קמפיין 'הטבעות הקרות של גרינפילדס'
(קמפיין נלווה שמתרחש במקביל ל'דמדומי המערב')
ספר שני: תפוחים רקובים
פרק VII: ראש לעכברים
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
|
פתיחה: כניסה אל טירתו של התאין גורת'ו לואיזה
ואחותה פרימרוז, עטויות בשמלות הטובות ביותר שיכלו להשיג, מלוות בידי קצין משמר
אל תוך החצר הפנימית של טירת ברוקנבורינגס; כבר מבחוץ, חרף הערפל ופתיתי השלג
הבודדים שיורדים, אפשר לראות את הפאר (שלא לומר הראוותנות המאד חריגה במונחים של
הוביטים) בכל מקום, החל מפסלים של התאין וכלה בשערים העצומים שנראים כמו גרסת
ענק של דלת מחפורת מסורתית של הוביט, מלאה בעיטורים יקרי-ערך. פרימרוז
נבוכה ומתוחה, הגם שהיא מנסה, כדרכה, לנסות ולמצוא נימוקים ומילים טובות עבור
התאין ואנשי חצרו; ובעת ששתי האחיות חוצות את החצר, הוביט מבוגר יושב בפינה
ומנגן מנגינה עצובה בכינור - קטע מסאגה לא הוביטית בעליל שעוסקת בהעלמות
הביאורנינגס והמנהיג האחרון שלהם ("הרוחות הקרות של פורוכול"), שבו
'מלך הדובים' מתרברב ולועג לנוטרת של אוצרות הדרקון המקוללים של ארד מית'רין,
שמעזה לסרב לחיזור הגס שלו. צלילי
הכינור העגומים מלווים את לואיזה ואחותה כשנפתח השער הפנימי; ולרגע, לואיזה גם
רואה מחזה אחר ומטריד יותר; נדמה לה ששני הוביטים צעירים ורעי-פנים עוקבים אחריה
מקרן-זווית של החצר, ומתלחשים בחסות החשיכה; אבל היא לא מצליחה לקלוט פרטים רבים
יותר. השערים
נפתחים, אל פנים הטירה שהוא מפואר עוד יותר; ושתי האחיות פרייסגירדל מובלות על
שטיחים אדומים בין שומרים מהודרים, כולם עם מעילים אדומים, גרביונים ארוכים
ולבנים ופאות נוכריות, שמחזיקים נשקי מוט גדולים (למידה של הוביטים). למרות
שהטירה נישאת גבוה כלפי מעלה, כולל מגדל מרובע מפחיד, הרי שהיכל הסעודות של
התאין ממוקם, באורח מסורתי בהרבה, דווקא מתחת לפני האדמה; בדרכן אליו, לואיזה
ופרימרוז נתקלות במר הדג'הול, שלמרות נסיונו מתקשה מאד להסתיר את האכזבה מכך
שהוא לא הוזמן (ולמעשה סורב) להשתתף בסעודה - שבה נוכח בין היתר אדונו, מר טודור
בלובל ("מר קרפד"). הסעודה בהיכל התאין לאחר
זמן קצר, לואיזה ופרימרוז מוכנסות לתוך ההיכל המפואר ביותר שראו מימיהן, שלידו
היכל הארוחות של אביהן המנוח נראה כמו 'מחפורת דולפת של צייד עלוב מהנפה
המזרחית'. ציורי
שמן לא מעטים, חלקם גדולים מאד, תלויים על הקירות; אחד מהם (שלואיזה מבחינה שהוא
חדש, ונתלה לפני חודשים מספר לכל היותר, במקום ציור אחר שסולק בחפזון), מראה את
התאין, רזה ונאה בהרבה מאשר במציאות, ביחד עם יועציו; אולם הציור המפואר והשחצני
ביותר הוא ציור שמן ענק של הוביטית ישובה ובידיה תינוק מקסים (שמשום-מה מזכיר גם
הוא התאין, גם אם לא במפורש) כאשר שלושה מלכים או אדונים - אחד גמד, אחד בן-אנוש
ואחד אורג ערפל, כורעים ברך ומביטים בתינוק בהערצה. סביב
שולחן הסעודות ישובים התאין, שספק ישוב ספק שרוע לאחור בכורסא אדירה ונוחה,
שמסעדיה מגולפים כדרקונים פוערי לוע; יועצת הכספים פרימולה בולג'ר הזקנה,שמקדמת
את לואיזה ופרימרוז בחיוכים צבועים, ושואלת בעניין מזוייף על שלומה של הגבירה
אימן[1],
ושהן חייבות להפגש ולרכל על ענייני משפחה, אם רק העבודה הלוחצת כל כך תתיר לה
(ולואיזה עונה על כך במענה דו-משמעי, שמיועד לרמוז שהיא יודעת יפה את האמת); מר
בלובל העשיר כקורח, שכבר החל, בחוסר נימוס משווע, לנבור בצלחת של עצמו; הוביט
צעיר ומשועמם למראה - הוגו הצעיר, בין לאחיינו המנוח של התאין, דארדו; וכן נכבד
מקומי מפואר פחות מהאחרים, בשם דולתאדוק ברימסטול מ"חוות בטפילד"
שמדרום לסקארי, ש"בא לעתור לחוכמתנו ועוצמתנו בעימות חדש שמתפתח עם בריוני
