קמפיין 'הטבעות הקרות של גרינפילדס'

(קמפיין נלווה שמתרחש במקביל ל'דמדומי המערב')

ספר שני: תפוחים רקובים

פרק VI: פגישות רבות מדי

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

פתיחה: לואיזה ומשפחתה מגיעות לברוקנבורינגס

לואיזה מגיעה לברוקנבורינגס, עיר הבירה של הנפה הצפונית, כמה שבועות לאחר ההרפתקאה המצמררת שלה במקדש של קירית' מיתראס. בין לבין, לואיזה והלקליריה הוליכו את שרידי קלאן בני-האדם של קור-אמאריון דרומה, ושיכנו אותם באורח זמני בעמק מיוער וחסוי למחצה מתחת לאחוזת פרייסגירדל; כעת, לואיזה מתכננת לנסות ולבקש מאדון הנפה הצפונית, התאין גורת'ו הורנבלואר, לחרוג מהחוקים הרגילים ולהתיר לקלאן מעבר בטוח דרומה ומזרחה, לעבר הארצות שמסביב לעיר ברי.

בינתיים, המלומד הזקן של בני-האדם ובתו היתומה של לורד קור-אמאריון חוסים באחוזה עצמה, לרוגזה הרב של ליידי הייסינת' פרייסגירדל, שהאריכה לקונן על בתה הסוררת, שבמקום להביא חידוש של האירוסין כפי שנשלחה לעשות, הביאה חבורה של פליטים מזוהמים מבני העם הגדול. הגם שהילדה הקטנה לא חזרה לדבר, נראה שהשהות באחוזה החלה להועיל לה; לאחר שאחותה הגדולה של לואיזה, פרימרוז, הביאה לה צעצועים ישנים והקריאה לה סיפורים, ההוביטים באחוזה החלו להתלוצץ ש בת-האנוש החלה ללכת בעקבותיה של פרימרוז כאילו היתה חתול.

לאחר זמן-מה של התארגנות ומנוחה, לואיזה שבה ויוצאת לדרך – הפעם כשהיא רוכבת לפני כרכרה עמוסה בכל אחיותיה (זולת מריגולד הצדקנית, שממילא מתעבת מסעות, חגיגות והסחות דעת בטלות, והחלה לגלות התעניינות רבה בספרים הארנורים שהמלומד בן-האנוש הביא עמו), וכן בגבירה אמה – כולן בדרכן אל חגיגת החורף, שעומדת להפתח בברוקנבורינגס. הלקליריה, ששבה בינתיים להיות אורגת ערפל גלמודה, עדינה ונפחדת (כולל לעטות שמלה ונזר שיער),, מצטרפת גם היא למסע לצד לואיזה– חרף חוסר החיבה המופגן שמגלה כלפיה ליידי הייסינת' פרייסגירדל (כאשר לואיזה מנסה, לא תמיד בהצלחה יתרה, למנוע מאורגת הערפל השנונה להפריח עקיצות מלגלגות לעבר אמה הזעופה).

עם הגעתה של החבורה לברוקנבורינגס, נוחתת על הגבירה האם מכה כואבת: יועצת הכספים של התאין, פרימולה בולג'ר, אמנם משיבה למכתב החנפני ששלחה לה ליידי פרייסגירדל, בתשובה שהיא לכאורה מלאה דברי ידידות ומחמאות – אולם בשורה התחתונה, "לצערה העמוק מאד" הרי שלא נמצא לבנות פרייסגירדל מקום להתאחסן בטירת התאין, והן מופנות אחר כבוד (בעקיצה פוליטית שלואיזה לא בטוחה שאמה מבינה אותה), להתאחסן בפונדק "החומה הלבנה": מקום בבעלות הוביט נשוא פנים בשם מארטו בראנדיבק, שהוא שאר-בשרו של אחד ממפקדי 'משמר הפרגרין' עתיק-היומין, שלא אוהד במיוחד את התאין או אהוד על ידו.

כך או כך, הגבירה האם נתונה במצב רוח עכור מאד ומיללת בקולניות על מר גורלה, כאשר כל החבורה נכסנת לברוקנבורינגס; הכרכרה שלהן ממשיכה עם המטען לפונדק, בעוד הגבירה פרייסגירדל, ארבעת בנותיה (וגם הקליריה, שבתור אורגת ערפל מורשית להכנס לרוב חלקי העיר), תופסות עמדה מעל הרחוב הראשי כדי לצפות במצעד החגיגי שנפתח.

'חגיגה שלא היתה כמוה' - מצעד החורף של התאין גורת'ו

השמועות מספרות שהתאין גורת'ו הבטיח שהשנה תערך חגיגה כזו "שלעומת המסיבה העתיקה של בילבו באגינס תראה כמו בית תמחוי"; כך או כך, החגיגה נפתח במצעד הדור, שכמותו "לא היה עדיין מעולם בפלך" – עניין שלואיזה נוטה להסכים איתו, גם אם בהרבה פחות התלהבות מהתאין ותומכיו.

תזמורת הוביטים מהודרת ביותר מכבדת את המצעד במוזיקה רבת-רושם, חלקה בכלי נשיפה מתכתיים גדולים שמעטים מהם נראו בפלך, כולל טובות עצומות בעלות קול רועם מיוחד במינו; הנגנים עצמם, חמורי סבר עד האחרון בהם, עטויים בתלבושת אדומה בוהקת עם כפתורים זהובים, ועוטים פאות נוכריות לבנות מסולסלות; מתחת להם, לאורך הרחוב הראשי של ברוקנבורינגס (רחוב בראנדאבאס), צועדים גדודי המשמר ההדורים, כל אחד בתלבושת ראוותנית יותר מקודמו, ושלל חפתים וכפתורים כסופים וזהובים; כל אלו גורמים לשתי אחיותיה הצעירות של לואיזה (דייזי וקלנדולה) לצאת מגדרן מרוב התלהבות ("אוווו, תראי את כל הקצינים האלו!!!"), וללואיזה לשגר לעברן אזהרה חמורה.

