היא שמורה יותר
מהקודמת. הדמויות נדרשות לבצע גלגולי כשרון שנועדו לפנות את האבנים בזריזות בלא
להפגע מסלעים נופלים שיתערערו, ובלא לעשות רעש שעלול להזעיק את הקארגרים מהמערה
הסמוכה.
בסופו
של דבר, כאשר חלק מספיק מהמכונה מתגלה, ניכר שלמרות המחשבה הראשונה, לא מדובר
בבליסטרה או במכונת מלחמה, אלא בסוג משוכלל יחסית של מכונת כריה, עם גלגלים
שמניעים שני אתי חפירה גדולות ומעין איל ניגוח שנועד לשבור קירות סלע קשים; גם על
אחד מחלקי המתכת המעוכים כאן, מוטבע סמלה של הרוזנת מבית מית'היריל. הדמויות לא
מוצאות כאן חלקי גופות, אבל מתחת לאחת הקורות יש חלק משריון מתכת קל שנמחץ וקרעי
גלימה; בתוך כיס רקוב, מתפוררת פיסת קלף רשמית שרק מילים בודדות ממה שנכתב עליה
עדיין קריאות:
"אל
תחשוב שאני .......... עליך שוב................. הגבירה ............. עדיף לך לא
לחזור בכלל"
הדמויות
נאבקות ברוח ובקרח החלקלק במעלה הנתיב שמעפיל כלפי מעלה, קלבריאן כמעט ומועדת,
והרעש מסב את תשומת ליבם של זקיפים - כנראה שודדים נוספים, שיושבים במקום מחסה
מוגן אי-שם מעל המקום בו הדרך חוזרת להיות עליה מתונה.
בסופו
של דבר, החבורה מצליחה להסתתר ברגע האחרון, כך שהזקיפים חוזרים כלעומת שבאו.
החבורה מעפילה בשקט את שארית הדרך, ותופסת מחסה מאחורי שיחים גדולים ומושלגים;
שודדים
ומשרת זעוף
ואכן,
לא רחוק משם יושבת עוד חבורה של גברים גסים שנראים דומים מאד לשודדים שהחבורה כבר
התמודדה איתם, מחכה בקוצר רוח לאספקה או ארוחה שצריכה להגיע, כשהם מפטפטים בגסות
בניב מקומי.
"כמה
זמן זה עוד יקח?"
"לך
תדע. אני לא שואל שוב, לא בא לי לחטוף עוד הפעם"
"כן,
גם ככה הבוס עצבני"
"בטח.
עם כאלו חברים שהוא מצא-"
"שקט!
זה מה יש, ואם הם ירימו חרב, אנחנו נשסף אותם בין העיניים העקומות שלהם"
"מתי
מביאים כבר את האוכל הארור לכאן?"
"כן.
אנ'לא בוטח גם בדרומי. כל הסוג שלו אוכלים בתחת".
"אה,
הנה הזרג הקטן מגיע-"
דמות
של אדם נוסף מופיעה מבעד לערפל, באה בהילוך איטי מהמשך הדרך, במקום בו היא חזרה
להיות שיפוע מתון ונוח יחסית להליכה; ניכר בחזות של שהוא דרומי - מאומבאר או אולי
מהאראד; עורו בגוון זית בהיר, עם שפם שחור; הוא לא עוטה שיריון ובקושי חמוש, וניכר
בפניו ובדיבורו שהוא לא מחבב - בלשון המעטה - את השודדים המקומיים שהוא נאלץ להביא
להם ארוחה. השודדים מצידם, זועמים כאשר מתגלה שבמגש הגדול שהגיע, יש מעט מאד
חתיכות בשר בתוך תערובת הדגן או מה שלא יהיה בתוכו. הדרומי מושך בכתפיו ואומר
ש"זה מה שנתנו לו במטבח" וזוכה לאיומים וגידופים גסים, לאחריהם הוא
מסתלק.
הדמויות
שומעות אותו ממלמל לעצמו בשפתו כשהוא גורר את רגליו בחזרה למעלה - ואגב כך, מתגלה
שבמרחק, בהמשך השביל, מסתמנת צורה של בית נוסף, גם הוא הרוס למחצה, אבל עשוי אבן
וגדול בהרבה מהבית הקודם - זה כבר בהחלט גודל שמתאים לאחוזה של אציל כפרי; כולל
שני אגפים ושלוש קומות, שהעליונה בהן כבר התמוטטה; ולמרות זאת, לפחות מאחת
מהארובות עולה עשן, וניכר שלפחות אחד האגפים מאוכלס - לדמויות יש ניחוש מושכל בידי
מי.
ממה
שהדמויות מבינות מהמלמולים של הדרומי - שהוא כנראה סוג של משרת - ניכר שמדובר בשצף
של קללות, שמבהירות היטב עד כמה הוא 'מחבב' את השודדים הגונדורים והעריקים מצבא
הרוזנת שלחלקם לפחות הוא נאלץ להגיש ארוחות:
"חבורת
שודדי דרכים מסריחה כולכם! אמא של כל אחד מכם נסעה לאומבאר עם גמל חולה אבעבועות.
גם כן לוחמים... הלוואי שכל החיים שלכם תפנו צואה של מומאקים במעדר. הלוואי והיחיד
שיסכים לארס לכם את הבת שלו זה שאקבוב (כנראה 'אורק' בניב הדרומי) עקום
מההרים. קסם גדול... גם כן קסם גדול..."
בנוסף
לכך, מנדי שומעת נביחות מקרבת מקום, בהמשך המסלול שעושה המשרת בחזרה אל האחוזה ההרוסה
- ומגלה שני כלבים מזוהמים, שמתקוטטים על רצועות בשר מבושל טרי מאד, ש'משום-מה'
כנראה נשמט ממגש הארוחה בדרכו אל העמדה של השודדים.
הדמויות
מתקדמות בזהירות כדי לצאת מטווח שמיעה של השודדים והעריקים שסועדים את ליבם, כדי
למצוא מחסה להשיב כוחות ולתכנן את הצעד הבא של החבורה.
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.