קמפיין 'הטבעות הקרות של גרינפילדס'

(קמפיין נלווה שמתרחש במקביל ל'דמדומי המערב')

ספר ראשון: חליטה של צרות עם לימונית ולואיזה

פרק V: כתר אדום, גרזן לבן

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

הערת השה"ם: זה פרק הסיום של הספר הראשון בקמפיין של לואיזה פרייסגירדל ("חליטה של צרות עם לימונית ולואיזה"). לרגל המאורע, ולמרות שמדובר בקמפיין יחיד, בפרק הזה השתתפו שלוש שחקניות – מלבד לואיזה פרייסגירדל ששימשה כדמות השחקן לאורך כל הקמפיין, הרי שבפרק הזה נוספות שתי 'דמויות שחקן אורחות' – שכירי החרב ת'ורידיר הרוהירי וארל פיינסון מהעיר ברי.

כללי: בעוד לואיזה פרייסגירדל ואורגת הערפל הלקליריה רילאריון לוחמות בשבטי הבוגאן ומנסות להתחבר לקלאן מוכה ומובס של בני אדם שהיו פעם אנשיו של הלורד קור-אמאריון, הרי שקלאן אחר של בני העם הגדול, חזק ופראי יותר, הפך למאמיניה המסורים של כוהנת בשם סארדיס נארהית'אר- אשה רבת עוצמה בגלימות אדומות, שטוענת שהיא כוהנת של גבירת האש; ושכוחותיה האדירים של המלכה נארוון בוערים דרכה.
סארדיס, אישה כריזמטית ששבתה את מאמיניה בהבטחות על הקמתה מחדש של ממלכת ארנור, שמה עינה על מקדש עתיק בשם קירית מית'ראס, ששוכן, שלם כמעט לגמרי, במרומי הגבעות של רכס תלול ומסוכן שמפריד בין העמק של נאן מורלאב לבין חופיו הדרומיים של אגם אבנדים וחורבותיה של העיר העתיקה אנומינאס – והפך לאחרונה למקום התכנסות של גמדים רועדים. סארדיס, שמתייחסת לגמדים הרועדים כאל שרצים שהשתעבדו לזדון הקפוא, מתכננת התקפה-רבתי שתטהר את הרועדים מהמקדש ותשיב לידי בני-האדם חפץ מקודש ממלכת ארנור שנפל לידי אותם גמדים מעוותים, על טקסיהם המוזרים ותפילותיהם היבבניות.

סצנה ראשונה: צללים על המדרון הקפוא

שישה מחייליה של סארדיס, מונהגים בידי ליוטננט מגודל וקנאי בשם רגאן, קיבלו משימה לצלוח מדרון קפוא ומיוער, ולכבוש אבנים עתיקות שמתנוססות בראשו, ומהוות נקודת תצפית מצויינת על חומות המקדש (שנמצא מעברו האחר של גיא תלול). בתוך הכוח הזה, נמצאים גם שלושה שכירי חרב זרים שהתחברו עם סארדיס בתקווה לתשלום נאה מהנצחונות שלה.

ת'ורודיר הרוהירי, קשת חסון בעל רעמת שיער צהובה-אדמדמה – בן ממזר למושל רוהירי 'פעלתן' למדי, ולגולה גונדורית שאפתנית מהאצולה הישנה של דול אמרות'; ארל פיינסון, אחד מארבעת בניו של בעל חווה גדולה מאיזור ברי, שהחליף את עבודת החווה בחיי חרב להשכיר; וארנו הדונלאנדי, גשש בן לקלאן הנץ מעמק טאל מורבה – שמתעקש לכנות את ת'ורודיר בכינוי הגנאי הישן-נושן "פורגויל" (ראש קש).

במרוצת השבועות שחלפו, הפכו ת'ורודיר וארל לידידים, ושניהם חולקים ספק הולך וגובר לגבי המעסיקה שלהם: יותר ויותר נראה להם שסארדיס הולכת ומשתגעת, וחלק מהאנשים שלה מטורללים עוד יותר ממנה; שניהם, בעיקר ת'ורודיר, אינם מרוצים במיוחד מהכוונה המוצהרת של סארדיס לבצע טבח רבתי בגמדים הרועדים.

וכעת, כאשר הם צועדים בחשיכה, בין פתיתי השלג שלא מפסיק לרדת והאורנים החורקים, מאחורי מפקד בור, עילג ושחצן שלא מפסיק לנסות לצטט בלשונו העילגת את הדרשות של סארדיס, ומגלה שאננות כלפי כל ההתרעות של הגשש שמשהו אינו כשורה, הספקות של ארל ות'ורודיר הולכים ומתגברים.

ת'ורודיר, חרף סלידתו מדונאלנדים, למד מזמר שארנו הוא גשש מיומן בעל חושים טובים; ומתייחס לרטינות שלו ברצינות (בעיקר כאשר ארנו מסב את תשומת ליבו של 'ראש קש' לניחוח חמצמץ מוזר באוויר); ארל, הגם שהוא מתעניין בעיקר בבקבוק המשקה החריף שהוא לוגם ממנו מפעם לפעם, נוטה להסכים איתו.

החבורה שמפלסת את דרכה בשלג נתקלת בפגר של עז הרים, ששוספה באכזריות וחלקים ממנה נאכלו – אם אלו זאבים, כמו שרגאן טוען, אלו זאבים גדולים מאד. רגאן מלגלג על האזהרות של הגשש, ומטיח בו שהוא רועה פחדן; ושהוא צריך כאן גברים, לא נשים ושפנים.

(ארנו מלחשש בינו לבינו, שאדיוט כמו רגאן לא היה מתאים אפילו להיות רועה. כנראה היה מאבד את כל העדר תוך יומיים). ת'ורידיר וארל, מצידם, מתווכחים בלחש, האם רג'אן הוא יותר משוגע או יותר אדיוט, או שניהם ביחד.

גופות בשלג: הקור הולך וגובר, כאשר החבורה מתקדמת וחוצה את חלקות האורנים; האבנים העתיקות – כנראה מעגל עמודים עתיקים שחלקם התמוטט למחצה וכולם נשחקו ברוח למעין אצבעות עגולות, מוארות באורח ירח חלוש שבוקע מבעד לפתיתי השלג המסתחררים.

ריח כבד ולא נעים עומד באוויר; ועד מהרה, מתגלה גם המקור שלו – השלג שבין האבנים על הפסגה לעצים מלא בבוגאן מתים. כוח שלם של בוגאן הושמד, רבים מהם כאשר הם מנסים להמלט. היצורים שוכבים, הדם שנשפך מבשרם המקורע משחיר בשלג, וכלי הנשק שלהם מפוזרים סביבם; נקל לראות את פצעי השיסוף והקריעה עליהם, ואת החבטות העצומות שחלקם חטפו בגבם בעודם מנסים להמלט; ואילו לגמדים הרועדים שאמורים היו להחזיק את העמדה אין כל סימן וזכר.

רגאן מלגלג, ואומר שמי שהבריח מכאן את הרועדים וקטל את הבוגאן, עשה את העבודה שלו ושל הבחורים שלו בשבילם. הוא מחלק את אנשיו ומורה להם לתור את איזור העמודים; תורדיר, ארל וארנו שחודרים למעגל מצד אחד, נתקלים פנים אל פנים בלטאת שלג ענקית עם שיני סכינים שמתאימות מאד לפצעי שיסוף מהסוג שראו; היצור מנסה לזנק עליהם מהצללים, אבל בסופו של דבר, למרות חבטת זנב ששיגרה את ארל לשלג, הם מתגברים עליו; בצד השני, רגאן ואנשיו נתקלו בכמה לטאות קוצניות קטנות יותר וגברו עליהם.

הארועים במחנה המאולתר: רגאן מדושן עונג מהקלות בה הצליחה המשימה והנקודה האסטרטגית שצופה אל המקדש נפלה בידי אנשיו, מתיר להם להקים מדורה, כאשר חלקים מבשר הלטאה שנקטלה נצלים על שיפודים. רגאן עצמו מתבונן במקדש שנשקף מהצד השני, וכמעט רוטט מעונג במחשבה על טבח הגמדים הרועדים שצפוי להתרחש שם.

פעם נוספת, האזהרות של הגשש על משהו רע עומד באוויר (שמגובות בהמשך בעקבות שהוא ות'ורודיר מוצאים בשלג, שמעידות על לפחות עוד חמש לטאות ענקיות שהיו כאן קודם והסתלקו אל תוך המצוקים של הגיא העמוק למטה– אם כי ת'ורודיר וארנו לא חשים את הריח החמצמץ-כבד שלהן, אות שכנראה הן באמת לא בסביבה כרגע), נתקל בצחוקי לעג של רגאן והחיילים האחרים. אחד מהם מגדיל לעשות, ונוקב בשם של וייט עתיק – גורדאראס, בעודו מגלגל עיניים ומושך את ידיו מקדימה לעבר ארנו, כאילו הוא מת חי.
"אאאארנו.... גורדאראס בא לאכול אותך! נומנומנומנומנום!"