הדברים הופכים גרועים עוד יותר, כאשר פוגו באקסטון הצעיר והפוחז מתגלה בתוך אחד הגדודים הצועדים, מנופף לעבר דייזי וקלנדולה, והן צורחות וצוחקות בהתלהבות. הלא יוצלח הצעיר, שלואיזה עדיין חושדת בו מאד, קודם בינתיים לדרגת סרג'נט – ונראה שאין לו שמץ כוונה לעזור לאחיו הבכור טומרוז ולשאר בני המשפחה שעסוקים כעת בשיקום המחפורת שלהם.

הלקיריה מנגד, שבה לסורה, ומלגלגת מאחורי מסווה נימוס על ליידי פרייסגירדל, מה שגורם ללואיזה לכבד אותה במרפק, ולהסתיר את העובדה כי היא משועשעת למדי בעצמה; הלקליריה נאלצת לקוד בחינניות ולמסור לליידי-הוביט הזעופה "התנצלות ענוגה כסילמריל".

בינתיים, המצעד מתקרב לשיאו:

לואיזה משפשפת את עיניה כלא מאמינה: חבורה של הוביטיות שנבחרו בקפידה מהחינניות שבבנות הנפה הצפונית, בחצאיות קצרות (וודאי יחסית לקור מסביב), עוטות גרביונים לבנים ארוכים שמכסים לגמרי את רגלי ההוביט שלהן עד למעלה מהברך, מפזרות פרחים מבושמים בחיוכים מלאכיים.

לואיזה, שנזכרת בהערה של פרימרוז על הצעה להשתתף בתפקיד מיוחד במצעד שדחתה, נגעלת כולה, ורוטנת שוב ושוב שכך לא מתנהגים הוביטים.

ואז, הטובות משחררות תרועה כבדה: מעבר לחבורת הנערות מפזרות הפרחים, מופיעה כרכרה פתוחה, מסעדיה מרוקעים בכסף, והיא רתומה לא לסוסונים או סוסים, אלא לשתי בהמות משוריינות עם קרן קטנה בוקעת מהחרטום, דומות יותר מדי, לדעת לואיזה, לבהמות שראתה באורווה של הבוגאנים – מלבד העובדה כי הבהמות כאן מהודרות בהרבה, ויש להן רעמת שיער לבנה מוזרה. בכרכרה יושב – או ליתר דיוק – סרוח לאחור בנוחות – התאין גורת'ו עצמו, מלווה ביועצת הכספים שלו פרימולה בולג'ר.

הקהל מריע ארוכות; והוביטים פורצים בריקודים משני עברי המשעול, כאשר התאין – כל גופו המוצק מאד לבוש בחליפה מהודרת ורקומה חוטי כסף (הלקליריה מעירה בלגלוג, כי כזו עבודה של רקמה לא נראתה מאז האוהלים המעוטרים בשדה קורמאלן; ולואיזה שולחת בה עוד מרפק, נשבעת לה 'יותר לא אקח אותך לשום אירוע' כשהיא מתקשה להחניק את צחוקה); על החליפה נוצץ סרט תהילה אלכסוני, ולא פחות מעשר מדליות של כסף וזהב.

הלקליריה משועשעת מאד (או אולי מסווה את התמיהה שלה היטב מתחת לארשת הצינית הרגילה), ותוהה האם המצעד יסתיים שכך שההוביט הגדול יבקש מן הקהל לשיר שיר שהמציא בעצמו; ואין אלא לקוות שאף גמד זועף לא יעיר הערה בלתי הולמת על הפזמון (רמז ברור לאגדה על הגובלין הגדול בהרי הערפל); אולם למרבה המזל, נראה שאיש מלבד לואיזה ופרימרוז לא מבין את ההלצה, כאשר להוביטים הנכבדים שצופים מהצד נראה שהלקליריה אכן מתרשמת מאד מהפגנת הגדולה ההוביטית; הקהל מרכל ומפטפט, ומישהו זורק את שמו של אחד ההוביטים העשירים בפלך – גביר בשם ת'ודור בלובל מהעיר פרוגמורטון, שמכונה בפי רבים – הן בגלל עיר המוצא שלו, והן בגלל שפתיו הרחבות והזועפות בכינוי הלעג 'מר קרפד'; יתכן שגם הוא יגיע לחגיגות ויתארח אצל התאין.

מקטעי רכילות שלואיזה מצליחה לשמוע, נראה שהיחסים בין תאין גורת'ו לבין ראש העיר של בייוואטר, הרחק בדרום, הורעו מאד; ויתכן שגורת'ו רוצה למשוך את הגביר העשיר כקורח מפרוגמורטון, המחזיק נכסים רבים בכל רחבי הפלך (או מה שנותר מהפלך) לצידו.

המאורעות בפונדק 'החומה הלבנה'

פונדק החומה הלבנה הוא פונדק נאה מאד, ששוכן לצד הדרך שעולה אל שערי הטירה, בחלקה הדרומה והמהודר של ברוקנבורינגס (הוא בנוי משתי קומות על-קרקעיות, ועוד קומה תת-קרקעית גדולה ומרווחת, בה שוכנות סוויטות-מחפורת משובחות). הוא שוכן לצד מבנים נאים אחרים, כולל חנות מותרות מהצד השני של הדרך, שמנוהלת בידי מישהו מבני משפחת בולג'ר (מסופר שבני משפחתה של היועצת שולטים כמעט לגמרי בסחר המותרות והבגדים הנאים בעיר).

מארטו ברדינבק – הוביט אפור שיער ונשוא פנים, מקדם בכבוד רב את פניהם של בני משפחת פריסגירדל, אגב שהוא נאלץ לטפל גם בפקח מהודר, שחצן וקולני, שבא בכל מיני דרישות, חלקן בנוגע לדיווח מיידי על חשודים ב"פשע נורא".

כך, לואיזה מגלה סיבה נוספת למצב רוחו העכור של התאין – מישהו, או יד נעלמה כלשהי, פרסם על אודותיו שיר לגלגני בחרוזים, שבו התאין מכונה בין היתר "רפרפת רופסת", ביחד עם חרוז מעליב ביותר, שמדמה את כרסו למרפסת. התאין רותח מזעם, והשמועות מספרות כי כמה וכמה מוזיקאים חשודים כבר נעצרו בחשד שהיתה להם יד ורגל בכתיבה או לפחות בביצועים של השיר. כעת, הפקח דורש שכל חשוד "בבגידה הנוראה במולדתנו הפלך", ידווח מיד לפיקוח העירוני.

