קמפיין דמדומי המערב

ספר רביעי: כלולותיו של הברבור

פרק XXII: בקבוקים וחביות

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

פתיחה

לאחר הפרידה מאורגי הערפל של אלדראל ומהרוהירים, החבורה חוצה את ההרים הלבנים לכיוון דרום, לעבר העמקים הסלעיים של ארך שבקצה הצפון-מזרחי של גונדור. אל דמויות השחקן (הבארד איסילור טרין, אורגת הערפל הסיירת קלבריאן טאר-הימריל והגנבת מנדי ת'וראלד), מצטרפת אורגת הערפל הזרה והמוזרה ואראסה; אולם לעומת זאת, מרדיל קיבל את הצעתו של מלך רוהאן להשתתף בפיקוד של חבל המזרח, ונאלץ בצער רב להפרד מקלבריאן– עניין שלא משפר את מצב רוחה העכור ממילא של הסיירת אורגת הערפל, שחוזרת להיות זעופה, שקטה ושקועה בעצמה.

חודש דצמבר הגיע, ולמרות שההרים הלבנים נמוכים ודרומיים בהרבה מהרי הערפל, והדמויות חוצות אותן במעבר הרים מוכר, השלג לא מפסיק לרדת; מנדי, גנבת עירונית ברמ"ח אבריה, לא מפסיקה לקנח את אפה הדולף ולרטון, כשהיא מפללת בקולניות להגיע לפונדק עם אח חמה ומיטות רכות.

המסע בהרים אורך כשבעה ימים של הליכה איטית בתוך השלג והרוח השואגת, בלא התקלויות יוצאות דופן או מסוכנות במיוחד. בלילה האחרון של המסע, הדמויות מסוגלות לראות, מעבר לערפל על המצוקים, את הדרך המפותלת היורדת למחוז חפצם – מחוז ארך, בו עמדה פעם האבן השחורה, שמשרידיה הוקמה 'הטירה השחורה' בעל החומות הגבוהות והאדירות, מקום משכנה של הרוזנת הזקנה אנגריס טאר-מית'היריל.

הערת השה"ם: לפני צאתן של הדמויות למסע, קפטן לינדיר סיפר להן מעט על הגבירה הישישה והיהירה הזו, יריבה בגלוי של משמר היונה, שהחזירה ליונאים את האיגרת שציוותה עליה להגיע לחתונת הברבור האדום ומאג'ונה כשהיא מכוסה בצואת יונים. קפטן לינדיר יעץ לחבורה להעזר ולעזור במידת הצורך למושלת ארך, אבל להזהר ולא למהר לגלות את המשימה האמיתית של החבורה – לא רק שהרוזנת הישישה נוקשה ויהירה, לעיתים הרבה מעל הרצוי, יתכן שלמשמר היונה יש 'אוזניים ועיניים' בחצרה.

הדמויות אכן רואות את הטירה העתיקה והאדירה בין הערפילים באופק; וקרוב יותר אל ההרים הלבנים, ליד צומת הדרכים בו הדרך שיורדת מההרים מתחברת לדרך שעולה אל שער דימריל ואל המערות בהם שכנו בעידן השלישי מלך המתים ונתיניו המקוללים, החבורה רואה את העיר הקטנה מוראלד: עיר הררית עם רחובות מפותלים מחופים באבן כהה.

החבורה מקימה מחנה ללילה, לקול יללותיה ותלונותיה הבלתי פוסקות של מנדי; קלבריאן חומקת לתוך העלטה בטענה שהיא רוצה לסייר מסביב למחנה, כדי לשרות עם עצמה ועם יגונה; איסילור, ששם לב למצב בו נמצאת קלבריאן, מנסה לשוחח עם מנדי (שכבר החלה לכבד את עצמה בשתיה) על דרכים לעודד את קלבריאן, מנדי מציעה לעודד אותה עם משקה, ומתחילה - שיכורה יותר ויותר, להזכיר את כל המשקאות שהיא יכולה להכיר לקלבריאן, מה שהופך למלמול שתוי של עוד ועוד משקאות.

וראסה מפרלטטת עם איסילור, ומחליפה מעט עקיצות עם מנדי (לפני שמנדי שוקעת עמוק לתוך רשימת המשקאות שהיא תכיר לקלבריאן), אבל נראה שגם מחשבותיה נודדות הרחק והיא מוטרדת מאד.

כאשר איסילור מנסה לתהות על מחשבותיה, מסתבר שהיא אכולת דאגה למה שקורה מהעולם האפלולי ממנו הגיעה; היא סבורה שהמלחמה של הברית אליה היא שייכת אינה עולה יפה; אחת הערים הגדולות שלהן נפלה ונשרפה עוד לפני שיצאה למסעה; והיא תמהה כמה עוד אבד בינתיים; היא חוזרת שוב ושוב על כך שהיא חייבת להשיג את אחד מחפצי הכוח העתיקים של 'המקום הזה, הארץ התיכונה', כדי להשתמש אותו כנגד האויבים במקום ממנו היא באה.

איסילור מעיר, שיתכן שהחפצים האלו אבדו לפני שנים ארוכות מאד, וחלקם לפחות, גם אם ימצאו, עלולים להשחית את וראסה ולהפוך אותה גרועה יותר מהאויבים עליה היא מדברת.

וראסה משיבה שכדי להציל את בני-בריתה ואנשיה, היא מוכנה לקחת סיכון; וחוזרת על כך שהיא חשה שהמכתב בקאזדול סתרים שכתב רב האומן הגוסס של תאנגאלוס לפני ארבע-מאות שנים יהיה המפתח למה שהיא מחפשת; כל חושיה אומרים לה כך. היא מזהירה את איסילור, שאם נפתח מעבר בין שני העולמות, גם האויבים שלה יגלו אותו במוקדם או במאוחר. וראסה מספרת על כוח נורא של מתים מהלכים שמשתמש במגפות מזעזעות בתור מתקפת מחץ שמתגלגלת לפני הצבאות שלו; לדעתה, לא פרשי רוהאן, לא אורגי הערפל ואפילו אלדראל ("אותה שחצנית בלתי נסבלת!") לא יוכלו לעמוד בפני הזוועה הזו, אם תגיע. איסילור מודאג מאד, ושואל על דרכים לרפא את המגפה; ולאחר מכן תוהה אם באמת - כפי שאורגי הערפל חושבים - חפץ עוצמה ישן של מלכת לותלוריין מהעידן השלישי מוחזק בידי היונאים בדול-אמרות, אולי כוחות הראות שלו יוכלו לסייע לוראסה.

בינתיים, קלבריאן משוטטת בין הסלעים המושלגים ומוכי הרוח, נעה במעגל רחב סביב המחנה, ולא ממהרת לשוב. ואז, אי-כה בתוך הרוח הצלולה של ההרים, נחירי הסיירת שלה מאתרים שביב של ריח מוכר ולא אהוב של זיעה כבדה וחמוצה.