העם הגדול". התאין,
שלא טורח לקום ולברך את אורחיו, אלא לכל היותר מושיט את ידו העבה והמלאה טבעות
כדי שינשקו אותה, מציג את אורחיו אלו לאלו, כשהוא מנשק את ידן של האחיות
פריסרגירדל, ואגב כך מביט באריכות בפרימרוז. מסתבר
ללואיזה, שהגנרל דולגו בלקפוט, שהוזמן גם הוא לסעודה, מאחר; ושמלבד המכתב
והעניין שלהן, של בקשה מהתאין לנהוג בחסד ולהתיר לפליטים בני העם הגדול לעבור
באדמותיו, ישנם עוד עניינים של האורחים האחרים - כולל דרישתו של 'מר קרפד' שהצבא
הנפה הצפונית יטאטא את קלאן הגובלינים שהשתלט על אחוזתו ביער בינגהול
("כאשר אנחנו מסבים כאן, הם שותים את היינות היקרים שלי,מרוקנים את המזווה
שלי, ושרים עלי שירי לעג!") התאין
מזדהה מאד עם עניין שירי הלעג - ומזכיר שגם הוא עוד לא לכד את כל הבוגדים
המרושעים שהפיצו עליו שירים מבישים (שיר הרפרפת הרופסת); אבל הוא עומד על כך
שתחילה תוגש הסעודה, ולכל יתר העניינים יהיה מקום ב"שלב מילוי
הפינות". הוגו
הצעיר נשמע משועמם וחסר סבלנות, ומתעלם כמעט לגמרי משתי האורחות. "אפשר
כבר להתחיל לאכול, דוד רבא?" התאין
מצידו, טופח בחיבה על כתפו של אחיינו ומבטיח לנוכחים כי "הוא יהיה הוביט
מצוין ביום מהימים, ולו מפני שהוא יודע יפה לדרוש ערך לזמן שלו, ומה חשוב באמת.
איזה נער! איזה נער מצויין!" המנות
מתחילות לזרום - עשירות ורבות מכל מה שלואיזה ראתה אי פעם (והיא ראתה לא מעט) מר
בלובל, שנראה גם הוא מתעניין בשתי האחיות פריסגירלד, ובמיוחד בפרימרוז (שנראית
נבוכה מאד), מקפיד להדגיש באוזניה, שוב ושוב, אלו מהמטעמים שמוגשים לשולחן הופקו
מחומרי גלם משובחים מהאדמות שלו, כשהוא ספק קורץ כשהוא מדבר על החוש שלו 'לסחורה
יפה', שהוא דואג להשיג ולטפח אצלו. אחרי
המנות הראשונות, שכללו מרקים טעימים להפליא, ביצים נדירות מהדרום, טרטר ארנב,
לחמניות חמות ורכות להפליא עם חמאה ועשבי תיבול, ועוד כהנה וכהנה, מתחילות לזרום
המנות השניות; הדיבורים דועכים ומפנים את מקומן לאכילה, כאשר איש מהנוכחים לא
טומן ידו בצלחת, ואפילו פרימרוז הנבוכה מכבדת את עצמה ביד נדיבה, גם אם מנומסת
ומעודנת מאד (הרבה יותר מלואיזה, בכל אופן...); גם האורח מליד סקארי, שנראה לחוץ
ורגוז, לא מצליח להשאר אדיש לקסמן של המנות, ועד מהרה כבר זולל בכל פה. המנה
השניה כוללת לפחות חמישה סוגים של פשטידות, שלל תבשילים בקערות יפיפיות, פיסות
בשר אייל מעושן, ועוד. גנרל דולגו בלקפוט מופיע גנרל
דולגו בלקפוט, קודר כדרכו, חמוש ועטוי שחורים, נכנס כאשר צלחות המנה השניה שעל
השולחן מתחילות להדלדל, ורב-המשרתים מכריז ברוב-רושם על בואה הקרוב של המנה
העיקרית - צלי בקר ממולא בפטריות מהבילות ומשובחות במיוחד שהובאו הישר משדות
מאריש, בתוספת מנות מיוחדות של מאפה פטריות ודבשת-בר זהובה, עצם
הנוכחות שלו, כך נראה, גורמת לכל הנוכחים לקפוא לרגע עם כלי האוכל ביד, בעיקר
נוכח הצעד המהיר והפנים מבשרות הרעה שלו, כאשר הוא אומר לתאין בקול שקט
ורב-משמעות, שהם צריכים להדבר ביחידות; התאין מסרב אפילו לשמוע על כך לפני
שהסתיימה הארוחה, ונוזף בדולגו על כך שהוא מפחד את האורחים שלו - עניין שדולגו
מקבל בשיוויון נפש. עד
מהרה, הגנרל - יריבו הישן-נושן של אביה של לואיזה ואדריכל המלחמה שמחצה את בני
האנוש בעמק אות'בארטון, מוצג בפני לואיזה ופרימרוז; ובניגוד מוחלט לתאין ולמר
בלובל, הוא כמעט ואינו מתעכב על האחות היפה יותר, אלא מישיר מבט ארוך הישר
לעיניה של לואיזה. גנרל בלקפוט
סוקר את לואיזה בסוג של כנות חסרת רחמים, מכנה בקול שקט מאד אותה "בתו של
ידידי ויריבי הותיק" ומציין שיש לה את העיניים של אביה, ושאין ספק שאם הוא
היה כאן, הוא היה גאה מאד ביורשת הקטנה שהעמיד.