הפונדקאי מהנהן באי-רצון, ונפנה מהפקח אל לואיזה; הפקח זועם ומלמל שהוא "מבין רמזים, מתי חברתו אינה רצויה"; והפונדקאי נאנח ומעיר בלחש ללואיזה משהו כמו:

"אכן רמז דק. דק כמעט כמו אחי-סבי גאלגור. בשנותיו האחרונות הוא התקשה מאד לעבור דרך דלת המחפורת, האומלל". אגב כך, הפונדקאי מוסר ללואיזה שבן-דודו מדרגה שניה, ווארדו ברנדיבק, שהוא קצין במשמר הפרגרין, ביקש להפגש ולשוחח עימה בשיחה לא רשמית; לואיזה מסכימה – ונקבעת פגישה בחדר פרטי ששייך לפונדקאי, לאחר שכל בנות פרייסגירדל יוכלו להתארגן ולהשיב כוחות בתקרובת.

קפטן ווארדו: לאחר התארגנות, ונסיון לא מוצלח של לואיזה לרסן את שתי האחיות הצעירות שלה, שנראות נלהבות מדי מכל הפאר מסביב, ומהאפשרות להיות מוזמנות למסיבת ריקודים, לואיזה יורדת לחדר צדדי שמשקיף אל הרחוב, שם מחכה לה הקפטן.

קפטן ווארדו דומה למדי לבן-דודו (מדרגה שניה!) מארטו ברנדיבק, כולל אותו שיער מכסיף ופנים מכובדות, מלבד העובדה כי הוא בעל חזות של לוחם ו"מעוגל מעט פחות בפינות" מבן-דודו הנכבד – אם כי, בהחלט לא מפני שהוא מסרב לתקרובת שהונחה בחדר לכבוד שניהם – מגש שלם של לחמניות ביתיות חמות בחמאה משובח, ופיסות בשר מעושן עשוי היטב. נהפוך הוא; גם בעת שהוא מדבר ברצינות תהומית על ענייני צבא וסכנות נוראות, הוא לא מפסיק להיטב את ליבו בלחמניות, שגם לואיזה מוצאת אותן מפתות עד מאד.

הסרן מתלונן מרה על מחסור בהוביטים מיומנים, ועל כתף קרה שהתאין הנוכחי מפנה אל המשמר שהיה בבת עינו של התאין המנוח ארדו; הוא אומר ששמע דברים על הרפתקאותיה של לואיזה ומבקש לשמוע עוד; ובאורח לא מפתיע, פניו מקדירים כשהוא שומע את הסיפור על הבוגאנים, ועוד יותר מכך על הטבח במקדש. הוא מעיר באנחה, שבני-האדם הגדול, שלרובם למרבה הצער אין ולו טיפה של הגיון בריא של הוביט בראש, נוטים תמיד להסתבך בכל מיני דברים כמו סגידה לכשפים של אש ומקדשים מקוללים, ששום דבר טוב לא יצא מהם אף-פעם; אבל הוא, כמו לואיזה, מרחם על הפליטים מבני קור-אמאריון, שאבותיהם היו בני-ברית של הפלך.

לאחר מכן, הוא מספר ללואיזה בשורות לא מעודדות משל עצמו, שבאות ממעוזי המשמר מעל ומסביב לחורבות דוואלינג, בגבול אבנדים; ישנם סימנים שאורקים – אורקים אמיתיים מההרים, לא חלאת הגובלינים הרגילה שמסתננת לפלך מפעם לפעם, מתאספים בחסות הערפילים, הגם שבינתיים הם שומרים מרחק מהמצודות ומאדמות הפלך; ואנשיו שומעים זאבים – היללות שלהם הולכות ומתרבות משבוע לשבוע.

כאן, ווארדו מגיע לעיקר, ובאורח לא מפתיע, מציע ללואיזה להצטרף אל משמר הפרגרין – אנשיו זקוקים להוביטים עם יד חרב יציבה וראש על הכתפיים; והיא הוכיחה מעל ומעבר שהיא כזו; מה גם, שאביה, הלורד פרייסגירדל המנוח, היה כל ימיו ידיד המשמר. לואיזה נוטה להסכים, בתנאים מסויימים, אבל כפי הראוי – לא מוסרת את תשובתה מיד (ואפילו הסרן לא מצפה שתעשה כן).

בין לבין, מתרבים הרעשים בחוץ; ולואיזה, למרבה תסכולה, רואה את שתי אחיותיה חוצות בחזרה את הרחוב, מצחקקות, לאחר שקנו בחנות המותרות ממול גרביונים לבנים מעודנים שהיו בשימוש במצעד – וכמובן "שילמו בהקפה", כפי שהן רגילות, מה שאומר שלואיזה, בשם המשפחה, עוד תצטרך לסלק את החשבון; ואם לא די בכך, כאשר לואיזה נפרדת מהקפטן ויוצאת לנזוף בהן, היא מגלה שדייזי החליפה שיחה ידידותית מדי עם סרג'נט פוגו באקסטון, שמסתלק כשהוא הרבה יותר מדי מרוצה מעצמו, לפחות לטעמה של לואיזה.

לואיזה נוזפת באחיותיה, ומאיימת עליהן לבל יעזו להראות באחוזה עם הגרביים המטופשות האלו; אולם לפני שהיא מספיקה לגמור את השיחה הזועמת והשקטה, משהו גדול חורק בחוץ, וכל ההוביטים מסביב קופצים על רגליהם – מהם בהשתאות ומהם בתיעוב.

מר בלובל ומר הדג'הול: מה שחוסם חלק גדול מהרחוב כשהוא חונה הישר מול הפונדק, הוא לא כרכרה רתומה לסוסונים; זה קרון ענקי, בצבע צהוב-קנרית זועק, רתום לארבעה סוסים אמיתיים; ויש לו, כפי שלואיזה רואה, לצד שני מגדלי משמר שבכל אחד יכול לעמוד קשת, גם מערכת משוכללת מאד (הגם שדי מכוערת, אם מביטים בה מקרוב) של גלגלים ושרשראות קוצניות, שמאפשרות לו לעבור בתוואי שטח קשים למדי. כאשר בפנים, לפי השמועה, מדובר בלא פחות מ'מחפורת מפוארת על גלגלים, עם כל המותרות והיוקרה') ההוביטים מסביב לוחשים את שמו של מר ת'ודור בלובל (או "מר קרפד") מפרוגמורטון, אחד הגדולים והקמצנים שבעשירי הפלך;

ואכן, משטח עץ משופע יורד מהקרון, עם שטיח אדום, ועליו מופיע העשיר הזעוף, על תלתליו האפורים השמנוניים והשפתיים הרחבות שלו, דורש שתובא לו תקרובת, אותה הוא לועס כאשר הוא עומד מול הפונדק וסוקר את החלונות הגבוהים, כאילו הוא מחפש משהו.

