קמפיין דמדומי המערב

ספר רביעי: כלולותיו של הברבור

פרק XXIII: רקוויאם לגבירה וחזיר - חלק א'

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

פתיחה

החבורה העייפה תופסת תנומה בעגלה שמטלטלת באיטיות דרומה לאורך העמק השחור, כחלק משיירה של אנשי הרוזנת שעושים את דרכם מהעיירה מוראלד לטירת ארך; בחלומה, קלבריאן מרחפת בין ערפילים ושומעת קטע משיחה בין שתי דמויות שעומדות על חומה – כאשר היא חושדת שמדובר בצללים של הגבירה אלדראל ולינדיר.

אלאדראל נשמעת נכאה ומדוכאת; היא חשה שהקרב האחרון שלה מתקרב, ומדברת במרומז על כל הקרבות הרבים שעברה או ראתה, על תבוסות רבות מספור ונצחונות שלא היו טובים בהרבה מתבוסה. היא תוהה האם לא עדיף היה למות כמו... מישהו (ששמו לא מוזכר בשיחה) שמת צעיר ובמלוא אונו, צוחק בפני אויביו ומטיח בהם את רוח האש שלו.

מן השיחה עולה שהערכת המצב של שני הדוברים פסימית מאד; האויבים חזקים מתמיד, ו"כוח נוסף, גרוע יותר, יעגון במוקדם או במאוחר" – אם כי אלדראל נשבעת בכל היקר לה שכך או אחרת, היא תקטול את "שר היונה" ותבריח אותו מהארץ התיכונה חסר גוף, גם אם זה יהיה האחרון במעשיה.

לינדיר מעלה הצעה מרומזת: למרות שהוא יודע כמה גבירתו מתעבת את 'הגבירה ואריסה' וכל מה שקשור בה, הרי כמוצא אחרון, רק אם כל יתר התוכניות יכשלו והארץ התיכונה תיפול-

אלדראל שוללת את ההצעה מכל וכל; היא ואנשיה שייכים לארדה והינם חלק ממנה, מאז ולנצח; היא לא תתיר להם לסיים את חייהם מעבר לשער, בעולם שאינו אלא צל נלעג של ארדה.

קלבריאן מתעוררת בבהלה, הישר אל תוך הנחירות של מנדי, והצלצולים העמומים של שיריונות המשמר שצועד מצידי העגלות. ורסה (או שמה בשמה הנכון: ואריסה) ישנה גם היא, שקועה ככל הנראה בחלום רע שגורם לה להתהפך ולמלמל בשפתה; והגם שהשפה הזו דומה במידה מסויימת לסינדארין, קלבריאן לא מצליחה להבין את קטעי המילים, מלבד "את קיבלת בדיוק מה שהגיע לך-"

באור הירח החלוש שקורן מבעד לשלג שיורד על העמק, היא רואה את טלפאריון, יושב זקוף על אוכף סוסו (הוא היחיד בשיירה שרוכב על סוס), ועושה דבר-מה מוזר:

כף ידו של היורש הצעיר קפוצה עד כאב, מורמת לגובה עיניו והוא כל-כולו מרוכז בה; ונדמה לקלבריאן, שזרזיף של חול או משהו דומה, מבליח חלושות באור הירח, זולף מבין אצבעותיו הקפוצות.

מנדי מתעוררת, והיא וקלבריאן משוחחות בלחישות; קלבריאן אומרת שיש משהו מוזר בטלפאריון, או שהוא מנסה את כוחו במשהו מסוכן, שכנראה עורר אצלה (ואולי גם אצל ואריסה) חזיונות או סיוטים; מכאן, הן מגיעות לדון בלחש בשאלה, עד כמה אפשר לבטוח בואריסה בכלל, והאם בשלב מסויים היא 'תתהפך' על החבורה בגלל האינטרסים והמטרות האישיות שלה.

כאשר איסילור פוקח עיין ותוהה על מה הן מדברות, קלבריאן מספרת לו חלק מהחלום שלה, ושואלת האם הוא יכול לתחקר את ואריסה על אותו 'שער' עליו אלאדראל ולינדיר דיברו. ואריסה, שכמסתבר שמעה לפחות את החלק האחרון של השיחה, מעירה בציניות שאין צורך לדבר עליה כאילו היא עציץ; אבל לא טורחת לספר מאומה לפני שהיא מתהפכת וחוזרת לישון.

הגעה לטירת ארך

הלילה והיום שאחריו עוברים בלא ארועים מיוחדים; ושעת דמדומים מגיעה, כאשר השיירה מתקרבת סוף-סוף אל הגבעה עליה עמד בזמנו (אלף שש-מאות שנים קודם...) אראגורן והשביע מחדש את צבא המתים; כעת, במקום האבן השחורה שעמדה כאן בעידנים קודמים, ניצבת טירת ארך האדירה, שנוצקה ככל הנראה משרידיה או חלקיה של אותה אבן – והיא אכן מבצר אדיר יותר מכל דבר שהדמויות ראו.

הטירה בנויה על מצוקים כמעט אנכיים, כאשר רק שביל מפותל מוליך אליה, כולו בטווח הפגיעה של הצריחים האדירים, שחלקם נראים ממש כאילו גולפו מצלע הגבעה; החומות שחורות כמו הלילה, נישאות לגובה עצום מעל המצוקים, ומגדלים גבוהים עוד יותר חולשים עליה. הטירה מוקפת חפיר עמוק שאי-כה מלא במים למרות הגובה הרב בו הוא נמצא, וגשר מתרומם יורד מהשער הראשי כדי לאפשר את כניסת השיירה פנימה.

טלפאריון מעלה חיוך יהיר על פניו, ומתפייט שזו טירת משפחתו: עתיקה כזמן עצמו[1], מפוארת, בלתי חדירה, בלתי מנוצחת. אחת הדמויות תוהה בלגלוג, עד מתי הצעיר הנפוח הזה ימשיך להתפאר במעללים של אחרים, שהוא רק נולד אליהם ברוב נוחות.

מעבר לשערים הדמויות עוברות בהיכלות הדורים ואפלוליים, חצובים בתוך הגבעה; כאשר צמד אחר צמד של זקיפים בשיריון מהודר מגביה חניתות ומפנה את הדרך; המעבר בהיכלות לוקח זמן, כי הטירה גדולה מאד, ובין לבין, טלפאריון מנצל הזדמנות שבה הדמויות האחרות רחוקות, כדי לשוב ולאיים על איסילור בלחש:

הוא שב ותוהה בכעס, כיצד טיפוס כמו איסילור זכה בליבה של גבירה יפיפיה ורבת-עוצמה מסוגה של ואריסה, ואומר כי הוא ואחרים בטירה אינם בוטחים בפייטנים, בעיקר לאחר הבגידה של האחרון – פייטנים הם נכלוליים מטיבם, ויש להן דרכים מגעילות להקסים נשים ולזכות בחסדים שאינם מגיעים להם.

(מעט מאוחר יותר, טלפאריון יספר ביתר גילוי לב, על הבגידה של הפייטן לוסמאריון, שהיה בן-בית בטירה ואהוב על סבתו, והדרך שבה הרוזנת הישישה, גם אינה מראה זאת, פגועה מאד, ולא בנקל תסמוך על פייטן אחר – או על זרים בכלל).

