הקדמה | העידנים
הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה
הידרוסטית | המערכה | יצירת
דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.6: מחוזות האי
ההידרוסטי
4.6.4: בית דוכסי צלרהיים
והשושלות שנוצרו ממנו
אדמונד האדום
והמריבה על ירושתו
אדמונד 'האדום' לבית
צלרהיים, המג הגדול והאחרון הדוכסים שישבו הלכה למעשה הכס של המחוז הפיאודלי
העתיק, ישב על הכס במשך 91 שנים (2264-2355 לסה"א). חרף העובדה שמעולם לא
נמנה על תומכיו של בלאקסטורם או חבר ממשי במועצת המכשפים דאז, הושמץ בפומבי לאחר
נפילת המועצה, הן על רקע העוינות הכללית למכשפים באותה תקופה, והן על רקע
השערוריות הרבות מספור בחייו האישיים. בסופו של דבר, גם בעקבות לחץ של בני משפחה
שונים, שרבים מהם לטשו עיניים בגלוי אל הכס, נטש בזעם את תפקידו והסתלק מן המחוז.
זאת, לאחר שלפי השמועה, הטיל קללה בבני משפחתו הסוררים, וגזר שהכס יהיה ריק עד
שהוא עצמו או מי שיהיה ראוי לרשת את השרביט שלו ישוב אליו.
ואכן, לאחר עזיבתו – בלא שהותיר אחריו צוואה רשמית, החל מאבק הולך ומחריף בין
הטוענים השונים והרבים לירושתו. מאחר ואדמונד היה מכשף רב-עוצמה שחי הרבה מעבר
לרגיל, וגם דבקותו במנהגי הנישואין והמשפחה המקובלים בהידרוסט הלכה והתרופפה עם
השנים, הרי שהמאבק על הירושה ועל מי זכאי להחשב כיורש האמיתי הזכאי לשם צלרהיים
ולדוכסות רחבת הידיים, היה מסובך בהרבה ממאבקי ירושה רגילים ששופטי הוד-מלכותו דנו
בהם בימים כתיקונם.
הסכסוך, שניטש הן בערכאות המשפטיות, הן בקרבות תככים בטרקליני בעלי העוצמה וארמון
המלך, והן, למרבה הצער, גם בסכינים וחרבות שלופות בסמטאות, השתולל במשך כמעט שלושה
עשורים, כאשר בתחילה ניטש בין לא פחות משבעה מועמדים שונים, שהצטמצמו בהמשך
לחמישה, ובסופו של דבר לשלוש שושלות מתחרות. לתוהו ובוהו תרמו גם התהפוכות הרבות
שארעו בעשורים שלאחר מכן בהידרוסט כולה, לרבות ובעיקר המרד הרדיקלי של 'צבא
התבונה' והפלישה והכיבוש האמת'ורי שבאו בעקבותיו. צלרהיים שבדרום הידרוסט, היתה אחד
המקומות הראשונים שנכבשו בידי צבאותיו של 'בן-השמש', ונציבו ישב במשך שנים ב'חצר
שמש הארגמן' שבהיי-גארנל בצפון המחוז, מקום שלפי המסורות העתיקות היה ממילא זירה
של חצר אמת'ורית קדומה, ושימש זירה לסיבוב קודם ואגדי למחצה של חילופי מהלומות בין
הידרוסטים לאמת'ורים (פרשיית 'נסיכת הלהבות' מקאהניצ'ור, מתוארכת לסוף המאה ה-17
ותחילת המאה ה-18 לסה"א).
הסדר אוסבורן-אקלרמונט (2381): בסופו של דבר, לאחר סילוק האמת'ורים, ולאחר
שכמה מן המועמדים הבולטים לירושת הדוכסות הואשמו בדיעבד כי ניהלו מערכת יחסים
ידידותית מדי עם הנציב האמת'ורי (גם אם לא בהכרח עם הרדיקלים של פרופסור הנקן),
ולאחר עוד סדרה של מהומות, מאבקים ומשפטים, פסק בית המשפט העליון של הוד-מלכותו
בשנת 2381, מה שנקרא 'פסק-דין חלקי לשמירת השלום והצדק בקרב נתיני הוד-מלכותו'.