קלבריאן עוקבת בזהירות אחרי מקור הריח, ולמגינתה, מגלה שלא טעתה: בתוך השלג, היא מאתרת עקבות של קבוצה קטנה של אנשי חזיר, שעקפה את המחנה של החבורה וירדה אל העמקים של ארך בדרך אחרת; קלבריאן עוקבת לזמן-מה אחרי העקבות, ומגלה כמה סימנים נוספים – כולל חריטה בעץ; קלבריאן לא מצליחה לפענח את מה שהיא חושבת שהוא קוד מסובך ומעתיקה אותו; רק לאחר מכן, כאשר היא תראה את 'הצופן' לאיסילור ולוראסה במחנה, יתברר כי בפועל, זו פשוט חריטה גסה של המילים "ארדוש המלך" - לאכזבת החבורה שציפתה לאיזה סוד כמוס מוסווה בצופן מתוחכם.

כך או כך, קלבריאן חוזרת ומזהירה את יתר החבורה (כשהיא מזעיפה פנים לעבר מנדי, שממשיכה לממלמל עוד ועוד שמות של משקאות שהיא תכיר לאורגת הערפל); הדמויות מגיעות למסכנה כי אין סכנת התקפה מיידית (מה גם שאנשי החזיר איבדו את רוב מניינם כאשר יצורי הריק התפרצו והשתוללו במכרה שמתחת לתאנגאלוס), אולם יתכן מאד שהיצורים זוממים משהו בארך, וכדאי מאד לפקוח עין על כל תופעה שיכולה לרמז על הנוכחות שלהם.

החבורה מגיעה למוראלד

השערים של מוראלד נעולים, והדמויות נתקלות בשומרים חשדנים ובשלטי אזהרה בולטים שתלויים במקומות מרכזיים, עם הכרזות מפחידות ונחרצות ("זהירות!"). מסתבר, שבעוד הקרבות הפיזיים עוד לא החלו, דול אמרות' שנשלטת בידי תומכי משמר היונה והעמק השחור כבר פתחו במלחמת מכסים ואיסורי סחר; סחורות רבות מהיו מגיעות בעבר מדול אמרות', כגון ניירות כתיבה, דיו וספרים, כמו גם תבלינים ומותרות, הפכו נדירים מאד (ומי שמחזיק בהן בלא אישור עלול להחשד כמבריח); ומנגד, הוטל איסור לייצא דרומה מוצרים מהעמקים השחורים, כולל פרוות וקרניים של איילי בר, ויסקי משובח שנעשה עם 'אגוזים שחורים' מקומיים, ועוד.

המצב יצר פעילות ערה מאד של מבריחים, ואנשי המשמר והפקחים של הרוזנת מנסים לתפוס אותם ולהחרים משלוחי סחורה אסורים. רבות מההודעות על הקירות מאיימות שמבריחים יענשו בחומרה, או מפרטות רשימות (הולכות ומתארכות) של סחורות אסורות, או מותרות לטיפול רק באישורים מיוחדים מהטירה; השומרים דורשים לבדוק שהדמויות לא נושאות סחורות שכאלו, ובוחנים את החבורה בקפידה (שומר אחד, ותיק מהאחרים, מצמצם עיניים לעבר מנדי... כנראה שממרומי שנותיו, הוא מסוגל לזהות או לפחות לחשוד בגנבים ועושי צרות פוטנציאליים).

בין לבין, הדמויות מצליחות להבין מקטעי דברים, שהמצב מחמיר ורוח נכאים שוררת בעמק השחור; אציל שכן מצפון לאמדון, הלורד מלות'גובל, בגד בבית מית'היריל והתחבר ליונה, מה שמאיים לחסום גם את דרך המסחר בין הטירה השחורה אל הרמות של לאמאדון; ועריקים אלימים מצבא הרוזנת עצמה התנחלו במכרה בדרום המחוז, ושיתקו את הפעילות בחוות בהם הפיקו בין היתר אגוזים שחורים עבור "בת ההר": הויסקי המפורסם של האיזור.

הדמויות נדרשות לשלם מס שער גבוה, ואז מוזהרות להמשיך רק ברחוב הראשי, למצוא את הפונדק המקומי ולהשאר שם.

עדות חיה למצב בעיר, מתגלה לחבורה בדרך המתעקלת שעולה לעבר הפונדק; חנות מקומית שנסגרה לא מזמן בצו של פקח-ראשון פאראגורן, ושומרים חמושים עומדים ליד דלתותיה, כאשר בעלת החנות מתייפחת מאחורי התריסים הסגורים – בעלה מסר את חייו בשירות הטירה השחורה, ואיך עכשיו היא תאכיל את התינוק הקטן שלה, כאשר סגרו לה את מקור הפרנסה?

השומרים לא מתרשמים, ואחד מהם מעיר שהיא היתה צריכה לחשוב על זה לפני שהעבירה סחורות אסורות; ושרק העובדה שבעלה המנוח היה איש משמר, היא הסיבה שהיא לא בשלשלאות.

החבורה מאזינה לדברים וממשיכה הלאה... כל הדמויות מלבד מנדי, שקולטת שהאישה הבוכה בחלון מחווה לעברה סימן סודי, שאמנם שונה במעט מזה של הגנבים בדייל, אבל עדיין דומה מספיק כדי שמנדי תבין את המשמעות – הצעה להכנס מהדלת האחורית, ושיש "הצעת עבודה" בשבילה.

מנדי מנצלת הזדמנות להעלם לצללים ולחמוק מהחבורה שממשיכה לפונדק, ושמה פניה אל החזית האחורית.

מנדי במאורת המבריחים: הכניסה אל החנות הנעולה מתבררת כמשימה הרבה יותר מאתגרת ממה שנדמה היה במבט ראשון. מעבר לזה שמנדי צריכה להתגנב אל הדלת האחורית באורח שהשומרים לא יראו אותה, הדלת האחורית נעולה במנעול מתוחכם במידה ניכרת, עם מלכודת נבזית מוצמדת אליו – חוט כמעט בלתי נראה שהיה יכול להטיל על ראשה של מנדי אבן מטונפת וכבדה – לא קטלנית, אבל בהחלט יכולה להמם ולהשאיר סימן מכוער מאד על הפרצוף למשך שבועות.

אם לא די בזה, כאשר הדלת נפתחת ומגלה מסדרון חשוך מאחוריה, קול עמום אומר למנדי להתקרב; אבל בפינה אורב לה בריון עם אלה – מבחן נוסף שמסתבר שנועד לבחון 'כמה היא שווה'. מנדי נוחרת בבוז שזה המבחן הישן ביותר בספר; איזה גולם היה נכנס למקום חשוך בלי לבדוק את הצדדים? ("בחיי, זה כמעט מעליב!").

