הקדמה | העידנים
הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה
הידרוסטית | המערכה | יצירת
דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.6: מחוזות האי
ההידרוסטי
4.6.4: דוכסות צלרהיים
בירה כיום: קינגספארן
(60,000 איש).
הבירה לשעבר: צלרהול (כיום נטושה ברובה וכמעט עיר רפאים).
ישובים נוספים: היי-גארנל (25,000), סינדרקליף (15,000), סאות'וולד
(20,000), מאדסבי (15,000), גלינטינגבל (10,000), ארמינל (7,500), טרוהארט
(18,000), סטונהאולריטריט (5,000).
משטר: באורח רשמי דוכסות פיאודלית; בפועל, שלטון כאוטי ורופף של שלושה ענפי משפחה יריבים הנאבקים מזה 100 שנים על כסאו הריק
של הדוכס; ודו-קיום מתוח ומלא חיכוכים בינם לבין חלקים מהפקידות והקהילות
המקומיות.
לערך מפורט על
בית צלרהיים והענפים שהתפצלו ממנו, לחץ
כאן.
לתיאור מפורט של חבל אברדארק שבגבולות הדוכסות, לחץ
כאן.
לערך מפורט על העיר היי-גארנל, לחץ
כאן.
לערך מפורט על חבל ה-Looms
והעיירה מאדסבי, לחץ
כאן.
תיאור המחוז:
דוכסות צלרהיים הינה
הגדול ביותר מבין מחוזות דרום הידרוסט, תוואי שטח עצום שרובו הגדול מישורי מאד,
המשתרע בין הים (מיצרי קלאריליה) בדרום לבין שלוחותיהם הקיצוניות של הרי השדרית
בצפון. שמה של צלרהיים ידוע, ולא לטובה, בהידרוסט כחבל ארץ משמים ועני, מישורים
חומים אינסופיים, דלים ומשעמים של שדות בור ושדות חקלאיים לסירוגין, עיירות קטנות
ועלובות שחיות בקושי ממטעים מדלדלים ושדות מדולדלים לא פחות של דגן-גשם[1]; צלרהיים מצויה, מבחינה
אקלימית באיזור התפר שבו מתחילה 'ביצת הדרקון הקרה' של הידרוסטלהחלש, ולהתערבב
באקלים החם בהרבה של איזור רצועת האמתיסט, מה שגורם בין היתר להארכה יחסית בעונות
היבשות ומדלדל את יבולי דגן הגשם. העיירות הן פשוטות למראה, מוכות ענני אבק בעונות
היבשות, ושכבה מגעילה של אבק בוצי בעונות הגשומות; שרידי טירות ישנות מתפוררים
מעליהן, חלק גדול מהאוכלוסיה מבוגרת למדי ודלה, הן ברוח והן בחומר, כאשר כל אדם
צעיר בעל כשרון חולם על הרגע בו יעזוב את אותם מישורים חמים ודלים, שמאומה לא קורה
בהם ואין בכוחם לספק אלא קיום קשה ודל למדי.
תמונה שגורה המזוהה
יותר מכל עם צלרהיים, הינה תמונה של דרך מאובקת בין שדות חומים ומוזנחים למראה,
שמעבר להם בוקע אוסף גגות רעפים פשוטים ומהוהים; וחבורות אנשים בכובעי עבודה
מוכתמים, משרכים רגליהם לאחר יום עבודה (או לחלופין, בעונות מעבר מתות יחסית שבהן
אין עבודה רבה בשדות) ויושבים באין-מעש בחזיתו של פונדק דרכים מקומי, בוהים באופק
החום-אפרפר ולוגמים בירה זולה ומקווים לחזות בכרכרות עוברות, באורח שיחרוג, ולו
לרגע, מהשגרה שהזמן איבד בה כמעט כל משמעות.