אותו פסק-דין, שנודע ברבים כ'הסדר אוסבורן-ארקלרמונט (על שם נשיא בית המשפט העליון
דאז וסגנו הבכיר, שכתב את מרביתו של אותו פסק-דין), שהשתרע על-פני לא פחות מ-70
עמודים מהודרים, וכלל העמקות רבות (ויש אומרים, טרחניות למדי) במסורה ובמסמכים
מצהיבים שהונחו בפניו בשפע בידי פרקליטי כל הצדדים, החליט במידה רבה שלא להחליט.
למעשה, מדובר במה שנקרא 'הסדר זמני של כבוד', שנועד לשמור על השלום והשקט במחוז,
עד לסיומו של הליך נוסף שאמור היה להמשך שנים מספר ולקבוע באורח סופי את הזכויות
על כסאו הריק של אדמונד האדום.
באורח חריג למדי, אילצו שופטי הכתר את הטוענים לכס הדוכס שלא לשאת 'לעת-עתה' את השם המפורש צלרהיים, אלא להסתפק במה שנטען
במסורה כהטיות עתיקות יותר של כמה מענפי השושלת: וכך באו לעולם (או שבו אליו)
השמות צלרהיל, צלרוויל, וצלרשילד.
ההסדר החריג למדי, ששלל את היכולת להשתמש בשם המשפחה (וגם את החלופה המקובלת יותר
במקרים דומים, ליצור שמות משפחה כפולים נבדלים, כגון צלרהיים-סאות'וויל וצרלהיים-וייטשילד),
הרים לא מעט גבות, ויש כאלו שראו זאת כחלק משאיפה מלכותית להנציח את המצב שבו כס
הדוכס נותר ריק, וזאת כחלק ממגמה להחליש את כוחם של שרידי האצולה הפיאודלית,
ולהחליף אותם ככל שניתן בגורמי מנהל מלכותיים מודרניים יותר. לפי טענה זו, הרי
שגרירת הרגליים המשפטית, שלמעשה נמשכת מאז ועד היום, היא מכוונת ומוכתבת מגבוה,
ומאפשרת לכתר להמשיך ב'הפרד ומשול' שימנע מאציל רב-עוצמה (שלא לדבר על אציל-מכשף,
כזה שאולי ניבא אדמונד האדום כי יבוא לרשת אותו בבוא היום) לשלוט ולצבור כוחות
במחוז כה רחב-ידיים וכה קרוב להידרקראון.
שלושת ענפיו של בית צלרהיים
לפי
המסמכים הרשמיים, היה אדמונד האדום בן 127 שנים כאשר נטש בזעם את הדוכסות שלו;
וכדרכם של קוסמים כאלו, הרי שהקפדתו על חוקי מוסר מקובל וטוהר המשפחה ההידרוסטית
לא היתה רבה במיוחד, וגם הלכה והתרופפה עם השנים, ככל שהתקרבו ימי תקופת 'החצר
המרקדת' לסיומם, וכוחם של המכשפים –ועימו גם העזתם לזלזל בחוקי האצולה – הלך וגבר.
הגם שיצירות מאוחרות הציגו את אדמונד האדום כדמות רבת-רושם ומזרת אימים, הרי שכמה
מקורות ישנים יותר שהשתמרו, מציגים דמות ריאליסטית יותר ומרשימה הרבה פחות מבחינה
חיצונית: גבר קטן-קומה למדי ועגלגל למדי, עם שער דליל, שפם מוזנח למדי ותווי פנים
מחודדים קמעה. אדמונד היה נשוי באורחי רשמי פעמיים, ולאחר מותה הטראגי של רעייתו
השניה (ע"ע), לא נישא מחדש, אולם התיר מעצמו כל רסן, ובשמונה-עשרה השנים
שחלפו מאז ועד עזיבתו, החזיק בגלוי פילגשים, שמספרן הלך והתרבה, עד שבעיני מבקריו
נדמה ביתו ל'הרמון קאהנדברישי נתעב'.