העוזר שלו, לעומת זאת – ברנש קטן בהרבה עם כובע שחור, בשם קלונימוס (קלמו) הדג'הול, יורד מהקרון ונכנס לפונדק, ועד מהרה מסתבר ללואיזה שהוא מחפש אותה, מכל ההוביטים שבעולם.

קלמו הדג'הול תופס את ידה של לואיזה, לא בנימוס רב מדי, ומנשק אותה נשיקה שמנונית; כאשר הוא מתחיל בנאום מייגע, מתחסד ומשמים.

מדבריו של קלמו, שנדבק ללואיזה ולא לגמרי שומר על מלוא המרחק הנאות כפי שמצופה מג'נטלהוביט, עולה שלמעשה הם קרובי משפחה רחוקים – אמו המנוחה וילוביה, הגם שעיסוקיה היו שונים בתכלית משלו, היתה דודנית של אביה של לואיזה, ושם נעוריה היה פרייסגירדל גם כן; קלמו, שהספיק בינתיים לספר ללואיזה שלוש פעמים, שהוא עוזרו האישי ואיש סודו של מר בלובל (אגב שהוא מקפיד לציין על כל פריט של מר בלובל, כולל הכובע, כמה כתרי זהב הוא עלה), שלבטח יכול היה להפוך ללורד בלובל, אילו רק רצה בכך, אומר שכל-כולו שמחה לרגל "האיחוד המשפחתי";

כל זאת, כאשר הוא מביט ב"הו, דודנית יקרה" לואיזה ובשערה האדמדם בדרך שמאד לא נושאת חן בעיניה; ולמרות כל רמזיה של לואיזה, מצהיר גם שהוא מתכוון להזמין את עצמו לאחוזה שלהן, כדי "להשלים את האיחוד המשפחתי המשמח" – אם רק מר בלובל יאשר לו חופשה.

כמה פוחחים בפונדק משליכים לעבר קלמו הדג'הול עלבונות מתוך הקהל, מכנים אותו בלעג "מר הדג'הוג", ושואלים אם הקמצן המגעיל שהוא משרת כבר מצא חיילים בחינם, כמו שהוא רוצה.

הדבר מאלץ את קלמו לספר ללואיזה, באי-חשק, שאדונו המהולל נקלע לצרה קטנה. הוא כידוע מחזיק ארבעה בתי אחוזה לפחות ברחבי הפלך, ואחד מהם – מבודד בין עצים וליד מפל מים ביער, הוא מעון בינגהול, שעלה לא פחות משמונת-אלפים זהובים.

אלא, שלרוע המזל, בגלל רשלנות של מי במשמר ("שכבר פוטר בלא פיצויים, הסירי דאגה מליבך, דודנית יקרה!"), הצליחה חבורה של גובלינים מחוצפים להשתלט על האחוזה המבודדת, ושם הם מתהוללים להם, שותים את היינות היקרים של מר בלובל, וגם... גם... הוא לא יחזור באוזניה הענוגות על השיר הנורא בו עלבו במר בלובל, כאשר בא לדרוש מהם להסתלק.

אחד הפרחחים, ששמע את הדברים, מתנדב להשלים את המידע החסר – חרוזים מבישים למדי, שכמעט מתחרים ב"רפרפת הרופסת", אודות "קרפד הלך עליז ברחוב, הלך משתעשע"; ו"חץ מהיר של גובלין עז, באחוריו פוגע".

כמסתבר, כפי שלואיזה מבינה בעת שהיא נאלצת ללוות את מר הדג'הול לטרקלין ("שכן עז רצונו לראות ולברך את הגבירה אמה"), שמר בלובל בא בכדי לדרוש מהתאין לשלוח חיילים כדי לטהר את הגובלינים המחוצפים ממעון בינגהול – והדבר מעלה בראשה של לואיזה רעיון: אם היא תציע לתאין לחסוך את חייליו ולבצע את המשימה בעצמה, האם תוכל לקבל בעד זה זכות מעבר בטוח לפליטי העם הגדול, כפי שהיא רוצה.

אמה של לואיזה מקבלת את מר הדג'הול בסבר פנים לבבי מאד, אולי יותר מדי לטעמה של לואיזה, והומה בהתלהבות כל אימת שהוא מזכיר את דברי המותרות של מר בלובל וכמה עלה כל אחד מהם. לואיזה ופרימרוז חומקות לחדר צדדי, שם פרימרוז מנסחת עבור לואיזה את המכתב לתאין, בכתב יפיפה ובלשון רהוטה כפי שרק פרימרוז מסוגלת.

ההמתנה, תוך ציפיה שמר הדג'הול יסתלק סוף-סוף או שללואיזה יהיה תירוץ לחמוק משם, מגיע בדמות איגרת מגולגלת שאחד מנערי השרת של הפונדק תוקע לידה: הלקליריה (ה.ר), מודיעה לה בקיצור שמצאה אומן גמד זקן, שאולי יוכל לשפץ את המגן שלה, ולספר ללואיזה פרטים נוספים אודות הגמדים הרועדים. את האגרת, הלקליריה חותמת ב:

"נ.ב: גונב לאוזני שהנפה הצפונית מלאה בשירה לאחרונה. כמה פזמונים נוספים כאלו ונבל גבוה, והעיר הזו כמעט ותתחרה בהיכלו של לורד אלרונד המנוח!"