איסילור, בפעם הראשונה מזה זמן רב, מגייס כוח להתעמת בגלוי ובחריפות עם טלפאריון, ובעיקר על האורח בו הוא מעז להניח הנחות על איסילור, שהוא כלל אינו מכיר, ובוודאי אינו יודע כמה הוא נרדף על-ידי משמר היונה ושנוא על-ידיהם; מצב רוחו של איסילור אינו משתפר כלל נוכח הערות עוקצניות של יתר בני החבורה, שהתכוונו לבוא לעזרתו:

קלבריאן מדברת בהלצה על שלוש הנשים בחבורה כ"נשות הפייטן" שיגנו עליו בכל מחיר (לרגע היא נשמעת כמעט משכנעת עד שאיסילור תוהה בלחש האם חברתו למסע מנסה לגרום לטלפאריון להרוג אותו); ואילו מנדי זוכה למקלחת זועמת כאשר היא מתלוצצת ואומרת לטלפאריון, שאין לו מה לקנא או לשער לעניין איסילור וואריסה כי "נראה לך שהפייטן הזה בכלל מתעניין בנשים? אתה בסכנה הרבה יותר מאשר היא-"

איסילור מכחיש בכעס, מה שגורם למנדי להיות משועשעת עוד יותר.

ואריסה, לעומת זאת, מספרת לטלפאריון בקול קר כמו קרח, שהסיבה ש"הבארד חסר הערך" זכה לידידותה, היא הדרך בה הוא סיכן את עצמו כדי לעזור לה, כאשר היא שכבה גוססת וחסרת אונים, קורבן (בין היתר) ל"עוד בריון עם שושלת מפוארת בעיני עצמו" שניסה לנצל את מצבה דאז ולנהוג בה כאילו היא סחורה או בובה שניתן ליטול לעצמו.

בינתיים, החבורה מגיעה לדלתות המפוארות של היכל הרוזנת, שלצידן פסלים אדירים של אבירים אוחזים בבזים, שפוסלו כאילו הם עומדים להמריא בכל רגע; מסתבר שהרוזנת נותנת לדמויות בכוונה להמתין זמן לא מועט לפני הדלתות, בטרם היא מקבלת אותן.

בין לבין, החבורה נתקלת שוב בלורד קסטאריל, שנראה משועשע מאד; לאחריו, היא נתקלת גם בבנה השני והמלומד של הרוזנת, ואלאנדיל, שהוא אביו של טלפאריון. ואלאנדיל הוא גבר לא מרשים, עם שיער אפור שהחל להדלדל, זקן לא מסודר ומשקפיים גדולות, ודיבורו מעט מקוטע והססני, נגוע בלא מעט פיזור-דעת. הוא עונה בשלילה על שאלתו של קסטאריל, האם סיים להכין עבורו דשן עציצים מיוחד, ומתלונן אל איזה "בריון"; קסטאריל אומר שידבר עם האיש, אבל מנגד אומר שחובות צריך לשלם, ואז עוזב; ואלאנדיל עולה במדרגות ומברך את הדמויות בפיזור נפש, באורח שמבהיר שהוא כבר יודע לא מעט על ההרפתקאה הקודמת שלהן. אגב אורחא, הוא מצליח לגרום לטלפאריון להסמיק ממבוכה ומכעס, כאשר הוא שואל את החבורה בפיזור נפש האם בנו היה "ילד טוב" והתנהג אליהם יפה; אחר כך הוא מוסיף שבנו הוא צעיר מצוין ויום אחד יהיה רוזן לתפארת... כלומר, אם כל המשפחה לא תרצח בין לבין; מכאן, הוא עובר לדבר בצער אמיתי על דול אמרות' תחת שלטון 'הברבור האדום'.

מסתבר, שואלאנדיל והברבור האדום היו מכרים, לפני שנים, כאשר ואלאנדיל המלומד היה בן-בית בספריה של דול-אמרות', והוא זוכר את מי שהיום הוא ראש היונאים דווקא כמי שהיה 'בחור הגיוני ואיש שיחה חביב'; אבל כעת, ואלאנדיל אבל כולו על הספרים שנשרפו, ועל ידע של עידנים ודורות על דורות שהיונאיםהאבידו בלא שוב.

לאחר זמן-מה, הדמויות מוכנסות להיכל הכס; לורד קסטאריל פוטר את עצמו מהראיון, וחומק דרך דלת צדדית (הוא מתרץ שהוא צריך לבדוק את העציצים האהובים שלו, שסובלים לאחרונה מרשלנות פושעת); ואלאנדיל חומק פנימה, אבל נשאר בצד האולם, נבלע בתוך הקהל שעומד בצידי ההיכל.

הרוזנת יושבת על כס מוגבה בצד הרחוק של האולם, מתחת לזכויות צבעוניות ופסלים, שעוצבו כולם כדי להאפיל את דמות היושב על הכס השחור, ולשוות לו מראה נשגב ועל-אנושי; היא ישישה לבנת שער עם פנים וידיים צפודות, אולם עיניה הכחולות כמו קרח בהירות וצלולות מאד; קולה, הגם שהוא לעיתים איטי להרגיז, רהוט וחד, והיא יודעת לגרום לו להשמע היטב ובתקיפות בכל ההיכל, גם כאשר היא מדברת בשקט.

לפני כסאה של הרוזנת עומד בנה הבכור אנאריון; לוחם מבוגר, אולם שרירי ואדיר כוח למראה; קירח לגמרי, ורטיה מכסה את אחת מעיניו; טלפאריון תופס גם הוא מקום בצד השני של הבמה מתחת לכס, ואילו על שני כסאות ליד הקיר שגובל בכס, יושבים שניים: אישה עגלגלה ואפורת שיער, שנראית משועממת מאד, וילד בן עשר בערך, עם פנים עגולות וכל-כולו נראה כמו העתק כמעט מושלם שלה, מלבד העובדה ששערו חום-שחור.

כפי שיסתבר לדמויות – מדובר בגבירה ולאינה, בתה השלישית של הרוזנת הישישה ורעייתו של לורד קסטאריל, ובנה אמאריון.

הילד אמאריון מתגלה עד מהרה כשרץ מפונק מהסוג המרגיז ביותר, שמנסה שוב ושוב לזלזל בחבורה ולחמם את האווירה ("הם פשוטי עם קטנים, נכון אמא?") ובהמשך ("סבתא, אני חושב שהם לא קדו בפנייך עמוק מספיק כמו שהיו צריכים") – עד כדי-כך, שכמה וכמה מהדמויות, בעיקר אך לא רק מנדי, כבר חולמות על טיפול הולם בשרץ, כולל הגנבת אבקה מגרדת או גללים לתוך כמה שיותר מתכולת המלתחה שלו.

הראיון בהיכל

אלא שגם בלא הילד השחצן, קבלת הפנים שהדמויות זוכות לה היא צוננת ביותר.

הרוזנת, בקולה האיטי, הנוקב והיהיר, היא בעלת דעות מגובשות מאד על הכל, כולל דברים שלפחות הדמויות סבורות, שהיא לא מבינה בהן כלל. היא אמנם מודה לדמויות על "השירות הקטן" שעשו כאשר הצילו את אותו ספרן עירוני רך מאנשי החזיר, אולם ברור שמבחינתה, החשיבות של העניין קטנה מאד; היא תוהה בלעג, האם הם העזרה שאנגריףמרוהאן ואורגת הערפל אלדראל שלחו – כפי שלדעתה, חובתו של אנגריף כואסאל של גונדור לשלוח; והיכן הם הגדודים החמושים, חרבות חניתות וקשתות שהיא מכנה עזרה.