בצפון המחוז, עולה
האדמה בהדרגה ופני השטח הופכים גבעתיים וסלעיים יותר, ככל שקרבים למדרונות שעולים
אל 'זנבם' של הרי השדרית; כאן שוכנת, בין היתר, העיר הדלה היי-גארנל (High Garnell), שהתפרנסה ובמידה מסויימת עודה מתפרנסת ממחצבות האבן הגדולות
סביבה, הגם שאלו הדלדלו וכיום חלקן נטוש למחצה. מעט מערבה יותר, גובל המחוז בגיא
עמוק ומוצלל שמפלס את דרכו בין אבני ענק שחורות ואפורות כהות לעבר שערי העמק
המקולל של דיילבלייד.
בצפון-מערב, הופך המחוז ירוק יותר מהרגיל, במקום בו הוא גובל באגם קתריליה ובמחוז
צילדן הדל לא פחות, אולם גבוה וסחוף רוחות מצלרהיים.
במזרח, גובל המחוז ביערות ובאדמות לחות ונטושות יחסית, שחוצצות בינו לבין שולי
דוכסות הנינגלור; ואילו בדרום, משתרע קו חוף ארוך, אבנוני ומפורץ מאד, שרובו
בוגדני ובלתי מתאים בעליל לשייט ולדייג; הבוהן הדרומית של צלרהיים היא סלעית, לחה
ומסוכנת בהרבה מרוב חלקי המחוז, בין היתר בגלל המלחות העמוקות והעצים המוזרים
שגדלים מתוכן; ואילו מערבה משם, מפריד רכס גבעות תלול וחד בין צלרהיים לשכנתה
השנואה, הקטנה והעשירה קאלינגהאם, 'בירת הרדיקלים' שזכתה כמו להכעיס לאדמות
פוריות, כרמים דשנים וחופים חוליים ומקסימים.
אלא, שמלבד המלחות של הבוהן הדרומית, המצוקים האפלים שבגבול דיילבלייד וכמה
איזורים ספציפיים וקטנים יחסית, צלרהיים עצמה היא ארץ שטוחה, דלה באפלולית
על-טבעית וסכנות יוצאות מגדר הרגיל, אולם גם באדמה פוריה, נופים יפים וכל דבר אחר
ייחודי או יוצא דופן. פה ושם, הקרקע עולה מעט, באורח כמעט בלתי מורגש, או יורדת אל
תוך עמקים מתונים וסחופי אבק; אולם מעבר לכך, הרי שמלבד כמה איזורים קטנים ויוצאי
דופן בעליל, האטרקציות היחידות שמציע הנוף של צלרהיים, הינו בעיקר שרידים בלים
מעשי-ידי אדם, וביתר פירוט – שרידים שחוקים ומתפוררים ממלחמות האצילים של ראשית
האלף השני לספירת האור (ואולי גם כמה מונומנטים מימי 'ליל האימים הארוך' של סוף
אותו אלף), ואלו נמצאים בדרך-כלל בשלבים האחרונים של בליה והתפוררות. רוב השרידים
המרשימים מעט יותר או למצער מתוחזקים ומשופצים מעט, נמצאים בחלקם סביב היי גארנל,
וברובם המכריע בתוך וסביב הבירה החדשה-ישנה קינגספארן (או בשמה הפחות רשמי,
קינגספארט, שמא בגין השילוב בין הריחות הרעים שעולים מחוות הבקר והסוסים בפאתי
העיר, לנפיחותם של האדונים המקומיים).