לאחר שעמדה בקלות ב'מבחן הכניסה', מנדי מגיעה לחדר בו יושבת 'האלמנה הבוכיה', שמתגלה כמבריחה ממולחת ונוקשה, ביחד עם שני הבריונים שלה – "פטיש" ו"עכברון". מנדי מבינה שהם שרידים מחבורת גנבים גדולה יותר שפעלה פעם בדול אמרות', במקום שנקרא 'חצר איאונווה', עד שהיונאים פשטו עליהם ותלו את רובם על שרשרת הנמל של דול אמרות' (הם עדיין זוכרים בחיבה את השיר הגס של 'קבלת הפנים' שהיו עושים למי שנכנסו בפעם הראשונה למאורה הישנה שלהם, אותו "מקום מיוחד במינו, שכל הזבלה' של דולי' נוזל לתוכו").

האלמנה מודה שסחרה בסחורות אסורות עם אנשים שמקורבים למשמר היונה, ולא מתביישת בזה. היא מסייגת אמנם שהיא לעולם לא היתה מוכרת לטיפוסים כאלו נשק או סודות של העמק, אבל מעבר לזה היא לא מתעניינת בפוליטיקה אלא בכלכלה בריאה – 'גם יונים צריכות לשתות והן משלמות על זה במטבע קשה'.

העבודה שהאלמנה מציעה למנדי, היא לסחוב עבורה ארגז מלא בבקבוקי ויסקי משובח ששנוא נפשה, פקח-ראשון פאראגורן, החרים ממנה לפני שהיא הספיקה לטשטש ראיות ולשלוח לקליינטים הצמאים שלה. היא בטוחה שאותו 'בן זונה מושחת' שמר את הרוב לעצמו, כדי "לשתות עם הזנזנות הצפונית שלו". היא רוצה 'עבודה נקיה, בלי דם ובלי עקבות', ומוכנה לשלם סכום צנוע בעבור כל בקבוק. לדבריה, הפקח-הראשון שכר את החדר המפואר ביותר בפונדק של העיירה, וכנראה הסחורה נמצאת שם.

מנדי, שאין לה שום כוונה לשחרר את המשלוח בלי 'לדגום' אותו בעצמה, ובנדיבות רבה, מתחמקת על המחיר, עד שהן מגיעות להסכמה הדדית חשדנית; האלמנה מזהירה את מנדי שלא להעז לבגוד באמונה או לנסות למכור את הסחורה בעצמה, וכמו במקרה, 'עכברון' משחיז את הסכין שלו, כשהוא שר עוד שורה מהשיר על חצר איאונווה ("מתים לא יודעים לספר סיפורים").

לאחר מכן, מנדי חומקת החוצה וממהרת במעלה הרחוב, כדי להצטרף לחבורה בפונדק.

המאורעות בפונדק "העז והצוק"

הפונדק המקומי הוא מבנה דמוי "ר" עם שתי קומות, כאשר למטה מצוי היכל שתיה גדול מחופה באבן קודרת, אפלולי ומואר רק בידי קומץ לפידים ואח עוממת שידעה ימים יפים יותר. החבורה מוצאת שולחן צדדי עם ראות טובה על ההיכל ועל פתחי היציאה, קלבריאן מתכסה בברדס שלה, וצופה בדממה כשהיא מאזינה בחשדנות לשיחות, ובמיוחד שמה את עינה על גמד שיכור ששרוע בכסאו, כמעט חסר הכרה (חשדנות שהתבררה שלא במקומה - חרף החששות של קלבריאן, התברר כי אכן מדובר בלא יותר מגמד מעולף למחצה ממשקה) ורסה שקועה במחשבות קודרות משל עצמה, ואיסילור לעומת זאת משכנע את בעל הפונדק לתת לו להופיע בפני הלקוחות.

בעל הפונדק מהסס תחילה, ומספר לאיסילור שזמרים חשודים בימים אלו, מאז שהבארד המפורסם ביותר של העמק, שהיה בן-בית בטירת הרוזנת, כולו נשוא פנים ומהודר, 'התהפך', נמלט דרומה והתחבר למשמר היונה, כאשר הוא מבזה את זכר השירים הישנים שלו – והרוזנת הישישה, כמסתבר, לקחה קשה מאד ובאורח אישי את בגידתו של מי שהחשיבה לידיד. איסילור מבצע הופעה מוצלחת מאד בפני הלקוחות, כשהוא מתמקד בשירים מלאים בלעג על משמר היונה, ובין לבין סוקר את הקהל לבחון תגובות חריגות שעשויות לרמוז על מרגלים בתוך הקהל; אולם חרף מאמציו, הוא אינו מצליח לזהות כאלו.

הדמויות, כל אחת בדרכה, עושות מאמצים לשמוע שמועות כדי להבין את המצב בעמק; בין היתר, הן מעלות בחכתן את הסיפורים והידיעות הבאות (בין אם נכונות או לא נכונות):

1. המחלוקת העיקרית בין אנשי הרוזנת לבין עצמם, היא האם להתבצר מאחורי החומות השחורות האדירות, או לחלופין להקדים מכה כנגד צבא היונאים שחונה כעת הרחק דרומה משם, בפתח הדרומי של מעבר טראלאנג ההררי שמחבר בין העמק השחור למחוז דול אמרות'.

הרוזנת עצמה ואלו שמצדדים בעמדה, מבכרים התבצרות: החומות השחורות נוצקו משברי האבן של ארך, והן נחשבות אדירות ובלתי חדירות כמעט כמו חומות מינאסטירית. לפני כמה עשרות שנים, הן עמדו בהתקפה רבתי של אלפי אורקים מההרים, שהביאו עימם טרולים עצומים שידו סלעי ענק.

בעלי הדעה האחרת סבורים ששום חומה לא תעמוד לנצח, בעיקר עם כל העמק יועלה באש; וכי ליונה יש אוזניים ועיניים ובוגדים שיוכלו במוקדם או במאוחר להפיל כל חומה מבפנים.

2. צבא היונאים מונהג בידי מצביא בשם 'גנרל גרודון' (במקור אולי גיירדין), נער שעשועים שאפתני, בנו של אציל מפורסם מגונדור, שהורשע בבגידה וחתירה נגד הכתר עוד בימים שלפני מלחמת הלוטוס (קרי, דור שלם לפני הופעת משמר היונה). גרודון מנהיג צבא עצום, ומספרים כי לרשותו הועמדו שתי מכונות מלחמה אימתניות מסוג שעוד לא נראה עדיין, שהיונאים מכנים בשמות: "פאלוסו" ו"באטו". לא ברור במה בדיוק מדובר, והשמועות רבות, כולל שיש להן פרצופים אנושיים מעוותים; שקושרים אליהן בני אדם כדי להפעיל כוחות הרסניים, וכי הן מסוגלות לירוק כמות עצומה של קליעי אש למרחקים ולגובה עצום, אפילו מעל ומעבר לבליסטראות האגדיות בהם תקף צבא סאורון את מינאסטירית בשלהי העידן השלישי.

החיילים שמרכלים בפונדק, מנחשים שגנרל גרודון– הגם שכבר הבטיח בלעג כי בתור כמה שבועות כבר ישב בעצמו על הכס השחור ו'יתנה שם אהבים עם כל אהובותיו המגוונות' לא יסתכן במסע להרים בשיא החורף, אלא יחכה לאביב כדי להנחית את המכה הסופית על מחוז ארך; אבל כבר כעת, בני בריתו מתרבים– כולל התוספת האחרונה בדמות הלורד של לות'גובל, שהקים צבא אויב נוסף בגבולו הדרום-מערבי של מחוז ארך.