נראה, שהיא רוחשת בוז צונן לרוהירים, ומעירה שהגם שהיא כמובן מתעבת את המלך הלא ראוי שיושב במגדל הלבן ולא מכירה בו עוד, הרי שהגסות שגילה אנגריף כלפי מינאס טירית, שנעלה ממנו בהרבה, לא הועילה; היא עצמה מזלזלת בגלוי באיומי היונאים, וגם בעובדה שצבא בן אלפי יונאים בראשות מצביא היונה גנרל גייראדון (בשמו היונאי 'גרודון'), עומד לצעוד לתוך העמק השחור לא יאוחר מהאביב, מלווה במכונות מלחמה אדירות; לשיטתה, החומות השחורות לא יפלו לעולם, והם יעמדו בפני מכונות המלחמה של היונאים כפי שעמדו בפני האורקים והטרולים האדירים מההרים הלבנים, עשרות שנים קודם לכן (כשהיא עצמה היתה ילדה).

הרוזנת לעומת זאת מטילה יהבה על כך שהאצולה העתיקה של גונדור, זו שדם נומנור עוד זורם בעורקיה, ובראשה המושל של דורת'אנג (מורדור), אר-קאהרדול שלרשותו צבא אדיר; בקרוב, היא בטוחה, האצילים יתקוממו כנגד החמס שיושב על הכס.

כבר בראשית הראיון, פורץ עימות בין הרוזנת לבין ואריסה, שלא מעוניינת לנקוב בשם משפחתה, והרוזנת מעירה בלעג שאם כך היא תנהג בה כ"פשוטת העם ואריסה"; בהמשך, היא מזהירה את אורגת הערפל הזרה שכדאי לה לחשוב פעמיים לפני שהיא מזלזלת במי מבני משפחתה ובדרך בה הוא פונה אליה (כאשר ברור לכולם שהכוונה היא לטלפאריון), אבל תנוח דעתה – כל אירוסין של נכדה חייבים לזכות באישור שלה, ואין שום חשש כי היא תניח לו להתארס לאורגת ערפל זרה וחסרת שם.

ואריסה מעלה את החיוך הציני ביותר שלה על פניה, כשהיא קדה קידת חצר מושלמת, מודה לרוזנת על חסדה, ואומרת ש"אבן נגולה מעל ליבה" עקב הדברים.

איסילור מנסה, אגב כך, לתת לרוזנת רמז ברור לגבי העובדה שהחבורה מעוניינת לשבש את החתונה של הברבור האדום – והרוזנת, הפעם דווקא בתבונה – משתיקה אותו מייד, כאשר היא מנידה ראשה נוכח האולם, כאילו כדי לרמוז לפייטן שעדיף לא לדבר על דברים כאלו במעמד הזה, כאשר אוזניים רבות כל-כך מאזינות.

חרף זאת, ולאחר שכמה מהנוכחים עוזבים, הפגישה הופכת למעין מועצה צבאית, שבה בנה הבכור של הרוזנת, אנאריון, מחווה על מפה יפיפיה של העמק השחור שמעוצבת על אחד הקירות, כשהוא מראה את מיקומם של האויבים:

צבא האויב העיקרי, אלפי יונאים תחת הפיקוד של גנרל גרודון, נמצא עדיין בקצה השפלה של דול-אמרות, ומתכוון לצעוד, כנראה באביב, דרך מעבר הררי שבשם כתר טראלאנג, עם אותן מכונות מלחמה מוזרות שהשמועות מדברות עליהן – אם כי יתכן שיחידות קטנות יותר ינסו להתקדם ולהתגנב אל גבולות העמק השחור עוד קודם לכן; יריב אחר נמצא בצידו של מעבר ההרים הדרום-מערבי שמוליך אל לאמאדון ונחשב עד עתה בטוח – והוא הלורד הבוגדני של לות'גובל שחבר לאחרונה למשמר היונה (לפי השמועות, בחצרו יושב כעת גם לוסמאריון, הבארד הבוגדני). לרשות הבוגד כחמש-מאות חיילים מיומנים, ועוד לכל היותר אלף מגוייסי דחק לא מיומנים, שהוא יקרא לנשק אם לא תהיה לו ברירה.

כוח אחר, קטן יותר אבל מזיק, הוא כמאה עריקים – שלבושתו של אנאריון, כך הוא מודה, חלקם היו עד לא מזמן חלק מאנשיו שצעדו והתאמנו איתו במשך שנים; הם התנחלו במכרה שממילא הפעילות בו משותקת בעת החורף, ומאיימים על כל החוות והכפרים מסביבו, בחלק הדרומי של העמק.

כאשר אחת הדמויות מעלה שאלה על סיבות הבגידה, אנאריון מגמגם, והרוזנת משסעת את הדברים בכעס, ואומרת כי ממילא, עריק הוא עריק, וחבל התליה מחכה לכולם.

שה"ם: בהמשך יסתבר לדמויות, שלפחות חלק מהעריקים כלל לא אוהדים את משמר היונה, והיו דווקא מתוסכלים מהמדיניות הפסיבית של הרוזנת, שסירבה להתקיף ראשונה את בני-הברית של האויב שנמצאים בהישג יד, מה שגורם גם לחיילים שטרם ערקו לחשוש, שהסוף מתקרב והולך.

טלפאריון נלהב לצאת לקרב, ומזכיר לסבתו את ההבטחה שלה להעביר 'אנשים וסוסים' לפקודתו ולתת לו להוביל את ההתקפה על העריקים. לדעתו, אם יטפלו בהם תחילה, זה יהיה מסר מאיים כלפי האויבים האחרים; הרוזנת לא נראית כמי ששה לעמוד בהבטחתה, ולמעשה היתה רוצה להמשיך ולשמור על נכדה בטוח בטירה, מה שגורם לו כמעט להתפרץ בזעם – אבל הדבר לא מרשים את הרוזנת.

"גם לי היה דם סוער כאשר הייתי בגילו. רק שאני ידעתי להקשיב בסופו של דבר למבוגרים וחכמים ממני, ולכן הגעתי לגילי, ולא לקבר לא מסומן בבוץ".

אנאריון לעומת זאת, מציע לאמו לשקול – למרות הגועל – לשתף פעולה עם אנשי הגבעות של מעבר ההרים טראלאנג (המקום ממנו יצעד צבא היונאים הראשי באביב), ועם אותו ברנש מפוקפק בשם ראמפור שהכתיר את עצמו למנהיגם ו"מלך הגבעות"; הרוזנת שוללת את העצה בחריפות, ואומרת שראמפור (היא מסרבת לכנותו בתואר כלשהו) הוא בריון, זנאי ושקרן שאינו טוב בהרבה מהיונאים– איתם שיתף פעולה במשך שנים לפני שאלו 'התהפכו' עליו.

מהדברים הדמויות שבות ולומדות שאותו ראמפור היה סוחר עשיר ומפוקפק בדול אמרות, שבעבר קיים יחסים לא רעים עם משמר היונה, אבל בסופו של דבר רב איתם, ברח לספר עם חלק גדול מהונו העצום, ומשום-מה, האנשים הפשוטים מאד בגבעות מעריצים אותו כמעט כאל חי. לדעת הרוזנת, מידותיו המוסריות אינן טובות משל משמר היונה, והוא מחזיק בגלוי אוהל מפואר מלא בפלגשים נאות – רבות מהן יונאיות לשעבר – "כמו אחד ממנהיגי הברברים בני המזרח"; והעובדה שהוא "הלביש שריון על כמה מהן" לא מרשימה את הרוזנת במיוחד; כך או אחרת, היא מסרבת לכל ברית או משא ומתן עם 'המלך', חרף שעת הדחק הצבאית והמיקום האסטרטגי שלו – ותחת זאת, היא מעדיפה לסמוך על עוצמתן של חומות ארך, שיוכלו לעמוד במצור ארוך, מה גם שבטירה יש צידה שתחזיק לחודשים ארוכים מאד, גם אם חלק גדול מאוכלוסיית העמק תמצא מקלט מאחורי החומות.

