הקמפיין של שרלוט גריווינד ואלאריס קונינגטון

ספר ראשון: Reborn by Thunder

פרק VI: השער האפור נשבר

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

הקרב על השער המזרחי של ווסטמור

לאחר המוות של נורמן בלאק, הדמויות יוצאות מן המקדש העתיק ששם התנפצו ונקברו התוכניות המטורפות האחרונות של התאגיד, ושמות את פניהן לעבר השער המזרחי של ווסטמור, שלא מרוחק משם יותר ממהלך של יום.

כאשר הדמויות מתקרבות לווסטמור, ענני סערה כבדים כבר עומדים כמו חומה בצפון ובמזרח, רמז שהמתקפה הקטלנית של צבא הגנולים והפראים של קאהל-ראמדור כבר איננה רחוקה. הדמויות מפלסות את את דרכן בנוף מדכא של הריסות מוצפות למחצה, סכרים דולפים ומאגרי מים עומדים שהתחילו להתפשט וללחך את פרבריה המזרחיים של העיר, לאחר האוכלוסיה ברחה מהם לעבר המרכז המוגן בחומות גבוהות של ווסטמור עצמה.

פעם או פעמיים, הדמויות נתקלות בפושעים ובוזזים מטורפים למחצה שאיבדו צלם אנוש, שמבוססים או מסתתרים בתוך החורבות כדי לארוב על הדרך הראשית או מה שנשאר ממנה, אבל מעבר לזה, הן לא נתקלות באתגר רציני לפני שהן מגיעות אל השער המזרחי של ווסטמור.

השער המזרחי והחומות שחולשות עליו עדיין עומדות על תילן ומוגנות; אבל רק כאשר הדמויות מתדפקות על השערים ומחפשות את המפקדים האחראים, הן מבינות את גודל התוהו שאחז בווסטמור בתקופה האחרונה.

טירת הדוכס ווסטמור הפכה לצל-אימים שורץ דברים איומים, ככל הנראה תוצאה ישירה של השחתת הדוכס ובני-חצרו בידי בני-בריתם, מאמיני הדרקון וכוחות גרועים יותר ששייכים ל'מאסטר'; יצורים מתועבים ואנשים גרועים לא פחות מהם יצאו ממנה ופשטו על העיר העתיקה עליה היתה הטירה אמורה להגן, וכוחות התאגיד הדפו אותם בחזרה אל תוך הטירה; אלא, שמשרתי התאגיד לא העיזו לחדור לטירה עצמה, שמוקפת בצללים של טירוף וקסם אפל; ולאט-לאט, העלטה התפשטה לעיר העתיקה, גורמת לדייגים שחיו שם לנוס על נפשם ולהתקבץ במחנות פליטים עלובים בפאתי העיר החדשה.

אנשי התאגיד, שמעולם לא סלחו לדייגים על תמיכתם בדוכס, לא ממש יצאו מגדרם כדי לסייע להם; ועד מהרה עברה הכוס גם על התאגיד עצמו, כאשר החלו להגיע לעיר השמועות על התקדמות הצבא של אדון הרעם, ובהמשך על המפלה הנוראה של התאגיד בקרב גליטרהיל, שמשמעותה הוא אחת: אין שום דבר שעומד עוד בין משרתי הרעם לבין ווסטמור עצמה.

כאשר הדמויות מגיעות, מסתבר שמנהלי התאגיד ומקורביהם, וכל מי שיכול היה להספח אליהם, כבר נטשו את העיר בגניבה, דרך האגם, כשהם לוקחים איתם את רוב הספינות שעגנו בעיר; מה שנשאר מצבא התאגיד לא מאורגן, המורל של רוב היחידות נמוך מאד, והן מונהגות בידי קצינים נמוכים שמסוכסכים זה עם זה.

המצב בשער המזרחי, כפי שהדמויות מגלות, הוא דוגמא ניצחת.

חצי מחיל המצב של השער המזרחי נתון בידי סרן מונטי; קצין צבא ותיק ודי אריסטוקרט, בעל גישה סקפטית למדי כלפי התאגיד; והחצי השני בידי סרן באנקס- פושע לשעבר שגדל בזבל של הידרקראון וזכה לחיים חדשים בשירות התאגיד, לו הוא נאמן באורח פאנאטי.

שני הקצינים מתעבים זה את זה, והקטטות ביניהם מגיעות לכך, שאנשיהם עסוקים בלהתכתש זה עם זה, ולכוון את הבליסטרות שלהם זה לעבר המגדלים של האחר, במקום אל המרחב המוצף ממנו עתידים להתקיף צבאותיו של אדון הרעם.