החיים של נתין פשוט של הוד-מלכותו בצלרהיים הינם קשים, דלים וחסרי אופק, הגם
שבהחלט אפשריים; שדות דגן הגשם, המטעים הקטנים וחיות המשק מספקות לתושבי העיירות
ולאדונים המקומיים קיום בסיסי, הגם שפחות בהרבה מכפי שהיו רוצים, שלא לדבר על
סיפורי השפע ו'הזהה המתגלגל ברחובות' בהידרקרון ובמושבות. על רקע זה, כמו גם של
הכאוס השלטוני המתמשך בצלרהיים עצמה (ע"ע), איבד המחוז בעשורים הקודמים כמעט
שליש מהאוכלוסיה שלו, עיירות התרוקנו למחצה ושדות הבור הזדחלו והתרחבו על חשבון
האדמות המעובדות. אלא, שבעשור האחרון התהליט הואט, הגם שלא נעצר לגמרי; מה שלא עשה
זעמם של האדונים המקומיים ו'צעדי הנגד' השונים שנקטו, עשו הידיעות ההולכות ורבות
על סגירת שערי המושבות, ועל המצב הנורא אליו הדרדרו המוני הדלפונים ברבעי העוני של
הידרקראון (כפי שהתפוצץ במידה רבה לעיני כל במרד הפועלים ההרסני והטראגי, לפני
שנים מעטות).
כיום, להבדיל ממה שהיה נפוץ מאד לפני שנות דור, רק מעטים ישתטו ליטול צרור וקומץ
מטבעות ולנדוד כך להידרקראון, בתקווה שהמזל ימצא אותם בעצמו; מאידך גיסא, היציאה
מהעיירות המשמימות של המחוז, היתה ונותרה חלומם של רבים.
על רקע זה, כמו גם על רקע מסורות ישנות יותר (אולם עדיין מושרשות) המתייחס לבנות
המחוז ככאלו הנוטות להיות בעלי 'מראה נאה ויצוגי למדי', זכתה צלרהיים גם לשמה השני
הבלתי מלבב 'אסם המשרתות והאומנות של הידרוסט'; צעירות רבות מערי השדה והעיירות,
שזוכות לחינוך בבתי הספר הכפריים הלא מעטים שפעילים במחוז (למרבה הפליאה, ובניגוד
לסטריאוטיפ המקובל), מייעדות את עצמם לתפקידים כאלו בדיוק, וחולמות על שירות באחוזות
גדולות במחוזות העשירים או לחלופין בבתים המהודרים של הידרקראון[2]; מה שמספק פרנסה ללא מעט
סוכנים ומתווכים זריזים, ולפחות לתאגיד ערמומי אחד.
דמויות חשובות במחוז:
אדמונד צלרהיים 'אדמונד האדום': דמותו האגדית למחצה של הדוכס האחרון, קוסם רב
עוצמה שקיים יחסים אמביוולנטיים עם מועצת המכשפים המלכותית; הסתלק לא לגמרי מרצונו
מהמחוז לאחר נפילת המכשפים, ומסופר שהטיל קללה על יורשיו הנרפים, שחמדו את רכושו
והאיצו בו 'להעתר לרצון המלך' ולנטוש את הדוכסות שלו. מקור ללא מעט אגדות מקומיות;
העיר שסביב מגדלו עוטה האד האדמדם ננטשה כמעט כליל לאחר לכתו, ועל חורבותיה החל
גדל יער מוזר עם מיני צמחים לא טבעיים, חלקם רעילים ומסוכנים; את היער, על עציו
המוזרים, פטריות ופרחי הענק הבשרניים הסגולים-כחולים-שחורים שלו ניתן לראות
למרחוק, ומעליו תמיד עלטה ואד צפוף; אולם עד מהרה הסתבר, כי היער הפסיק להתפשט
מעבר לטווח מסויים מן המגדל הנטוש, והוא אינו מטריד או מסכן את מה שנמצא מעבר
לגבולותיו. כך, זכה הנוף המשעמם של צלרהיים באחת האטרקציות הביזאריות היחידות
שמגוונות אותו מעט.