הגשש הזועם מסתלק לצללים, בעוד החיילים מתנפלים על הבשר הצלוי; ת'ורודיר משכנע את ארל השתוי למחצה להשאר בצללים, רחוק מהמדורה, אם השוטים הרעשניים האלו יצליחו למשוך עליהם התקפה.

הלילה מעמיק; הצחוקים והכרסומים מהמדורה מתחלפים בנחרות (הגם שאחד החיילים ממשיך מפעם לפעם למלמל 'נומנומנום' מתוך שינה). ת'ורודיר כמעט ולא עוצם עין, מנסה להשאר דרוך – מה שמשתלם לו למדי, כאשר, מעט לאחר חצות, ארנו צץ בין האבנים, מבועת כולו, ומספר שהבחין במשהו נורא שזוחל בשלג לא רחוק.
ת'ורודיר וארנו מעירים את ארל פיינסון השתוי למחצה, מנסים להעיר את היתר ומוותרים על זה, לאחר שרגאן מתעלם מהם וחוזר לישון.

נדמה להם, שהאוויר הופך קר יותר ויותר על כל צעד; השלג פסק, אבל היער שחור ודומם, ואפילו צרצור הצרצרים השתתק.

האישה החיוורת: ואז, קרוב לגבול האורנים, הם רואים (ושומעים) מחזה מבעית; דמות אנושית בצורתה הכללית זוחלת בשלג, עטויה גלימה ארוכה, וממש מול עיניהם, רוכנת על אחד הבוגאן המתים שעודם מושלכים בשלג, מטביעה בו את פניה ואוכלת מתוכו. עצם המראה והכפור המזעזע שחודר לעצמות, גורם לארנו כמעט להתמוטט מפאניקה ('אמא נץ, אני מתחנן, אל תתני שיהפכו אותי ל... דבר כזה'); ואילו ת'ורודיר עוצר בזמן את ארל השיכור למחצה, שחושב שכדאי לנסות להתקיף. הוא חש שאם יתקיפו, הם יהרגו בתוך שניות.

ואז, הדמות זוקרת את ראשה ומביטה בהם; כעת, הם מבחינים שהיא נראית כמו אישה עם גלימה וברדס שחורים, פניה חיוורים כמו השלג, מלבד עיניה האדומות כמו דם, ומשהו שנראה כמו סימן דקיק של דם שנטף מעיניה על לחייה. קווצות שיער לבן-צהבהב נופלות מתוך שולי הברדס שלה על צווארה וכתפיה.

לרגע, היא מהססת; ובאורח מוזר, מביטה בדמויות ובבוגאן המת – ולא ברור האם על פניה חלפה לרגע ארשת מבוכה או אפילו בושה על מה שעשתה לפני רגע. אבל אז היא מתרומת למלוא גובהה; הדמויות רואות שהיא חמושה בחרב ארוכה שלהבה זוהר בכחול, ובקשת ארוכה אדירה.

האישה החיוורת קרבה כמה צעדים, חרבה שלופה למחצה, ואז לוחשת לעברם בלשון זרה, מילים שאת רובן הם לא מבינים, לפני שהיא מטיחה את קומץ המילים השפה המדוברת של אריאדור שהיא יודעת.
"ואריסה? פלך?"

ולאחר מכן: "ואריסה? פלך? ספר אדום?"

ארנו נראה כאילו הוא עומד להקיא, וממלמל משהו כמו "וייט טוב, וייט נחמד, אל תפגע בנו-"

ת'ורודיר, לאחר שדחף אחורה את ארל השיכור, לא חושב פעמיים, מצביע דרומה ומתנשף "כן, פלך. פלך זה לשמה" – כשהוא מחווה, פחות או יותר, על הכיוון הכללי הנכון. האישה החיוורת כמו מוות פולחת אותם במבטה, ואומרת עוד כמה מילים, כשהיא שולפת שקיק עם מטבעות מולם, ומראה להם מדליון עליה חרוטה דמות של אישה (או אולי אורגת ערפל מסוג כזה או אחר) עם שיער בלונדי-כסוף ועיניים כחולות:

"ואריסה? סיראק אק קסירין קארניליה דארקסורו-" ושוב היא מנסה לדבר שברי מילים בשפה המדוברת של הארץ התיכונה "דארקסורו מפקדת, זהב, הרבה. סירק'נאר אק ואריסה!"

מתוסכלת מחוסר המענה, היא מלחששת בכעס, אבל ברגע הבא, לרווחתם של שלושת הגברים אחוזי האימה, היא הופכת פניה ומסתלקת אל תוך העצים, נעלמת כהרף-עין; והקור רוחש ומתחיל להחלש.

שלושת הגברים הרועדים גוררים את עצמם חזרה למחנה, ומחליטים שלא להזהיר את רגאן, כי האוויל השחצן ככל הנראה רק ילעג להם – אבל אולי הכוהנת סארדיס עצמה תוכל לקחת את הדברים ברצינות. אחרי הכל, היא תמיד דיברה על כוחות רשע שזוחלים בתוך הכפור החשוך.

סצנה שניה: לואיזה בכפר של קלאן קור-אמאריון

לואיזה והלקליריה מתקדמות צפונה באיטיות, בין השבילים המיוערים והערוצים התלולים שמתפתלים למרגלות רכס הגבעות הקודר שנישא מעל נאן מורלאב בצפון – תזכורת שקטה (ואולי מעט מפחידה) עבור לואיזה, שכעת היא רחוקה באורח רשמי מגבולות הפלך.

סיירים מרופטים למראה עוצרים אותן, כאשר בתחילה הם מתייחסים ללואיזה באורח עוין מאד ("הסוג שלך לא רצוי כאן. אלמלא אורגת הערפל שאיתך, היינו מנקבים אותך בחיצים"); ומתרצים רק במעט כאשר לואיזה מזכירה את שם משפחתה ושמו של אביה – שהיה ידיד לבני העם הגדול; ואת השבויים ששחררה והצידה שהם מביאים איתם.

אחד הזקיפים מודה שהאנשים שלהם ששוחררו מהשבי אכן עברו בדרך הזו; ושכן, הם יודעים שמישהו – כלומר לואיזה – בעט בקן הצרעות של הבוגאן והרג אחד המנהיגים שלהם; אבל זה בוודאי לא כדי לעזור לבני-האדם, אלא בגלל קטטות פנימיות בין ההוביטים לבין עצמם.

התקפת בוגאן: כמו בתשובה, דקות קצרות לאחר מכן, תוקעת קרן אזעקה בערוץ סמוך – הבוגאן מופיעים בכוח גדול יחסית, ותוקפים בפראות במעלה הערוץ. לואיזה והלקליריה מצטרפות לקרב, ולואיזה מצליחה לבלום את אחת הקבוצות של הבוגאן המסתערים, וביחד עם הלקליריה, להרוג אותו; ואחר-כך את שומרי-ראשו של מי שנראה כמנהיג ההתקפה, באורח שגורם לו להמלט על נפשו.

כבר במהלך הקרב, ועוד יותר מכך מסיפורי הזקיפים בני-האנוש, עולה שאכן משהו קרה לבוגאן; הגם שאין ללואיזה או הלקליריה ספק ש"גונאש קוצץ-אנוש" שהרגו מתחת לבאראד אמאריון לא היה המנהיג העליון שלהם, הרי מאז המאורע, הבוגאן איבדו כל סדר, והגם שלחלקם עדיין כלי נשק משובחים, הם חזרו לתקוף בפראות, בלא תכנון ובלא ארגון; אם כי בזעם מטורף שהוא חריג אפילו יחסית להתקלויות קודמות איתם.

הכפר של קלאן קור-אמאריון: כך או אחרת, לואיזה והלקליריה מורשות להתקדם הלאה, ומובלות דרך ערוץ קשה לגישה אל הכפר או המפלט של בני האנוש ששרדו את המתקפה על טירת לורד אמאריון (ועדיין מכנים את עצמם, בכבוד לאדונם המנוח, קלאן קור-אמאריון).

הכפר מתגלה כמקום עלוב מאד; אוסף בקתות שספק אם רובן יספקו הגנה ממשית בשיא החורף (שלפי כל הסימנים, מגיע במהירות ועומד להיות קשה מאד), מסביב לאגם נסתר קטן שיצר מפל שנופל מצוק אנכי שמסוכך על הכפר מהרוח ומעיניים צופיות.