כאשר הדמויות מגיעות, ומתקבלות בתחילה בידי סרן מונטי, הן עדות לכמעט קרב של ממש שפורץ בין הצדדים; שרלוט ואלאריס עושות ככל יכולתן, לא בעדינות רבה מדי, כדי להכניס מעט שכל לראשיהם של הקצינים הניצים, בהצלחה חלקית מאד (שארלוט נוזפת בניצים באורח שנשמע כמעט כאילו היא משתמשת בכישוריה כאומנת המפרידה בין ילדים שרבים ביניהם. אלאריס לעומתה משתמשת בלשון המושחזת שלה, כדי ללגלג על גברים שמתקוטטים באורח מטומטם "למי יש גדול יותר").

בהמשך, רמז שהדמויות מקבלות מוליך אותן לחשוף את העובדה, שסרן מונטי, שהתייאש לגמרי ומבין שהתאגיד נטש את העיר לאנחות, מנהל משא ומתן חשאי עם המצביאה של צבא הרעם, שהיא לא אחרת מקאליסטה המושחתת בכבודה ובעצמה. הוא מבקש ממאמיני הרעם שיניחו לו ולאנשיו לצאת בשלום מן העיר, ובתמורה מוכן לפתוח עבורם את השער בחסות הלילה.

בעוד שהדמויות מצליחות למנוע את מעשה הבגידה זה, ולגרום לאנשיו של מונטי לאסור אותו, הן לא מצליחות להניא את סרן באנקס, מהתוכנית שלו לנצל את התוהו להנחית התקפת נגד על צבאות הרעם שמתקרבים.

הצופים של באנקס, ובעקבותיהם גם הדמויות, הבחינו בתילים גבוהים החולשים על העמק העמוק מצפון-מזרח לשער, שגנולים דרואידים מתאספים עליהם; באנקס (וגם הדמויות) סבורים ששם יציבו את אותם דורבני-ענק מכושפים ויורי ברקים – אותם 'בליסטראות חיות' איומות של צבא הרעם, שעשו בזמנו שמות במגינים של גליטרהיל. באנקס נחוש בדעתו ליזום התקפת פתע על התילים האלו, כדי להשמיד את הבליסטרות ואת הגנולים הדרואידים שבוודאי מתפעלים אותן.

הדמויות בסופו של דבר משתתפות בהתקפה, או ליתר דיוק מחפות על האגף של באנקס, כאשר הוא יורד עם אנשיו לתוך העמק, כדי לפשוט על התילים בהתקפה פתאומית מקרוב; כפי שהדמויות וגם באנקס חששו, קשתים גנולים ורוכבי צבועים, וגם סיירים של הפראים האנושיים של צבא הרעם, תפסו עמדה על המתלולים המיוערים שחולשים על העמק מהצד, כדי לטווח את הצבא של באנקס מגבוה.

הדמויות מצליחות לעשות עבודה טובה למדי בלעקור אותם, כאשר לורקאנד מפגין ביצועים מעולים בקרב רכוב כנגד הפרשים הגנולים; אבל מאוחר מדי, מסתבר שכל זה לא היה אלא הטעיה מתוחכמת...

מה שהגנולים הדרואידים עושים, זה לא להכין עמדות לדורבני הרעם הענקיים, אלא ריטואל שמיועד לפרוץ את סוללות העפר הענקיות, באורח שיגרום למימי אגם הדוכס בריאן לפרוץ בעוצמה ולהציף את כל העמק שמצפון-מזרח לווסטמור, וגם את שרידי ה"אולד סלאגי" (הכלא מעורר הפלצות בו משל נורמן בלק בשם התאגיד בתחילת הקמפיין).

הדמויות חסרות אונים, ויכולות רק לצפות בנחשולים מציפים את העמק; באדים הארסיים והזיקים שעולים לגובה, כאשר המים השחורים מטביעים את שרידי בית הכלא של בלק; ממשיכים הלאה, ולוכדים את הצבא של סרן באנקס כמו עכברים.

הדבר היחיד שהדמויות יכולות לעשות, הוא למהר לאחור, לתוך החומות, שכעת אין כבר אנשים להגן עליהם; החבורה מתפצלת, כאשר הדמויות בלא שחקן – יוסטישיה ולורקאנד, מסייעים לשרידי המגינים בקרב מאסף נואש; ואילו דמויות השחקן – שרלוט ואלאריס, מלוות את הפצועים והאזרחים שמנסים לנוס לעבר מרכז העיר, אבל לשם כך צריכים לעבור את שעריה המוצללים של העיר העתיקה, שטירת הזוועות של הדוכס חולשת עליהם ממרחק רחובות מעטים.