3. מחלוקת נוספת, נוגעת ליחסים בין רוזני ארך לדמות שנויה במחלוקת שמכנה את עצמו 'מלך הגבעות'; מדובר במי שהיה עד לפני כמה שנים סוחר גדול (ושנוי מאד במחלוקת) בדול אמרות', ועד שלב מסויים לא היה ברור כלל שהוא עויין כלפי משמר היונה – עד שהצדדים רבו; הברנש השתקע בצפון מעבר טראלאנג, שם הוא הקים את המחנה שלו עם אוהלי תענוגות (יש הטוענים שהוא מחזיק הרמון של יונאיות צעירות (לשעבר) ומצודדות שנפלו ברשתו, כדי להשתמש בהן להשביע את היצר שלו שאינו יודע שובעה, ומשום-מה, זכה בנאמנות של רבים מהחוואים וההרריים המקומיים, שהפכו לנאמנים קנאים שלו; וכעת הוא מכנה את עצמו 'מלך הגבעות'. בעוד רבים בעמק סבורים כי למרות שמדובר באדם יהיר, בריון מנופח ובעל מידות מגונות, אין מנוס מלהגיע איתו להבנות כדי לשתף פעולה מול הפלישה המתקרבת של משמר היונה; אחרים מצדדים בעמדת הרוזנת הישישה, שמתעקשת שמדובר בפושע שאינו טוב יותר ממשמר היונה, שאין לבטוח בו או לשתף איתו פעולה בשום פנים ואופן.

4. הדמויות זוכות למידע לא מועט על הרוזנת הישישה והנוקשהאנגריס (שמושלת ביד רמה מהכס השחור, למרות שעברה את יום הולדתה התשעים), ועל משפחתה, שמוחזקת ביד הברזל שלה: יד-ימינה הוא בנה הבכור אנאריון, ענק קירח ושתום-עין שעשוי פלדה גם בגיל שישים ושתיים, לוחם אדיר שלא נישא מחדש מעולם לאחר שרעייתו האהובה ובנו הקטן מתו מוות נורא לפני שלושה עשורים; בנה השני, ואלאנדיל, הוא מלומד רך מזג יותר מאחיו, שלא התאושש מהאיסורים שהטילו היונאים על מכירת ספרים וסחורות אחרות לארך – באשר לפני שמשמר היונה השתלט על דול אמרות', ואלאנדיל היה נוסע אליה לכמה שבועות לפחות כל שנה, והיה בן בית שם.

השלישי בהיררכיה, הוא לורד קסטאריל, בעלה של בת הרוזנת; ברנש שאוהב את החיים הטובים, יש לו תחביבים מוזרים, והוא אחראי בין היתר על הפקחים ועל אכיפת האיסורים כנגד מבריחים, עריקים ומרגלים.

5. הדמויות שומעות לחישות על זו שאת שמה אין להזכיר: בתה הנוספת של הרוזנת שנמחקה מעץ המשפחה, והרוזנת אסרה להגות את שמה. גם לאחר כמעט ארבעה עשורים, יש בעמק מי שזוכר אותה: ארנדיס הצעירה, היפיפיה והמרדנית, שנמלטה מהעמק, וסירבה לנישואין שאמה הועידה לה.

אחד האנשים זוכר במעורפל ששמע מאביו, שהיה אז שומר בטירה, שארנדיס הצעירה נפלה ברשתה של "מאחזת עיניים ערמומית" בשם לארלית', וסייעה לה להכנס לטירה ולגנוב חפץ עתיק ויקר ערך ("שמעתי שהטפשה הקטנה קיוותה שהנוכלת ההיא תלמד אותה קסמים")– ולאחר מכן, שתיהן נמלטו ממית'היריל, לזעמה של הרוזנת האם.

6. בעמק גרה עד לא מזמן אורגת ערפל מבוגרת יחסית ונשואת פנים, אולם לפני מספר שבועות היא אספה בחפזון את רכושה ונטשה בשיירה של שלוש עגלות – ככל הנראה, לאחר מריבה בטירה השחורה; החיילים מנחשים שהגברת ההיא לא ידעה שלורד לות'גובל, שהיא עתידה לעבור בשטחו בדרכה אל בירת לאמדון שם חשבה להשתקע, הפך לתומך יונה בינתיים – מה שיעמיד את חייה בסכנה; היא עלולה להכלא או גרוע מזה, להשלח בחיים אל דול אמרות'.

7. שליח מוזר ושזוף הגיע בסתר אל הטירה השחורה – האנשים מתווכחים, האם הגיע מאחד מנסיכי האראד או מאומבאר, או ששניהם זה אותו דבר; אלא שתהא אשר תהא ההצעה שלו, הרוזנת סירבה לשמוע, והשליכה אותו לכלא בתור שודד-ים או משהו כזה.

הפריצה לחדרו של פקח ראשון פאראגורן

מנדי מדביקה את הדמויות האחרות בפונדק, ולאחר שיחה קצרה עם הדמויות בשולחן בצד ההיכל, היא שבה להתגנב בצללים, עולה לקומות העליונות ומאתרת בקלות את החדר המפואר בקומה השלישית, שמושכר לאדון הפקח הראשון; מנדי עולה בזהירות במדרגות, ומחליטה שלא לנסות את הדלת הראשית של החדר, אלא מתגנבת במסדרון שירות.

מסדרון השירות מסתיים במטבח פרטי קטן, בו יושבת זקנה מתוסכלת, בוחשת בסירי הנזיד ומדברת עם עצמה, כשהיא מתלוננת בלא סוף על היחס שהיא מקבלת מהפקח היהיר ו"מהזונה הצפונית שלו".

מנדי מקפידה שהזקנה לא תגלה אותה, ובשעת כושר היא 'עובדת' במהירות על מנעול של דלת צדדית, ומתגנבת אל פאתי הסוויטה של הפקח הראשון; פאראגורן יושב חצי ערום ליד שולחן העבודה שלו ויושב על ניירות, כאשר הפילגש שלו, מנומנמת ושתויה, שוכבת במיטה, מכוסה בשמיכת כוכבים בלויה. נראה שהם ספק מתווכחים וספק רבים:

"גונהילד, היכן התרופה שלי?"

"מאיפה אני יודעת? למה מה אתה חושב שאני? מרפאה מזדיינת?"

"שמישהו יזכיר לי למה אני לא בועט אותך חזרה לאורווה איפה שמצאתי אותך"

"כן, כי אתה ממש יכול לדבר על אוורוה, בעיר המסריחה מעיזים הזאת"

מנדי מאתרת את החבילה המרופדת של הבקבוקים היקרים, מונחת ממש ליד רגליו של הפקח הראשי ותוהה איך להשיג אותם, כאשר מזלה משחק לה - מישהו (אותו ברנש מתרפס במצנפת אדומה שצותת לסורלי בהיכל למטה, ע"ע) קורא "בוס, בוס, האנשים החשובים הגיעו!"