צלרהיל: רעייתו
הראשונה של אדמונד האדום, הליידי מירנדה קאלינגווייב (Kelingwave) (2247-2303)
היתה נצר לענף צדדי של רוזני קאלינגהאם (שבאותה תקופה היו הרבה פחות רדיקלים והרבה
פחות ידועים לשמצה מאשר כיום); נישואיה עם אדמונד ארעו בתחילת דרכו, כאשר עוד ראה
את עצמו יותר כחלק מהאצולה מאשר כמכשף הניצב מחוץ לסדר החברתי. יחסי הצדדים נעכרו
יותר ויותר; מירנדה לפי עדותה סבלה מזלזול עמוק והתנכרות מצד בעלה, שראה בה בריה
שוטה וחסרת כשרונות. הדברים הגיעו לקרע גלוי ולניאוף כמעט מוכרז של אדמונד עם
שוליה צעירה שעתידה להפוך לרעייתו השניה. ליידי מירנדה נפצעה קשה בתאונת כרכרה,
לאחר שנמלטה בחמת-זעם בחזרה אל בית אביה, ומעולם לא התאוששה מהפציעות.
בנם היחיד של מירנדה ואדמונד, אדגר צלרהיים, נולד בשנת 2278 לסה"א, היה
בילדותו מוקד למאבק בין אדמונד האדום לבין אמו ואביה, הבארון קאלינגווייב, וניטל
בסופו של דבר, כמעט בכוח הזרוע, בידי אביו – חרף העובדה כי אדמונד האדום לא רכש
לבנו הבכור כל הערכה או אהבה מיוחדת. אדגר צלרהיים נחשב לאב-המייסד של מה שיהפוך
בעתיד לבית צלרהיל.
[ ערך מפורט על בני צלרהיל יעלה בהמשך ]
צלרוויל: רעייתו
השניה, הקוסמת קליירסילט (Silt) (2274-2336)
מוצאה
של קלייר ממשפחה פשוטה למדי מאיזור המלחות של דרום-מזרח צלרהיים, שככל הנראה כלל
לא נמנתה על שורות האצולה. מסופר עליה, שהיתה שאפתנית במיוחד מגיל צעיר מאד, ובעלת
נטיה להשיג את שלה, לעיתים באורח אגרסיבי מאד – מה שסיע לה כנראה להתמודד מול אב
בעל דעות מוצקות מאד על תפקידן של נשים, שלא פעם גיבה את דעותיו באמצעות אגרוף
וחגורה.
לפי הסיפורים, קלייר פשוט הופיעה בארמון הדוכסי בהיותה בת 15 בלבד, כשהיא מציגה
בלא פחד את כישוריה ומבקשת לעצמה משרה כשוליה. במהלך השנים שלאחר מכן, אדמונד נשבה
בהדרגה בקסמה של הצעירה המוכשרת, בה ראה את כל מה שלא מצא ברעייתו הראשונה; אדמונד
הפך אותה למאהבת שלו, ולאחר מכן לרעייתו הרשמית, תוך שהוא בז בגלוי לזעם הכללי
בקרב האצולה על הנישואין הלא ראויים מבחינה חברתית, כמו גם על דרך הטיפול האכזרית
שלו ברעייתו הראשונה.
קלייר סילט היתה ללא ספק אהבת חייו של אדמונד האדום, והמסמך הדומה ביותר לצוואה
שהותיר, הביע ככל הנראה רצון מפורש להפוך אותה ליורשת יחידה שלו. אלא, ששבועות
מעטים לאחר יום הולדתה ה-52 (בדמי ימיה, במונחים של קוסמים גדולים), הפכה קלייר
קורבן לשאפתנות הלא מרוסנת שלה עצמה, כאשר קסם שאפתני מאד שביצעה השתבש, ופשוטו
כמשמעו, פוצץ אותה לחתיכות קטנות (2336).
אדמונד לא התאושש מהאובדן, והדבר השפיע מאד לרעה על תפקודו בשנים הבאות והקריטיות,
בהן השתוללו המכשף בלאקסטורם ואנשיו בהידרקראון; אדמונד, הגם שתיעב את בלאקסטורם, נמנע מלהצטרף אל אחד הצדדים,
ולמעשה הסתגר בזעף בארמונו, שהפך בהדרגה להרמון בו הסתופפו צעירות יפיפיות
מהידרוסט ומחוצה לה, אולם אף לא אחת מהן הצליחה להפוך באמת ובתמים לתחליף לקלייר סילט,
או אף להגיע לכלל נישואין רשמיים עם המכשף המזדקן והזועף.
קלייר סילט ילדה לאדמונד בת יחידה, שזכתה לאותו שם שכשל אמה (קלייר צלרהיים, או
כפי שכונתה לא אחת, 'קלייר השניה', נולדה 2300 לסה"א), וגם נתח הגון מכשרונם
של שני הוריה: יש אומרים, שגדלה להיות קוסמת זהירה וחזקה עוד יותר מאמה המנוחה.