החבורה מתפצלת

יוסטישיה מבקשת מהדמויות לאבטח את השער המוביל לעיר העתיקה, שאם יתפס בידי משרתיו של אדון הרעם, יחסום את דרך הנסיגה היחידה לעבר מרכז העיר; לאחר שהפצועים והאזרחים יעברו, היא מבקשת מהדמויות משימה נוספת ומסוכנת עוד יותר - לפלוש לטירה המקוללת שנישאת לא הרחק משם, לפחות כדי לוודא, שיצורי אימים לא יצאו משם ויתקפו את הבורחים, ואם אפשר, לבדוק מה קורה בפנים ולפגוע ככל האפשר בכוח שיושב שם.

אלאריס רותחת מזעם, הן על התוכנית עצמה, ולא פחות על הדרך שבה יוסטישיה 'מחלקת הוראות', כאשר שרלוט כמובן מצייתת להן בלא פקפוק (ולאלאריס יש כמה ביטויים בעניין, שכל אחד מהם גורם לשרלוט להסמיק מזעם). היא מנסה גם, לפני ההתפצלות של החבורה, לשכנע את לורקאנד לבוא איתה, בין השאר בטענה שמציאתה והצלתה של גבירת רוח החורף מידי המכשפים של המאסטר זה השירות שיביא תועלת לבני העם שלו.

לורקאנד מסרב; הוא מבין את ההגיון בדבריה של אלאריס, אבל טוען בעקשנות כי 'ליבו אומר לו' להשאר עם יוסטישיה. לאלאריס, שיש לה בינה לבינה כמה רעיונות לחלקים אחרים בגוף ש'אומרים' ללורקאנד מה שאומרים לגבי יוסטישיה, נכנעת במרירות.

הדמויות נלחמות במתנקשים גנולים שניסו לתפוס את השער ולטבוח באזרחים הנמלטים לעבר מרכז העיר, כאשר מההדים הרחוקים שבאים מרחוק יש יותר מרמז, שצבאות אדון הרעם תוקפים גם מצפון, כלומר, תוקפים במישרין גם את העיר החדשה.

במהלך הקרב, שרלוט ואלאריס מתחברות עם קוסמת שמנמנה וגוצה בעלת פה מלוכך למדי בשם אנדי, שמנחה אותם ומסייעת להם בהדיפת המתנקשים ושמירה על השער; כאשר בין לבין, מסתבר שהדייגים האומללים במחנות הפליטים מוכי הרעב שלהם, מוסתים להצטרף אל התוקפים ולהשבע אמונים לאדון הרעם, בתקווה שהוא יתן להם – תושבי העיר המקוריים – את מה שישאר מהעיר לאחר ש'ינקו בנהרות של דם' את אנשי התאגיד והמתיישבים החדשים שהביאו ממרכז הידרוסט.

בסופו של דבר, קאליסטה עצמה מופיעה מן האוויר, מכה בחוזקה בכנפי הברקים שהעניק לה הריטואל שהקדיש אותה לאדון הרעם; מטורפת לגמרי, היא לועגת לחבורה ובעיקר לאלאריס, שעונה לה במענה מלגלג ושנון, שמרתיח את קאליסטה (שואלת אותה בין היתר, האם אדון הרעם הפך אותה מעכביש לזבוב; וככל הנראה, הקסם של אדון הרעם באמת חזק, אם הוא מצליח להחזיק מישהי עם ירכיים עבות כמו שלה באוויר).

קאליסטה צורחת מזעם ועטה על אלאריס; מתחולל קרב קשה, בו קאליסטה משתמשת בחרב שלה ובכוחות הברקים שהעניק לה אדון הרעם; אבל היא עצמה סופגת לא מעט נזק, ובסופו של דבר נאלצת לברוח בתעופה ולהניח את השער לעיר העתיקה בידי הדמויות.

הפשיטה על טירת הזוועות של הדוכס

ברגע המתאים, אנדי פולטת מידע שגורם לשארלוט לקפוא מאימה; שהיא ראתה לוחמת שנראתה ממש כמוה, דומה לה כמו שתי טיפות מים, מוליכה לתוך הטירה חבורת אנשים, שבתוכה קוסם צעיר שנראה לשרלוט בדיוק כמו מלוויל; ולוחמת רזה שמזכירה מאד את דיאנה.

האיום הוא מזוויע – אחד מיצורי האופל של ה"מאסטר" לבש את הצורה של שרלוט, ומפתה את שני ידידיה הקרובים (לשרלוט המזועזעת אין שום מושג איך הם הגיעו לכאן ומה הם עושים בווסטמור), למוות נורא או גרוע מכך, שמצפה להם בתוך טירת האימים.