אנאריון בטוח פחות ואומר שגם את החומות יחזיקו מול המכונות של היונאים, העמק כולו יבער, והם יאלצו להתמודד עם רעב כבד שימשך שנים, גם אם המצור עצמו יוסר.

בסופו של דבר, המועצה מתפזרת בלא החלטה, והדמויות נשלחות לבית הארחה בחצר הטירה ב'מעמד של אורחים זוטרים', כאשר הרונזת מדגישה כי נאסר עליהם לשוטט מחוץ למגוריהם ולגן הסמוך לבית ההארחה, ובוודאי לחטט במה שאינו עניינן, בלא אישור מפורש ממנה או ממישהו אחר בעל סמכות.

הילד המרגיז אמאריון מנסה שוב להשפיל את החבורה, אבל הפעם ואריסה תוקעת בו את החיוך המרושע ביותר שלה, כשהיא נועצת את עיניה בעיניו (אפילו איסילור מדמיין שעיניה הכחולות הופכות להרף-רגע לאדומות כמו דם), באורח כזה שגורם לילד להתחיל לילל ולדרוש "שיתנו לה עונש בגלל העיניים החצופות שלה" – בקשה שלא נענית. נראה גם שחלק מהנוכחים, בעיקר אבל לא רק טלפאריון, משועשעים אם לא שבעי רצון ממש, מבכי הבהלה של הילד המפונק; והרוזנת מצידה לא טורחת להתייחס לעניין.

הארועים בבית ההארחה וסביבתו

הדמויות מוצאות מההיכל בידי שרת לא ידידותי, שמוליך אותן דרך המסדרונות, סמוך לכניסה לספריה שנתונה לניהולו של ואלאנדיל, ומשם במורד מדרגות ודרך עמדת שמירה אל חצר פנימית שבתוכה גן קטן שמכוסה כעת בשלג, שבצידה המרוחק בית הארחה צנוע.

השרת מסכים, באי רצון מופגן, להעביר פתקים מהדמויות לשני בניה של הרוזנת –אנאריון הלוחם וואלאנדיל המלומד; אומר כי ארוחה תגיע אל הדמויות עוד מעט, ומסתלק במהירות.

הדמויות מתמקמות במגורים; ואריסה רותחת מזעם על הרוזנת, אותה היא מכנה בבוטות 'שוטה זקנה שיושבת בראש טירת חול שוקעת והולכת במי הגאות'; ומבחינתה, ראוי שהחבורה תעזוב את הטירה כבר מחר בבוקר ותניח ל"משפחה הנאצלת" להנות מהתבשיל – או שמא מנזיד היונים – שהקדיחה לעצמה; הדמויות האחרות מנסות לצנן את זעמה (כולל פרץ יהירות אופייני על בני-אדם שאבותיהם 'רעו כבשים' כאשר השושלת שלה היו מצביאים ואצילים בארץ הולדתה), ואחת מהן מזכירה לה שואריסה עצמה היא זו שסירבה, מסיבותיה שלה, לציין את שם משפחתה.

ואריסה ממלמלת משהו מכוער על זה ש"היא היתה שמחה להכיר לכמה מבני המשפחה האלו את אחותה" או משהו דומה, אבל נרגעת; לא לפני שהיא דורשת במפגיע ממנדי לגימה מבקבוק הויסקי היקר שהיא מסתירה ("אל תטרחי להכחיש, את תמיד מסתירה בקבוק היכנשהו"); מנדי מחמיצה פנים, אבל בסופו של דבר מעבירה לגימה מבקבוק 'בת ההר' שברשותה בין יתר הדמויות (בלא לטרוח לספר להן שיש לה עוד בקבוק, שמור במקום אחר) והדמויות יושבות לאכול את הארוחה הפשוטה יחסית, אבל המזינה שמובאת לבית ההארחה, ולתכנן תוכניות להמשך הלילה; כל החבורה, מלבד קלבריאן, בדעה שרצוי מאד לחטט ולבחון מה קורה בטירה הזו במהלך הלילה – חרף הוראותיה של הרוזנת; חלק מהדמויות, לפחות, בטוחות בזה שהרוזנת לא מבינה את חומרת מצבה, ושככל הנראה יש בוגדים שכבר הוחדרו אל בין החומות ומכירים את המשפחה ואת הטירה טוב מדי – לשיטת החבורה, אין דרך אחרת להסביר את זה שלאנשי החזיר היה מידע טוב מדי על לורד קסטאריל וחיבתו לעציצים, כמו גם על החבר שלו בעיר וכל מה שהיה נדרש כדי לנצל את הידע הזה ולנסות להחדיר אבקה שחורה מהולה חבויה בכדי דשן.

הדמויות מחליטות, שתחילה איסילור וואריסה יצאו לבדם לגן, כאילו לטיול רומנטי, כדי לתצפת; ואילו מנדי וקלבריאן יצטרפו מאוחר יותר, סמוך לחצות; אולם בטרם מגיעה השעה לכך, נשמעות נקישות רועדות על הדלת – משרתת ישישה בשם מירת'וון מבקשת שיכניסו אותה, ואומרת שיש בידה תשורה מהמטבח בדמות מגש עוגיות חמות.

הישישה שעונה על מקל ונראה שהיא מתקשה ללכת, והמסע מהטירה דרך צד הגן אל בית ההארחה לא היה פשוט עבורה, בוודאי לא בשלג ובקור; הדמויות חושדות תחילה שמדובר במלכודת וכי העוגיות מורעלות (חשש שמתבדה בהמשך) – אלא שלאחר שהישישה מבקשת לנוח מעט ליד האח, מסתבר שבאה אליהן מסיבה אחרת לגמרי: היא שמעה שהחבורה הגיעה מרוהאן, והיא רוצה לברר האם שמעו או נתקלו שם באישה אצילה שאמורה היתה להיות כיום בת יותר מחמישים, ששערה אדום כמו אש – כאשר כוונתה, כפי שמתגלה במהרה, הוא לבתה המנודה של הרוזנת הישישה –ארנדיס; זו, שבפקודת הרוזנת לא רק נמחקה מעץ המשפחה, אלא שמה נאסר לאיזכור בטירה, ואפילו הדלת לחדרה הישן טויחה ונחסמה.

מסתבר, שמירת'וון היתה לפני שנים רבות אומנת ואחר כך משרתת אישית של ארנדיס, אותה היא זוכרת כילדה יפיפיה ונבונה להדהים; היא רומזת לחבורה, שיש דם עתיק וחזק זורם בעורקי כל בני השושלת, אבל ארנדיס היתה יחידה במינה אפילו יחסית אליהם – עד שהילדה המסכנה נפלה ברשתה של מאחזת עיניים, גנבת שקרנית בשם לארלית', שהרוזנת אנגריס התפתתה להכניס לטירה בתור 'מורה לקלאסיקות' שמומחית בחינוך נאות של ילדים למשפחות אצולה.

ארנדיס הצעירה, כך מספרת המשרתת, היתה כרוכה אחרי לארלית' כמו כלבלב, כנראה בגלל הבטחות ללמד אותו מיני סודות עתיקים; ובסופו של דבר, שתיהן ברחו ביחד מהטירה, לאחר שלארלית' שמה את הרוזנת ללעג ולקלס, גנבה אוצר עתיק ויקר-ערך מהגנזך של השושלת (המשרתת לא יודעת בדיוק מה), וכמובן, הרסה כל סיכוי לאירוסין בין ארנדיס לבין האציל המקומי שהרוזנת הועידה לבתה.