לאחר לכתו של אדמונד האדום, לא הצליחו יורשיו השונים (כדרכו של קוסם שחי הרבה יותר
מהרגיל, היה נשוי מספר פעמים וכיוצא באלו, הוא הותיר לאחריו משפחה מורכבת למדי)
להסכים על זהות הדוכס הבא, ופרץ ביניהם מאבק – רובו משפטי אולם לא פעם גם מלווה
בתגרות ועימותים בין מה שהפך עד מהרה לשלושה ענפים יריבים, בעלי בריתם והמיליציות
שלהם. המאבק נמשך, בהפסקות מספר (כולל בזמן הכיבוש האמת'ורי, שכל הענפים מיהרו,
לאחר כמה קרבות שהוכרעו במהירות, לנשק את רגליו בכדי לשרוד), עד עצם היום הזה; ומה
שהחל כמצב זמני של דוכסות פיאודלית נעדרת דוכס, הפך לקבוע. רבים תוהים, עד היום,
מדוע הכתר אינו מתערב באורח נמרץ, מכריע בין הניצים או למצער הופך את המחוז למחוז
מנהלי של הכתר, כפי שקרה לרוב המחוזות במרכז הידרוסט; אלא שעד היום, המצב לא השתנה
– כך שהמחוז מוסיף לספק התכתשויות, פרנסה לדורות של פרקליטים חרוצים, ואספקה בלתי
נדלית של משרתות ואומנות למחוזות אחרים.
הויקונט יוהאנס צלרשילד השני: אדון מחוז טרוהארט, ראש אחד משלושת ענפי בית
צלרהיים שנוצר ממזיגה בינו לבין ענף סורר של שושלת פון ציצוביץ ממזרח חוף העשן.
תומך רעשני וסורר למדי של מסדר סנט-קלאודור, ואויב נצחי של שכניו מדרום, הרדיקלים
של רוזנות קאלינגהאם (הגם שרבים טוענים כי לעמיתו של דבר, הויקונט הנפוח והשקוע
בחובות מקנא בעושרה של הרוזנות הסמוכה); חי בדו-קיום מתוח עם אחותו הססגונית
והבעייתית (אולי אף יותר ממנו) ורוניקה ובתה עושת הצרות, שמעלה תמיד אחת חמתו.
הרוזנת מריגולדצלרהיל: שליטת העיר הי-גארנל וסביבותיה, אלמנה אדוקה וכעוסה החולקת
את שלטונה עם אביה ההדור והמבוגר מאד-מאד (יש אומרים, סנילי למחצה), מנהיגה את ענף
צלרהיל הטוען לכס הדוכסות, ושולטת שלטון בלא מיצרים (יש אומרים, שלטון אימים) על
משפחתו הגדולה של בעלה המנוח, שהיה איש דת ממעמד אצולה נמוך יותר משל רעייתו.
בריה דעתנית, מאמינה גדולה בערכי מוסר בנוסח תקופת החצר המרקדת, ועסוקה מאד
ב'מערכה מוסרית' להנחיל אותם להמונים, כולל מלחמת חורמה שהיא מנהלת כנגד המגמה
בקרב צעירים לנטוש את 'החוות האהובות וערכי המשפחה הטובים' של המקום לטובת הערים
הגדולות.
האחים לורד מארק, לורד סטנלי ולורד סטיוארט ("ליטל סטיו") צלרוויל:
שושלת צלרוויל, העשירה והחזקה שבין שלושת הענפים המתחרים, היתה ידועה תמיד גם כענף
האלים והבעייתי יותר מבין השלוש, כמו גם כזה שמתרבה ומעמיד מספר מרשים של צאצאים
מתתי-ענפים שונים, רבים מהם גברתנים מחוספסים למדי שאינם בוחלים בשירות ובהנהגה של
מיליציות מקומיות קשוחות; וכמה מהם 'התחנכו' בין היתר אצל המיליציות הידועות לשמצה
של בעלי האחוזות הענקיות במחוז פארנס.