קלייר השניה, שגורלה הסופי נותר לא ידוע, נחשבת האם המייסדת של מה שיהפוך בעתיד
לשושלת צלרוויל.
בית צלרוויל לאחר ימי אדמונד האדום: מבחינה חוקית גרידא, הרי
שקלייר 'השניה' היתה ללא ספק מי שאמורה היתה להחשב היורשת האמיתית של אדמונד, לפי
המסמכים המעידים על רצונו המפורש (קרי, להתייחס לאמה כבעלת מלוא זכויות הירושה
שלו). אלא, שיריביה ממה שיהפוך לבית צלרהיל, ערערו על עצם חוקיות נישואיהם של
אדמונד וקלייר הראשונה, ועל עצם התוקף של צוואתו של קוסם שלא פעל לפי הנהגים
הרשמיים המקובלים, ועוד כהנה וכהנה.
חייה של קלייר השניה, שנחשבה לקוסמת מוצלחת עוד יותר מאמה, בעלת שילוב של סטייל,
עורמה ויחסי אנוש טובים בהרבה משל אביה המפורסם, היו חיים סוערים ומלאי תעלומות.
בניגוד לאביה, היתה קלייר ידועה כמתנגדת נחרצת של בלאקסטורם, ומאחר ונעלמה למשך
שנים ארוכות, סברו רבים, כולל אביה, כי בלאקסטורם האכזר ורב-העוצמה דאג לחסל אותה,
או למצער לשלח אותה ב'כרטיס לכיוון אחד' למימד אחר וסיוטי במיוחד. אלא, שקלייר השניה
שבה והופיעה, שנים מספר לאחר מכן, ונודעה במשך שנים כדמות ססגונית מאד, שלא לומר
שנויה במחלוקת – אולם על כישורי הכשפים והדיפלומטיה שלה, חלקו אך מעטים.
קלייר הואשמה בכך שמספר פעמים, ניסתה ליסד מחדש בחשאי בית-ספר או מוסד הכשרה
למכשפים צעירים, באורח המפר את חוקי המלך; ובעיקר, נודעה לשמצה בשל הדרך בה הסתובבה
כבת-בית בחצר המושל האמת'ורי שישב בצפון צלרהיים בתקופת הכיבוש, ויתכן ששקלה לסחרר
אותו להשתמש בחסדו כדי ליסד מחדש את כוחם של המכשפים, אולי כדי להקים מחדש, אי-שם
בעתיד, את המועצה הידועה לשמצה. מנגד, זכרו לה רבים לחסד את העובדה, כי חלק ניכר
מתככיה בחצר האמת'ורית הופנה כנגד הרדיקלים הקנאים של פרופסור הנקן (ויתכן שבכך
שיתפה פעולה למעשה עם שאר-בשרה ויריבה, הכוהן ברטראם צלרהיים (בהמשך צלרהיל), נכדו
של אדמונד האדום דרך בנו הראשון אדגר. חרף התיעוב ההדדי ביניהם, הלה חלק עימה
מטרות ודרכי פעולה דומות, במעמדו כאיש דת שנחשב במשך שנים לדוברן של קהילות
המאמינים הפשוטות של האיכרים והסוחרים ההידרוסטים של צלרהיים.
קלייר ירשה כנראה לא מעט ממידותיו השנויות במחלוקת של אביה בכל הנוגע ליחסי אישות,
ומספרים שהיו לה מאהבים רבים מן האצולה ומחוצה לה (ואולי גם אמת'ורים), אותם סחררה
ביופיה, לשונה הכובשת, ואולי גם בכשפיה. למרות כמה וכמה שמועות על צאצאים אחרים,
ולמצער על צאצא אמת'ורי למחצה, שיתכן והוא ממזרו של נציב המוז'היר בכבודו ובעצמו,
הרי שבנה הרשמי והמוכר היחיד, ואלנדיל 'הלבן', נחשב באורח רשמי לבנו של אציל מקומי
בשם הבארון ריצ'ארד דארו, שנשא את קלייר השניה באורח רשמי לאחר גירוש הכובשים
האמת'ורים. גרסה זו, גם אם גובתה במסמכים כאלו ואחרים, היתה חשודה מאד בעיני רבים,
ובלא ספק הפך את ואלנדיל הלבן, בעל השם בעל הצליל הזר מאד לאוזן הידרוסטי, למועמד
בעייתי למדי לכס הדוכסות – חרף חלקות לשונה ותככיה של אמו. מאחר ופניו החיוורים
כסיד שללו במידה רבה את השמועות שנולד לאב אמת'ורי, נפוצו שמועות אחרות ואפלוליות
עוד יותר, כולל שאביו האמיתי לא היה אנושי לגמרי, אלא צאצא לגזע אחר, שעצם שמו
מעורר חלחלה בלב יודעי-המסורה (ואחרים העדיפו לדבר דווקא על רומן בין קלייר השניה
לבין אחד מבני הפיות העתיקים, שעצם קיומם שנוי כיום במחלוקת חריפה).