הארוחה מתחדשת;
ועד כמה שדולגו בלקפוט נראה נזירי למראה ובז לרדיפה של האחרים אחרי האוכל, מסתבר
שגם הוא לא אדיש בכלל לקסמן של פטריות הענק המהבילות משדות מאריש; אם כי לואיזה
מתרשמת שמלבד הפטריות, הוא אוכל מעט, ונראה כאילו מחשבתו כלל אינה באוכל; פניו
הקודרים תמיד נראים כשורים עם משהו, אולי עם אויב בלתי נראה, ובוהות הרחק לאפלה
שמעבר לחדר - תמיד דרוך, תמיד שורה עם יריביו ומתכנן תוכניות. ובינתיים, הוגו
הצעיר מנסה לסחוב פטריות מהצלחת שמונחת קרוב ל"דוד רבא" (אחרי שחיסל
כליל את צלחתו) וזוכה למבט קטלני. דיון סביב שולחן הקינוחים זמן-מה לאחר
מכן, כאשר שרידיה המועטים של המנה העיקרית מפונים מהשולחן, ותחתיה מתחילים לזרום
הקינוחים - כולל ארבע או חמש עוגות גדולות, גבינות מתוקות, פירות ממולאים ופאי
לימונים (שנעשה נדיר מאד, משום שבגלל הכפור שהתפשט, עצי ההדר כלו אפילו מהנפה
הדרומית), ועוד, מתחילה סוף-סוף להתעורר השיחה בענייני היום. הוגו הצעיר שוב
נראה משועמם, ומבקש בקול מפונק ואדיש מהתאין ללכת - התאין נוזף בו ואומר לו שהוא
חייב לשמוע ענייני מדינה, כדי שיהיה בקיא בהם ליום בו ידרש לכך. מר בלובל,
בגסות רוח מדהימה, דורש במפגיע שהעניין שלו ידון ראשון; והדברים מגיעים לכדי כעס
גדול מצידו, כאשר מסתבר כי פרימולה בולג'ר רוצה לבקש ממנו תשלום בגין שימוש בצבא
הנפה הצפונית לטיהור של הגובלינים, ואילו גנרל בלקפוט מסרב כליל. בכעסו, מר
בלובל מזכיר לתאין את הכסף שהוא השקיע במטרה משותפת, כנראה כנגד ראש העיר של
ביוואטר, ורומז כי הברית ביניהם לא תשאר על כנה לאורך זמן אם ענייניו לא יטופלו. פרימרוז, לעומת
זאת, תוהה בתמימות, האם אפשר להדבר עם הגובלינים ולמנוע שפיכות דמים, וכי אולי
הגובלינים נסו לפלך כי משהו גרוע מהם החריב או גירש אותם מהבית שלהם - אמירה
שזוכה לכמה וכמה צחקוקי לעג. גנרל בלקפוט
מעיר, בלא שמץ צחוק, שיש נחלה אחת ראויה לגובלינים - ארבע אמות של אדמה תחוחה של
הפלך לכל אחד מהם, וחצי מזה לקטנים שביניהם. לואיזה, מצידה,
מציעה לצדדים הצעה - שהיא תגייס אנשים בעצמה ותנסה לטפל ב'בעיית הגובלינים' של
מר בלובל, בתמורה לכך שבקשתה למעבר בטוח לבני העם הגדול תענה. ההצעה מעוררת דיון
- מר בלובל אינו מתנגד, אבל מבהיר שאינו מוכן לשלם פרוטה נוספת בעד השירות
("שום כסף!"). לאחר מכן, ואגב
התלונות של האורח מחוות בטפילד על הסגות גבול של בני העם הגדול ששוכני מעבר
לברנדואין (רכס בראנדי-היל, חבורה שמכנה את עצמה 'ילדי העץ הזהוב'), עולה לדיון
מכתב יהיר ומאיים שנשלח אל התאין בידי אציל בן-אנוש ששוכן מצפון לברי; ברנש בשם
וילהלם מטרסלברידג'. המכתב נדמה
ללואיזה, כאילו בן-דמותו המגודל של התאין כתב אותו; הוא מתחיל בהאשמת ההוביטים
בכל העוול שעשו לבני האדם, וההוצאות הרבות שנגרמו ללורד טרסטלברידג' משיכון
פליטים שנסו לנחלותיו, ומסתיים באיום יהיר שאם לא תענה רשימה של דרישות, כולל
פיצויים כספיים, אדמות וגם דרישה שהוגו הצעיר יועבר אליו בתוך 'חניך' (קרי,
בן-ערובה), הוא יחצה את הברנדיווין עם האבירים הצמאים לקרב שלו, וישרוף את כל
הנפה הצפונית. הוגו הצעיר,
שמתנער בפעם הראשונה מאדישותו למשמע השורות הנוגעות לו, דורש מ"דוד