פאראגורן נראה במצוקה; ההגעה הזו תפסה אותו מוקדם מדי; הוא מגדף ומתלבש במהירות, כשהוא מתרה בפילגש שלו לא להעיז לשתות מ'בת ההר' כשהוא לא נמצא.

רגעים ספורים לאחר מכן, כאשר הפקח הראשון יצא והפילגש גונהילד שוקעת בשנת שיכורים, מנדי מתגנבת לחדר ומנכסת בקלות את החבילה עם בקבוקי הויסקי המשובח והבקבוקים השחורים. היא גם 'משאילה' שיקוי חום-זהוב מאחת המגרות, וקוראת בחפזון כמה מהמסמכים שנותרו על השולחן.

מהמכתבים עולים פרטים מעניינים מאד, לפיהם לא רק שהפקח-ראשון המושחת עוסק בעצמו בסחורות אסורות, אלא שהוא עושה זאת בידיעתו ובחסותו של לורד קסטאריל; אבל האחרון מאד לא מרוצה מהפקח-ראשון, שנכשל להשיג לו דשן שחור מיוחד עבור אוסף צמחי הבית של הלורד.

כמו כן, עולה שגם הליידי אורגת הערפל (אלאריני) היתה בין הלקוחות של הסחורות בהן סחר הפקח הראשון באורח לא רשמי; היא כתבה לו מכתב בה היא מודיעה שהיא לא תזדקק יותר לשירותיו, משום שלאחר ש"כבודה נרמס בדרך מצערת כל-כך" בטירה השחורה, היא עוזבת את העמק.

מנדי מחליטה לוותר על פריצה של מנעול מתוחכם במיוחד במגרה התחתונה, לקחת את שללה ולהסתלק מהחדר. היא חומקת מהפונדק, ומביאה את ארגז הסחורה אל 'האלמנה המסכנה', שמודה לה מקרב לב ומשלמת לה את חלקה בשלל. כמו כן, האלמנה שמחה מאד לקבל לידע את המידע המפליל על שנוא נפשה - פקח ראשון פאראגורן (המכתבים שמעידים שהוא עוסק בעצמו בסחר בסחורות אסורות), ואומרת שתעשה בו שימוש בזמן המתאים.

מעבר לזה, שמנדי יוצאת מהחנות הנעולה עם כיסים מלאים בכסף, האלמנה מבטיחה לה שהיא חייבת לה טובה, ואם יתעורר צורך, תשמח לעזור לה ליצור קשר עם אנשים שמכירים את כל הנתיבים הנסתרים באיזור, ומקושרים ל"חברים" גם במחוזות סמוכים.

העריק והיורש הצעיר: ההתרחשויות בהיכל השתיה

השלווה היחסית בפונדק מופרת כאשר להיכל השתיה נכנס ברנש רזה וכעוס עם חזות מוזנחת בשם סורלי, ומתחיל להתווכח עם קבוצת חיילים שלא בתפקיד שיושבת בפונדק. מתגלה שהוא היה חייל בעצמו, אבל כנראה ערק; הוא מגדף את בית הרוזנים בתור פחדנים, שיביאו לכך שבתוך כמה חודשים משמר היונה יעלה את העמק כולו באש. חבריו לשעבר מגדפים אותו בחזרה, וקוראים לו עריק מטונף ובוגדני - אולם לפחות אחד מהם (דווקא זה שמעמיד פנים שהוא שולף עליו חרב באיום) מתחנן בפניו בלחש להסתלק, לפני שיהיה מאוחר מדי.
הדמויות מבחינות אגב בטיפוס חלקלק עם מצנפת אדומה, שמאזין לשיחה, ומגחך בשביעות רצון בינו לבינו.

ואכן, דקות ספורות לאחר מכן, בעוד סורלי הזועם לוגם ממשקה שהצליח איכשהו לחלץ מהפונדקאי (שגם הוא לא היה נלהב לתת לו שירות), הדלת הקדמית נטרקת, וחיילים חמושים ממשמר הטירה מתפרצים פנימה בנשק שלוף, בצעקות "היכן העריק?!"
(בשלב הזה, הברנש במצנפת האדומה נעלם במעלה המדרגות).

את החיילים מנהיג נער צעיר ובהיר שיער, שמתגלה כטלפאריון אר-מית'היריל, בכור נכדיה של הרוזנת (מבנה ואלאנדיל המלומד); הדמויות מבחינות גם בדמות מרשימה ומבוגרת יותר; ברנש בעל שיער אדום מאפיר וגלימה שחורה מפוארת עם שולי ארגמן, שנותר מאחור, ומסמן לטלפאריון הצעיר לנהל את הארוע.

היורש הצעיר מורה לאזוק את סורלי ולגרור אותו משם לצריח הכלא של העיירה, עד שיהיה פנאי להעבירו לתאי הכלא של הטירה; סורלי יורק ולועג לו ("צריך עשרה אנשים כדי להתמודד איתי, ילד?"), וכאשר הוא נגרר החוצה הוא צועק לחיילים שהם פחדנים - הוא צועק שכולם יודעים שהוא ירצח בכלא, וכאשר הם ישמעו על מותו, שיזכרו מה אמר להם.

טלפאריון אר-מית'היריל הצעיר, שפניו סמוקות מהעלבון שספג ומהצעקות של סורלי כנגד סבתו הרוזנת, קופץ על כסא ומנסה לתת נאום פטריוטי רגשני לחיילים ולשאר באי ההיכל, בהצלחה חלקית בלבד... אבל אז, הוא מבחין בשולחן של הדמויות, ובעיקר בוראסה שיושבת שם עם הספל שלה, כמעט לא טורחת להסוות את ארשת הזלזול על פניה, והוא נראה מופתע והלום.

ברגע הבא, היורש הצעיר מסתער על שולחנן של הדמויות, דורש מאורגת הערפל הזרה והמוזרה את שמה, כשהוא פוקד על איסילור בגסות להסתלק - הוא רוצה לדבר איתה ביחידות. הדמויות מסרבות בתחילה, אבל וראסה משכנעת אותן ואומרת שהשיחה תהיה קצרה, אפילו קצרה מאד.

היורש הצעיר, בחזה הולם ועיניים קרועות לרווחה, דורש ממנה לספר מי היא.

מהדברים המקוטעים למדי שהוא אומר (וקלבריאן מצליחה לצוטט להם) הוא מתפאר בדם העתיק של נומנור שזורם בעורקי משפחתו - אשר יכול ויהיה רלוונטי מאד בקרוב. הכל יודעים שבית איסילדור דועך, ולא ישאר לאורך זמן על הכס; והוא עצמו, הכל יודעים שהוא מיועד לגדולות; מלבד הדם שזורם בעורקיו, סבתא שלו אמרה לו תמיד שיש לו מתת מיוחדת - וכן (כאן הוא מנמיך את קולו) הוא הסתכל על וראסה, והוא יכול לראות את דמותה כפי שהיא באמת; היא לא אחת מאספסוף בני-הכלאיים העלובים שמעמידים פני אלפים, אותם אורגי ערפל (הוא משווה אותם לטרולים, שלפי המסורה נוצרו כחיקוי עלוב לאנטים).