כך או אחרת, קלייר השניה נעלמה, שנים אחדות לאחר ההסדר המשפטי שהותיר את כס הדוכס
ריק, אולי לאחר שהבינה שאפסה תקוותה לתפוס את הכס הרם.
מאחוריה, הותירה קלייר מבוכה, מריבות וקרע שלא התאחה עד היום, שמקורו בשנאה
התהומית ששררה, עוד מילדות, בין בנה יפה התואר לבין בניו הטבעיים של הבארון דארו
מנישואין קודמים, שלא שכחו ולא סלחו על הדרך בה אביהם אימץ ולמעשה העדיף עד יום
מותו את 'הממזר הארור, בנה של המכשפה המופקרת'.
השנאה בין הצדדים –ואלנדיל צלרוויל מחד, ובניו האחרים של הבארון דארו מאידך, נמשכה
עד יום מותם, ואותה ירשו בניהם ונכדיהם אחריהם; ואלנדיל היה נשוי פעמיים, העמיד
אחריו צאצאים רבים, שהעמידו צאצאים רבים עוד יותר – ומכאן, בית צלרוויל המסועף
והגדול, וגם המפוקפק למדי בדרכי פעולתו (יתכן שכמה וכמה מבניו ירשו את השאפתנות
והעורמה של קלייר הראשונה והשניה גם יחד, הגם ששילבו אותה לא רק בדיפלומטיה וחוש
עסקי, אלא גם ביכולת ונכונות לפעול, לא אחת, בכוח הזרוע ובדרכים שהשתיקה יפה להן).
בני דארו, לעומתם, נחלשו, וברוב הפעמים יצאו מן המאבקים בבני צלרוויל כשידם על
התחתונה. כיום, הם נחשבים שושלת מוכה למדי, והינם בני-ברית חשובים ומרירים של
הרוזנת מריגולד צלרהיל.
בית
צלרשילד: פילגשו של המכשף, אמנוריה רל, ובתה ג'ורג'יאנה:
מוצאה
המדוייק של אותה פילגש זהובת שיער, אחת מני רבות שהסתופפו סביב אדמונד האדום בשנות
שלטונו האחרונות, אינו ידוע; וגם לגבי שנת הולדתה וגורלה הדעות חלוקות למדי.
טוענים, כי היתה קאלידרוסטית במוצאה (כלומר, נולדה בנסיכות ארליסין שבצפון
אמת'וריה, שבניה נחשבים שארי-בשרם של ההידרוסטים ובני-בריתם במאבק באמת'ורים
'האמיתיים').
כך או אחרת, אותה אמנוריהרל הרתה לאדמונד וילדה לו בשנת 2342 בת בשם ג'ורג'יאנה;
ג'ורג'יאנהרל, כפי שנקראה בנעוריה, נחשבה אומנם לבת-בלי שם וכמעט ממזרה בעיני
החברה ההידרוסטית דאז, אולם ירשה לא מעט כשרון מאביה, והפכה ללוחמת-קוסמת
והרפתקנית שהתגלגלה בין חוף העשן, קיידרהרץ והארכיפלגו הדרומי, ששירתה את הכתר היטב,
בדרכה, בעשורים שלאחר מכן. בצעירותה, התגלגלה למרכז קיידרהרץ, לחצרו של הרוזן
פרידריך 'הדגול' פון ציצוביץ (סבו של אלפרד ציצוביץ הנוכחי), ושם התאהבה באחיו
הצעיר יוהאנס. הרוזן היהיר רתח מזעם על הרומן שמנהל אחיו עם 'בת בלי שם', וכך נוצר
למעשה קרע רבתי בתוך בית ציצוביץ, באשר יוהאנס נודה מהמשפחה, ושני האחים נשבעו בכל
היקר להם, שהם או מי מצאצאיהם לעולם לא ידברו עוד איש עם רעהו.