רבא" לשרוף את הארץ של בני האדם בגלל החוצפה הזו ולהרוג את כולם; הנוכחים
מתווכחים מה לעשות, הגם שכולם מאוחדים בכך שיש לדחות את כל הדרישות - כאשר דולגו
בלקפוט, לאכזבת התאין ועוד יותר מכך הנכבד של סקארי, מציע לתת לבני האנוש לפלוש,
כשהוא דווקא מרוצה מהסיכוי לאיחוד בין לורד וילהלם ל"ילדי העץ הזהוב"
- ואומר שאדרבא, זה יתן לו הזדמנות להשמיד את שניהם במכה אחת. גנרל בלקפוט
נשמע אדיש לחשש כי חוות בפלך ישרפו בפלישה ("מחיר שאני מוכן לשלם"),
ומצהיר שהוא כבר יודע היכן בדיוק הוא מתכוון ללכוד את צבא בני האדם ולהשמיד אותם
עד האיש האחרון - דבר, שהוא מעיר בחיוך קודר - יחליש מאד גם את ההגנות של ברי
עצמה ("עניין לעתיד, לעת מצוא"). לואיזה מתחלחלת
מהאכזריות של הגנרל, ומתווכחת איתו, כשהיא ופרימרוז טוענות שמלחמה כזו היא
טירוף, וכל האדמות שישרפו יגרמו לרעב כבד בחורף שלאחר מכן. אולם לא נראה
שהן מצליחות לשנות את דעתו של הגנרל, שנראה נלהב מאד לקראת שפיכות הדמים הצפויה
(אם כי, הוא ממשיך להתנגד למתקפת מנע, ורוצה שבני העם הגדול יפתחו במלחמה ויפלשו
ראשונים). בסופו של דבר
עולה לדיון גם עניין הפליטים שלואיזה מבקשת שיעברו בפלך; וזוכה להתנגדות גורפת
של התאין, האדון מבטפילד והיועצת בולג'ר, שממהרת לעשות ללואיזה, במתק שפתיים,
תחשיב של כל העלויות. מר בלובל, לעומת זאת, מציע שהפליטים 'יעבדו כדי לכסות את
העלויות', ומציע עבודות כפיים שהוא נזקק להם באדמות שלו ו"יתאימו להן
שרירים גסים של בני העם הגדול'. באורח מוזר,
דווקא גנרל בלקפוט תומך בבקשה לואיזה, אבל עושה זאת אגב הנמקה, שכמעט וגורמת לדם
של לואיזה לקפוא; הוא מוכן לתת מעבר בטוח לפליטים לכיוון ברי משום ש"יהיה
טוב אם כל בני האדם יהיו מרוכזים במקום אחד. זה יועיל כאשר... תצוץ ההזדמנות
העתידית במזרח". לואיזה יותר
מחושדת, שיש לגנרל בלקפוט תוכניות מרחיקות לכת מאד כלפי כל מחוז ברי, גם אם לא
בזמן הקרוב. בסופו של דבר,
הארוחה מסתיימת, כאשר התאין מבטיח לתת דעתו על כל הבקשות ולהשיב עליהן בימים
הקרובים. גנרל בלקפוט,
מצידו, מפתיע את התאין כאשר הוא דורש לסלק את המשרת שהיה אמור ללוות את לואיזה
ופרימרוז לחדרן, ואומר שהוא ילווה אותן. שיחת מסדרון עם גנרל בלקפוט כאשר האחיות
פריסגירדל והגנרל יוצאים מהיכל הסעודה, הגנרל שב ומביע הערכה ליריבו הותיק -
לורד פרייסגירדל המנוח, ואומר שלמרות שהיו חלוקים כמעט בכל, הוא האמין תמיד
שטובת הפלך וההוביטים עמדה תמיד לנגד עיני שניהם; אולם אגב כך הוא מזהיר את
לואיזה במשתמע שעדיף לה לא להעז ולעמוד נגדו - כל מי שניסה במהלך השנים, שילם
מחיר יקר. לואיזה מנסה
לפנות להגיון של הגנרל ופרימרוז מנסה להתחבב עליו בדרכה כדי לנסות לשכנע אותו
בצדקת העמדות שלה, ושהעולם לא חייב להיות כה קודר וחסר רחמים כמו הדרך בה הוא
רואה את זה; אגב כך, שואלת אותו לואיזה במה שנראה לה כעזות מצח על מקור שנאתו
היוקדת כלפי העם הגדול. בלקפוט מספר לה
על הדבר שעומד כנגד עיניו תמיד - הנבואה משולי הספר האדום, שלפיה בני העם הגדול
עתידים לנשל את ההוביטים מהפלך, לגרש אותם חסרי כל, ולגזור עליהם כליה איטית
ביערות, ברעב ובמחסור; לפי הגישה הפטליסטית של הגנרל - הנבואה, שארוגה במנגינה