הסדנה של תור'לראד איירונגלוב

הסדנה של הגמד הזקן, מצויה למרבה הצער ברובע גרוע מאד בשוליים הצפון-מזרחיים של העיר, לא הרחק משער סקארי; בעבר, כנראה לפני המלחמה הגדולה ופלישת הגאורדונג, זה היה רובע מפואר בו נבנו בתי מידות - חלקם בסגנון של העם הגדול, רובם נפגעו קשה, ולא שופצו במאה השנים שעברו מאז, ומתחת להם נבנה שלל צריפים, בקתות וסוכות עלובות.

המקום שורץ טיפוסים עלובים ומפוקפקים, ולפחות פעם אחת שיכור מטיל את עצמו לדרכה בתור הסחת דעת, כאשר פרחח הוביטים מרופט מנסה לכייס את לואיזה מאחור. בריונים מביטים מהצללים, ולואיזה מוצאת את עצמה מהרהרת בשמועה ששמעה בחטף – על בריחה גדולה מהכלא של מחצבת סקארי, שהשתתפו בה כמה מהפושעים הגרועים ביותר בפלך; וכן על העובדה שאולי קשורה בזה, שלעולם התחתון בברוקנבורינגס יש עכשיו בוס חדש ומטיל אימה, שידוע רק בכינויו "הסיר".

לאחר שהיא מרתיעה בקלות את הבריונים מלהתקרב אליה, לואיזה מוצאת סדנה חשוכה בפאתי הרובע; שניכר בכלי העבודה, הסדנים והכבשנים שלה שהיא לא בפעילות רבה, אם בכלל. בפנים, מחכים לה הלקליריה ביחד עם מר איירונגלוב – גמד זקן וזועף, שמסווה בזעפנות הרטנונית שלו את הצער העמוק על כל בני משפחתו ושותפיו לסדנה – שני אחיו, אחותו ובן-דודו, שהפכו כולם לרועדים; וכעת, מהסיפור של לואיזה, ברור לו למדי (למרות נסיונה לטעון שאולי כמה מהרועדים ניצלו), שהם לא יחזרו יותר לעולם.

מפיו של הגמד הזקן, לואיזה מקבלת מידע שמשלים את מה שידעה על הרועדים ואת החשד שנפגעו מסוג ערמומי של מחלת הדרקון: הגמדים אכן הותקפו בידי סדרה של חלומות רבי-עוצמה, שלחשו להם על הרי זהב נטושים בצפון, ועל עושר עצום, גדול משל קאזאד-דום, שמחכה להם, ביחד עם תהילה בחסות 'האב המכונף שבשמיים'. רק מעטים, כמו ת'ולדראד, עמדו בפני הפיתוי, נאחזים בהגיון ישר, לפיו עושר אמיתי לא מחכה כך-סתם, אלא הוא מה שאתה מחשל או מרוויח במו ידיך והפטיש שלך.

הגמד הזקן מספר, איך הלחישות הלכו ונפוצו, ואיך בני משפחתו החלו להסתודד, נכנעים בזה אחר זה; הוא חושד, אבל לא בטוח, שגמד רוכל מפוקפק מהצפון היה מי שהביא את הנגע, ואולי גם פיזר משהו במשקאות של גמדים אחרים – ואז הם הלכו, נפרדים ממנו ביבבות מוזרות, וסירבו אפילו לקבל ממנו צידה שארז להם, משום שלפי אמונת הרועדים, אסור לקבל מאכל שהוכן בידי מי שאינו נמנה עליהם – אפילו אם הוא גמד בעצמו.

ת'ורלראד מסכים, הגם שהוא אומר שהסדנה סגורה ושהוא רוצה לעזוב את העיר, לטפל במגן של לואיזה, אם קודם היא תעשה משהו קטן בשבילו:

בהמשך למידע שקיבל, הוא עושה מעין טקס מוזר שכולו אבל שקט – הוא מנקה את הסדנים הישנים של בני המשפחה שלו, ומכסה אותם אחד אחד בבד שחור; הוא נוטל ברכות לא אופיינית את כלי העבודה המאובקים שהשאירו – כולל פטיש שהוא ובן-דודו רבו עליו כשהיו שניהם שוליות צעירים, ומוריד אותם לבור בחצר, אותו הוא רוצה לכסות בלוח אבן עליהם הוא יחרוט את שמות כל אחד ואחד מבני משפחתו בקאזדול.
אבל המלקחיים של אחותו סילת'י חסרים; ות'ולדראד נזכר שהם נשארו בסדנה השניה והגדולה שבני המשפחה הפעילו פעם. הוא אומר ללואיזה שלמרות שהוא סוגר את העסק ורוצה לעזוב את העיר, הוא יטפל במגן שלה, שהוא אכן עבודה לא רעה של גמדים (מצד שני, הוא מעקם את האף כשהוא בוחן את השיריון, כולו ביקורת על העבודה הגסה עם קשקשי הברזל – 'אם תמצאי את החרש הזה, תאמרי לו בשמי שהוא עובד כמו אורק'; הלקליריה מעירה בלחש, שאין ספק שכבר אמרו את זה לחרש ההוא, לפחות מפעם לפעם).

אבל בתמורה לכך, הגמד הזקן רוצה שירות – הוא רוצה את המלקחיים של אחותו סילת'י, שנשארו בסדנה הגדולה ליד שער סקארי; הוא מספר באנחה, שאחרי שכל האחרים הפכו לרועדים והלכו, הוא השכיר את הסדנה השניה להוביט שנראה הגון; אבל לאחר כמה חודשים שבהם הכסף הגיע במועד, ההוביט ההוא פרש מעסקיו לטובת שני הבנים שלו – שהם פרחחים חצופים ומטונפים שמתרועעים עם פושעים; הם סירבו להמשיך לשלם, ועוד איימו עליו שיגלחו לו את הזקן אם ינסה להגיע לשם פעם נוספת.

לואיזה מסכימה, והיא והלקליריה עוזבות את הסדנה.

בצללי הרחוב, קוראת להן הוביטית עלובה למראה ששמעה (או צותתה) לחלק מהשיחה, ומתחננת בדמעות לעזרה – היא מספרת שהיא רעייתו של מוזיקאי מקומי, שעד לפני כמה שנים חיו חיים סבירים בהחלט במחפורת קטנה; אבל לפני שבועיים, בעלה נעצר כי מישהו העליל עליו שהיתה לו יד ורגל ב"שיר הרפרפת הרופסת"; והיא לא ראתה אותו מאז. היא שמעה שהוא נאלץ להופיע במקומות מפוקפקים בלא לקבל אגורה, בתור מעין אסיר של מישהו במשמר, וזוכה ביחס נורא.