שלושת שארי הבשר שמנהלים כרגע את בית
צלרוויל (הם מתייחסים זה לזה כ'אחים', למרות שדודנים הינו תיאור מדוייק
יותר), יושבים כיום בקינגספארן, ומתפרנסים לא רק מאדמות רחבות ידיים (הגם שלא מאד
פוריות, כמו רוב אדמות המחוז), ומחוות סוסים גדולות (ענף שנתון כמעט כולו לבעלות
המשפחה ובני-בריתה) אלא גם ובעיקר מפיקוח רשמי ופחות רשמי על הדרכים הראשיות,
גביית מיסי והיטלי סחר, ושליטה לא רשמית בכמה וכמה ענפים מכניסים, לרבות ובעיקר
סחר סוסים. הגם, שכמו כל ענפי בית צלרהיים, באורח רשמי מתקיימת עויינות בינם לבין
הרדיקלים ממחוז קאלינגהאם, ישנן טענות כי כמה גורמים בקרב בית צלרוויל או מקורביו
מנהלים יחסים הדוקים יותר ורשמיים פחות עם כמה גורמים בקאלינגהאם; ולפחות לפי
האשמותיהם של בני צלרשילדוצלרהיל, הם מעלימים עיין או אפילו גובים דמי שתיקה מכמה
מענפי הסחר הלא חוקי שמקורו בקאלינגהאם– בעיקר אבל לא רק סמים משכרים האסורים לפי
חוקי המלך. הם עצמם מכחישים זאת בכעס כשמועות מרושעות שמפיצים עליהם יריביהם
במחוז, בעוד דווקא הם טורחים, על חשבונם, לשמור על הבטחון בדרכים ולסלק איומים
שהיו עשויים עד מהרה להפר את החיים השלווים של נתיני הדוכסות הטובים.
הקונפליקט המרכזי שטורד כיום את בית צלרוויל, הוא הקרע המדמם שנפער בין סטנלי,
סטיוארט ומארק צלרוויל לבין שאר-בשר רביעי בשם הברון הרולד, שהיה פעם שותפם הקרוב,
הסתכסך קשות עם 'ליטל סטיו' והאחרים, ומאשים אותם בהתקפה רצחנית שקיפחה את חיי
רעייתו ושלושה מתוך חמשת ילדיו. הרולד צלרשילד נמלט, עם בנו ובתו הנותרים, אל
המבצר הסלעי של סטונהאולריטריט, שם קיבל מחסה אצל הברון המקומי, שמעולם לא נטה חיבה
מיוחד לבית צרוויל; ורבים משערים שהמילה האחרונה בסכסוך העקוב מדם טרם נאמרה (הגם
ששלושת האחים מכחישים בשאט נפש כל קשר לרצח המתועב, ומי מטעמם הפיץ שיתכן שהאחראי
הוא דווקא אחד מאנשיו של הארולד עצמו, מסיבות אפלות השמורות עם עסקיו של האחרון).
הגעה ועזיבה: רוב תכונת הנוסעים, ובעיקר כרכרות הדרכים של מחוז צלרהיים,
נעשית לאורך דרך המלך הדרומית. דרך זו, שמחברת את הידרקראון עם מחוזות המערב
ויורדת דרומה כדי לעקוף את הרי השדרית, נכנסת לצלרהיים דרך מעברות נהר דארקספיר
ו'עיר הקודש' הבלה מזוקן אראנילד (ע"ע בתיאור מחוז ה-Everlands); מכאן ואילך, הנוף הביצתי הלח והמרופש של ה"אברלאנדס",
מתחלף במהירות במישורים החומים האינסופיים של צלרהיים עצמה, שהם שטוחים ויבשים
בהרבה מאשר אותו מחוז שבין שני הנהרות.