של העולם עצמו - היא בלתי נמנעת; וכל מה שהוא עושה, זה לדחות את הקץ; בשנים,
בשנות דור, ואולי, אם כל התוכניות שלו יצליחו - במספר דורות. לואיזה
ופרימרוז מתווכחות עם בלקפוט: נבואות ניתנות לכמה פרשנויות, והמסורה מלאה
בסיפורים על אלו שנקטו מעשי אכזריות כדי למנוע מהן להתגשם, ובכך הגשימו אותן
בעצמם; פרימרוז מוסיפה שבוודאי יש דרך להגיע להבנה בין בני-אדם להוביטים ושהבנה
זו עשויה להיות מה שידחה את הקץ. בלקפוט לא
מתרשם ואומר שכל הבנה תהיה זמנית; אבל כן... הוא מוסיף כשהוא נעשה מהורהר מאד.
יש דרך אחת 'לפרום נבואה' מתוך המארג של העולם; להפעיל נגדה כוח שבא מחוץ לעולם,
ואינו חלק מהמנגינה המקורית שיצרה אותו - הוא אינו מפרט, ויוצא ידי חובתו בכך
שמדובר ב'סתם הרהור'. גנרל בלקפוט
נפרד משתי האחיות בכניסה לחדר המפואר שהוקצה להן; פרימרוז מפוחדת ועייפה, ומרגע
שהיא מסירה את שמלתה ונכנסת למיטה, היא שוקעת במהירות בשינה עמוקה, בלא לטרוח על
דברים רבים שהיתה מקפידה עליהם טרם שינה בימים כתיקונם. לואיזה,
מהורהרת ומוטרדת (וגם מלאה מאד במזון משובח) מתחילה להתכונן לשינה גם היא, אבל
מופרעת לאחר שעה קלה, על-ידי נקישה חרישית על הדלת. מסר מסתורי טבחית ושומר
מבוגר, די מהוססים, מבקשים לדבר עם לואיזה; תחילה, הם אומרים שבשם אנשים ותיקים
בצוות, הם באו לראות ולתת תשורה לבתו של לורד פרייסגירדל, שרבים זוכרים אותו
לטובה - ומעניקים לה שקיק עם עוגיות מתובלות תוצרת בית. אבל, עד מהרה
נחשף שהם באו אל לואיזה מסיבה אחרת - ישנה עלמה מפוקפקת למדי שדורשת לדבר איתה,
ואיימה עליהם שתעשה מעשה לא יאות אם לואיזה לא תובא אליה; השניים די מגמגמים
לשאלותיה של לואיזה במי מדובר; ומדבריהם עולה כי אותה עלמה מפוקפקת - רוזלין
בלקוואטר - "היתה בעסקים עם המטבח" אבל היא לא מהוגנת והם חוששים שהיא
מנסה לסחוט כסף או לגנוב. ועדיין, הם לא
רוצים לדווח לקציני המשמר, שעלולים לנקוט באכזריות רבה. לואיזה, סקרנית
לגבי המסר שיש לאותה הוביטית מפוקפקת כלפיה, יורדת לאגף המטבחים בעקבות הזוג,
שמנסה לא להתקל בשומרים בתפקיד, ובאחד המחסנים אכן מחכה לה הוביטית חיוורת, עם
שיער כהה גולש, עיניים אפורות וחיוך עקום. למראית עין, רוזלין לבושה כמו משרתת,
אבל בפועל, זו הסוואה מתוחכמת לשיריון עור, שגם מסתירה שני להבים קצרים ואכזריים
למראה. רוזלין, שאכן
נשמעת מפוקפקת למדי (משום מה, היא שואלת על הסעודה ונראית די מעודכנת, לרבות
ובעיקר בהתנהגותו של הוגו הצעיר, ועושה אגב כך חיקוי משכנע למדי של הקול המפונק
והמשועמם שלו), לא מסתירה שהיא התכוונה לסיים את עסקיה עם הטירה בכך
ש"תרים" כמה תכשיטים וחפצים אחרים, אבל אגב כך, היא נתקלה בדברים
מעניינים שלדעתה כדאי מאד ללואיזה לראות. היא מסבירה,
שיש מנהרות אחסון ישנות מתחת לטירה, שעד לפני זמן קצר היו ריקות, מלבד כמה חפצי
ערך שהטמינה שם פעם מישהי שכבר אינה בין החיים, ורוזלין חיכתה לזמן הנכון לסלק
אותם משם - אבל לפני שבועות מעטים, עבר לשם דייר חדש; אלכימאי מוזר וחדש בשירות
התאין, הותקנו דלתות נעולות במנעולים מסובכים, שמאחוריהן עולה ריח נורא, והיא
שמעה קולות של יצורים שהם בהחלט לא הוביטים מאחוריהן. רוזלין צריכה
את לואיזה, כדי לעזור לה להפטר מהשומרים שמפטרלים יומם וליל ליד אחת הדלתות שמוליכה