שתי הזרות, ובעיקר לואיזה, מתקבלות ברגשות מעורבים, למרות שמה של אביה של לואיזה, השבויים שששחררה והאספקה – חלק ניכר מהאנשים זוכר את השדות והמטעים שלהם או של אבותיהם בעבר, מהם גורשו בידי ההוביטים של דולגו בלאקפוט, מונסים חסרי כל אל נאן מורלאב, עד שבאו הבוגאן וסיימו את העבודה – כאשר העובדה שהבוגאן השיגו כמות גדולה של נשק עשוי-היטב שנראה כאילו חושל בפלך, לא נעלמה גם היא מעיני בני העם הגדול.

ראש הכפר, גבר גדול עם זקן מאפיר, נותן גם הוא ביטוי למרירות כלפי ההוביטים, שלשיטת בני האדם בגדו בברית המשולשת מימי ארדו הזקן; הגם שלואיזה סבורה כי הסיפור מורכב יותר. לואיזה עושה ככל יכולתה לרכך את ראש הכפר ואנשים נוספים, ולומר שבאה לנסות לתקן את המעוות ולעזור להם.

ההשפעה של דבריה חלקיים – הם מפחיתים את העויינות, ומביאים לכך שהיא תוכרז כאורחת רצויה בכפר, לפחות ליום הקרוב, ולסעודה החגיגית שהכפריים יעשו מחלק מהאספקה שקיבלו (ראש הכפר מראה לה את העליבות, ואומר שלרבים מהאנשים, זו תהיה הארוחה הגדולה והטובה הראשונה שקיבלו מזה שנים); ועדיין, הם מתרים בה ש"הידידות של בני קור-אמאריון לא נקנית בקלות רבה כזו", ושהיא תצטרך להוכיח את כוונותיה במעשים נוספים, ולא רק במילים.

להלקליריה הוא תוהה, מדוע נזכרה לבקר אותם שוב דווקא כעת – אבל שרומאר הזקן ישמח לפטפט ולרכל איתה קצת.

שיחה בין לואיזה והלקליריה: שתי האורחות מובלות לבקתה שנוקתה בחפזון, מודלקת להן אש קטנה ונפרשות להן מחצלות, כאשר ניתן להן לנוח כמה שעות, עד ה'חגיגה' של הערב. הלקליריה שקטה למדי, ומעירה ללואיזה שהיא עושה נכון במאמציה לאחות את הפצעים; גם כך, מחזה יפה יראו הגאורדונג והאורקים, אם יחזרו ביום מהימים – הוביטים, בני-אדם וגמדים, או מה שנשאר מהם עסוקים בלקרוע זה את זה לגזרים.

עם זאת, הלקליריה מעירה לה ש'פצעים ישנים מתאחים לאט, אם בכלל', ואגב כך מזכירה שלפני שנים רבות, אפילו לפי קנה המידה של אורגי ערפל, סבא של סבא שלה הסתכסך עם קלאן אחר לגבי זכויות מעבר באדמות שלהם, ובסופו של דבר טבח בהם – כלומר (היא ממהרת לתקן), הוא אמנם היה בעל כבוד והרג רק את הלוחמים שלהם, אבל בכל-זאת, הקרע והשנאה לא התאחו לגמרי במשך שנים רבות מספור, אולי אפילו עד היום.

ובכך, היא חוזרת לעיין באחד הספרים שלה, שמציג כל מיני איורים מסובכים שקשורים לחריטה ולעבודה על אבני-חן, ומעירה שאולי מאוחר יותר, היא תצא לפטפט ולרכל קצת עם רומאר הזקן – הוא היה המלומד של לורד קור אמאריון, והיא שמחה שהוא שרד.

לואיזה אינה מרוצה לשמוע על כך שהלקליריה מתכוונת לחמוק ולנהל שיחות בלעדיה, ולוחצת עליה, עם יותר משמץ של סחיטה רגשית – האם הן לא בנות-ברית? האם היא לא סומכת עליה?

אורגת הערפל נכנעת ומבטיחה כי תקח גם את לואיזה; ובאי-רצון היא עונה על עוד מספר שאלות, כולל על ההיכרות הקודמת שלה עם לורד קור-אמאריון, שהיה אדם אצילי, אמיץ והגון, שסירב להציל את עצמו ואת בני המשפחה שלו, בגלל נאמנות לאנשים שלו, שסבלו מחסור ורעב. הלקליריה מאשימה את עצמה על שנטשה את האיזור והלכה לשליחות משל עצמה – שגם היא נכשלה בסופו של דבר והעניקה לה את פצע החץ ממנו לא החלימה לגמרי עד היום; כאשר חזרה, חלשה ומוכה, לאיזור הנפה הצפונית, כבר היה מאוחר מדי עבור הלורד – והוא סיים כפי שלואיזה ראתה בתאי הכלא של הבוגאן.

הלקליריה מסרבת לפרט על המסע שעשתה ביחידות, ורק מסתפקת ברמזים אפלים ומלאי מרירות על היצור שהביס אותה; שרץ שחצן, שלחם בחוסר הגינות והפיל אותה בחץ מורעל; ביהירותו, הוא הותיר אותה בחיים, משום שנהנה לראות אותה שבורה ומתפתלת מכאבים; ואולי רצה לעשות ממנה דוגמא ומופת. הלקליריה מסננת בכעס (ולרגע, עיניה נדלקות באור מסוכן) – שבני השושלת שלה לא נשברים; ויום יבוא, והשרץ ההוא יצטער שהותיר אותה בחיים.

המלומד הזקן ובת הלורד: כמה שעות אחר-כך, כאשר הערב מתקרב והשמיים מעל הכפר העלוב מתחילים להחשיך, לואיזה מתלווה את הלקלירה אל תוך מנהרה בתוך המצוק, שבני העם הגדול הרחיבו ושיפצו קצת, ואשר באחד החלקים שלה יש מעין חדר טבעי בו נמצאים מגוריו של ישיש בעל שיער לבן וארוך, שהיה המלומד של טירת באראד אמאריון. שם, הוא מאחסן כמה ספרים שעלה בידו להוציא בעת המנוסה מהטירה, ובוחש בקדרות בהם הוא רוקח מרקחות עבור בני הקלאן (עד מהרה מתגלה, שהוא מודאג מאד בשאלה מי יחליף אותו כשילך – רוב הניצולים בקושי יודעים צורה של אות).

הישיש – עייף, עצמותיו חורקות מהקור ומהגיל, קולו איטי אבל ראשו ועיניו חדות כתער, מקבל את הלקליריה ולואיזה בברכה יחסית, למרות שהוא תוהה אילו בשורות רעות הלקליריה הביאה עימה הפעם (ומסתבר שאין לו שום כוונה להסתפק ברכילות שכולם שמעו על הבוגאן ועוד, אלא שאלותיו חדות ומדוייקות בהרבה).

בשיחה בין הלקליריה למלומד הישיש, היא שולפת כמה מהמטבעות המוצללים ומראה לו. הישיש נחרד, כשהוא מזהה מיד את הסמלים החשוכים על כמה מהם – הם שייכים לוייט עתיק ורב-עוצמה בשל גורדאראס; יצור מרושע שבחר לשרת את הזדון עוד כאשר היה אדם חי ונושם, לפני כמעט שני עידנים, והיה אחד האדירים במשרתי המלך המכשף בעידן הטבעות הגדולות. לאחר מפלת סאורון, הוא ככל הנראה התחבא עמוק מתחת לאדמה, וכעת נראה שחזר לאבנדים לפרוש את צילו.

את המטבעות האחרים, עם הצורה של המסכה הלבנה של הפנים המתות, הוא אינו מזהה – אבל קושר אותם לסיפורים ששמע מהלקליריה בזמנו; וכעת היא נאלצת לחזור על כמה מהם; המתים ורוחות הזדון אינם משרתים תחת דגל אחד, עדיין; למרות השמועות האפלות על לורד חדש ששב לכס העתיק של המלך המכשף באנגמאר.

(ללואיזה היא מעירה בלחש, בהזדמנות, שאולי הנאזגול – הפרשים השחורים מן הספר האדום – מתים מזה חמש-מאות שנים, מאז מפלתה של העין הגדולה, אבל בכל-זאת, כפי שכבר הבינו, קות'ו הזקן לא הזה הזיות, לפחות לא לגמרי, כאשר סיפר מה שסיפר על הרוכבת המוזרה שתחקרה אותו בקול מקפיא).

בהמשך, מתברר ללואיזה שבתא צדדי וחבוי, שוכבת ילדה שהיא היחידה מבניו של הלורד שנותרה בחיים לאחר התקפת הבוגאן; היא ילדה אומללה, שלא דיברה מילה מאז ראתה את אמה משופדת על חנית מול עיניה, באותו ליל אימים. לעיתים יש לה סיוטים נוראים ואז היא בוכה בשנתה וקודחת, ומביאים אותה אליו כדי שיוריד את החום שלה.