אלא שהגרוע מכל ארע לפני יומיים – בריונים שעובדים בשביל "הסיר" (אחד מהם גמד בעל זקן קצר ופנים מרושעות, מסוג שההוביטית לא ראתה מעולם קודם לכן (בהחלט לא אחד הרועדים) הגיעו, וחטפו את בתה הצעירה, הוביטית בת עשרים בסך הכל.

מסתבר שהבריונים שאלו לשמה – וכאשר גילו ששמה הוא 'ונסה' (ההוביטית מאשימה את בעלה השוטה, שקרא לבתם בשם של בנות העם הגדול, כפי שנהוג לעיתים בנפה המזרחית, ממנה הגיע במקור), פשוט גררו אותה למרתפים מתחת לאותו מבנה עליו לואיזה ואורגת הערפל דיברו עם הגמד; ההוביטית מבועתת, כי שמעה שמועות נוראות למה שעושים לבנות שם, להנאת כל מיני טיפוסים מפוקפקים.

לואיזה תוהה בינה לבינה, האם אכן סיבת חטיפתה של ההוביטית הצעירה היא, כפי שאמה חושדת, חוב ישן שלה לכובען רע-לב שמקורב למישהו מהבריונים, או שמא סיבה אחרת, שקשורה אולי לדמיון בין "ונסה" ל"ואריסה"; אולם כך או כך, היא נגעלת עד עמקי נשמתה ממה שבריונים מטונפים מהסוג הזה מעיזים לעולל בלב הפלך ("זה לא הפלך שפרודו באגינס נלחם בשבילו!"), ויותר ממוכנה ללמד את כל החבורה לקח – ובמידת הצורך, לבעוט את מי שצריך בחזרה לכלא של סקארי.

הפשיטה על המרתפים של ראגבו הזקן

המבנה הגדול שהיה פעם סדנה של גמדים, יושב על הצטלבות בין הרחוב שמוליך לרובע הצפון-מזרחי המפוקפק לבין הרחוב הראשי שיוצא לעבר שער סקארי; מה שהיה פעם מבנה נמוך יחסית של סדנה, קיבל בינתיים תוספות בניה מפוקפקות, שהפכו אותו למבנה עצום עם שלוש קומות לא סימטריות (לא כולל המרתפים).
לואיזה מחליטה לנסות למצוא דלת אחורית, ומתגנבת ביחד עם הלקליריה לאורך הקיר, במקום בו יש משעול צר שמפריד בין הקיר האחורי, בקתה צדדית ובורות עם להבות עוממות, שמשמשים לשריפת זבל; על הדלת האחורית, מגן שומר גברתן שיושב בבקתה הצדדית – הוביט ענקי ("הוביט וחצי") בשם "ג'ורו בור-זבל", שנראה מפגר למחצה, או כאילו יש בו כמות נכבדה של דם בוגאן; אבל האלה העצומה שלו, ביחד עם חיות המחמד שלו – לטאה קוצנית ועכביש, שניהם בגודל כלבים, מבטיחים קרב רועש וקשה.

לואיזה מנסה לחמוק מתשומת לב, ובסופו של דבר מוצאת סדק באחד הקירות ונדחפת לתוכו; הלקלירה, לעומת זאת, כמעט מקלקלת את ההתגנבות כאשר היא נתקעת בסדק; ולואיזה לא מתפאקת מללחוש לה 'יותר מדי עוגות בפסטיבל, קלירי?'.

שתי הדמויות נדחפות ברגע האחרון למחסן חשוך, שיש בו, סחורות מכאן ומשם, כולל כמה מפוקפקות מאד (למשל, אבקת עישון חזק מאד, שלא עשויה דווקא מטבק, וכמה חפצים שחשודים כסחורה גנובה), כאשר 'הדובדבן בקצפת' הוא חפיסת קלפים שמתבררת כמעשה-ידיהם של גובלינים (בעיקר נוכח העובדה, שעל הקלפים מצויירות גובליניות ערומות בתנוחות 'מגרות').

מהמרתף, לואיזה והלקליריה מתפרצות לסדנה ומפתיעות שני בריונים הוביטים מפוקפקים ועצלים, שהם בניו של השוכר המקורי; הנסיונות לגרום להם להיכנע ולדבר נכשלים, ומתפתח קרב קצר שבו הדמויות לא מצליחות לגמרי למנוע מהם להרעיש ולקרוא לעזרה – אבל מכריעות את שניהם בקלות, אגב ששני הבריונים נפצעים קשה מאד.

מאחורי וילון, יש גרם מדרגות שיורד למטה; ועולה ממנו שאגה גסה ועבה, ספק אנושית; הדמויות נאלצות להתמודד ולפלס דרך עם אבנים גדולות, שמושלכות בידי בהמת גבעות שעירה – יצור בגודל של בן-אדם, רק רחב יותר ועם פני חיה, קרניים ועיניים צהובות; הבהמה אולפה להלחם עבור הפושעים (והקולר על הצוואר שלה יעיד), והיא מסוגלת להשליך אבנים גדולות בעוצמה רבה, ולהלום מהלומות אדירות בזרועות שלה.

בעוד הדמויות נלחמות ומכריעות את היצור השואג, לאחר שלואיזה השתמשה במגן שלה לעצור כמה קליעות קטלניות ולסגור על הבהמה בטווח פנים אל פנים, פורצים פנימה הוביטים מפוקפקים נוספים ממסדרון בקצה השני, והחבורה מתמודדת גם איתם, כולל קשת שעומד באור העמום ומנסה לקלוע בהם ברובה-קשת.

הבריונים המזוהמים הם לא בני-תחרות ללואיזה והלקליריה, והדמויות פורצות למסדרון שמשתרע עמוק מתחת לפני הקרקע, אווירו המצחין מבושם בבושם זול, שמתוכו בוקעים תאים קטנים עם מיטות מרופדות, מיני משחות ואביזרים חשודים נוספים.