למתחם החשאי של אותו אלכימאי חדש, ולאפשר לה "זמן איכות" עם המנעול. לואיזה, גם אם
בלב ולב,מסכימה לעזור לה. בסופו של דבר,
לואיזה אכן מסייעת לה להסיח את השומרים ואגב הצגה ששתיהן 'מצאו' בחדר אחסנה קרוב
יין יקר שלא היה אמור להיות שם ("עצרו! תנו לראות מיד!"), השומרים
מתפתים לשתות סם מרדים, וצונחים כמעט מיד כשהם נוחרים בחוזקה; לואיזה ורוזלין מציבות אותם כך שיראה כאילו
נרדמו במשמרת, ורוזלין מצליחה בסופו של דבר לפרוץ את המנעול המסובך והממולכד. האגף הסודי של האלכימאי המחזה שנגלה
לעיני לואיזה ורוזלין בצד השני, הוא אכן מזעזע, עוד יותר ממה שרוזלין עצמה סברה;
מדובר באגף עשוי מאבן כהה, ומלא בנוזלים מצחינים שמטפטפים בכל מקום; ריח נורא של
תפוחים רקובים ומשהו שדומה לאלכוהול זול וחזק מאד ממלא את האוויר. בכלובים גדולים
לאורך אחד המסדרונות, כלואים עכברושים בגדלים שונים, שמוזנים בכל מיני תרכובות
רעילות, שגורמות לחלקן (אלו שלא מתו ביסורים) להתעוות באיטיות ולפתח כל מיני
תכונות מזרות אימים. הנסיון של
הדמויות להתגנב נכשל די מהר, גם בגלל מלכודת מתוחכמת על הרצפה, וגם בגלל כשלון
של רוזלין עצמה (דווקא!), והן נאלצות להלחם בשומרים של המתחם - שהם אכן לא
הוביטים; רוב השומרים הם יצורים קטנים (מעט יותר מהוביטים, והרבה יותר רזים)
וחיוורים עם עיניים כחולות גדולות, שיניים גדולות וחניתות מורעלות, כמו גם סכיני
הטלה מורעלים. מהמעט שלואיזה
שמעה, נראה שהם דומים מאד לגזע עבדים מעוות שנפוץ באנגמר, שמכונה לעיתים
"העם החיוור" (pale
folk). אם לא די בזה, לואיזה ורוזלין נתקלות
ביצור נפוח, רעבתני ומעוות שמכנה את עצמו "אוש גוש", שהיה עסוק בללגום
מתוך קדרה עם רסק תפוחים רקוב, שבקבוקונים של רעלים מוזרים מזינים אותה. היצור נראה כאילו היה פעם הוביט
מגודל ומקועקע (אולי פושע שלא חסר לאיש?) כולו נפוח כעת באורח לא טבעי, עם בטן
עצומה וסנטרים מבעבעים; כל השיער שלו נשר, אפילו ברגליים; והעור שלו הפך ירוק
עמוק ולח. היצור מסוגל ליריקת רעל, ולהסתערויות בהן הוא מוחץ כל מה שבדרכו. במהלך הקרב, וכאשר "שומרים
חיוורים" נוספים פורצים מחדר צדדי למשמע הרעש, לואיזה מציבה את עצמה לחסום
הסתערות של היצור, תוך ספיגת נזק גבוה, כדי לדקור אותו בכוח ההסתערות שלו עצמו,
ולמנוע ממנו אגב כך לפתוח כלוב של עכברושים נגועים. ("אוש גוש חברים!") לואיזה אכן נפגעת ונקברת לרגע מתחת
למוטאציה הנפוחה, שמתחילה להפריש נוזלים מגעילים מרגע שמתחילים פרפורי המוות
שלה; בין לבין, רוזלין נלחמת בבני "העם החיוור" שבאים בצווחות
("פולשים! לעזור לאדון! לעזור לאדון!"), כשהיא משתמשת ביכולות הגנב
שלה לתעתע בהם ולפגוע בהם, עד שלואיזה מצליחה להתייצב על שתי רגליים ולהסתער
לעזרתה. ב"חדר המטבח" שבו רבצו
הזקיפים, הדמויות מוצאות עשרות שיקויים מקוטלגים בשמות מפחידים כמו "דובדני
סולנום" "מיץ מרת מערות" "זרעי שינה", ועוד; וכמו כן,
הן מגלות מתחת לקרש רופף דלת סודית שיורדת למערה מצחינה עוד יותר למטה. התגלית המעניינת יותר בחדר, היא פתק
בכתב יד נאה, אם כי זועם, שכנראה האלכימאי השאיר לשוליה שלו - ברנש בשם ראת'ו
שכנראה לא ממש משביע את רצון אדונו. בפתק, לצד הוראות מדוייקות איך להשתמש