הלקליריה הולכת לראות את הילדה ולנסות לעודד איתה, אולי בסיפור שהבוגאן האכזרי שהפיל את אביה נקטל; לואיזה מסכימה להשאר מאחור, מחשש שהילדה לא תטיב להבחין בין בוגאן להוביט, ועצם המראה של לואיזה יגרום לה לאימה. הלקליריה נעלמת לזמן-מה ואז חוזרת, שקטה וקודרת; נראה שלא עלה בידה להביא תועלת מרובה ("כפי שאמרתי קודם, חוששני שיש פצעים שלעולם לא ירפאו").

לאחר מכן, ובעוד הערב יורד, לואיזה והלקליריה יוצאות מהמערה, כדי לנכוח בסעודה או החגיגה הצנועה של בני הקלאן – לרגל השבויים ששוחררו והאספקה שקיבלו.

סצנה שלישית: הנאום של סארדיס

ת'ורודיר וארל נשלחו בבוקר שלאחר המאורעות במעגל האבנים העתיקות, למצוא את הכוהנת סארדיס שנשארה עם כוח חיילים גדול יותר בחלק אחר המתלול שצופה על המקדש מדרום. ליוטננט רגאן דורש מהם להודיע לכוהנת האדומה כי הוא – רגאן – בברכת הלהבה הקדושה – זכה בנצחון וטיהר את עמדת התצפית, כפי שביקשה.

בעודם מפלסים את דרכם בשלג, בלא התקלויות מיוחדות מלבד חיות טרף פה ושם, הם משוחחים ביניהם, ות'ורודיר משכנע את ארל, שתחילה נטה להשאר בשירות הכוהנת האדומה עד לאחר הנצחון במקדש והתשלום הנכבד בסופו, ורק אז לעזוב, שכדאי להסתלק מוקדם יותר, ולא רק מפני שהוא לא רוצה לקחת חלק בטבח (ארל נאלץ להסכים בחצי פה, למרות שהוא מתייחס לרועדים בגועל נפש רב בהרבה מת'ורודיר).

בכל מקרה, הם מסכימים לבצע קודם את השליחות הנוכחית, ולנסות להזהיר את הכוהנת מפני אותה אישה חיוורת שזחלה בשלג.

בסופו של דבר, ולאחר כמה שעות הליכה, הם מוצאים את סארדיס רכובה על סוס מלחמה וצופה על המקדש שמעבר לתהום, וסביבה למעלה מתריסר חיילים פראיים מקלאן הציידים שבניו הפכו לקנאים במאמינים שלה.

הכוהנת, דמות מרשימה מאד, עם גלימות אדומות כהות, חמושה במטה ארוך כשלרצונה, היא יכולה לגרום לקצהו לזהור באודם; כמו גם בשוט ארוך ומסוכן למראה, היא אישה שנראית חסרת גיל, גם אם אפור החל להשתרג בשערה הכהה. כשהיא מברכת את ת'ורודיר וארל, מנקרת בהם מחשבה לא נעימה, כאילו היא מנסה לפלוח את ישותם ולקרוא את המחשבות הנסתרות שלהם.

היא שומעת בניד ראש את הדיווח כי העמדה נכבשה, ולא מיחסת חשיבות רבה לכך שהרועדים לא הגנו עליה, והבוגאן שניסו להתגנב אליה נטבחו בידי לטאות ענקיות. היא ממוקדת כל-כולה במקדש, ובעיקר בחפץ הארנורי המקודש שנגנב לטענתה מאחד מארמונות אנומינאס, שהיא חושקת בו, ומבטיחה ברוב-רושם שתשתמש בו לצקת – בחסד האש הקדושה של המלכה נארוון – את יסודותיה של ממלכת ארנור מחדש.

סארדיס היא כריזמטית באורח יוצא דופן, ופעם נוספת היא סוחפת את אנשיה להתלהבות; הרועדים אינם בני עם דורין עוד, אלא שרצים טמאים; והמקדש, על חומותיו הגבוהות, חשוב לא רק מפני שיהווה אבן יסוד לממלכה חדשה, אלא גם משום שהחומות האדירות והחדרים הכרויים עמוק באבן יגנו על בני-האדם מפני רוחות החורף הדוקרות כמו סכינים, והיצורים החשוכים שזוחלים בעלטה ובשלג; במרתפיו בוודאי יש צידה רבה ואוצרות.

כדי לעודד את אנשיה, היא מבצעת טקס שארל ות'ורודיר ראו פעמים רבות: היא מסחררת להבה בתוך לפיד מעוטר ומעלה ממנה עשן חריף, כאשר המאמינים נדרשים להתבונן בלהבות הרוקדות ולרוקן את ראשם ממחשבות בעוד הכוהנת מזמררת– ואף כי ארל ות'ורודיר רואים גם הפעם, כמו בדרך-כלל, רק תערובת של אדום ולבן מסתחררים, הגברים האחרים נשבעים שהם רואים תמונות מהנבואות והסיפורים של סארדיס – בין היתר, על צבא של רוחות קרח זדוניות זוחל דרומה; ואז דמות אדירה של אש, עם חרב אדירה בידה האחת, ושוט אש בידה השניה, מתנפלת עליהם, מרסקת אותם לגזרים בלהבות מזנקות ומהלומות שני כלי הנשק האדירים שלה.

האנשים מסביב לשני שכירי החרב נכנסים לאקסטזה של צרחות 'אמן' וחזרות על מילים מהדרשות של הכוהנת, באורח שמשכנע עוד יותר את ת'ורודיר וארל שזו חבורת משוגעים שעדיף להסתלק ממנה, לפני שיקרה אסון.

"המגדלים שוב יקומו, ובשלהבת הגבירה יחושלו. גבוהים ואדירים מקודמיהם! כתרה של ארנור יאיר באודם של גבירת האש. נשגב! נפלא! מטיל מורא!"

ואז, סארדיס מודיעה לאנשיה שיש להם עוד עניין קטן להשלים, לפני שיצאו להסתערות הגדולה, למרק את טומאת הרועדים מהמקדש. לא רחוק, יש כפר עלוב של קלאן אנושי – אחים תועים וקשי-עורף, שטרם פתחו ליבם לאש המקודשת של הגבירה.

סארדיס מתכוונת לצעוד לשם בראש אנשיה, כדי להפציר שוב באחים התועים להצטרף אליה.

למרות הגוון המאיים בקולה, היא נוזפת בכמה מאנשיה, שמציעים לטבוח את קשי העורף; היא אומרת שחלילה לה מלהמית בחרב אחים תועים, שדם ארנור זורם בעורקיהם – אם כי היא רומזת שהכופרים וקשי העורף עשויים להענש בדרך אחרת.

כאשר ת'ורודיר וארל מוצאים הזדמנות לדבר עם סארדיס ביחידות, ולהזהיר אותה מפני האישה החיוורת שראו בשלג, סארדיס מקמטת את מצחה, אולי נבוכה לרגע, ואז אומרת שאכן, היצור שתיארו נראה כמו אחד ממשרתי הזדון הקפוא; ובלא ספק, הוא בן-מוות. אלא שכעת, הדבר חשוב פחות – יש להתמקד בטיהור המקדש ובחפץ המקודש; ואלו יגנו על אנשיהם מפני הצללים הזוחלים בחשיכה הקפואה. לאחר מכן יהיה זמן לבחון דברים נוספים.

סצנה רביעית: החגיגה והעימות

החגיגה הכפרית בקלאן קור-אמאריון היא עלובה ונדכאת למדי; חייל שתום-עין עם זקן אפור ודק מנגן בכינור ואישה בשמלה ישנה מלווה אותו בחליל, כשהם שרים שיר ישן על תפארתה של ארנור, על חופי האגמים היפיפיים, המגדלים הנישאים והמישורים הירוקים – הממלכה 'בה נולדנו, בה נחיה ובה נמות'; הארצות בהן נולד לפני שנים רבות אלסאר המהולל, ורכב בראש שומרי היער האמיצים, ועוד.

אלא שרק קומץ צעירים מנצל את המוזיקה כדי לרקוד; ורוב האחרים רק רובצים על המחצלות ולועסים; ולואיזה רואה מכל מקום פנים שפופות ונואשות.

הלקליריה מנסה לעודד את האווירה, כשהיא מצטרפת לריקוד; ולכמה רגעים לואיזה רואה את אורגת הערפל מסתחררת סביב עצמה, רוקעת ברגליה, ושערה החום-בהיר נפרש למלוא אורכו וזוהר באור הלהבות; לואיזה עצמה, שסבורה שתראה מטופשת מאד אם תנסה לרקוד עם בני העם הגדול (למרות שהיא מכירה את הריקוד, או משהו דומה לו לפחות), מספרת לילדים של הכפר סיפור על הוביט שחי לפני עידן שלם, הזדמן לעיר נצורה של בני-אדם שהאויב סגר עליה מכל עבר, ושם התיידד עם נער אמיץ מבני האדם.

ראש הכפר צופה בחגיגה ברגשות מעורבים.