החשד בדבר המהות המלוכלכת לה המקום משמש, מתעמת כאשר מאחד התאים בוקע סרג'נט ממשמר התאין בשם דאלת'ו, שבדיוק סיים לרכוס במהירות את המכנסיים שלו; לואיזה מתעמתת איתו ומנסה לדרוש ממנו להכנע ולשתף פעולה בתמורה לכך שהיא לא תהרוס לו כליל את המוניטין. הוא צוחק לה בפנים, אומר שהיא ואורגת הערפל לא יחיו כדי לספר סיפורים, ומתקיף.

דאלת'ו הוא סייף מיומן, בולם היטב מכות בשתי החרבות שלו, ומחזיר ללואיזה ברד של מכות מהירות שפוגעות בה באורח מסוכן למדי, ועולות לה בשיקוי המרפא החזק והנדיר שמצאה במקדש של קירית מית'ראס; אבל בסופו של דבר, לואיזה מצליחה לשרוד זמן רב די הצורך ולתקוף התקפות נגדיות, בזמן שהלקליריה מסייעת לה בחיצים מאחור – דאלת'ו מתמוטט, חסר הכרה, ולואיזה מנסה לחפור בכיסים שלו כדי לחפש ראיות מרשיעות (למשל – ארנק ארוג עם השם שלו), כדי לסייע לה להשלים את הטיפול בחלאה אחר-כך;

אלא, שהמעשה מופרע בהתקפת נגד נמרצת שבאה מהצומת מואר הלפידים בצד השני של המסדרון; אחד הבריונים שנמלט הזעיק את "המאלפים" – שני הוביטים מוזרים עם צבעי מלחמה אדומים על הפנים, שכל השיער שלהם מגולח מלבד צמה ארוכה שיורדת על גבם; ולכל אחד 'חיית מלחמה' מאולפת – עכביש ענקי, שחור ושעיר בגודל של סוסון.

לואיזה מתפלצת מעצם הנוכחות של הוביטים פראיים כאלו בפלך, והיכולת לאלף עכבישי ענק ("למה הפכנו כאן, יער אופל?"); ומתפתח קרב קשה; המאלפים יודעים לירות חיצים מדוייקים, ולתת פקודות התקפה מסוכנות לעכבישים שלהם, בעלי הלוע הרעיל.

הדמויות שורדות בסופו של דבר, וממגרות את שני ההוביטים הפראיים האלו (הערת השה"ם: במפורש, מדובר בסוג מוזר של הוביטים פראיים, לא בבוגאן) ואת חיות המלחמה המגעילות שלהם, מה שמאפשר ללואיזה להשלים את החיפוש על הסרג'נט המושחת.

למרבה הגועל, בתא ממנו יצא נמצאת הוביטית עירומה וכמעט חסרת הכרה – מסתבר שהלעיטו אותה בכמות גדולה של חומר משכר חזק, עד שהיא חסרת תגובה כמעט לגמרי, מלבד מלמולים חסרי פשר, ואינה זוכרת בכלל מי היא; עם זאת, לפי הסימנים, לא מדובר בבת של אשת המוזיקאי.

עימות סופי: לואיזה והלקליריה ממשיכות בחיפוש בעומק המנהרות; מוצאות מחסן נוסף עם סחורות מפוקפקות, כולל חבילות שנראות דומות מאד לאלו שנמצאו אצל הבוגאן בזמנו (אולי רמז לכך שחבורות פושעים מהפלך משמשות כבלדרים ומתווכחים שמעבירים את הציוד לבוגאן),

ואז, סוף-סוף, לואיזה שומעת קריאות לעזרה של נשים וצליפת שוט, ומוצאת את תאי הכלא ואת המאורה של רוגבו הזקן או "רוגבו פני צלקת" – אכן אחד מחלאות ההוביט הגרועות ביותר בפלך שנמלטו בפריצה של כלא סקארי.

רוגבו, שמתגלה כאחד מעוזריו של "הסיר", יושב על כסא מוגבה בצד השני של חדר עם מערומי סחורה, תאי כלא (בשניים מהן יש נשים אומללות שזועקות לעזרה – ונסה בת המוזיקאי, ואישה צעירה מבני העם הגדול בשם לאריסה), וארונות בגדים. בתחילה, הוא לא ממהר לפתוח קרב, לועג לדמויות בצחוקו הצרוד, ושואל אם באו לקבל ממנו ראיון.

לואיזה תובעת ממנו בתקיפות תשובות, ולא מקבלת אותן, אלא בעיקר דברי לעג על "גיבורים מטעמם עצמם"; למזלה, החושים החדשים שלה מבחינים הן באחת מידיו של ההוביט הזקן המצולק, שדחופה באורח חשוד לתוך הגלימה שלו, והן לתנועה חשודה – הבריונים של רוגבו מסתתרים בשני ארונות הבגדים, ומחכים לרגע המתאים 'לצאת מהארון' ולהתקיף את לואיזה מאחורה, או לנצל הסתערות שלה על רוגבו כדי לסגור על הלקליריה.

כך נפתח הקרב; לואיזה חוסמת את הבריונים – אחד מהם הוביט שעיני השמאלית נעקרה ("באלבו עיין-שחורה"), שהוא עוד אחד מהחלאות שברחו מהכלא בסקארי, וגמד דורהאנד מרושע ומדושן עונג עם גרזן קטלני;

בינתיים, הקליריה מנהלת קרב יריות עם רוגבו, שמסתבר שמחזיק רובה קשת זעיר וקטלני עם רעל מיוחד ומסוכן בהרבה מרעלים שלואיזה נתקלה בהם עד כה (כמו נשיכת העכבישים, חיצי רעל של הבוגאן ועוד); ולמרות שהיא נשרטת, נראה שהיא מצליחה להמנע מהשפעה קטלנית מדי של הרעל, ולהסב לרוגבו נזק כבד.

בסופו של דבר, מתמרנת את היריבים שלה לעמדה נוחה לה, קוטלת את באלבו עין שחורה, ומסייעת להלקליריה למוטט את רוגבו, שנופל לרצפה בעודובחיים. הגמד המרושע, אגב גידופים ואיומים גסים, מצליח להמלט. לואיזה כובלת את רוגבו, ומבטיחה לו בהן צדקה שהיא תבעט אותו בחזרה למקומו הראוי בכלא המחצבה. הוא מחרחר מכאב, אבל עדיין צוחק לה בפנים בקולו הסדוק; ומסרב לתת לה כל מידע אודות הבוס שלו – "הסיר" ואודות קליינטים שלו ממשמר העיר.