הגם שהדמויות היססו בדבר הבקשה שהפנתה אליהם יוסטישיה קודם – לאחר שהשער יאובטח, לנסות לבדוק מה קורה בטירה, ולדאוג שהכוחות האפלים בתוכה לא יסתערו על האנשים הנמלטים לעבר מרכז ווסטמור ויטבחו בהם.

הקוסמת אנדי, שמציגה את עצמה כמי שעבדה בשביל התאגיד כסוג של קוסמת-מהנדסת שמכירה יפה את כל מנהרות הניקוז בעיר העתיקה (היא היתה במגע אם אנשי הדוכס, לפני שהם נדבקו באופל), מספרת לדמויות על דרך לחמוק לתוך החצר החיצונה של הטירה, דרך מנהרות הניקוז התת-קרקעיות שהיא מכירה היטב.

הדמויות מפלסות את דרכן פנימה, תוך שהן מגלות שהמקום שורץ בג'ולים ואלמתים נוספים, ובעיקר במין של עכבישים תבוניים ומעוותים. במהלך ההתקדמות, הן מגלות שאנדי צדקה במה שסיפרה להם קודם – אחד היצורים המזוויעים של של המאסטר אכן לבש את דמותה של שרלוט, ומתכוון להקריב את החברים שלה בטקס מזעזע לאדון האפל של המאסטר עצמו.

בסופו של דבר, לאחר התגברות על שורה של מלכודות והתקפות של העכבישים המעוותים, הדמויות מגלות את 'האומנת': אחת ממשרתי הדוכס שהפך לתפלצת תפוחה, חצי עכבישית, שמחזיקה בדיאנה – האחרונה מעולפת, הלומה מזוועה ופגועה מארס עכבישים, כשהיא כורכת אותה בתוך קקון מבחיל.

הדמויות תוקפות את 'האומנת' ואת שרצי העכביש הדמוניים שאיתה, ומצליחים לחלץ את דיאנה שעודה בחיים, אבל הלומה וחולה מכדי להועיל או לדבר באורח קוהרנטי. היא רק בוכה וחוזרת שוב ושוב בפני שרלוט על "לא התכוונתי, באמת שלא התכוונתי-".

דיאנה בקושי יכולה לגרור את עצמה; היא כמובן אינה מסוגלת להלחם (גם בהיותה בריאה, כשרון הלחימה שלה רחוק מלהספיק למקום כזה), ומסרבלת מאד את העניינים, דבר שגורם לאלאריס לזעוף (ממילא, היא כבר היתה רוצה להסתלק מכאן ולצאת לקוואסט שלה), וכמעט ומצית שוב את הריב בינה לבין שארלוט.

הקוסמת הקאהרויאנית נחשפת

לקראת סוף הקרב הקרב, כתעלול אחרון של מפלצת העכביש, 'אנדי' סופגת פגיעה שמסלקת את האשליה שאפשרה לה ללבוש את הדמות הזו של קוסמת אנושית שמנמנה, ומגלה מי היא באמת – הקוסמת הקאהרויאנית העריקה אמנסטריה, שבגדה באנשיו של המאסטר בקרב על טירת לייטבורי.

שרלוט רותחת מזעם, ונראית כמעוניינת לקרוע את הקהרויאנית החצופה הזו לגזרים על התעלולים שלה; היא לא בוטחת לא בה, ולא באף אחד מהגזע העתיק והמרושע שלה יותר מאשר כדי מרחק של בעיטה. והיא חושדת, שכדרכם של קאהרויאנים, אמנסטריה עשתה משהו נבזי מאד ל"אנדי" האמיתית כדי שתוכל ללבוש את הצורה שלה. היא גם יותר מאשר חושדת, שאמנסטריה פועלת כנגד המפלצת בטירה, רק כדי לתפוס את מקומה מאוחר יותר.

(כמסתבר, היא אכן לקחה ממנה מעט דם וקווצת שיער לתוך שיקוי, שאפשר לה להחזיק בצורה של אנדי למשך שעות ארוכות, אבל לטענתה, אנדי עצמה עודה בחיים; היא לא הרגה את 'השיכורה הטפשית ההיא', אלא רק הרדימה אותה, והחביאה אותה בתוך אחת הסדנאות הנטושות בעיר העתיקה).

אמנסטריה מתעמתת עם שרלוט, ואומרת שיהיו אשר יהיו המניעים המפוקפקים שלה עצמה, כדי לפלדינית הצדקנית לשתף איתה פעולה; היא כאן, כדי לצוד את המפלצת העתיקה ששלח המאסטר לנהל את העניינים בווסטמור, שהיא הרבה יותר ממשנת צורה גרידא. אמנסטריה אומרת לדמויות, שמדובר בסוג של מוות ארגמני – יצור בלהות שטני שצורתו האמיתית צורה של ענן אדום, שיכול לפשוט וללבוש צורות; וגם לחסל את הגוף המוחשי שלקח לא יעזור להפטר ממנו סופית, כי הוא ילבש צורה גאזית וימלט.