מירת'וון בטוחה שאפשר היה להחזיר את 'הילדה המסכנה' למוטב, ושמעה שארנדיס חייתה כגולה ברוהאן (היא מסרבת, כמעט בבכי, להאמין לשמועות שאחד מאנשי המשמר הפיץ, שארנדיס הדרדרה לזנות), והיא מאוכזבת ועצובה מאד כאשר הדמויות משיבות שלא נתקלו באף אישה כזו או דומה לה במסעם ברוהאן.

לאחר שהמשרתת הזקנה עוזבת, ואריסה ואיסילור יוצאים לגן, כאשר אורגת הערפל הזרה נוהגת בפייטן באורח פלרטטני מתמיד – וכמעט מיד, נדמה להם שעוקבים אחריהם מבין השיחים; הדמויות מנסות לבדוק במה מדובר, ומוצאות מתחת לשיח סימנים שמישהו ישב שם ותצפת בסתר על בית ההארחה, כמו גם שרידים של פרח חורף שנקטף וסימנים לנסיגה מהירה.

זהות העוקב מתבררת די מהר, לפי צעקות בעמדת המשמר; טלפאריון נכנס אל תוך הטירה כרוח סערה, צועק לשומרים להסתלק מדרכו, וכמעט מתנגש באביו המלומד שירד במדרגות שמוליכות מהספריה אל עמדת המשמר החיצונית, שקוע במחשבות משל עצמו (אבל עדיין מלגלג במרומז על פנטזיות 'החרב הארוכה והנוצצת' של בנו).

ואלאנדיל עובר את עמדת המשמר, באורח שגורם לדמויות לרגע לתהות האם קיבל את המסר ובא לדבר איתן (הוא לא), וחוצה את המעבר שליד הגן לא דרומה לעבר בית ההארחה, אלא דווקא מזרחה לעבר חומה קטנה שחוסמת את הגן בכיוון ההוא, והדמויות מגלות שיש בה שער שיניים קטן ושמור היטב.

איסילור עוצר את ואלאנדיל כאילו נתקל בו במקרה, מחניף לו ולידע שלו כמלומד, ומבקש ממנו 'את הזכות לסייע לו בשימור המורשת' – כלומר, להכנס לספריה; ואלאנדיל לא מסרב, אולם מגלה הרבה פחות התלהבות מהצפוי חרף הדרך בה איסילור וקלבריאן מדברים איתו על תחומי העניין שלו; בסופו של דבר הוא פוטר את הדמויות ואומר שהוא יתן להן אישור להכנס לספריה, אולם הדבר ימתין למחר בבוקר.

מנדי, שהגיעה בינתיים עם קלבריאן לגן, מקבלת את עצמה את המשימה לטפס בשקט על החומה המזרחית ולראות להיכן ואלאנדיל הלך, כאשר יתר החבורה מארגנת הסחה עבור שני הזקיפים ליד השער: ואריסה מטילה חופן בוץ, כאשר איסילור מחכה בכשרון רב את הצחוק המפונק והיהיר של הילד אמאריון.

התרגיל עובד – השומרים אכן מאמינים ש"השרץ הקטן" מידה בהם רגבי בוץ, ומתקדמים באיום כמה צעדים מהעמדה שלהם – די הצורך בכדי לא להתבונן לכיוון הנכון כאשר מנדי מטפסת על החומה, ובינם לבינם, השומרים מאחלים לפרחח הצעיר גורל מר ונמהר, אבל לא מעיזים להתרחק יותר ממטרים ספורים מהעמדה שלהם.

הסצנה בבית הקברות של המשפחה

מאחורי החומה יש חצר פנימית קטנה וסגורה מכל עבריה, שמנדי מגלה מיד שהיא בית הקברות הפרטי של בני שושלת טאר-מית'היריל; ישנן כמה מצבות גדולות, אחת מהן ממש קריפט שבנוי כמו בית קטן, ואילו אחרות קטנות בהרבה.

ואלאנדיל חוצה את השביל, למקום בו אחיו הבכור אנאריון נמצא, עומד בדממה מעל שתי מצבות, אחת בינונית ואחת קטנה מאד (בהמשך, מנדי תגלה שהכתובות עליהן הן: גלינוו ןטאר-מית'היריל, בתו של סילדיר השני א-קלמבל, 1580-1551" ו-"סיריון טאר-מית'היריל, 1579-1580)[2]– לפי מידע שהחבורה תגלה בהמשך, מעיון בעץ השושלת שתמצא בספריה, מדובר ברעייתו ובבנו היחיד של אנאריון, שמאז לא התחתן מחדש.

ואלאנדיל אומר לאחיו הבכור, שהוא ידע שהוא ימצא אותו כאן הלילה, ושמי היה מאמין שחלפו שלושים ושתיים שנים מאז; אנאריון משיב בהנהון, ולא נראה שמח לנוכחות של אחיו, בעיקר כאשר ואלאנדיל מקשה, איך אנאריון יכול היה לסלוח "לה" על מה שארע.

אנאריון אומר בקשיחות שהיא (הכוונה די ברורה –אמו הרוזנת) עשתה מה שעשתה למען טובת הכלל, כפי שהאמינה; והוא מצווה לסלוח לה ולכבד אותה; מקטעי דברים שהוא מוסיף עולה, שאנאריון מתחת לחזותו הנוקשה, תוהה האם מותו שלו – בשדה הקרב – מתקרב; והאם יפגוש את אשתו ובנו בדרך אל הצללים שמחוץ לארדה.

ואלאנדיל מנסה ללחוץ בעדינות על הנקודה ואומר ש"אם כל האנשים ימותו, אין ערך לטובת הכלל";

לאחר מכן, הוא מעיר בלחש, שהוא לא רצה לדבר ליד כולם, אבל הוא חושד בנאמנותו של לורד קסטאריל; יש לו קשרים מפוקפקים, כולל למבריחים, ויש סיבות נוספות.

אנאריון מסרב להאמין; הוא יודע שקסטאריל אוהב מדי תענוגות ומותרות, אבל הוא עדיין חתנה של אחותו, והוא מסרב להאמין שהוא יסייע למשמר היונה או יפגע במשפחה; ואז, לאחר שהוא לא מסתיר מואלאנדיל את אי הנחת שלו על דבריו ועל הדרך בה הפריע לו, הוא מסתלק בצעדים מהירים.

ואלאנדיל נותר בבית הקברות לבדו, תחת עינה הפקוחה של מנדי, שצופה בו ממסתור; לכמה רגעים הוא מסתובב סחור-סחור, חסר שקט ושקוע במחשבות; לאחר מכן, הוא נכנס לרגע קצר לדלת צדדית שמנדי לא ראתה קודם, בפינה רחוקה של הקירות שסוגרים על בית הקברות, יוצא משם ומסתלק גם הוא.

לאחר שהוא הולך, מנדי יוצאת מהמסתור ודוחפת בשקט את הדלת (שה"ם: נעשה שימוש במנגנון שדומה לזה של דלת ממולכדת, כאשר במקום המלכודת – רעש חזק מדי שיזעיק את השומרים).

היא מוצאת את עצמה במה שנראה כמו חדר אחסון אפלולי ולח, שברוב חלקיו יש אוסף מרשים של כלי עבודה וכלי גן; גומחה אחת ריקה, מלבד חור עגול קטן ברצפה – שמא, מקום שנועד להטלת מימיהם של המבקרים?