הוא שב ואומר ללואיזה, שזו הארוחה הטובה הראשונה שרבים כאן ראו מזה שנים בהם התקיימו בדוחק מציד דליל, ליקוט ירקות שורש ועוד; וכי גם האספקה שהגיע עכשיו, תאזל בתוך כמה שבועות. למעשה, הוא מודה, אין לו מושג איך יביא רבים מבני הכפר שלו לשרוד את החורף שמקדים להגיע, וכבר עכשיו קרב והולך אליהם כמו חיה מורעבת.

סארדיס מתפרצת אל קור-אמאריון: ואז, באמצע השיחה, תוקעת קרן אזעקה;

החגיגה הופכת לאנדרלמוסיה של בהלה; ילדים צורחים; אנשים בוכים ומתרוצצים סביב, לוחמים מנסים להגיע אל כלי הנשק שלהם... אולם לאחר כמה דקות מתברר, כי הצללים שמתקרבים אינם התקפה חדשה של בוגאן, אלא הכוהנת סארדיס שנכנסת לכפר כשהיא זקופה על אוכף סוסה, והמטה הארוך שלה זוהר באדום; וחייליה שהולכים אחריה, חמושים עד צוואר.

מסתבר שסארדיס ומר פירידיל – ראש הכפר של בני קור-אמאריון, מכירים זה את זה היטב ולא מחבבים האחד את השני כלל; פירידיל תוהה בנהמת כעס, מדוע סארדיס ואנשיה באו בלא הזמנה והתגנבו אל הכפר באורח שיאה לבוזזים; וסארדיס משיבה שבידיה מסר מהאש הקדושה שדיברה אליה, והוא אינו יכול לחכות.

"כמו תמיד" מעיר ראש הכפר בלגלוג.

"אכן, ידידי הותיק, כמו תמיד".

סארדיס נושאת דברים, ולאט-לאט, נראה שחלקם עושים רושם בקרב רבים מבני הכפר; עד מתי, היא שואלת את פירידיל, הוא ואנשיו יחיו כמו חיות רדופות ומורעבות, במקום להפתח אל חומה המחיה של האש? היא באה לכאן לתת לו ולאנשיו הזדמנות אחרונה להצטרף אל אנשיה בהתקפה על הרועדים הטמאים בקירית מיתראס.

היא סופגת בחיוך עלבונות ועקיצות זועמות שראש הכפר משלח בה, ועוצרת פעמיים בהינף יד כמה מאנשיה הזועמים, שנעלבו מספיק כדי לשלוף חרבות.

ראש הכפר מסרב שוב, אומר לה שעשרים, או גם מאה ועשרים איש לא יקימו ממלכה, ושאין לו אנשים לבזבז על ההזיות ועל הכיבושים שלה; ובוודאי אין לו שום כוונה להפוך גם את הגמדים – אפילו הרועדים – לאויבים שלו; גמדים ידועים במנהגם לחזור, לא שמחים וידידותיים במיוחד, אל מי שהרג את שארי בשרם וגנב את האוצרות שלהם.

הכוהנת מזהירה את פירידיל ואנשיו, שאמנם בניגוד לעצה שקיבלה מכמה מאנשיה, היא לא תשלוף חרב ולא תתן לאיש מאנשיה לפגוע בנשק באחים בני-אנוש, אבל זה לא אומר שהם לא יענשו בדרך אחרת על הפחדנות וקשי העורף שלהם:

המקדש, היא מטעימה, על החומות הגבוהות והמגנות שלו, חדריו החמימים הקרויים בתוך המצוק והצידה במרתפיו, יהיו שייכים אך ורק לאמיצים שסיכנו את חייהם כדי לכבשו מידי הטומאה. אם פירידיל ואנשיו יסרבו גם הפעם, היא מזהירה – שלא יזדחלו אליה בשיא החורף, גוועים מרעב ומצינה, כדי לקבל מחסה ומזון: מי שדוחה את שלהבתה המקודשת של הגבירה, נידון לזחול לנצח באפלת החורף הנצחי.

לאט-לאט, למרות מאמציו של פירידיל (ובהמשך של לואיזה ושל הלקליריה), כמה וכמה מאנשי הכפר; ובעיקר חלק ניכר מהלוחמים שלו, משתכנעים מקולה הכובש של הכוהנת, ורואים בדמיונם את המשכן החדש והחמים, המלא בצידה ובשלל – במקום להשאר כאן בכפר העלוב, שהבוגאן סוגרים עליו יותר ויותר עם כל חודש שעובר, או להסתפק בהבטחות ופירורים מידי ההוביטים. כמה מהם לוחשים, ואחר כך אומרים בקול רם יותר, שפירידיל נעשה זקן ופחדן.

בנקודה מסויימת, לואיזה וסארדיס מתעמתות; סארדיס מבקשת תחילה לגייס אותה, ואומרת שאין בליבה שנאה להוביטים – מלבד לכמה ממנהיגיהם, שליבם שחור ורקוב; כל הוביט שיאמץ את האש המחיה של הגבירה אל ליבו, יחשב בעיניה כאח; היא שמעה, שלואיזה היא בתו של לוחם דגול, ויש לה יד חרב טובה, ויד מגן יציבה וטובה עוד יותר. לואיזה מסרבת להצטרף או להשכנע, ואומרת שמעשיה של סארדיס הם טירוף לשמו, לפתוח מלחמה בין בני אדם לגמדים – אפילו גמדים מוזרים כמו הרועדים – כאשר אויבים אמיתיים לא רחוקים מכאן.

סארדיס מנסה לשכנע גם את הלקליריה, אבל נענית בדברי לעג שנונים, מתחת לנימוסים מעושים של עלמת ערפל מהוגנת ומפוחדת.

"אויה לי, אבל חוששני שאני, אורגת ערפל גולה מסוגי, לא אוכל להיות לך לעזר רב.כלומר, בתור נצר לעם שרואה עצמו כבול במידת שמרנות מסויימת, אני מתקשה לפתוח ליבי אל שוט אש, ושאר... אביזרים המקושרים אצלנו לנפילה מגשרים גבוהים, את מבינה. זוטות של אורגי ערפל ופירותיהם המבורכים, את מבינה"

היא גם מעירה ביותר משמץ איום שגמדים נוטים לחזור למי שטבח את שאריהם ולקח מקום שלדעתם שייך להם, ומה צר שלה, אורגת ערפל גולה, אין את השיריון העבה והמשובח של הטיפש האחרון שניסה דבר כזה.

סארדיס, שהבינה יפה את הלגלוג, רותחת מזעם ולרגע אומרת בקול מטורף למחצה ש"יכולתי להרוג אותך כאן ועכשיו!"; הלקליריה משיבה, שכדאי לה לשמור את החרבות שהולכות אחריה למשימה המטופשת שלפניהם – ושוב, לואיזה (וגם ת'ורודיר וארל שעומדים מאחורי יתר החיילים ומחפשים רגע מתאים להעלם ולהסתתר), מבחינים בקרב המבטים בין שתיהן.

בסופו של דבר, סארדיס, בקולה המצווה ורב-הרושם ביותר, קוראת לכל מי שרוצה לקחת חלק בהתקפה ולהתחלק בפירותיה, לבוא אחריה; לפחות שליש מהלוחמים של קור-אמאריון מריעים לה, חוטפים את נשקם ורצים בעקבותיה.

פירידיל ניצב לבד, ובפעם הראשונה, לואיזה רואה דמעות בעיניו, לפני שהוא מגדף, ובפנים מלאות יאוש, מסתלק בחזרה אל הבקתה שלו; הכפר מלא מלמולים, ובמקום בו היתה חגיגה קודם, המקום נראה כמו חזיון רפאים.

איחוד כוחות, ותוכניתה של הלקליריה: הלקליריה קוראת ללואיזה אליה, ומתיישבת מתחת לעץ בשולי הכפר, הרחק מהאיזור המרכזי שלו; היא אומרת שקו מסוכן מאד נחצה הלילה, וכי פירידל המסכן מחוסל כך או כך: אם סארדיס ואנשיה יובסו, לא יהיו לו מספיק אנשים לשמור על הכפר בחורף; ואם הם ינצחו, הוא חשוב כמת, הכל יבוזו לו, ועד מהרה הוא יאלץ לנטוש את הכפר שלו עצמו בתור מנודה – או גרוע מכך.

לאחר זמן-מה, בו הקליריה נראית שקועה במחשבות, מצטרפים אליהם שני גברים זרים שנכנסו לכפר, מבלי שאיש מאלו שנותרו מהסיירים עצר בעדם – ת'ורודיר וארל פיינסון, שנכנסו לכפר 'כדי למצוא את הפאב המקומי'; אורגת הערפל המוזרה, על הקשת שלה והברדס שלה, מזכירים לת'ורודיר משהו מהסיפורים הישנים על שומרי היער, שהגבירה אמו ששלחה אותו לארנור קיוותה שימצא – והוא אומר שהמעסיקה האחרונה שלהם היתה מטורללת מדי לטעמם, והם מחפשים מעסיק, או מעסיקה חדשים ושפויים יותר.