אבל אמנסטריה, לטענתה, יש די שליטה בקסמים קאהרויאניים מתוחכמים כדי ללכוד את היצור בתוך הטירה ולמנוע ממנו להמלט, באורח שיכפה עליו קרב לחיים ולמוות. לשם כך, כפי ששרלוט מגלה לזעמה, אין לאמנסטריה שום בעיה לסכן או להקריב לא מעט חפים מפשע, לרבות מלוויל פאנדרהורן.

מהסיבה הזו, אמנסטריה מתנגדת לרצון של שרלוט להתפרץ מיד למרכז הטירה כדי לחלץ את מלוויל, אלא רוצה לטהר את המגדלים החיצוניים שחולשים על החצר המרכזית, ולשתול בכל אחת מהן רונה קאהרויאנית: כאשר שלוש הרונות ידלקו ויצרו מעין משולש כוח סביב החצר המרכזית, המוות הארגמני יכלא בפנים ולא יוכל להשתמש בצורה הגאזית שלו כדי להמלט.

אובדן של יצור עתיק ורב-עוצמה כזה, אמנסטריה מטעימה, יהיה מכה כואבת מאד שאפילו המסטר לא יוכל להחליף או להתאושש ממנה בקלות. היא מחווה על הטירה מסביב, להדגים לשרלוט איך נראה מקום בו יצור כזה השתכן והפעיל את כוחו, ומה קרה לדוכס ולכל אנשי חצרו; אם היצור ימלט, בעוד זמן קצר הוא יוכל להתנחל במקום אחר, וליצור לעצמו מאורת אימים חדשה של אלמתים ואנשים מעוותים.

אלאריס, למרות הפקפוקים שלה עצמה במניעים של הקוסמת, נוקטת גישה עוינת פחות מאשר שרלוט: היא חייבת לאמנסטריה לא מעט על העזרה שהגישה לה ולבני-בריתה בטירת לייטבורי לאחר שערקה (כולל הצלת חייו של לורקאנד), והיא טוענת שלא סביר שלאחר העריקה וכל מה שעשתה כנגד המאסטר, היא מתכוונת להצטרף אליו עכשיו מחדש.

שרלוט מסכימה, בכעס גדול ובלי טיפת אמון באמנסטריה, בה עדיין (ולמרות כל מה שאומרת אלאריס), היא חושדת שהיא מעוניינת למכור אותם ל"מאסטר" בהמשך, כדי לתפוס את מקומה של המפלצת של הטירה בצבא האפל שלו; ומזהירה את הקאהרויאנית שהסימן הקטן ביותר של בגידה מצידה, יהיה הסוף שלה.

שלוש הרונות

החצר הפנימית של הטירה נראית כמו גהינום עלי אדמות, צבוע באדום ושחור, כאשר אלמתים מכל הסוגים מדדים וזוחלים בתוכו; גופות מרוטשות זוחלות; ג'ולים רעבתניים; שיקוצים בשרניים ומנופחים, ועוד כהנה וכהנה.

מסתבר, שהמאסטר בגד גם במאמיני כת הדרקון שכרתו איתו ברית; לא היתה לו שום כוונה אמיתית לסייע להם להקים את הדרקון כמו שרצו, והוא שעבד אותם ועיוות את רובם למוטאציות מגעילות, כמו גרוטקסות של הצורה המקורית שלהם.

הבשורות הטובות יותר, הן שמלוויל היה ערמומי דיו כדי לקנות לעצמו זמן; הוא כמסתבר חשד ב"שרלוט" המתחזה, חרף כל כשרון המשחק השטני של המוות הארגמני, ובסופו של דבר 'הפיל' אותה על פרט עסיסי למדי... הוא שאל אותה על 'אנטואנט'.

המוות הארמני חשבה במהירות, אבל לא יכלה לדעת שאנטואנט אינה חברה לשעבר של מלוויל ושרלוט או משהו דומה, אלא הדמות האובר-רומנטית והדביקה בכתב-היד של רומן הבוסר של שרלוט. כך שבמקום להסמיק או לזעוף, כמו ששרלוט האמיתית היתה עושה, היא יצאה ידי חובה בתשובה שהיא בסדר, אבל היא לא יודעת היכן היא עכשיו.