הנוף של צלרהיים אמנם מדכא ודל, אולם לנוסעים לא חסרים פונדקי דרכים להחנות בהם את
הכרכרות ולאפשר לסוסיהם לנוח בהם במהלך הדרך, שחוצה למעשה את צפון צלרהיים דרך
העיר הקטנה ארמינל, ומשם לעבר תילי האבן והחומות המאובקות של קינגספארן; בירת
המחוז יושבת על שתי גבעות נמוכות, שתיים מחמש שכונותיה נטושות או נטושות למחצה,
ורבעיה האחרים, על רחובותיהם הדהויים וכיכרותיהם הישנות, מקוטבים בין סיעות
יריבות. נוסע היודע מה טוב עבורו, חונה ונותר במפלס המסד הנמוך של העיר, במקום בו
מצויים רוב פונדקי הדרכים הטובים יותר, שכל הכוחות בעיר יודעים שעדיף לא 'להתעסק'
איתם; לעומת זאת, הסמטאות הגבוהות והצרות יותר עשויות להתגלות כמסוכנות מאד, בעיקר
בלילות, ובעיקר למי שיזוהה, בטעות או שלא בטעות, כשייך או תומך במחנה פוליטי או
בעל אחוזה יריב.
גבוה מעל בתיה מוכי הגשם והאבק של העיר, נישאות חצרות האבירים העתיקות, מורשת
מהאגדות על תקופת הזוהר השכוחה של ראשית האלף הקודם, וכיום אסופת חומות ומגדלים
נגועי עשב המהווים משכן מצויין למושבות על מושבות של ציפורים; וכן זירה למאבק
כוחות בין הסיעות היריבות של המחוז, שראשיהם נאבקים על זכויות 'רשמיות' ועל מועדי
עליה לרגל אל ההיכל הראשי והכס הרם העתיק שעדיין מתנוסס בתוכו, בכדי לשרוף קטורת,
להניח פרחים ולהביע כבוד לזכר העבר שספק אם ישוב.
משם, נוטה דרך המלך לכיוון צפון מערב, חולפת בסמוך לחוות הסוסים הגדולות של בית
צלרוויל, וממשיכה הלאה, בואכה אגם קתריליה העצום, שם היא עוברת גשר אבן גדול
ושבריה של חומה עצומה שיתכן שאי-פעם סימנה את גבולה של ממלכה; כך, הדרך נכנסת אל
בין ראשוני המתלולים סחופי הרוח של מחוז צילדן.
עבור נוסע שאינו מחפש
צרות, הדרך בטוחה יחסית, כאשר רוב הפגעים שיצפו לעובר בה אינם חורגים מפונדקים
עלובים למדי, שאפילו ג'נטלמן בעל ארנק תפוח יתקשה למצוא בהם שירות ותקרובת ראויים
לבן-תרבות מהוגן במעמדו (מתלוצצים, שהמפלצות המשוטטות הגרועות ביותר סביב דרך
המלך, הן קרדיות ופרעושי-מזרן בלתי נסבלים בעליל); מקומיים פרובינציאליים, עצלים
ומשועממים אשר לעיתים ינסו להתקהל סביב עובר-אורח חריג ולשאול שאלות החורגות בעליל
ממעמדם ומכללי הנימוס הטוב ("עד שהגיעה הכרכרה שלי לשערי קינגספארן, ספרתי לא
פחות משמונה-עשרה שיחות בלתי ראויות ובלא שמץ היכרות הולמת, שלוש בקשות עבודה
שערורייתיות ורמז מזעזע אחד בעניין נכונות אירוסין; חי נפשי!"). מפעם לפעם,
ניתן להתקל במחסומי דרכים של הצבא המלכותי או של מיליציות מקומיות, שמטרתם לאתר
מבריחים ועבריינים כנגד קופת המס של הוד-מלכותו (או של אחד האדונים המקומיים בעלי
פריבילגיה כזו או אחרת, שבדרך-כלל אינה נוגעת לעניינם של עוברי-אורח רגילים), כולל
כמה מבטים ואמירות מטרידות קמעה; הא ותו-לא.