הארבעה מנהלים שיחה, ובמסגרתה לואיזה מבטיחה תשלום לשני שכירי החרב הזרים אם יסייעו להם, ומוכנה לכתוב להם שטר חוב שאפשר יהיה לפדות מהכספים של המשפחה שלה (טוב, סביר להניח שאמה לא תתלהב מזה, אבל שטר חוב הוא בעל כוח משל עצמו...).

הארבעה מנהלים שיחה, ובמסגרתה עולה גם הסיפור של ת'ורודיר וארל על האישה החיוורת והמפחידה שראו – והדברים גורמים לצל קודר לעלות על פניה של הלקליריה; באי רצון היא מספרת, שאולי יש קשר בין הדמויות המבעיתות האלו לאגדה מוזרה, לפיה בעוד הארדה עצמה נבראה ממלוא עוצמתה וצליליה של מנגינת האיינור, הרי שצלילים מחשיכים ומתעוותים של המנגינה הגדולה עברו דרך הריק, ויש מלומדים שטוענים שכמה מהם יצרו עולמות אחרים – יצירות אפלות או מעוותות, חיקוי נלעג וחיוור של הארדה, מלאכתו של היוצר הגדול. היא רומזת, שאם – בגלל מאורע גדול ומטלטל – נפער פער בריק, ונפתח קרע אל תוך אחד מאותם עולמות מעוותים, הרי שהיצורים החשוכים שבקעו משם מסוכנים לא פחות מהוייטים שוכני הכוכים ומשרתיה של אנגמאר, גם אם הם רוכבים לעת עתה תחת דגל אחר, ויש להם מטרות אחרות.

בסופו של דבר הלקליריה הוגה תוכנית משל עצמה, שהיא אומרת לאחרים שלצערה, היא מטורפת אך במעט פחות מהתוכנית של סארדיס, ויש סיכוי טוב מאד שהיא תכשל כשלון חרוץ, היא אולי הסיכוי האחרון למנוע מבני-האדם מוכי הקנאות לטבוח בגמדים הרועדים, ולהיפך, באורח שיטיב לעשות עבור הגאורדונג ושאר יצורי הזדון את המלאכה, עוד בטרם הציבו רגל באיזור.

התוכנית של הלקליריה היא להתגנב אל המקדש בדרך צדדית בראש קבוצת אנשים קטנה, לנסות להבין מהו החפץ במעמקיו שהרועדים מכונסים סביבו, וסארדיס חומדת כל-כך. יתכן, שעצם החפץ הזה הוא שמלבה את הטירוף אצל שני הצדדים – ואם יסולק, אולי יחזרו לעצמם די הצורך כדי להפסיק את הקרב המטופש, או לפחות לרדוף אחריה, במקום לרצוח האחד את השני.

מלבד זאת, היא מעירה, אם יתקלו באוצרות (בלתי מקוללים, בתקווה) במעמקי המקדש, היא תשמח לחלק אותם לשני שכירי החרב בתור תשלום על מאמציהם.

ת'ורודיר וארל מסכימים, בסופו של דבר, לוקחים את שטרי החוב של לואיזה, והחבורה מתכוננת לצאת לדרכה מהר ככל האפשר.

סצנה חמישית: המקדש של קירית מיתראס

החבורה יוצאת מהכפר לאחר התארגנות מהירה; הלקליריה, שמשום-מה מכירה את השבילים של האיזור הרבה יותר מאשר היא ("אבוי לי, עלמת ערפל בודדה ואומללה מסוגי") מודה, מוליכה את האחרים דרך מעבורת שוצפת שחוצה את הגיא העמוק, ושביל חמקמק שבסופו של דבר מגיע קרוב לחומה הצדדית הסדוקה של המקדש. הדמויות נתקלו בזאבים משחרים לטרף, ובבהמות שלגים שעירות ונוהמות, אבל עד לסיום הנתיב, לא ירדה עליהם אף התקפה מסוכנת באמת.

הערת השה"ם: נוכח אורך ההרפתקאה ושלל ההתקלויות בחלק הזה, בחרתי לוותר מראש על מספר התקלויות שגרתיות יותר ומעניינות פחות, ורק לציין כי 'הן התקיימו' והדמויות יצאו מהן בלא נזק ממשי. הכוונה הראשונית היתה לגבות מהחבורה 'מחיר' בדמות דרגת התשה אחת, אבל הרעיון נגנז מסיבות של איזון המשחק.

החבורה מדשדשת בשלג העמוק אל מרגלות החומה; ופוסלת את הרעיון לנסות לטפס על הקיר העצום, גם בגלל גובהה וגם בגלל שת'ורודיר מבחין בלטאות קטנות וצווחניות שיושבות גבוה על החומה, ולחלקן זנב מעוטר בקוצים מאיימים מאד, שיכולים לפגוע מטווח רחוק.

במקום זאת, החבורה מפלסת דרכה למקום בו עמודים שנפלו ואבני מפולת יצרו מעין מערה בצד של המקדש; הדמויות לוחמות בלטאות ששורצות שם – גם לטאות שלג גדולות עם לוע מבעית וזנב צולפני, וגם בלטאות קטנות עם צוואר מפרש שיורות קוצים רעילים.

עד מהרה מסתבר שהשילוב בין הקשתות של תורודיר והלקליריה קטלני למדי עבור יורי הקוצים הצווחניים הקטנים, בעוד המגן של לואיזה והעמידה האיתנה שלה, בסיוע החרבות של ארל, מצליחים לעמוד בפני המתקפות של הלטאות הגדולות יותר.

לאחר שמתקפת הזוחלים נהדפת, הדמויות מוצאות מגרעת סלע מתאימה להשליך לעברה חבל עם קרס; לואיזה מטפסת ראשונה, ואחריה הדמויות האחרות, כאשר ת'ורודיר והלקליריה נותרים אחרונות, עם קשתות דרוכות למקרה שההתקפה תתחדש – ואכן, ארל מחליק ומועד מהחבל, סופג נזק הלם כבד והרעש שהוא מקים גורר התקפה חדשה של לטאות יורות קוצים, שמצליחות להנחית כמה פציעות לפני שהקשתים של החבורה צדים אותן.

החבורה מצליחה בסופו של דבר להגיע למפלס הגבוה יותר, שמעוטר בתבליטי אבן ובשרידי פסלים של מלכים וכוהנים עתיקים – אות שמדובר באחד המסדרונות הישנים באחד ממפלסי המקדש, שהתמוטטו למחצה עם השנים.

הדמויות מצליחות לכרות באורח מוצלח אבני מפולת בלא לגרום להתמוטטות מסוכנת, לחצוב את דרכם לעבר המשך המסדרון ומדרגות שעולות למעלה, ולהלחם בהצלחה בהתקפה נוספת של לטאות מגעילות, ששיניהן נגועות בכפור מצחין.

בין לבין, וככל שהחבורה מתקדמת, הן שומעות שירה טקסית מיבבת של הרועדים, שהולכת והופכת חזקה יותר; אלא, שבעוד הלטאות ממוגרות, עולים הדים של קרב אי-שם מעבר לקירות – סארדיס ואנשיה הגיעו, והם תוקפים את הרועדים סביב השער הגדול של המקדש.

התא הסודי: החבורה מתקדמת, דרך מסדרון מעוטר בפסלים, חלקם גדולים וחלקם קטנים יותר, עומדים בתוך מגרעות. ת'ורודיר מוצא, כמעט במקרה, מנגנון מוזר באבן בתוך אחד הפסלים, שחושף חדר סודי, שהיה פעם חדר טהרה של כוהן חשוב.

בתוך החדר הנסתר, בין שרידי רהיטים וחפצי טהרה ישנים, הדמויות מוצאות ארון אבן עם מדפים, שעל אחד הגבוהים בהם יש משהו נוצץ – זה מתגלה כראי מוזר וקטנטן, שנותר שלם לגמרי, ומסגרתו עשויה זהב לבן עם רסיסי אבן טובה כחולה, מעוצבת בצורת קשקשים; לידו יש שלושה בקבוקונים של שיקויים (שני שיקויי ריפוי חזקים, וסוג לא ברור של שיקוי מחזק).

אלא, שכאשר אחד מבני-האנוש מרכיב את לואיזה על כתפיו כדי שתקח את החפצים, מופעלת מלכודת: המשקל של הראי שמוסר גורם למשהו לחרוק, ומיד לאחר מכן, החדר מתמלא בנוכחות מרושעת, שממלאת את מוחן של הדמויות ביללות זועמות 'גנבים, גנבים. זה שלי! אתם כמו האחרים, לא טהורים מספיק. שלי! שלי!"