מלוויל מחכה להזדמנות, ואז אומר "אני מצטער, אבל בלי אנטואנט זה לא ילך ביננו', ומשתמש בדלת מימד כדי להתחמק מהיצור; המוות הארגמני רותחת מזעם, צורחת על המשרתים שלה, החיים והמתים, לחפש אותו בכל החצרות... זו שאלה של זמן, עד שהוא ימצא, אבל הטכסיס של מלוויל מקנה לדמויות עוד מעט זמן יקר.

(שרלוט, מצידה, כהרגלה בקודש לא יודעת האם לנשק את מלוויל כאשר ימצא, או לחנוק אותו).

שרלוט, אלאריס ואמנסטריה מנצלות את ההתפזרות של משרתי המאסטר שמחפשים בחצר את מלוויל, ומפלסות את דרכן במעלה החצר הצדדית אל הצריח הראשון, שבו הן לוחמות במאמיני הדרקון המעוותים, ומביסות אותם, באורח שמאפשר לאמנסטריה לשתול את הרונה הראשונה ולהדליק אותה.

לאחר מכן, הן עוברות על החומה החיצונה, לוחמות בגרגוילים מגעילים ועוברות דרך המטבחים, שם הם לוחמים במוטאציה הבשרנית שהיתה פעם רב הטבחים של הטירה; היצור מסוגל להכות חזק מאד, לנשוף ענני זוהמה ולזמן עוזרי-טבח אלמתים; כאשר מפעם לפעם הוא יכול לתפוס אחד מהם ולבלוע אותו "חי", וכך לרפא חלק ניכר מהפציעות שספג.

לאחר שהמפלץ הזה מוכרע, והרוח המעונה של הטבח משוחררת ויכולה לזכות במנוחה (המילים האחרונות שלו הן "בסך הכל רציתי... עבודה טובה"), אמנסטריה מסוגלת להדליק את הרונה השניה.

הדמויות יורדות לצידה האחר של הטירה, לעבר שער צדדי מוקף בסוללות של אפר שנפל, שורצות בשומרי-הדוכס שהפכו כעת לאלמתים מעונים וצורחים; שם, הן נתקלות בגופה ענקית, מנופחת ומעוות, פשוטת-עור ומגירה זוהמה... שלמרבה הזוועה, אלאריס מזהה שהיא השרידים המעונים של אסטליס, שהומתה בעינויי תופת (כפי שבראנדון ותיאודור סיפרו לאלאריס, בזמנו), והוקמה כיצור בלהות, עם כמה כוחות זעוותיים שנראים כחיקוי לעגני של הכוחות המקוריים של אסטליס, כולל תקיעת קרן המלחמה שלה.

הדמויות מביסות את היצור ואת המוני הג'ולים שבאים לעזרתו, והזוועה פשוטת העור מתפוקקת וקורסת, משחררת סוף-סוף את הנשמה המתענה שבתוכה. המילים האחרונות (והדי אופייניות) שלוחשת הרוח של אסטליס, לפני שהיא נקלשת ועוברת מן העולם היא "כאילו... שהייתי צריכה... את העזרה שלכם".

לאחר שיצור הבלהות והג'ולים שלו מובסים, מלוויל יוצא ממסתורו ומתאחד עם החבורה, אגב דיאלוג משעשע למדי עם שרלוט שכמעט בוכה מרוב התרגשות והקלה; אמנסטריה מדליקה את הרונה השלישית והאחרונה, וכעת לא נותר אלא דבר אחד: להסתער על החצר המרכזית, ולכפות על המוות הארגמני קרב סופי לחיים ולמוות.

הקרב הסופי:

המוות הארגמני, עדיין בדמותה (ההולכת ומתעוותת) של שרלוט, מכותרת סוף-סוף בידי שרלוט, אלאריס, אמנסטריה ומלוויל; בהתחלה, היא מנסה עדיין לזרוע ספק ומחלוקת בקרב האויבים שלה, ובעיקר לתמרן את שרלוט והאחרים כנגד אמנסטריה, כאשר היא מנסה לנגן על החששות של שרלוט, שהקוסמת הקאהרויאנית תמכור את בני בריתה מיד לאחר הנצחון; שהיא רק רוצה להרוג אותה, כדי לתפוס את מקומה בשירות המאסטר.

אמנסטריה מושכת בכתפיה ומעירה, שהמקום היחיד שיאה לה – לבלוב הענן הנפוח הזה – הוא הביוב; או עדיף – האפלה השחורה של תהום הנשיה.

המוות הארגמני מחליף שלוש צורות במהלך הקרב:

בהתחלה, היא נלחמת בצורה שדומה לשרלוט, והכוחות שלה הם כמו ראי אפל של פלדין; לאחר מכן, היא לובשת את דמותה של סבתה של אלאריס, רג'ינאלדה, ומפעילה כוחות של קוסם רב-עוצמה; ורק בשלב השלישי, היא מתגלה בדמות הענן המפלצתי וספוג הדם, שהיא הדמות האמיתית שלה.