[ מחיפוש על היריבים שנפלו או הוכרעו, לואיזה מוצאת לא מעט מטבעות, וגם טבעת נאה, שחורה-כסופה, שהורדה אחר כבוד מאצבעו של רוגבו הזקן. הלקלירה מבטיחה שהיא תנסה ללמוד את הטבעת הזו מאוחר יותר ]

לואיזה שוברת את מנעולי הכלא ומשחררת את ההוביטית ונסה, ואת בת-האנוש לאריסה, שאינה מבינה מדוע נאסרה, ובוכה שלקחו אותה למרות שלמשפחה שלה יש רשיונות להמצא בפלך. שתיהן מספרות בבכי על ההשפלות והאיומים, ועל מה שראו שעושים לבנות אחרות כאן; לאריסה מספרת שהגמד קצר הזקן איים עליה שאם לא תהיה 'ילדה טובה', יתנו אותה למתים.

לואיזה, שעדיין נגעלת מעצם הרעיון שדורהאנדס חזרו להיות מעורבים בעסקים מטונפים בפלך, מתחזקת בהשערה שלה באשר לייעוד שבגינו נחטפו נערות עם שמות מסויימים בידי חלאות פושעים, ולמי הם היו מנסים למכור אותן בעבור שק מלא זהב.

סצנת הסיום – מסיבה (או לפחות אורחת) בלתי צפויה

לואיזה והלקליריה תרות אחרי יריבים נוספים, אולם נראה שיתר הבריונים והפושעים ברחו, חלקם רצו במעלה המדרגות שמוליכות לזירת אגרוף מאולתרת, שנמצאת כעת נטושה לגמרי; ומעבר לה, מדרגות עולות עוד יותר למעלה, אל מרומי הבניין בחלקו שמעל לאדמה.

לואיזה והלקליריה מגלות שבקומה העליונה נערכת מסיבת ריקודים מפוקפקת למחצה, שלא ברור אם כל משתתפיה יודעים על העסקים הנוספים שיש ל'בעל המקום' שמארח אותם; לואיזה שומעת צחוק מוכר, שהיא מזהה כאחותה דייזי – אבל שוקלת בדעתה, ובמקום לפרוץ ישר למעלה בנשק שלוף, היא והלקליריה יוצאות מהמבנה וחוזרות מדלת 'רשמית' יותר ברחוב הראשי, לאחר שהן משחדות את הסדרן שטוען תחילה שזה ארוע פרטי, "להזכר" שיש לו עוד שני כרטיסים שנשכחו.

וכך, לואיזה זוכה להכנס ולהציץ במסיבת הריקודים, שמשקאות משכרים חזקים נשפכים בה כמו מים, וכמה וכמה מאנשי המשמר של התאין, חלקם שיכורים למדי ולבושים חלקים; הגם שרוב המשתתפים נראים ומתנהגים באורח סביר יותר.

לואיזה מאתרת את אחותה הצעירה, צורחת מעונג, במרכז הרחבה, רוקדת ומפזזת במעין משחק שבו הוביטים צעירים עם כיסוי עיניים מנסים לרקוד סביב ולחפון אותה – לואיזה מזהה מיד את סרג'נט פוגו באקסטון, וכן ליוטננט מהמשמר של התאין על כפתוריו הנוצצים, וגם... לא אחר מאשר פולו אלדרת'ורן, אותו בן-דוד של ארוסה לשעבר, שלואיזה חבטה בו לאחר שגם נתפס מחטט בחפצים של אבא שלה, וגם התחצף אליה בנוסף – מה שגרם לחורבן האירוסין שלה עם קורי אלדרת'ורן.

לואיזה, רותחת מזעם וחמורת סבר, מתקרבת אל החבורה, באורח שגורם לדייזי להפליט קריאת בהלה, ולהתחיל להצטדק שמדובר ברק "קצת כיף לא מזיק" ו"אמא הרשתה לי". גברברי-ההוביטים זועמים על ההפערה ומנסים שלא להתיר ללואיזה 'לקחת את אחותה לשיחה קצרה בצד', כפי שהיא דורשת.

הליוטננט השתוי מאיים לאסור את לואיזה, אבל לא ממש מנסה להגשים את האיום; וגרוע מכולם הוא פולו, שמגדף את לואיזה וממש חוסם אותה פיזית, כאשר הוא מזכיר לה את מה שקרה לה בפעם האחרונה שהסתבכה איתו. בסופו של דבר, לואיזה 'מזכירה לו את מה שקרה לו', באורח מוחשי בהרבה – מהלומת אגרוף (הערת השה"ם: שפגעה בגלגול 19 טבעי) שמגלגלת את הפרחח השיכור גלגול מפואר על פני כל מרכז רחבת הריקודים.

לואיזה מתחילה לתאר בלחש באוזני אחותה את מה שראתה למטה, ומה עושים לבנות הוביטים שחלאות מהסוג ששורץ כאן מחללות את הכבוד שלהן. דייזי, נעה בין צחקוקים לבכי, מסרבת בתחילה להאמין, ואומרת שפוגו מחבב אותה, הוא לעולם לא היה עושה לה דבר כזה, ושהוא רמז שאולי "יציע לה" – אבל התקיפות של לואיזה מתחילה לסדוק את הבטחון העצמי שלה.

לואיזה מוציאה את אחותה הנבוכה מהמסיבה, וגוררת אותה למטה (למזלה, שארית הבריונים נמלטה, ואלו שנותרו כנראה עוקבים ממרחק), כדי לראות מה מצאה בתאים, ואגב כך "להרים" משם את הבריונים המעולפים כדי להשליך אותם למשמר העיר.

בסופו של דבר, כאשר לואיזה שבה, עייפה, חבוטה ובמצב רוח קודר במיוחד, אל הפונדק בליווית אחותה הבוכיה, מצפה לה שם מכתב מעוטר בהול – הוד רוממותו, התאין גורת'ו הורנבלאואר, קיבל את המכתב שכתבה עבורה פרימרוז, והוא מוכן לקבל את שתי האחיות (רק אותן, ללא הגבירה אימן – לרוגזה הרב של האחרונה), לראיון בטירה שלו, בערב הבא.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.