הנוכחות – כמו רוח רעה – גורמת נזק מתמשך בכל סיבוב בו הדמויות נמצאות בחדר (אפשר להנצל זמנית בעזרת גלגול מוצלח ולא קל נגד כח רצון); כאשר רק דמות אחת בכל סיבוב יכולה לצאת דרך הפתח הצר של החדר – ולמרבה הצער, לטאה מגודלת שנמשכה לרעש ולריח, תוקפת (בנסיון להפתיע שלא צלח) את הדמויות שיצאו בחזרה אל תוך המסדרון.

בסופו של דבר, הדמויות נחלצות בחיים מהחדר, וממגרות את הלטאה – אבל כמה מבני החבורה נפגעו, והלקליריה וגם ארל פיינסון מתחילים לסבול מאפקטים של התשה.

עד מהרה, יורדת על הדמויות עוד התקפה; הזוהר הכחול סביב אחד הקמרונות בסוף המסדרון מסתבר כשתי לטאות זעירות ומהירות להפליא, בעלות כנפי עור קטנות; היצורים האלו, למרות הגודל הקטן שלהם, מסוגלים להתקפות עיטה מזיקות מאד, וכן ליריקה של כפור רעיל (מעין קליע שיכול לפגוע ביריב אחד פגיעה קשה, גם בנזק וגם באפקטים של רעל והאטה), ורק לואיזה, עם המגן הגדול שלה שיוצר בזמנו בידי גמדים, יכולה לנסות להדוף אותן באורח יעיל.

התקדמות אל לב המקדש: הדמויות מתקדמות הלאה במעלה מדרגות, כאשר קולות הקרב הולכים ומתחזקים; ויותר ויותר ברור, שידם של סארדיס ואנשיה על העליונה; והם אכן מתכוונים, מילולית, שלא להשאיר אף אחד מהגמדים הרועדים בחיים.

הדמויות נתקלות בשני זקיפים מן הרועדים במעלה המדרגות; אבל חרף כל הנסיונות להטעות אותם ואז לנסות לגרום להם להכנע, הם מטורפים מאימה ומזעם, ונלחמים עד המוות.

במסדרון הבא שהדמויות פורצות אליו ישנם בצד אחד פתחים לתאים קטנים ששימשו בעבר למגורי כוהנים, ובצד השני חרכים בין העמודים, מהם אפשר להשקיף על ההיכל הגדול של המקדש, שנמצא עשרים מטרים מתחת לדמויות.

הדמויות שמציצות פנימה, מסוגלות לראות חלק גדול ממה שמתרחש למטה, בעוד קולות הקרב הולכים ומתחזקים – והופכים לאט-לאט מקרב לטבח; נראה שאף אחד מהרועדים לא מסוגל להתמודד מול סארדיס, ואחרוני הזקיפים והלוחמים שלהם, אחוזים בטירוף אקסטטי, לוחמים ונהרגים בזה אחר זה לפני הדלתות הגדולות של ההיכל הגדול.

בתוך ההיכל שמתחת לדמויות, זקני הרועדים שקועים בטקס אקסטטי סביב מזבח, מתנודדים כמו ערבות ברוח, כשהם מיבבים בשפתם בקול הולך ורם, כאילו בנסיון נואש לגרום ל'אבינו בשמיים' (או משהו על כנפיים, לא ברור לדמויות לגמרי) להגן על עבדיו הקטנים.

גביע ואבן ספיר: וכאן, הדמויות רואות את שכיית החמדה – למעשה שתיים – סביבם עושים הרועדים את הטקס הנואש האחרון שלהם; על המזבח עומד גביע גדול ומעוטר, יפיפיה, שבלא ספק (ובאורח שמתאים לדבריה של סארדיס) נראה כמלאכת מחשבת מן המערב – הגם שלא ברור, האם נוצק בארנור, בגונדור או בדייל; ובתוכו מונח ספיר קאהרני נוצץ – האבן הגדולה ביותר שראו הדמויות (לפחות דמויות השחקן) בימיהם; צורתה צורת חצי ביצה בצד אחד, שהולכת וצרה ומתחדדת בצד השני; וכשהיא מונחת בתוך הגביע העתיק, היא פועמת באור עולה ודועך, יפיפיה ועם זאת מצמרר – לרגע, הדבר נראה כאילו היא אפרוח כחול מעוות שמבצבץ מתוך קליפת הביצה של הגביע.

הקיר שליד המזבח, שעוצב בזמנו בידי הארנורים של העידן הרביעי כאוסף של תגליפים, דמויות וכני מנורות יפיפיים, זוהם בידי הרועדים, ששרטטו וחרטו עליו ביד גסה כזו, שכפי שמישהו בחבורה מעיר, היתה גורמת לכל גמד שפוי לגלח את זקנו מרוב בושה – החבורה מזהה צורות מוזרות שנראות כמו ציור גס של כנפיים גדולות, ומתחת להן ערמת אוצר שדמויות קטנות ונלעגות מרקדות סביבה.

רגאן ואנשיו: בעוד החבורה שוקלת מה לעשות, פורצים למסדרון שתי נשים רועדות מבועותות ועימן נער או ילד גמד צעיר; מגואלים בדם, עם כלי נשק פתטיים למדי – כאשר אחריהם רודפים כמה מחייליה של סארדיס, מובלים בידי לא אחר מאשר ליוטננט רגאן, כולו חמוץ בדם, פניו מעוותים בארשת של טירוף נורא, כשהוא צורח חלקי תפילות, כולו משתוקק ומתמוגג על הטבח.

החבורה מתערבת ומתעמתת עם החיילים; רגאן צורח שידע שתורודיר וארל הם בוגדים; הוא יהרוג אותם, הוא צורח, עם פנים מעוותות בדרך שלא היתה מביישת אורק מסוג גרוע במיוחד.

ת'ורודיר מושך בכתפיו, בעודו משגר במפקדו לשעבר חץ, בלא שמץ של היסוס.

"שמע, זה סיפור מסובך, אין לנו זמן לדבר על זה כרגע. נדון בזה אחר-כך, כשתהיה מת".

הקרב קצר וקטלני; לואיזה בולמת את התקפות המחץ של המפקד המטורף והחיילים שלו, כאשר ת'ורדיר פוגע בו שוב ושוב, וארל מסייג להם; הלקליריה מתמודדת בחיצים עם הקשת בחבורה של האויב, ומפילה אותו; עד מהרה, למרות העוצמה וכוח הסבל המטורף שלו, רגאן סופג מכת מוות וקורס, כשהוא מנסה למלמל "הלהבה.... לא... תכבה-"

יתר החיילים נסים בחזרה לעבר הפתח ממנו הגיעו; והחבורה חוזרת אל האשנבים.

סצנת הסיום

בינתיים, סארדיס ואנשיה פורצים לחדר, תוקפים את הריטואל וממיתים באכזריות את הזקנים המתפללים והמיבבים; החבורה רואה כיצד אחד מהם מחבק ביסורי מותו את המזבח ומנסה ללחוש עוד מילות תפילה, וסארדיס לוכדת אותו בהצלפה של השוט שלה, וגוררת אותו על הרצפה, כשהוא מותיר שובל של דם אחריו.

"שלי. סוף סוף שלי-"

ת'ורודיר, במעשה יאוש, מכוון חץ שפוגע (הערה: גלגול של 20) הישר בגביע, מגלגל אותו מהמזבח אל הרצפה, והספיר הכחול העצום ניתק ממנו ומתגלגל גם הוא על הקרקע המלאה גופות גמדים רועדים ודם, אבל לא ניזוק בכלל. סאראדיס צועקת בכעס, מנסה לחפש מהיכן הגיעה היריה.

ובאותו רגע, נופל דבר...

הדמויות חשות רעם עמום, ונדמה להם שהמקדש כולו רועד ונוהם. החבורה נרתעת בזמן, כדי לחסוך מעצמה אבני מפולת שנופלות מהתקרה, כאשר הקיר המקושקש למטה רועד ונסדק במהירות... ואז, בוקעות קיתונות של ערפל, עם סלעים נופלים נוספים, כאשר לטאות, עשרות לטאות מכל הסוגים, בוקעות מתוך האפלה של הקיר הנשבר, ומסתערות על סארדיס ואנשיה המבועתים.