בעוד מנדי בוחנת את המקום, אחד הקירות, שמתגלה כלוח רופף יחסית עם תבליט של עציץ פרחים, מתחיל לרחוש, כאילו משהו נוקש עליו או שורט אותו מבפנים; מנדי נאחזת בפחד – יהיה מה שזה יהיה שבא מאחורי הלוח וריח העפר הבוצי מאחוריו, אין לה כוונה להתמודד איתו לבד, והיא מסתלקת בחשאי ומצטרפת לשאר החבורה, כשהיא מעדכנת אותם בפרטים.

רוב הדמויות מסרבות להאמין שלורד קסטאריל הוא בוגד – אם היה בוגד, הוא היה מכניס מרצונו את כדי האבקה השחורה שהוסוו כדשן, ולא היה צורך להערים עליו ולנסות לעשות זאת מאחורי גבו, תוך ששארולה מתחזה לידיד הותיק שלו מהעיירה לשם כך.

המאורעות בספריה

המקום הבא שהחבורה מחליטה לרחרח בו הוא הספריה; הדמויות מחליטות, חרף ההתנגדות של קלבריאן, שלא להמתין לבוקר אלא לערוך שם חיפוש דווקא עכשיו. החבורה מתלבטת האם לנסות להסיח את דעתם של השומרים בשער הפנימי, אבל בסופו של דבר מוחלט שמנדי תטפס על קיר הטירה ותכנס לספריה דרך אחד החלונות הגבוהים.

מנדי עושה זאת בקלות, ומוצאת את עצמה בהיכל מלבני מאורך מאד, כולו מלא וגדוש ספרים, שחלקם יהיו בוודאי מעניינים מאד עבור חלק מהדמויות – כולל עותק שלם ומהודר של 'הספר האדום' מצד אחד, וגם אוגדני מפות, ולא הרחק מהם, ספר שלפי השם שעליו, חיבר אותו גמד, ועוסק כולו ברונות והצפנות.

בצד האפל יותר של הספריה, ישנה דלת צדדית, שמנדי מזהה לידה טביעות רגליים מלוכלות, וכן לכלוך (מעין כתמי פיח או טביעות יד גסות) עליה, באורח שהוא חריג מאד לנקיון המוקפד של יתר הספריה.

בצד השני, המואר יותר של הצורה המאורכת של היכל הספרים, ישנה עמדה בה יושב ספרן זקן ונרגן, כשהוא מעיין בספרים שנראים למנדי מוזרים – כאילו הם כריכה בתוך כריכה. מנדי מנסה להתגנב מסביב, לעבר איזור חשוך קרוב, ליד אח כבויה מחופה בשיש, שאגרטלי אבן מפוסלים מעליה; ולידו שולחן עיון קטן, עם ספר עב כרס שמונח עליו, ליד פסלון שחור קטן; מנדי מקימה בטעות יותר רעש מאשר התכוונה, ומתחבאת ליד השולחן הקטן כאשר הספרן מתחיל לצעוק ולהתקרב עם עששית דולקת בידו.

לרגע, מנדי לוקה בהזיה שנראית לה אמיתית ממש; היא מוכנה להשבע, שליד השולחן יושבת ילדה חיוורת, בת שבע בערך, עם שיער כהה ומשקפיים גדולים. הילדה מדברת איתה, מציגה את עצמה בשם 'ניינור', ואומרת שהיא אוהבת לשבת בספריה, למרות שאמא רוצה שתשאר בחדריה, כי היא תמיד חולה. לאבא שלה לא אכפת, הוא מעדיף את אחיה כי הוא בן וכל זה... וגם לילדה לא אכפת שלאבא שלה לא אכפת.

היא שואלת את מנדי בקול שליו:

"זה נכון שכולנו נמות בקרוב?"

מנדי מבועתת, כאשר היא מבינה שהילדה אינה קיימת; והכסא ליד השולחן שחור וריק; וגרוע מזה, הפסלון השחור על השולחן דומה באורח חשוד לדמות הצללים הזו; בשיניים נוקשות, היא ממלמלת שמשהו בכל המשפחה הזו לא מוצא חן בעיניה.

שה"ם: בירור מאוחר יותר בעץ המשפחה יגלה שניינורהיתה בתו הצעירה של לורד קסטאריל, שכתוב שמחלת חורף לקחה אותה מעט לפני יום הולדתה השמיני – בערך שנה לפני הגעת החבורה לטירה.

הספרן מגיע לחפש באיזור, כולו זעם ומלמולים על גנבים ופרחחים (נראה מהדברים שגם הוא לא מחבב את אמאריון הקטן – אחיה הבכור והחי מאד של ניינור, שככל הנראה כבר עשה דברים 'מבישים' בספריה).

מנדי מסתתרת, ואז מזדחלת – בעוד הזקן מחטט ומגביה את העששית בין מדפי הספרים – אל עבר העמדה שלו; כפי שחשדה מראש, מסתבר שמאחורי הכותרים הפשוטים של הספרים בהם עיין והשאיר בחוסר זהירות מאחוריו, ישנם ספרים 'עסיסיים' מאד – כמו 'אנקת תפוחי הזהב של הגבירה הערמונית', 'נצח בוהק' ו'בת הסייס התמימה'; רובם נכתבו בידי גבירה מדול אמרות' שעשתה קריירה מפרסום רומנים אירוטיים נועזים מאד שמתחוללים ברוהאן, ומספרים מעללים כאלו ואחרים – ולא רק באורווה – של 'עלמות רוהיריות נועזות ששדיהן לבנים וחלקים כפנינה'.

כאשר הספרן חוזר, הוא מוצא להפתעתו את מנדי ישובה בכסא שלו, עם שתי רגליה על הדלפק, כשהיא מעיינת בנחת ומקריאה בקול רם ומודגש את אחד הקטעים היותר 'עסיסיים' בספרים שלו; היא לא ממש מתרשמת מהצעקות והאיומים שלו – ותוהה מה יקרא אם ואלאנדיל ידע במה האיש שלו עוסק ומה הכניס לספריה המהוגנת של הטירה.

בין הצדדים מתנהל משא ומתן קצר, שבסופו הספרן מבטיח לשמור על השקט כאשר מנדי וחבריה יחפשו בספריה – כל עוד לא יהרסו דבר ולא יגנבו דבר, ויקבל בשכרו עשר מטבעות זהב; מנדי מצידה, מוכנה לתת לו רק חלק מהסכום מהראש, ו"רק כדי להיות בטוחה" שומרת לעצמה שניים מהספרים היותר נועזים מהדלפק.

כך, יתר הדמויות מצליחות לטפס לספריה והספרן נאלץ להתעלם מכך, ולהסתפק במלמולי זעם.

איסילור מתעניין מאד בחלק מהספרים; ומנגד, החבורה צריך לנתק כמעט בכוח את ואריסה מהספר על הצפנים והרונות, שאותו היא מנסה לשנן ולהשוות למכתב שברשותה – אלמלא החבורה, היא היתה מפרה את ההבטחה וסוחבת את הספר.

כאשר הדמויות מחטטות בחדר מעבר לדלת הצדדית המלוכלכת, הן מגלות שמדובר במחסן שבו שולחן עבודה לטיפול בספרים שנפגעו, וארגזים עם ציוד ספריה שהתקלקל, דפים קרועים ועוד; אבל החיפוש מגלה, ששלושה ארגזים הוכנסו לכאן ממקום אחר לא מזמן והושלכו בגסות לחדר (מקור הלכלוך הוא משרת או פועל שסחב אותם, עם בידיים ומגפיים מלוכלכות).