בכל השלבים, היא מזמנת בלובים אדומים של דם חי שזוחלים מסביב, תוקפים את הדמויות ומנסים להרעיל או להתפוצץ עליהן, או להגיע אל המוות הארגמני ולרפא אותה. בשלב האחרון, שבו היא בדמות ענן, היא מזמנת אותם בקצב כפול מהרגיל.

כך, התחיל הקרב האחרון של הקמפיין (ספר ראשון בקמפיין המשותף של שרלוט ואלאריס), בין החבורה והקוסמת הקאהרויאנית העריקה שהצטרפה אל הדמויות, לבין מפלצת הבלהות העתיקה, יד ימינו של המאסטר שהשחיתה את טירת הדוכס ווסטמורשילד והפכה אותה לגהינום מעוות.

ובסופו של דבר, הכוח המשותף של הדמויות גובר, צורותיו השונות של היצור נשברות, והוא סופג את מכת המוות, שאותה אמנסטריה תכננה בקפידה במשך זמן ארוך...

היצור צורח, כאשר הענן מתערפל סביב עצמו; מתעוות בכאב, כאשר הקרן הכחולה מהשרביט של אמנסטריה והחרב של שרלוט פוגעות בו, ואז גונח ונמוג באנחה נקלשת, מתפוגג לטיפות חסרות צורה ורסיסי טינופת על הרצפה.
והבניינים כולם רועדים, חתיכות אבן נושרות, כאילו משהו מתפורר החוצה מתוך המבנים, נשאב ונקלש לתוך האוויר הגשום; הקסם האפל של המאסטר דועך, מותיר את הטירה כחורבה סדוקה ועלובה, שהגשם והסערה מבחוץ חודרים אליה במהירות.

יד ימינו של המאסטר הושמדה; וכוח הזדון שלה נעקר מווסטמור... מאוחר מדי עבור הדוכס ומשרתיו; אבל לעומת זאת, צבאו של אדון הרעם תוקף מכל הכיוונים, ועיר הבירה של ה-West Downs נראית כאילו לא תחזיק מעמד ולו עד עלות השחר...

אפילוג: הקרב על העיר העתיקה

כוחו של ה"מאסטר" בווסטמור נשבר, אבל העיר מותקפת ומוצפת בחייליו של אדון הרעם, כאשר הדמויות חוזרות אל הסערה וגשם הזלעפות שנופל על העיר העתיקה; צבאות הרעם תוקפים ממזרח ומצפון, ונראה שרוב הקרב מתרחש כעת בעיר החדשה, ממערב לדמויות.

בתור העיר העתיקה ופאתי העיר החדשה, בתים עולים באש למרות הגשם הזועף; רבים מחיילי אדון הרעם כבר הפסיקו להלחם ופנו לבזוז.

הדמויות העייפות מפלסות דרכן בסמטאות שורצות אויבים, כשהן עושות כמיטב יכולתן לא להתפס בידי כוחות גדולים מדי של אויב ששורצים בכיכרות ובדרכים הראשיות.

ובעוד שרלוט דורשת מאמנסטריה בכעס שתראה להן היכן החביאה את אנדי האמיתית, ומאיימת עליה שאוי לה ואוי לראשה אם ימצא שאנדי נפגעה (מה שדי סביר... הכל מסביב הוא תוהו ומוות), פורץ מחדש הריב בין שרלוט לאלאריס על תוכנית הפעולה.

לדעת אלאריס, העיר גמורה וצריך לנצל את האפלה ולהמלט ממנה, ובוודאי לא לחפש את יוסטישיה או לבזבז זמן על הירואיות מיותרת; המשימה שלה עצמה – למצוא את עקבותיה של גבירת רוח החורף, קוראת לה; היא התעכבה מספיק בשביל שרלוט, ולא מוכנה להסתכן יותר.

דווקא אמנסטריה, בדרכה הצינית, תומכת בעקיפין בשרלוט, וטוענת שמעבר דרך המחסנים יהיה ממילא בטוח יותר ולא יביא לבזבוז זמן, אלא להיפך; היא עצמה מצהירה שהיא מוכנה לעמוד לצד שרלוט, עד כמה שהקוואסט שהפלדינית הטילה על עצמה נראה לקוסמת הקאהרויאנית אצילי באורח פתטי ומסוכן.

הדמויות נתקלות בעוגים מדושני עונג שפושטים על הבתים וכבר כבלו עשרות תושבים כעבדים, ומוליכים אותם החוצה תחת צליפות שוט, כשהם הורגים כל מי שמנסה להתמרד או נראה להם 'לא שווה' מספיק.