הלקליריה צורחת לדמויות להמלט על נפשם – והחבורה לא זקוקה לעידוד מרובה - אלא שלטאות זוחלות גם אל תוך המסדרון הגבוה בו נמצאת החבורה, ומנסות לחסום את דרכן, בעוד המקדש ממשיך לרעוד;

בעוד החבורה מנהלת קרב נואש כדי להתגבר על הלטאות לפני שהסלעים יקברו אותם חיים, מתרחש מחזה אימים למטה; לרגע נדמה, שסארדיס, שכעת מכותרת בידי לפחות חמש לטאות ענקיות, מצליחה להחזיק מעמד; ביאושה, נראה שקומתה גבהה וקולה המצווה בשם להבותיה של נארוון מהדהד סביבה; כעת, היא לוחמת עם חרב בוהקת באודם ביד אחת, ועם השוט הארוך, שמסתלסל כעת בלהבות כאילו לפחות חלק ממנו עשוי אש, בידה השניה; ולרגע, נראה שתחזיק מעמד; שהלהבות שלה, שכעת מקיפות אותו ונשפכות סביבה כמו רמז לכנפיים בוערות, מרתיעות את הלטאות ומחלישות אותן.

אלא שאז, מתוך צינת המוות והערפל, בוקע יצור עצום מתוך העלטה; אם זו לטאה, הרי שהיא גדולה פי שלוש לפחות מלטאות הענק האחרות; גבה עטור קוצים, וקשקשיה, בניגוד ללובן העכור של הלטאות האחרות, נוצצים בכחול יפיפה של אגם קפוא, ועיניה בוערות באותו גוון גם כן.

היצור שואג, ונושף חרוט נורא של קרח; בני-האדם שנתפסים בו מתים בעודם על רגליהם, עד כדי כך שהם מתכסים בשכבת קרח ולא מצליחים ליפול ארצה – נותרים כפסלים קפואים מעוותים בתנוחות לחימה, בריחה או מאהילים על פניהם באימה מזוגגת.

החבורה מכפילה את מאמציה להמלט; סלעים נוספים נופלים; סארדיס, ששרדה את הנשיפה שהטילה אותה לתוך קיר, קמה על רגליה בשארית כוחה, קוראת בשמה של נארוון – ובמעשה אחרון של יאוש, מטילה את עצמה על המפלצת בחרב שלופה; נדמה שהיא חודרת את מעטה הקשקשים ופוגעת בלטאת הקרח הענקית – לפני שהמלתעות נסגרות על הכוהנת האדומה ומבליעות את זעקתה האחרונה.

המים עצמם נדמים כקופאים על הקירות, בעוד הלטאות האחרות רצות לכל עבר, צדות את אחרוני אנשיה של סארדיס שמנסים לשווא להמלט... וברור למדי, שאיש מכל החיילים משני הקלאנים שתקפו את המקדש, לא יחזור לעולם לספר את הסיפור המבעית שארע במעמקיו.

המלטות נואשת: הדמויות ממגרות את הלטאות שתוקפות אותן ונמלטות בין הסלעים וגבישי הקרח הנופלים, כאשר כוח אויב נוסף מעופף לעברן – ארבעה לטאות מכונפות שפיהן הזעיר נודף אדי כפור; ובעוד החבורה נלחמת באלו ומנסה לחמוק מן המפולות, היצור הענק מפנה את ראשו לעברן מהאולם שלמטה, והחרכים מהן צפו הדמויות רגעים קצרים קודם לכן מלבינים מעוצמת הכפור הממית; ולמרות הטווח הרחוק, והעובדה שהדמויות רחוקות מיכולת פגיעה ישירה של נשיפת הכפור, הן סופגות נזק מן הקור הנורא שמתפשט במסדרון, ומנסה להאחז בהן ולהאט אותן.

הערת שה"ם: מדובר בקרב על סיבובים, כאשר ככל שהוא מתארך כך האפקטים של סלעים נופלים, ובמקום אחד גם הפגיעה העקיפה של הנשיפה, הולכים ונעשים מסוכנים יותר. בסופו של דבר החבורה הצליחה למגר את התוקפים המעופפים שני סיבובים לפני שנחתה עליהם ההתקפה האיזורית המסוכנת יותר – כפי שיתואר מיד.

בסופו של דבר, אחרון השרצים המכונפים נופל; המסדרון מאחור רועד, כאשר הלטאה העצומה מתחילה לטפס במדרגות, במטרה ברורה להגיע אל המסדרון העליון וללכוד את הדמויות. רגע לא ארוך לאחר שהחבורה נמלטת במעלה המדרגות, אל המקום בו לחמה בזקיפים הרועדים קודם לכן, נשבר פתח גדול באחד הקירות הצדדיים, וסילון עצום של מי קרח פורץ לתוך המסדרון שהדמויות עזבו זה עתה, סוחף כל מה בדרכו, ומטיל חלק ניכר ממנו דרך החרכים שגדלו כעת אל תוך האולם הגדול.

לטאת הכפור העצומה שואגת, הולכת וקרבה מאחור, אבל מסתבר שעם כל כוחותיה, יש לה חסרון אחד – היא איטית יחסית, והחבורה מצליחה לפתוח פער בריצה פראית, לשרוד מפולת אחרונה של אבנים נופלות, ולהעלם בריצה בחזרה אל המדף הסלעי דרכו נכנסו הדמויות למקדש קודם.

הקירות מהדהדים כאשר המפלצת הענקית שואגת מאחור בתסכול, אבל הדמויות – פצועות, מפוחדות ומותשות ככל שיהיו – יצאו לעת-עתה מסכנה.

סיום: כאשר החבורה מצליחה לצאת בחזרה אל השביל המתפתל, הלקליריה קורסת באפיסת כוחות, מתיישבת על סלע ומליטה את פניה בידיה, שערה מזוהם ופניה מגואלות בדם. לרגע ארוך, היא מתעלמת מנסיונות העידוד, ולא אומרת דבר; ועוברות כמה דקות לפני שהיא חוזרת לדבר.

"זה נגמר. הגביע של אנומינאס, מי יתן ולא היה מתגלה לעולם, והאבן הכחולה המקוללת, קבורים כעת בין אבני מפולת, ברשותה של מפלצת, שאני יכולה רק לקוות שיעבור זמן עד שתחל לזחול החוצה ולחפש קורבנות נוספים".

ביאושה, הלקליריה אומרת שהכפר גמור, גם אם הלטאה הענקית תשאר במעמקי המקדש החרב ולא תזחל לתוכו; עם לוחמים מעטים כל-כך שנשארו, האנשים האומללים האלו יפלו במוקדם או במאוחר בידי הבוגאן או דברים גרועים יותר שיופיעו ככל שהחורף יתעצם.

הלקיליריה ממלמת שהיא 'חלשה וזקנה מדי' ולא התאוששה מעולם מהחץ הארור שפגע בה; היא לא הצליחה לעצור את טירופה של הכוהנת, או למנוע את הטבח, ובוודאי לא היה בידה לעשות מאומה כנגד המפלצת הנוראה שזחלה מן העלטה הקפואה – ויש בשורות רעות עוד יותר.

הלקליריה מזכירה לחבורה את העיטורים על הקיר שראו, לפני שהקיר ליד המזבח יתמוטט, ואומרת שכעת היא מבינה מה פגע ברועדים – גרסה חדשה וערמומית של מחלת הדרקון; ואת היתר הם יכולים לנחש בעצמם. שום לטאה ענקית, פראית וקטלנית ככל שתהא, לא יכולה היתה לרקוח עוצמה כזו; לא – כוח רצון אחר, עתיק וחזק בהרבה, פעל כאן.

מחשבותיה של הלקליריה חוזרות אל סארדיס, וקולה מלא בצער כשהיא מספידה אותה. הכוהנת של נארוון, או איך שלא תקרא לעצמה, לא היתה מרושעת מלכתחילה; חלק גדול ממטרותיה היו טובות ואפילו נאצלות, עד שהפכו לטירוף הרסני; ולרוע המזל, סארדיס האומללה אפילו צדקה גם בכמה מהאבחנות שלה לגבי הגמדים הרועדים – רק שבחרה בדרך הגרועה ביותר לטפל בכך, שוגה באשליות כי כך תקים מחדש ממלכה שנפלה. וכך, הלקליריה מוסיפה בעצם, נפלה אישה רבת עוצמה בעלת כוחות נדירים, שבוזבזו לריק והתרסקו בצינה הממיתה.

לחבורה לא נותר דבר לעשות כעת, מבלבד לפלס את דרכן בחזרה במורד הגיא, עד לכפר של קלאן קור-אמאריון, להביא לשם את הבשורה הנוראה, שאיש מהלוחמים שהלכו לא ישוב, ומפלצת נוראה שוכנת כעת במקדש.

שם, החבורה מתפצלת – ת'ורודיר וארל פיינסון מזרחה, כדי לנסות ולחזור לעבר הארצות הירוקות יותר של ברי וסביבותיה; ואילו לואיזה והלקליריה מנסות לשכנע את שרידי בני האדם של הכפר לבוא עימן במסע דרומה, לעבר גבולות הפלך – שם, לואיזה נשבעת להם, היא תעשה הכל כדי שיקבלו מחסה, או לפחות זכות מעבר בטוח דרך ארצות ההוביטים, גם על אפו וחמתו של דולגו בלאקפוט, אם הדבר ידרש.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.