עד מהרה, מסתבר שהארגזים הללו מכילים את תכולת חדרו של הבארד הבוגדני לוסמאריון, שנדחסה בגסות לארגזים ונזרקה לכאן אחרי שהתגלה שערק; מלבד כמה חלקי כלי נגינה וחוברות תווים, הדמויות מוצאות כאן שרידים של חליפת מכתבים, שהפייטן עצמו קימט ואפילו ירק על אחד מהם לפני שהסתלק, ומשרתי הטירה דחפו לארגז מבלי לבדוק, ביחד עם יתר הניירות.

בניגוד לציפיה הראשונית של החבורה, לא מדובר במכתבים שמכילים פרטים על הבגידה או המגעים בין לוסמאריון לבין משמר היונה או בן-בריתם מלות'גובל. נהפוך הוא; מדובר במכתבים מלאי מילות אהבה ששלחה לו מכרה שלו – אישה צעירה עם כתב פשוט יחסית, בשם ת'ראמיס, שלפי מה שעולה מהמכתבים חיה ביחד עם אמה ואביה הזקנים באחת העיירות או הכפרים הקטנים בעמק.

מהמכתבים עולה שת'ראמיס מאוהבת בפייטן נואשות; היא עצמה בעלת כשרון לא מוכר, ושולחת לו טיוטות פרי עטה, כדי שיעיין בהן, כשהיא בטוחה שיצירותיה הקטנות הן לא יותר מ'עפר נוכח כשרונך האינסופי, אהובי'; נראה שהפייטן הבטיח לה להביא אותה לטירה, אבל מעולם לא קיים את הבטחתו, חרף תחנוניה והבטחתה שתסתפק בלהסתוות כמשרתת, רק כדי לשמוע את אהובה שר בפני הרוזנת.

המכתבים האחרונים הופכים להיות עצובים ונואשים יותר ויותר; אבא שלה חולה, והיא חוששת שהוא לא יעבור את החורף; ואמא שלה חושדת בה; במכתב האחרון, שנכתב כנראה אגב בכי תמרורים, היא מציינת ששמעה שמועה נוראה על אהובה, והיא לא מוכנה בשום פנים ואופן להאמין לה.

ביחד עם המכתבים, הדמויות מוצאות טיוטה של שיר או מארש צבאי, שנכתב כדי 'לעודד את הבחורים שלנו, שילחמו באויב בקרוב, מעטים מול רבים'; לחוות-דעתו של איסילור, יש לא מעט כשרון ופוטנציאל גם בשיר וגם בתווי ההלחנה שת'ראמיס הצמידה להן – הגם שיש חלקים בסיסיים שדורשים לדעת איסילור ליטוש.

טיוטת השיר, שבמקום אחד, הפייטן לוסמאריון ירק עליה וקימט אותה בזעם, משלבת שיר מלחמה סוחף עם התגרות לעגנית בגנרל של היונאים, ובעיקר בהבטחתו שבתוך שבועות ספורים ישב על הכס השחור ועליו ממש 'יתנה אהבים עם כל אהובותיו המגוונות'.

הפמזון קורא בלעג "שכח מזה גרודון, הפסק להתרברב; על הכס הרם של ארך לעולם לא תתיישב";

פתיחת השיר מתארת בלעג את גרודון סרוח בחווילה שלו בדרום, מוקף ב"זנאים, שורפי ספרים ושאר חלאות יונה"; כאשר בהמשך – נוכח העובדה הכמעט וודאית, שהיונאים יעפילו צפונה דרך מעבר ההרים של טראלאנג, מתואר באורח פואטי קרב, כאשר:

"כשמטראלאנג ירדו חיצים כמו סופה של אש, מאות רבות של נאורים חדלו מלקשקש".

(כאשר פה ושם יש מחיקות והתלבטויות – למשל, המחברת התלבטה בין 'נאורים' ל'יונאים' ושינתה דעתה כמה וכמה פעמים)

המעבר האפל

איסילור נוטל לעצמו את טיוטת השיר והלחן, והחבורה עוברת לבחון את השולחן לידו מנדי קיבלה חזיון מצמרר של ילדה שכבר מתה – כאשר ברקע, הספרן נוהם שהן צריכות לעזוב והעסקה שלהם מתקרבת לסיומה.

מתברר שהספר על השולחן הוא עותק שלם, יפיפה ונדיר ביותר של שירת ליתיאן, שאולי המנוחה הצעירה אהבה מאד לעיין בה בעודה ילדה חיה ונושמת. אלא, שרמז מוזר ומצמרר יותר נמצא בדף ריק שנתקע כמו סימניה בין שניים מהדפים ונותר שם, שעליו שורטטה בקווים כלליים צורה של עטלף.

הדמויות מחטטות בספר, ומוצאות שיד עדינה שרטטה קו אדום דק בדף בו מתוארת ההתגנבות של ברן ולותיין אל מבצרו של מורגות, ולות'יין לקחה את דמותה של מפלצת עטלף בשם תורינגווית'יל– כאשר תחת השם של המפלצת הזדונית הזו (הערת שה"ם: שנחשבת לאימן מולידתן של כל גזע המורובל העתיק והמושחת, ממנו באה לארלית'), סומן אותו קו אדום דק.

הדמויות מחפשות בסופו של דבר ליד האח, ומגלות שאחד האגרטלים עליו אינו אגרטל, אלא גליל אבן שמחובר לאח, ואפשר לסובב אותו בעדינות לפי חריטה דקה של כל אותיות האלף-בית בסינדארין שחרוטות סביב החלק התחתון שלו. לאחר נסיון כושל אחד לבחור ב"א" – שמשמיעה רעש אימים וגורמת לספרן לקום ממקומו בכעס ולהתחיל להתקרב, החבורה מנסה את האות "ת", שמשמיעה קליק עמוק; וכך, החבורה מחליטה להמשיך ולאיית את השם 'תורינגוויתיל'.

ואז, עולה נהמה עמומה שמרעידה את הקיר; לוח אבן לצד האח זז, חושף מעבר אפל ומדרגות לולייניות מאובקות שיורדות מטה-מטה-מטה אל תוך האפלה; הספרן צועק וצורח מאחוריהן, אבל החבורה מתעלמת ממנו ויורדת למטה, כאשר הלוח נוהם ונסגר מאחוריהן.

למטה, הדמויות מוצאות את עצמן במפלס שכוח ומלא שכבות עבות של אבק וקורי עכביש של מחסנים, כולל מחסן אלכוהול שלצערה של מנדי, הריח העולה ממנו מקולקל לגמרי ונגוע באצות; במקום אחר, זרוקים שרידים של אורגן עתיק שהתקלקל, כולל צינורות וגלגלי שיניים מחלידים.

לצפון, לעומת זאת, נפתח מעבר אפל; ריח טחב עולה ממנו ומים משקשקים אי-שם במרחק.

מנדי חושדת שוב שעוקבים אחריהם – והפעם כנראה לא מדובר בטלפאריון מוכה האהבה; ואכן, עולה בידה לגלות תנועה חשודה בין הכדים, והיא מנחה את קלבריאן לירות לשם.

היצור שצץ לרגע, הוא דמוי-אנוש קטן יותר מהוביט, עם מפתח לוע ושיניים ענקיות (כמו של מסכת פולחן דרומית, לא ניבים מחודדים כמו של ערפד) וזבות ריר, עור חיוור ובלורית בהירה פרועה.