לאחר מכן, כאשר בכיכר המרכזית הסמוכה של העיר העתיקה, יש חינגה שלמה של כריתת ברית בין הדייגים שלחמו לצד אדון הרעם לבין והדרואידים האפלים של הגנולים והפראים משבט בני-החזיר, כולל העלאת קורבנות אדם, הדמויות פושטות על בית אריזה גדול, שם אמורה להמצא אנדי (לאחר ששני מקומות קודמים לא הניבו תוצאה), ושם כעת מוחזקים אסירים ועבדים רבים.

אנדי נמצאת, מוכה קשות וחסרת הכרה אבל חיה עדיין, כאשר הדמויות לוחמות בסוהרים הגנולים ובתגבורת שהם מזעיקים, ופושטות על המסדרונות המצחינים, כשהן משחררות את האסירים השונים.

בין היתר, הן מוצאות שם את אחת הלוחמות של כת מאמיני הדרקון, שהיתה ככל הנראה היחידה מהכת שהבינה בזמן מה ה"מאסטר" מתכנן בעבורם. עד כמה שהיא מתעבת את הדמויות, היא מבינה שמאמיני הדרקון גמורים, ומוכנה לשתף איתם פעולה באורח זמני כנגד צבא אדון הרעם, שבידיו נפלה כאשר ברחה מהטירה.

בעזרתה, הדמויות מטהרות נתיב שבו האסירים יכולים לנסות לברוח, כאשר החינגה האלילית האלימה של הרעם בכיכר הראשית נמשכת; בהמשך, מאמיני הרעם מבינים שאנשיהם הותקפו בבית האריזה הסמוך, ומארגנים מתקפת נגד שהדמויות הודפות בקושי...

אבל דווקא אז, כאשר הקרב נראה נואש, מעבר לעלטה ולסערה הנחלשת באיטיות, עולה הד מוזר, ומרוחק.... קולה של חמת חלילים רחוקה; ואז מצטרפת אליה עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת...

צבא הוד-מלכותו הגיע, או כך לפחות נראה לדמויות; הצבא ההידרוסטי בא מדרום-מזרח, לאחר שצלח את מכשולי המים שהציפו הדרואידים הגנולים, והוא מסתער על צבאו של אדון הרעם מאחור בשעת טרם שחר, בדיוק כאשר מאמיני הרעם מפוזרים, ורבים מהם איבדו מבנה ומשמעת ועסוקים בביזה.

תקציר הארועים בווסטמור וההתרחשות שמעבר לדמויות

מה שמסתבר לאחר מעשה, הוא שיוסטישיה הצליחה, בדרך שלא מובנת לדמויות עד הסוף, ליצור קשר עם הגנרל של צבא הוד-מלכותו שפיקד על הצבא במחוז צילדן הסמוך; הגנרל, שהכיר אותה במשך שנים, זיהה שהיא הדוכסית 'המנוחה', והסכים להצעיד את צבאו במהירות לווסטמור, תוך הפרת הפקודות שהגיעו מחצר המלך, שנשלטת בעקיפין בידי הנסיכה מיראנדה (שכידוע לדמויות, מכרה את נשמתה למאסטר זה מכבר). יוסטישיה, כדרכה בקודש, לא טרחה לספר לאף אחד שצבא הידרוסטי נמצא בדרכו, ככל הנראה כדי למנוע כל סכנה שהשמועה תגיע לאוזניים הלא נכונות.

צבאות הרעם, שהתפצלו ונתפסו לא מוכנים, נלחמו בפראות אבל בסופו של דבר נאלצו להמלט מווסטמור בשן ועיין; ומסופר שקאליסטה עצמה לחמה כנגד יוסטישיה על חומות העיר החדשה, אבל פעם נוספת הצליחה להמלט בחיים.

ווסטמור, או המעט שנותר ממנה, ניצל; צבאות הרעם נהדפו, אבל עדיין מושלים באיזורים נרחבים, ממצולת וואלדר וגליטרהיל, וגם צפונה משם; ונראה שאף אחד מהצדדים עוד לא אמר את המילה האחרונה בקרב על מחוז הווסט דונס החבוט.

אלא, שהחבורה עוזבת את המשך המאבק הזה מאחוריה וממהרת לכיוון עמק נורת'קרוס והלאה ממנו – הגיע זמנה של המשימה של אלאריס, לאתר את עקבותיה של גבירת רוח החורף העתיקה, ולמנוע מהמכשפים הקאהרויאנים ומן "המאסטר" לשעבד ולעוות אותה.

ועל כך יסופר בחלק הבא של הקמפיין...

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.