היא... מי היא? הוא דורש לעת!

וראסה מביטה בו בגועל, ואומרת שבמולדתה היא בת לשושלת עתיקה ומכובדת לא פחות משלו (הגם שבדור האחרון... היא ממלמלת ספק לעצמה, צמחה שם תופעה מביכה אחת, אבל נניח לזה), גנרלית ומצביאה לשעבר, ואין לה כל כוונה להניח לגור בני-אדם להחזיק אותה ליד הקיר ולדבר אליה כאילו היא 'קישוט זרוע' שמחכה לכל גור יהיר שיניח עליו עיניים; ושממה שראתה עד עכשיו, היא לא ממש מתרשמת מהבית שלו והדרך בה הם מושלים.

טלפאריון משתולל מזעם, ובקול ספק מסוכן וספק פתטי, הוא שואל אם הבארד העלוב הוא החבר שלה ("בי נשבעתי שאזמין אותו לדו-קרב!"); הוא גם טוען שהוא כבר שכנע את סבתא שלו להתיר לו להוביל בעצמו מתקפה ראשונה כנגד אויבי העמק השחור - הוא ינהיג בתוך כמה שבועות את ההתקפה על העריקים ליד המכרה, ויפיל אותם ואת מפקדם המגונה בחרבו הנוצצת.

וראסה מאחלת לו הצלחה בקולה הציני והמרושע ביותר, ומתנערת ממנו.

שיחה שקטה בין לורד קסטאריל לפקח-ראשון פאראגורן: בזמן שהיורש הצעיר עושה מהומה ונמצא במוקד תשומת הלב, הפקח הראשון פאראגורן, מתנשף ופרוע יחסית חרף מדיו הנוצצים, יורד בבהילות אל היכל השתיה כאשר המלשין עם המצנפת האדומה נשרך אחריו. לשווא, הוא מנסה להסב את השיחה עם לורד קסטאריל (שהוא אכן הבוס שלו) ל"הו, מה טוב שתפסו את העריק המטונף! אם זה היה תלוי בי, היו תולים אותו כבר הלילה!"

לורד קסטאריל מעיר בצינה, שכמה טוב שהדברים לא תלוים בו, ודורש מהפקח-הראשון הסברים לעיכוב באספקת הדשן השחור שהוא צריך; הפקח מתפתל וממלמל תירוצים על מצב מסובך ומקורות שאבדו לו, והלורד מתקרב אליו באיום ולוחש (ועדיין, קלבריאן מצליחה לצוטט להכל):

"תקשיב טוב, פאראגורן. לא אכפת לי מהתירוצים והקשיים שלך. אני הולך לארוחת ערב עם ידיד ותיק, וכדאי מאד שיהיו בשורות טובות עד שאחזור. תקשיב טוב, אם יפול ולו עלעל אחד מראשי אחד הקטנטנים שלי, אני אדאג שתסיים את חייך כפוף על חלקת תפוחי אדמה, מובן?"

סיום ההתרחשות בהיכל השתיה: טלפאריון, סמוק ומושפל, חוזר אל החיילים שלו, שמעמידים פנים שלא שמעו ולא ראו דבר; הגבר הבוגר והמהודר, שמתגלה כלורד קסטאריל, שנשוי לדודתו של טלפאריון הצעיר, שואל האם הזרה הזו פגעה ביורש הצעיר והאם לצוות לאסור אותה; היורש הצעיר, כולו סמוק ופגוע, מניד ראשו לשלילה וטוען שזה היה "כלום" ו"ממילא, אני והיא עוד נתפוס שיחה נוספת, בקרוב"; וכך או כך, גם אם לשונה של הזרה הזו חצופה, אולי אפשר יהיה לנצל את שתי החרבות שלה לתועלת העמק השחור.

ורסה, מצידה, זועמת על הדרך שבה "כל גור מפונק" מבית אצולה של בני אדם חושב שהיא תכשיט זרוע; ומחקה בלעג את טלפאריון הצעיר (שאת שמו היא משבשת בלעג ל"טלדראסיל" או לכינוי "הלורד עץ זהוב"), כשהיא מאיימת בצחוק על קלבריאן ש"הבארד הזה שלה, ואם קלבריאן תתקרב אליו, היא תזמין אותה לדו-קרב"

איסילור, בינו לבינו, מסמיק מאד אבל לא אומר דבר.

בינתיים, קסטאריל משכנע את היורש הצעיר הזועם והמושפל, להתלוות אליו לארוחת ערב עם ידיד ותיק, מלומד ובעל חנות ספרים ומגילות מקומית; הוא מבטיח שיהיו שם כופתאות מתוקות ומאכלים שקשה להשיג אפילו בטירה. טלפאריון הצעיר זעוף ומהסס - יש לו חובה ללוות את האסיר לכלא העירוני ולדאוג שיכלאו אותו שם; ומלבד זאת, הוא לא מרגיש בנוח להתפטם על מעדנים, שהוא מנחש שחלקם מבושלים מרכיבים שנמצאים ברשימת הסחורות האסורות שסבתו המהוללת קבעה - זו תהיה דוגמא רעה לחיילים שלו.

קסטאריל, משועשע למדי, מדבר בקול נוטף דבש ומצליח בסוף לשכנע את היורש הצעיר, שהחנות קרובה למדי לכלא העירוני, ושארוחה טובה לא תזיק לו במצבו; החיילים שלו צריכים אותו במלוא איתנו - מה גם, שאולי אפשר יהיה לשכנע את המלומד - סיראפור הקשיש והטוב, עד כמה שהוא זעפן, להראות ליורש הצעיר מפות נדירות שיש ברשותו, ואלו יעזרו לטלפאריון לתכנן את הקרבות שהוא יוביל בקרוב.

בכך, השניים יוצאים מהפונדק בעקבות החיילים שלהם, לא לפני שהיורש הצעיר מתנצל בחצי פה בפני הפונדקאי על המהומה.

המאורעות בחנות הספרים

הדמויות לא מתקשות לעקוב אחרי המרכבה המהודרת של לורד קסטאמיר; החבורה עולה ברחובות המתפתלים של מוראלד, על איזור גבוה ומהודר יותר, לא הרחק מהשער המזרחי של העיר; שם עומד צריח הכלא המוזנח של העיר, מוקף בחפירים סתומים למחצה, ולא הרחק ממנו בניין רעפים דו-קומתי עם גן מטופח ופסלים של אבירים, כמו גם שלטים זעופים שמזהירים שהכניסה היא ללקוחות מורשים מלבד; ו"אין כניסה לרועי עיזים, רוכלים ושאר טרדנים".