ג'ורג'יאנה ויוהאנס אכן נישאו, ועברו הרפתקאות לא מעטות בדרום; יש הטוענים כי
למצער יוהאנס לא בחל משליחת ידו לעיסוקים של שודדי-ים. אולם ככל הנראה, ג'ורג'יאנה
שירתה בצנעה את הצבא ההידרוסטי במהלך המלחמות האמת'וריות ולאחר מכן, עד כדי כך כי
הארמון עצמו התערב ונתן תוקף לטענתה– המפוקפקת למדי מבחינת מנהגים הידרוסטיים– כי
היא זכאית להחשב כבת חוקית של אדמונד האדום. שמועות אפלוליות טענו, כי הכתר התכוון
להשתמש בג'ורג'יאנה ובעלה כדי לפגוע בשני ענפי המשפחה האחרים, ובסופו של דבר גם
להעלות את בנם אל כס הדוכסות –תוכנית שנגנזה בעשור האחרון של המאה הקודמת, נוכח
הרעת היחסים בין הידרוסט לקיידרהרץ.
כך או כך, ג'ורג'יאנה רל ויוהנאס פון ציצוביץ הם מייסדיו של בית צלרשילד, שמונהג
כעת בידי נכדם, הנושא את שמו של סבו השנוי במחלוקת (הויקונט יוהנאס השני לבית
צלרשילד).
ג'ורג'יאנה עצמה פרשה מחיי הרפתקאות ולוחמה לאחר שמעמדה מוסד בידי הכתר, והצליחה
לחיות חיים שלווים למדי עד גיל מופלג יחסית; היא נפטרה בשם 2436, שנתיים לאחר מות
בנה האהוב אדריאן, והיא בת 94.
בית צלרשילד מימי ג'ורג'יאנה ועד היום: שנים מספר לאחר הסכם
אוסבורן-ארקלרמונט, והחלוקה מחדש של הנחלות באורח שהפקיד בידי בני צלרשילד את
אחוזת טרוהארט ואדמותיה, החלו יחסיהם של ג'ורג'יאנה ויוהאנס להתערער. בעוד
ג'ורג'יאנה קיבלה בשלווה יחסית, ואולי אפילו ברצון את החיים החדשים והשקטים, נטולי
צלצולי החרבות וקרבות הים, יוהאנס פון ציצוביץ החל מתערער בהדרגה, והופך יהיר יותר
ומנותק יותר מהמציאות. נראה, שאי-כה שכנע את עצמו כי יזכה בכס הדוכס, באורח שיהפוך
אותו ל"אציל גדול וחשוב יותר מ'זה שלעולם לא אדבר איתו עוד' (אחיו פרידריך).
זאת, הגם שסיכוייו להפוך לדוכס צלרהיים היו בטלים בשישים מראש; וכאשר יתכן שכמה
מהלחצים המגושמים שהפעיל, הצליחו לפגוע בסיכוייו העתידיים של בנו, שנחשב באותה
תקופה – למרות יחוסו הבעייתי – כמועמד העדיף בעיני כמה מבאי ארמון המלך. בסופו של
דבר, הלך ושכנע את עצמו ש'המקום העלוב הזה לא ראוי לו', ושהוא מתגעגע יותר ויותר
לימי התהילה שלו כהרפתקן וספן ידוע לתהילה בארכיפלגו הדרומי.
הגם שהזוג מעולם לא התגרש באורח רשמי, נראה שהמגלומניה ההולכת וגוברת של יוהנאס
גרמה לפירודם דה-פקטו, ולכך כי יוהאנס חזר, בגיל מבוגר יחסית, להסתובב בארכיפלגו
הדרומי, וככל הנראה נחשד במעורבות בכמה וכמה מעשים מפוקפקים יחסית, כולל שוד-ים,
בשולי האימפריה ההידרוסטית. הגרסה הרשמית הינה, כי בסופו של דבר ירד למצולות עם כל
הצוות של ספינתו האחרונה; אם כי שמועות עקשניות דיברו על חזרה חשאית שלו להידרוסט,
מוכה וחולה (יש אומרים, מקולל בקללה מאגית עתיקה שהסתבך עימה); על קבר אפל וחשאי
בו נקבר, הרחק ממחוז צלרהיים (אולי דווקא באיזור הידרקראון), ועל סודות הקשורים
למטמון עתיק של שודדי ים, שירדו ביחד עימו אל הקבר.