בשיקויים השונים, במי מהם להשקות כל כלוב עכברים באיזה זמן, ומה לשים בקדרה של
אוש-גוש, ישנה נזיפה זועמת - האלכימאי מכנה את עוזרו עצלן ארור, וכותב שזו הפעם
האחרונה שהוא טורח לתרגם עבורו את ההוראות "מהספר של הרוקחים". הדמויות יורדות למערה המחליאה למטה,
אליה מתנקזים הרבה מהנוזלים שמטפטפים מאגף האלכימאי, וצד פגרים של חיות וחרקים
רבים ששתו מהזוהמה הרעילה ומתו ביסורים, הדמויות נלחמות בבהמות ביוב מורעלות
שהתעוותו, ונשיכתן קטלנית במיוחד. כאשר היצורים השעירים והקטנים
נקטלים, מאחורי ערמה של תפוחים רקובים נפקחות עיניים ענקיות ונשמעת נהמה
שמנונית... ועד מהרה, תוקף את הדמויות העכברוש הגדול ביותר שהן ראו מעודן, כולו
שיניים נוטפות מפלים של עסיס רעיל, ופרווה מעוותת ומלאה גידולים צמחיים למחצה,
עם ריח של תפוחים מעוותים. היצור, שכפי שיתגלה אחר-כך מכונה
בידי עוזר האלכימאי בשם Applegawk, הוא יריב
קטלני שמסוגל לנשיפת רעל, להסתערויות מהירות ולנשיכות קורעות בשר ועורקים; ואם
לא די בכך, החושים החדים שלו הופכים אותו חסין להרבה מהכוחות המיוחדים של הגנבת,
כולל הסתתרות בצללים שמאפשרת בדרך-כלל דקירה קטלנית מאחור. עם זאת, לואיזה במיטבה בקרב, והיא
חוסמת את היצור שוב ושוב, מרתקת אותו אליה, ומונעת ממנו להפעיל את יכולת הזינוק
המהיר שלו על הגנבת, כשהיא מפעילה כמה פעמים הלם חלקי מחבטות מדוייקות במיוחד של
המגן שלה. בסופו של דבר, היצור מוכרע, ובחלק
המערה ששימש אותו - הדמויות מוצאות שרידים ישנים של זקיף (שמא, אחד מזקיפי הטירה
שרחרח במקום אסור? קשה לדעת, והשרידים בלתי ניתנים לזיהוי); ולצד זאת, הדמויות
מוצאות גם אבן יקרה בגוון שבין גופרית לדבשה. סיום:
שיחה אפלולית והחלטתה של לואיזה בחלק השני של המערות, סולם שעולה לצד
מכונה שנועדה למעוך תפוחים ולערבב בהם נוזלים כאלו ואחרים (מכונה שלואיזה מחבלת
בה בשמחה - היא מצאה את האופן שבו הם משתמשים בתפוחים מעליב ביותר כלפי משלח היד
שלה), מביא את הדמויות לחלק מוגבה שנמצא ממש מתחת לאגף המגורים של האלכימאי
והעוזר שלו. הדמויות שומעות שיחה, מלווה ברחשים
שמתגלים כהטלה של קלפים וצלצול מטבעות, ומתגנבות כלפי מעלה כדי להאזין. מסתבר עד
מהרה, שהן תפסו את עוזר האלכימאי הצעיר והמאכזב באמצע בילוי ושיחה עם בן-האחיין
של התאין (הוגו), ועם לא אחר מאשר פולו אלדרת'ורן הצעיר, שזה לא מכבר ספג - בפעם
השניה - את נחת אגרופה של לואיזה באורח משפיל מאד. מהשיחה מסתבר, שפולו אלדרת'ורן מתכוון
לנקום בלואיזה ובפרימרוז, ומגלה אכזריות באורח שהוא יוצא דופן אפילו להוביט
מפונק ומושחת; הוא מתכנן 'להשאיל' מעוזר האלכימאי כלוב מלא בעכברים קטנים
ומעוותים, לשלם לאיזה עוזר שרת מטומטם מטבע כדי שישא אותו לחדר של העלמות
פרייסגירדל, וישחרר אותם שם - באורח שפולו מתכנן שיהרוג את לואיזה ופרימרוז
בשנתן, או שלפחות הן יספגו כל-כך הרבה נשיכות של עכברים מורעלים, שיצלקו את
הפנים שלהם באורח ש"אפילו בוגאן לא ירצה אותן לשידוך". שני ההוביטים הצעירים האחרים לא
מעוניינים לשתף פעולה, למרות זעמו והפצרותיו של פולו ואומרים לו שהוא לא היה
צריך להתעסק ככה עם אחותה הקטנה ועוד מול הפרצוף שלה. ("גם כן חברים אתם.