כאשר החבורה מגיעה, המרכבה כבר חונה בחצר הקדמית של החנות; החיילים מתפרשים ושומרים על החצר ועל הדלתות, כשהם מרכלים ביניהם (הם מקנאים באדונים שמתפטמים ליד אח מבוערת בעוד הם שומרים ברוח ובשלג, ומתווכחים האם טלפאריון אכן ינהיג מתקפה, או שסבתו (או "הנשגבת" כפי שהחיילים מכנים אותה בחצי צחוק) תמצא ברגע האחרון תירוץ למשוך אותו הרחק מהסכנה.

האורות וקולות הסעודה עולים מהקומה העליונה, בעוד הקומה התחתונה חשוכה מאד; ההתנגבות לצד המבנה, תוך הקפדה שאיש מהזקיפים לא יבחין בהם, מתגלה כקשה בהרבה מכפי שנראה במבט ראשון, ודורשת שילוב בין יכולות שונות של מנדי, קלבריאן ואיסילור; בין היתר, הדמויות צריכות לחמוק ממלכודת אזעקה על פסל תמים למראה של אביר זקן שמחזיק ספר וחרב בוערת; להשאר מחוץ לטווח הראיה של קשת שעומד על הגג, ולהסיח את דעתו של זקיף שמסתובב ליד האגף הצדדי של המבנה.

הדמויות שומעות קול בכי כבוש מקומה החשוכה, ומנסות לפרוץ דלת צדדית שמוליכה אל המסד של החנות; הדלת מתגלה כמאתגרת יותר מהצפוי, משום שהמלומד סיראפור משתמש במנעולים שמבוססים על צורות רוניות, מה שהופך אותם כמעט בלתי אפשריים לפריצה עבור גנב רגיל, בלא עזרה של מי שיודע לקרוא רונות - מה שדורש את מלוא הכשרון של מנדי וקלבריאן (שיודעת לקרוא רונות באורח בסיסי) - והכל תחת לחץ זמן, לפני שהשומר שהסיחו את דעתו יחזור.

כאשר הדלת נכנעת סוף-סוף, הדמויות חומקות אל קומת המסד, ומגלות חדרים עמוסים בספרים, שממלאים את כל הקירות; קלבריאן תרה אחרי ספרים מיוחדים שיוכלו לדעתה לסייע לה; מנדי לעומתה מטפסת אל התקרה, ומנסה לצותת לקולות שעולים מהסעודה; מנדי מזהה את היורש הצעיר ואת לורד קסטאריל, וכן את המארח, מלומד בעל קול המאנפף מעט.

"איך התקרובת?"

"אוה, טעים כתמיד. אתה באמת רוצה שנתחזר הלילה, אני רואה. אבל אני מוכרח לציין שהתאבון שלך... בריא במיוחד הערב, סיראפור"

"אתה יודע, אצלי יש סטנדרטים! עיסוק בספרים זו מלאכה מרעיבה. האחיין הצעיר שלך כמעט ואינו אוכל"

"אני מתנצל, האדון הספרן" טלפאריון נשמע זעוף "אבל ליבי טרוד בעניינים רבים"

השיחה מתגלגלת ל'הצעה' שהציע המלומד ללורד קסטאריל, שנוגעת להכנסה חשאית של חביות דשן לחדר כזה או אחר בטירה שלא נמצא בשימוש כבר שנים רבות. קסטאריל מגחך, ואומר שההצעה מעניינת והוא לא ציפה דווקא מסיראפור "להיות כזה ממזר".

טלפאריון כועס על הרעיון; הוא מזכיר שסבתו ציווה לנעול על החדר ההוא ולאסור על כך שימוש בו; וגם אם היא מגזימה מפעם לפעם, מילתה היא חוק.

"זה לא שאנו מחזירים לשם את זו שאין-לנקוב-בשמה, טלפאריון!"

נאליס והמנעול הרוני: בינתיים, איסילור מאתר את מקור הבכי; אישה מבוגרת עם לבוש ישן ומופקד, שיושבת ליד שולחן מול נר דועך, תה מתקרר ורקיקים שלא נגעו בהם, וממררת בבכי אל תוך המטפחת שלה.

שמה של האישה המבוגרת הוא נאליס, ומסתבר שהיא עובדת עם המלומד כבר שלושה עשורים; איסילור נדרש לכל יכולות השכנוע שלו כדי להביא אותה לבטוח בו במקום לפרוץ בזעקות, בעודו מציג את עצמו כבארד מלומד שהגיע לכאן כדי לחפש מגילות נדירות.

בסופו של דבר, כאשר האישה המבוגרת משוכנעת לדבר, מסתבר כי היא מזועזעת על הדרך בה אדונה המלומד, שתמיד היה כל-כך אדיב, התפרץ עליה בגסות מדהימה בלא סיבה נראית לעין במהלך היום, ואיים להשליך אותה בחוסר כל לרחוב, אחרי כל השנים שעבדה עבורו; מקטעי הדברים המבולבלים שנאליס אומרת, הארוע קרה אחרי שסיראפור קיבל חבילה של ספרים (לא חריג - סיראפור עושה כבר שנים מאמצים להשיג ולהגן על ספרים, נוכח האורח הברבארי בה משמר היונה מרוקן ספריות ושורף ספרים), והניח אותם במרתף, ואז פתאום התפרץ עליה באורח כל-כך מעליב ומפחיד.

הדמויות משכנעות את נאליס, שאולי משהו בחבילה הזו השפיע לרעה על האדון שלה, וכי כדאי לה לסייע לחבורה להכנס למרתף ולבדוק את הדברים. אלא, שמסתבר שהמפתחות של הספרנית הזקנה לא עובדים יותר על הדלת המוגפת שחוסמת את המדרגות שיורדות אל המרתף; הדלת מוגנת בידי מנעול מסובך במיוחד שמורכב משני גלגלם של רונות מסתובבות.

פריצת המנעול הזה מסובכת במיוחד, כי היא דורשת שבעה צירופים נכונים של רונות, שחלקן סבוכות עד שקלבריאן לא מצליחה לתרגם את כולן; אבל הפתרון (שנרמז בידי עיטור של הר עם פסגה מוארת במרכז המנעול), הוא לסובב את הרונות כך שירכיבו את שמות כל המשואות של גונדור, לפי הסדר הנכון (אכן, מנעול ראוי למלומד ערמומי שדאג ליצר הגנה שתהיה מעל ומעבר ליכולות הגנבים המקומיים...)

הקרב במחסן: החדר למטה, שהיה פעם חדר עבודה עם שולחנות שנועדו לעבודה עדינה על מגילות, מצחין וחשוך; וניכר כי כמה ארונות ומדפים נהפכו לא מזמן. ריח הזיעה החמוץ-כבד מכה בדמויות, שמוצאות שבחדר, לצד ארגז גדול שרועד ומשמיע קולות עמומים, יושבים שני אנשי חזיר רבי עוצמה שעונים לשמות ארדוש ובאאטון.