הנתיב הדרומי: נתיב התנועה החשוב הנוסף של צלרהיים יוצא מן השער הדרומי של
קינגספארן, ומפלס דרכו דרומה, בדרכו לעבר קאלינגהאם. התוואי המקורי של הדרך עבר,
עד לפני כמאה שנים, בלב עמק צלרהול; כאן, התפתלה הדרך מתחת לסוללות הסלעים עליהן
ניצב מגדלו של 'אדמונד האדום' (ע"ע), על הישוב המוזר והכרמים המכושפים שהקיפו
אותו. אלא, שמאז הסתלקותו הרועמת של המכשף והדוכס האחרון של בית צלרהיים (2346
לערך), והאגדה על קללה שהטיל בכעסו על יורשיו הנרפים שדרשו ממנו להסתלק בכדי לא
לפגום ביחסי המשפחה עם הכתר המתחדש שהפיל את מועצת המכשפים, ננטשה העיר כולה כמעט
לגמרי, ועל חורבותיה החל לצמוח יער מוזר ומסוכן של צמחים מוזרים שיצאו משליטה
(ע"ע); לכן, תוואי הדרך דהיום הוסט מערבה יותר, מתפתל דרך שוליו של העמק
וצופה ממרחק על הבליל הסגול-כחלחל-שחור של הצמחים המוזרים וטבעות האד שנישאות
מעליהן. מאחר ואותו יער מכושף ורעיל חדל להתפשט לאחר מספר שנים, ועם הזמן הוכח
שהוא אינו מטריד או מסכן את מה שנמצא מעבר לגבולותיו, הרי שחמש עמדות הצבא שנבנו
בדורות קודמים בכדי לפקח עליו, ננטשו ברובן, וכמה מהן נתפסו בידי מיליציות מקומיות
שסרות למרות כמה מהיותר בעייתיים שבין האדונים המקומיים.
יוצא, שחרף הנוף המוזר הנשקף לעוברי הדרך, כולל צמחים דמויי זרוע, פטריות ענקיות
ופרחים עצומים בעלי מראה חולני למדי הנשקפים ממרחק, הרי שהסכנה הממשית יותר לא באה
מהיער הרחוק והמצועף, אלא מאנשי אגרוף ש"שומרים על הבטחון" בדרך הדרומית
ועשויים להטריד בעיקר שיירות המובילות מטען, בטענות של זכויות מכס של אדונים
מקומיים, ובעיקר פיקוח ושמירה מפני רדיקלים מקאלינגהאם המובילים מטעני סמים (הגם
שלפי כמה שמועות עקשניות, למובילי הסמים האמיתיים יחסים לא רעים במיוחד עם חלק
מאותם אדונים מקומיים, השקועים ברובם בחובות כספיים כבדים).
הדרך הדרומית ממשיכה הלאה, דרך מישורים נגועים באבנים אפורות ובריכות קטנות, שפה
ושם ניכרים בהם עדיין שרידים מהקרבות שניטשו כאן במאה הקודמת, כאשר צבא
"בן-השמש" האמת'ורי התקדם לאורך הנתיב בליווי בני-בריתו הרדיקלי
מקאלינגהאם, הכה את הכוחות ההידרוסטיים הקטנים שניצבו בדרכו, ובזז ושרף על היסוד
כמה ממעוזיהם. בסופו של דבר, הנתיב מגיע אל צילו של רכס הגבעות התלול והמשונן של
קלינגווץ' (Kelingwatch), ונכנס לשעריה המבוצרים היטב של העיר הקטנה טרוהארט, מעוזו של
הויקונטיוהנאס השני לבית צלרשילד, ואחד הטוענים (ומן הקולניים שבהם, יש אומרים)
לזכויות על כסאו הריק של הדוכס צלרהיים.