הויקונט אדריאן צרשילד (2368-2434) ירש את תאריו של אביו, ומאחר ואימו ג'ורג'יאנה
פרשה באותה עת מרוב תפקידיה ובלתה את רוב זמנה בגן הפרטי ובספריית כתבי היד
הנדירים שלה. על אדריאן נאמר, שלא ירש מאומה מכשרון הסייף והתעוזה של אביו, וגם לא
מחוכמתה ולמדנותה של אמו, ועיקר מורשתו הסתכמה בשורה ארוכה של העלבויות, שלושה
סכסוכי קרקעות גדולים ותריסר קטנים, וטעם משובח בעניייני יינות ותבשיל ברווזים
מושרה בפורת (כולל מהומת אלוהים כאשר העז אי-מי מהטבחים הפוחזים שלא להגישו
בטמפרטורה האהובה עליו).
לאחר כמה וכמה נסיונות לכוון גבוה מאד בשידוך, שלא עלו יפה, נישא אדריאן לג'ואנה
ארמינת'ורן, בתו של ידידו הקרוב, בן-אצולה מקומי שהעביר את רוב חייו כמנהל פנימיה
יוקרתית ומומחה ידוע (ובלתי נסבל) לנימוסים והליכות. לזוג נולדו שני צאצאים:
הויקונט יוהנאס השני לבית צלרשילד (נולד 2391) – מושל טרוהארט וראש בית
צלרשילד דהיום. כיום, בעודו מנהל מאבק אינסופי ברוזני קאלינגהאם שמדרום לגבולו
וברדיקלים הסרים למרותם, ולאחר שנישואיו הראשונים הסתיימו בגירושין קולניים למדי,
הויקונט מנסה לארגן נישואין פוליטיים בינו לבין הרוזנת מריגולד צלרהיל, במטרה
להתאחד מול בני צלרוויל ולהתקרב אל כס הדוכסות; אלא שהיהירות של שני הצדדים מכשילה
זאת.
לויקונט יוהאנס יש שני בנים ובת מנישואיו הקודמים: יוהנאס השלישי (כיום בן 27),
ג'ורג'יאנה השניה (כיום בת 26), ואדריאן השני (כיום בן 21).
ליידי ורוניקה צלרשילד (נולדה 2399) – אישיות
ססגונית בפני עצמה, כיום פרודה מבעלה המחלקת את זמנה בין אחוזתו של אחיה לחווילה
שלה בהידרקראון; מטופלת בבת נאה, עקשנית וסוררת למדי בשם רוואנה, שזה לא מכבר מלאו
לה 17; מסופר, כי ליידי ורוניקה קטעה בחוזק יד כמה וכמה חלומות נעורים של בתה,
שהזכירו יתר על המידה את חלומות התהילה הימית של סבה המנוח, כולל רומן שהחל להתפתח
בינה לבין קצין צעיר בצי של הוד-מלכותו; ומנגד, היא רותחת על העובדה כי בתה הסתבכה
פעמים מספר בפנימיה היוקרתית אליה נשלחה, ולפי דעתה של ורוניקה, ביישה אותה כמעט
במכוון, ובסופו של דבר סולקה משם, לאחר שהתריסה בפני המנהלת והודיעה לה, קבל עם
ועדה, שחיים ומוות עם חרב ביד עדיפים בהרבה על 'פס יצור להכשרת תרנגולות שלא
יודעות לעשות מאומה, מלבד להציע לגבר שלהן יין פורת'. יוהאנס השני, מצידו, רותח הן
על אחותו ושערוריות הנישואין שלה, שלא לדבר על בזבזנותה (שנופלת אך במעט מזו שלו),
והן על כך שלא דאגה לחנך את בתה 'עם שוט וסרגל, במידת הצורך', כדי להוציא מראשה
רעיונות שערורייתיים שפוגעים בשמו הטוב; אולם מעבר לרטינות ולרוב-הזעם והקצף, הוא
מוסיף לארח את השתיים באחוזתו לחודשים ארוכים מדי שנה, וחיי כל הצדדים מתנהלים –
עדיין – כסדרם.
חזרה אל דף המבוא של דוכסות
צלרהיים
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.