לאור העובדה שהדמויות הצליחו לפרוץ את המנעול הרוני בלא לגרום לרעש או להכשל, אנשי החזיר לא מצליחים להפתיע את הדמויות; הם מחרחרים בלעג, ששארולה תשלם הרבה בשביל הראשים של חבורת הרחרחנים הקטנה הזו, והקרב מתחיל.

ארדוש הוא לוחם קטלני שמשתמש בשני קופיצים כבדים, אחד בכל יד, ולוחם מהר יותר ככל שהוא נפגע; באאטון הוא קשת שמסוגל ליריות משתיקות שמשבשות את השירים של איסילור, למטח חיצים קורעי-עורקים, ועוד.

הקרב הוא ארוך וקשה, למרות יתרון התחלתי של הדמויות, בעיקר כאשר דרך מעבר צדדי שנפרץ בקיר, מתפרצת תגבורת של אנשי חזיר - קצבים עם גרזינים וקשתים שמחפים עליהם מהצללם; וראסה, שלוקחת על עצמה את התפקיד לבלום בגופה חלק גדול מגשם המתקפות של אנשי החזיר הזועמים, נפגעת ונאלצת להשתמש בכל היכולות שלה כדי לא להתמוטט; ואיסילור, שנפגע בעצמו בידי התקפות משבשות לחשים, עושה ככל יכולתו לנסות לתמוך בחבורה ולמנוע מהם - בעיקר מוראסה - מלהתמוטט; אבל בסופו של דבר, קלבריאן מכריעה את באאטון בקרב יריות; כאשר וראסה ומנדי מצליחות להפיל את ארדוש,

אנשי החזיר האחרים נקטלים או נמלטים, והדמויות כופתות בחבלים את ארדוש ובאאטון, ואז מתפנות לפתוח את הארגז שמשמיע קולות מוזרים - כאשר בתוכו הן מוצאות את... סיראפור המלומד, כפות וחסום פה, כאשר חלק מהחוטים על הזרועות שלו מעוטרים בסימנים מוזרים שנוצצים באור חולני.

סיום הארועים בחנות הספרים: סיראפור, נסער ומבולבל, זוכר רק במעורפל שהיו דפיקות על הדלת, הוא פתח וראה אישה מוזרה ומעט חזירית, ואז היא אמרה מילים מוזרות, ויותר מזה הוא לא זוכר כלום, מלבד כפיתה וחשיכה בתוך הארגז.

הדמויות, שמבינות היטב כעת שאשת החזיר שארולה לבשה את דמותו של סיראפור ומתעתעת בקסטאריל וטלפאריון בהצעה להכניס עשרות חביונות עם אבקה כהה (שכנראה מכילה הרבה יותר מדשן) לתוך הטירה, רצות במעלה המדרגות בנשק שלוף, כאשר סיראפור הזועם מדדה אחריהן כשהוא צועק (בקול גבוה ומעט מאנפף...), שאם רק ישים את ידיו על החזירה שהעזה 'ללבוש את הכותנת שלו, לאכול מהאוכל שלו, ולפגוע באורח חסר תקדים במוניטין שלו, זה 'יהיה ארוע בלתי נעים בהחלט'!

מסתבר, שעצם השחרור של סיראפור האמיתי מהארגז וקריעת החוטים עם הסימנים המרצדים שנכרכו עליו, שיבש את קסם ההתחזות, שכן עולים הדים של צרחות וקרב גם מהקומה העליונה; יצור משרת, מעין צל גועלי של דמות חזיר בוערת, יוצא מהאפלה ומנסה לעכב את החבורה, כאשר מלמעלה, שארולה צורחת כמו מטורפת:

"מי אתם בכלל, אפסים! גנבים! גונבים אוכל מפיות הגורים הקטנים שלי! אתם לא יודעים עם מי אתם מתעסקים! הקסם בטירה הזו יהיה שלי! רק שלי!"

כאשר הדמויות מכריעות את יצור הצללים החזירי ומתפרצות לקומה העליונה, שארולה כבר נעלמה משם כשהיא מותירה אחריה ענני אבק מחניק ושמנוני; סיראפור מביט בזעזוע בשולחן ההפוך ובכלים המנופצים (הם היו במשפחתי ארבעה-עשר דורות!), טלפאריון פצוע בכמה וכמה פצעים, ודם מכסה את פניו; הוא נשען על הקיר, מתנשף ונאנח, כשחרבו עדיין שלופה בידו. קסטאריל מזועזע וגלימותיו חרוכות, אבל פצוע פחות.

סיראפור רותח על ידידו הותיק, שלא הצליח להבחין בכך שמתחזה עלובה תפסה את מקומו בארוחת הערב.

לורד קסטאריל מגחך, ומעיר "זה שהצליחו להחליף אותך בחזיר בלי שהבחנתי, ידיד ותיק, זו דווקא נקודה לחובתך"

"זה היה גס מאד מצידך" מתאונן המלומד "גס מאד, וממש בלתי נחוץ!"

טלפאריון, שמבטו מתמקד מיד בוראסה שרצה פנימה עם שתי החרבות שלה שלופות, מתאר באורח פואטי ככל שהוא יכול את הקרב שלו מול שארולה, וארסה מושכת בכתפיה; וטלפאריון משנה אסטרטגיה ואומר שסבתו חייבת לשמוע מכלי ראשון על מאורעות הלילה - הדרך בה היצורים הנתעבים האלו, אנשי החזיר, כמעט והצליחו להחדיר חביות אבקה שחורה אל תוך הטירה.

לעומת זאת, סיראפור מספר לדמויות פרט מעניין; הוא יודע לא מעט על דול אמרות' ועל הספריה הגדולה שלה, הגם שהוא חרד למה שעשו שם היונאים. לאחר שהוא מציץ במכתב שמחזיקה וראסה, הוא מניד בראשו ואומר שהידע שלו לא מתקרב למה שנדרש כדי לפענח כתב כזה, לדעתו רק שני גמדים מחוץ למוריה מסוגלים לקרוא: פרופסור וארן סטורמבירד שחי עד זה לא מכבר בקאיר אנדרוס, ועקבותיו נעלמו בחורבן העיר לפני חודשים מספר; וגמד אחר ששימש פעם כמלומד בספריה של דול-אמרות - הוא שמע שמשמר היונה מחזיק אותו בשבי כדי לנצל את הכשרונות שלו, והוא לא יודע פרטים נוספים.

באשר למפענחי הקודים שהוא מחזיק בחנות שלו, הוא חושש שהם פשוטים מדי; אולי החזק ביניהם יוכל לפענח מילים בודדות במכתב - אבל לצערו, הוא לא אצלו כרגע, אלא הושאל בידי בנה השני של הרוזנת, ואלאנדיל.

וכך, הדמויות יוצאות מהחנות ההפוכה (סיראפור מתאונן שיעברו שבועות עד שיצליח להוציא ממנה את ריח אנשי החזיר) ביחד עם היורש הצעיר ולורד קסטאריל, בדרכן אל הטירה השחורה - לראיון אצל הרוזנת הישישה אנגריס אר-מית'היריל.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.