הוא צווח בקול גבוה משהו שנשמע כמו "טאטא!" לפני שקלבריאן פוגעת בו; החיצים של אורגת הערפל פוצעים אותו פציעה קשה, אבל לא מצליחים לקטול אותו, והוא נעלם בצווחה אל תוך סדק גבוה בקיר.

החבורה חוששת שזה עניין של זמן לפני שיצורים נוספים כאלו – יהיו מה שיהיו – יופיעו, אבל מחליטה להמשיך ולפלס דרך צפונה, לעבר המעבר האפל.

המעבר מוליך לחדר מאורך (מצפון לדרום), שחלקו המערבי שקוע לתוך מים רדודים, וחלקו המזרחי, המוגבה יותר, הוא שורת עמודים ישנה שתומכת בתקרה, שמעבר לה מסתתר בצללים קיר מלא בתבליטים דהויים, רבים מהם של אגרטלי פרחים.

בצד הרחוק, הצפוני, המעבר הופך שוב צר יותר ומתפצל לשניים – דרך תחוחה שעולה כלפי מעלה, ודרך רחבה יותר שבה המים הולכים ונעשים יותר עמוקים; אלא שהדמויות לא מצליחות לברר פרטים נוספים, משום שחבורה של שומרים חמושים במדים של מית'היריל בראשות סרג'נט משוריין מכף רגל ועד ראש, סוגרת עליהם – כולל אוחזי רובי קשת כבדים ומפחידים.

בהתחלה, השומרים טוענים שהם פועלים בשם הרוזנת, מאשימים את הדמויות בהשגת גבול וגניבה, וקוראים להן להניח את הנשק – אבל העמדת הפנים מתפוררת במהירות, ומתברר שמדובר בבוגדים שהיו בדרכם לערוק – אבל הפעם לשורות משמר היונה; הם ניחשו שחבורת ההרפתקנים החטטנית, שממילא כבר מבוקשת על-ידי משמר היונה, תגיע לחטט במרתפים העמוקים, וחיכו להם כאן כדי להוריד לדמויות את הראש ולקחת אותו לסוכן של משמר היונה שמכנה את עצמו "סרן יאפ-יאפ", כדי לקבל פרס שמן.

(החבורה לא יכולה להתאפק מלגלגל על הכינויים שהיונאים מחבבים, ותוהים אם 'יאפ-יאפ' הבטיח לזרוק לבוגדים עצם שמנה).

הבוגדים הזועמים צועקים, שהחבורה הרסה את הכל; שבגללה כולם ימותו, אבל להם אין שום כוונה להיות חלק מהצד המפסיד ולהתפגר "ביחד עם המשפחה הנאצלת" – והקרב מתחיל.

הקלעים של הבוגדים, הגם שהם איטיים יותר מקשתים רגילים, מסבים נזק איום; ובכמה יריות, הם פוגעים קשה בקלבריאן ומוציאים אותה מכלל פעולה, לא לפני שהיא עצמה פגעה קשה באחד מהם; לעומת זאת, הם מתגלים כפגיעים מאד להתקפות הגנב של מנדי, שמגיחה מהצללים מאחורי שניים מהם.

בינתיים, איסילור עושה כמיטב יכולתו לחזק את החבורה במנגינות שלו, כאשר ואריסה ניצבת לפניו לבדה בשתי חרבות שלופות, כדי להתמודד עם הבוגדים אוחזי החרבות והסרג'נט שלהם, שבאים לעברה בריצה; היא ואיסילור נסוגים באיטיות אחורה, כדי לאלץ את יריביהם להצטופף במקום בו המעבר צר יותר, כך שיקל יותר על ואריסה להדוף אותם, ולהשיב להם בהתקפות מהירות שמסוגלות לפגוע בכמה וכמה מהם בו-זמנית.

בסופו של דבר, לאחר שמנדי מכריעה את הקשתים וואריסה מצליחה להחזיק מעמד ולהדוף, לא בלי קושי ופגיעות, את התוקפים שלה, הקרב מתחיל ליטות לטובת החבורה.

אלא שאז מתרחש מחזה מפחיד: כאשר הקשת האחרון שניצב ליד התבליטים בקיר המזרחי כבר פצוע קשה, קורה לו משהו; עיניו מתערבלות והופכות אדומות, והוא מנסה להטיל את עצמו, כאילו נכנס בו איזה טירוף מהצללים, לעבר אחד התבליטים, כאשר הוא לוחש משהו על "גבירה של דם וצל" ומתחיל לצעוק את השם "לאר-"

לפני שמנדי מפעילה נגדו את ההתקפה החזקה ביותר שלה, וקורעת אותו לגזרים רגע לפני שהוא מצליח ללחוץ על התבליט כשהוא כולו נוטף דם.

ואריסה מפילה עוד אחד מהיריבים שלה, והסרג'נט מוצא את עצמו לבד; הוא מנסה להמלט לעבר הפתח הצפוני, אבל מנדי ממעידה אותו, וואריסה נוחתת עליו כשהוא מתמוטט – לאחר מאבק קצר, החבורה מצליחה להצמיד אותו לרצפה ולכפות אותו.

הדמויות מנסות לחקור את הבוגד הכפות, שבהתחלה מקלל ויורק בפניהן; בסופו של דבר, לאחר איום די מוחשי בקציצות האצבעות שלו או גורל דומה (איומים על עונש מהרוזנת לא השיגו את מטרתם), הוא מודה בכך שהוא והבחורים שלו החליטו לערוק לשורות משמר היונה, ולסייע ל"סרן יאפ-יאפ", משום שהם התייאשו מהרוזנת, ובטוחים שהטירה תיפול בקרוב ככה או ככה.

מנגד, למרות החשדות והדרישה של הדמויות, הוא טוען שהוא והבחורים שלו פעלו לבדם, ופשוט התכוונו לצאת 'דרך שער המים', לאחר שהיו הורגים את החבורה; חרף זאת, הדמויות בטוחות שיש חורים בסיפור (מי קישר בינם לבין 'יאפ-יאפ'?) ושיש לבוגדים סיוע מלמעלה – כעת, החבורה חושדת יותר ויותר באביו של טלפאריון, ואלאנדיל המלומד – שכנראה נכנס למחסן עם החור לא כדי להטיל את מימיו, אלא כדי להשליך הוראות; ואכן, בכיסו של הסרג'נט נמצא פתק מקומט ומלוכלך עם הוראה מוזר 'תקפלו הכל, מהר. מסוכן מדי הלילה!'). הסרג'נט מודה שהפתק הושלך מהתקרה אבל טוען בעקשנות ש"הוא לא יודע ממי זה הגיע", ושהוא ואנשיו הגיעו לעשות מה שעשו לאחר ששמעו "דיבורים של הבחורים" על המצב ועל סרן "יאפ-יאפ"

החבורה מתלבטת בינה לבינה מה לעשות, גם בשבוי עצמו, וגם להיכן להמשיך, ואיך להתייחס ומה לעשות עם האיום הצונן מאותו לוח שמשהו בו השתלט על הקשת הפצוע; מבדיקה מסתבר שהלוח הכיל פעם דווקא סוג של השבעת הגנה – אבל יד עדינה, לפני שנים, שיבשה את ההשבעה וחרטה עליה רונות זדוניות עם כוחות הפוכים, של החלשת ההגנה – ומעליהן שורטטה, פעם נוספת, צורה כללית של עטלף.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

[1]הגם שבפועל, היא נבנתה ככל הנראה לאחר רעידת האדמה הגדולה במחצית העידן הרביעי.

[2]כלומר, שניהם מתו 32 שנים לפני הארועים של המערכה, שמתרחשים בשנת 1612 לעידן הרביעי.