כאן, מאמן הויקונט ברוב מהומה וצלצולים את צבאו הקטן, בהכנה ל'מלחמת קודש' עליה
הוא חולם כנגד קאלינגהאם המופקרת להכעיס והעשירה עד תסכול, שליחיו הרכובים שועטים
על פני הדרך, בחיפוש אחר סוכנים רדיקליים כאלו ואחרים, או נושאים עימם אגרות מחאה
מליציות וארוכות עד אימה אל חצר המלך בהידרקרון ויעדים אחרים. בעבר, ניסה הויקונט
להחציף פנים ולהטיל 'הסגר מלחמתי' (blockade) על הדרך היבשתית לקאלינגהאם, אולם אזהרה תקיפה מטעם הכתר הבהירה
לו שכדאי מאד לוותר על הרעיון. בינתיים, הצופים שלו ניצבים על משמרתם, בוחנים את
'הפרות החוק' מהעבר השני של הגבעות, סימנים להתחמשות ולשכירי חרב אמת'ורים או
קאהנברישים שמתאספים בכדי להכין כיבוש רדיקלי חדש (למרבה צערו, אין כאלו), ועוד
כהנה וכהנה ("הם זוממים משהו, בני העוולה. בינם לבינם הם עוד מעיזים לכנות את
הדרך הזו 'הנתיב המגניב', ועוד מאחורי גבי! לא אשתוק על כך לאורך זמן, אתם
שומעים?! לא אשתוק!").
לצערו של הויקונט, על ההכבדות והמכסים (מכמה סוגים אותם הוא מוסמך עדיין להטיל,
רשימה שלצערו הינה קצרה למדי), הרי ממילא רוב אותם בני-עשירים מפונקים ומושחתים,
שנואי נפשו מהידרקראון היוצאים לחופשת הוללות והפקרות על חופי הזהב של קאלינגהאם,
עושים זאת בדרך-הים; וכך גם הסחורות (למצער החוקיות) שעושות את דרכן מקאלינגהאם
להידרקראון ולהיפך; סוחרי הסמים והמבריחים מכירים, מטבע הדברים, דרכים חשאיות יותר
לחצות את הגבעות ולהסתנן לאדמות עליהם חולשים כוחות ידידותיים יותר, או לפחות כאלו
שמוכנים להעלים עין בדרך-כלל בעבור 'שימון צנוע'. הלכה למעשה, מעלליו של הויקונט
הזועם, כולל 'הצעדים וצעדי הנגד', גרמו גם למעט הסוחרים שהיו משתמשים בדרך הדרומית
למטרות לגיטימיות, להדיר ממנה את רגליהם, ובכך להכות מכה כלכלית כואבת הן את
הדומיניון של יוהאנס השני, והן את אלו של שכניו, שכמה מהם עדיין רותחים מזעם על
'הקומקום המקשקש, תפח בו הרוח'.
כך או אחרת, הרי שהנתיב הדרומי (או "הנתיב המגניב", הגם שנראה שדווקא
מחאותיו של הויקונט עוררו אצל הרדיקלים מדרום את החשק להרבות ולהשתמש בכינוי,
שקודם לא היה מוכר להם במיוחד), חולף מתחת לקשתות האבן ולרחוב הראשי הקודר של
טרוהארט, מתחת לרגלי הגרניט של אביו
המפוסל של הויקונט, הצופה בעוברי האורח במבט זועם למדי, והלאה משם, דרך שערים
קודרים אל תוך מעבר הגבעות של קאלינגווץ', שנחשב לדרך הנוחה היחידה לחצות את
הגבעות ברכיבה ובעיקר עם עגלות מטען. זאת, עד שהוא שב ומשתפל מטה, לעבר ראשוני
הכרמים עמוסי הענבים של צפון קאלינגהאם.
לא ברור, עד כמה המיליציות הרדיקליות של קאלינגהאם צופות על הנתיב, באשר לכאורה הן
ממעטות מאד לגלות נוכחות בולטת בשטח; האמירה הרשמית בקלינגהאם "כאן בירת
החופש, מי שבא – ברוך הבא", שוללת לכאורה בידוקים, עיכובים והטרדות מצד
חיילים פיאודליים חמושים; עם זאת, נראה שחצר הרוזן הרדיקלי, ובעיקר מטילי הלחשים
שלו, יודעים מי עובר בדרך; וטיפוסים לא רצויים עשויים לזכות בהפתעה מרה, אם יסתמכו
יתר על המידה על חוסר הסדר והשלומיאליות המיוחסת לרדיקלים של דרום הידרוסט.
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.