אתה פולו, סבא שלי פינק את הדוד-רבא שלך בכל-כך הרבה כסף, אתה לא תפנק אותי
בנקמה בזונה ההיא על הכבוד שלי?") הוגו אומר באדישות שהוא לא רוצה להיות מעורב
בדברים כאלו; לא אכפת לו שהאחיות ימותו, אבל הוא לא רוצה להיות קשור; ולמעשה,
הוא בא בכלל בעניין אחר. עוזר האלכימאי אומר במרירות שבטח, אחרי שדבר כזה יקרה -
לאחיין של התאין ולבן אלדרת'ורן לא יעשו כלום, אבל אותו יזרקו לכלא או יותר
גרוע; וגם ככה הבוס שלו 'חם' עליו בגלל דברים אחרים. מהשיחה, מסתבר ללואיזה, שעוזר
האלכימאי עושה 'עסק צדדי' עם האנשים של 'הסיר', כשהוא מוכר להם, או הבטיח להם,
עכברים מעוותים עבור איזו זירה שהם מנהלים לקרבות בעלי חיים; ושאולי בעתיד יביאו
לשם את "אפלגאוק". (לואיזה מגחכת בינה לבינה, למחשבה
שתהיה להם בעיה קטנה להשתמש במפלצת שלהם). עוד מסתבר, שהאלכימאי מתכנן - אולי
בשירות התאין (לא ברור לגמרי) איזה שיקוי "גדול" ומאד מסובך, שהוא לקח
מהמתכונים של איזה ספר מוזר שהוא הביא, כתוב בשפה שהעוזר לא ראה כזו בחיים שלו,
ומלא מתכונים מאד-מאד מסובכים לכל מיני רעלים ומחלות; אבל הוא צריך שני רכיבים,
אחד מהם פטריה נדירה, שאפשר למצוא רק במדמנות של ראשבוג - ולצערו הרב של השוליה,
שמעדיף להשאר ולהנות מחיי הטירה, הוא רוצה לשלוח אותו לראשבוג כדי שידאג להביא
את הרכיבים ההם. שני ההוביטים הצעירים האחרים מציעים
לשוליה לעשות משהו אחר - במקום ללכת בעצמו, "לפנק" את האנשים של הסיר
באיזה 'טיפ שמן' כדי שהם ימצאו את הרכיבים במקום; ואגב כך מזכירים שליח חשאי
שאמור לצאת בקרוב מהטירה אל אחד המרבצים של אנשי 'הסיר' - למה לא לתת את זה לו? השוליה מהסס, ואומר שהבוס שלו לא
יאהב את זה. ואכן, דקה קצרה אחר-כך נשמע קולו
הכועס של האלכימאי, שקורא לשוליה ודורש לדעת, האם כבר טרח לבצע את המטלות שלו,
כולל לטפל בכלובים ולהאכיל את אוש-גוש. שני ההוביטים הצעירים האחרים חומקים
במהירות דרך דלת צדדית, כאשר השוליה משרך רגליו למעלה, לעבר האדון שלו. לואיזה מחליטה שזה בדיוק הזמן לשאת רגליים
מכאן, לפני שירדו למטה, יראו את הנזק ויוכלו לקשר אותה אליו; והיא חומקת לה,
כשבאמתחתה פגיון של אחד מהשומרים החיוורים, הפתק ובקבוקון שמלא ברעל ששתה אוש
גוש, שהיא שומרת בתור 'ראיות' לעת הצורך; רוזלין, לעומת זאת, נפרדת ממנה ומודה
שבכוונתה לנצל את הזמן בו האלכימאי גוער בשוליה הלא-יוצלח שלו, כדי להתגנב למעלה
ו'להרים' כמה תכשיטים או חפצים אחרים כדי שתוכל למכור אותם בשוק השחור. לואיזה מתבלטת, האם למהר חזרה לחדר
בו נמצאת עדיין פרימרוז ולהעמיד פנים כאילו לא יצאה ממנו; או להסתנן לחצר ולנסות
למצוא ואולי לארוב לשליח של 'הסיר'; ובסופו של דבר, גם מדאגה לאחותה, היא בוחרת
באפשרות הראשונה ומתחילה לחמוק בחזרה לעבר אגף האורחים. |
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.