הקמפיין של שרלוט גריווינד ואלאריס קונינגטון

ספר שני: "המחלל בשערי הקיץ"

פרק I: האדונית והרועה

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

ההגעה אל רינדנהאל:

המסע של החבורה (שרלוט, אלאריס והקוסמת הקאהרויאנית האפלולית אמנסטריה שהתלוותה אליהן) צפונה, עבר בלא ארועים מיוחדים. אלא, שעד שהדמויות חצו את בקעת אסטפורד ועמק נורת'קרוס והחלו מתקרבות אל הרמות הקודרות הנישאות מצפון-מזרח לעמק הפורה בו שלט בעבר האב מיזלי, כבר החל החודש הראשון של הסתיו.

עמק נורת'קרוס, כפי שהדמויות מגלות, נמצא בעיצומו של שיקום ובניה מחדש לאחר ההתקפה האחרונה של כוחות המאסטר, שנהדפה לאחר שאלאריס ובעלי בריתה הרגו את מנהיג התוקפים ואת בן-בריתו הבוגדני הבארוןלייטבורי; המלחמה הגדולה בין הכתר לאדון הרעם התחוללה ברובה במקומות אחרים, אולם הביאה כזכור לטבח של האב מיזלי ורבים מהנזירים הבכירים מתחתיו בידי ליידי מרידית' סאות'רינדן; מלבד משפחתה, שנטלה חלק פעיל בצבאו של אדון הרעם, מסתבר שרבים מהלורדים בפאתי עמק נורת'קרוס ניצלו את ההזדמנות לחזור בפומבי לאמונה ברעם- וכעת, לאחר שצבא אדון הרעם ניגף בווסטמור, הם משלמים את המחיר.

רינדנהאל עצמה היא עיר אבן קודרת שנמצאת ממש מתחת לעליה לרמה הקודרת של Fallset reaches; כאשר המפלים הגדולים בהם נשפך נהר Everfrost מהרמות לתוך העמק נפרשים מעליה; והנהר השוצף עצמו שיצר ערוץ עמוק, מחלק אותה לשניים. טירתם של אדוני העיר העתיקים, בני נורת'רינדן (שארי בשר רחוקים של בני סאות'רינדן הידועים לשמצה), נמצאת בחלק הצפוני, מעבר לנהר; ואילו רוב העיר, כולל הקתדרלה של קלאודור שהיתה באורח מסורתית מעוזם של תומכי מיזלי, נמצאת בחלק הדרומי והגדול יותר של העיר, אליו הדמויות מתקרבות כעת.

האוויר טובל בריח כבד של בהמות, כאשר הדמויות חוצות חורשת אורנים ומתקרבות לאחד משערי העיר ("שער הרועה הטוב"); וכבר מכאן ניתן לשמוע במטושטש את שאגתם הרחוקה של המפלים.

אמנסטריה נראית דרוכה ומודאגת, אבל לא ששה לשתף את האחרים בחששותיה. היא נראית חוששת ממשהו בעיר; כאילו היא חשה בישות או נוכחות שמדאיגה אותה מאד, לא מאד קרובה, אבל לא רחוקה כמו שאמנסטריההיתה רוצה, אבל מבינה שהחבורה תאלץ לעצור שם כדי להחליף כוחות לפני העליה לרמת פאלאסט; אבל מהר מאד, היא נפרדת מהדמויות האחרות בטענה שהיא רוצה לסייר בשקט ולבדוק את הסביבה.

שרלוט רוטנת וזעופה, לא מסתירה את חוסר האמון העמוק שלה כלפי אמנסטריה.

כפי שהדמויות מגלות עד מהרה, כאשר הן מתקרבות אל השער ונתקלות ברועים ונזירים, הרי שאדון העיר, הבארון הזקן ריקארדנורת'רינדן, תמך באדון הרעם בעת המלחמה, גם אם באורח מתון יותר ואכזרי הרבה פחות משארי בשרו הדרומיים – הוא הורה לנעול את שערי הקתדרלה ולהחזיק את הנזירים של העיר במעצר או מעצר חסות.

כעת, משניגפו צבאות אדון הרעם, נראה שמעל הבארון תלוי ועומד צו הדחה חתום בידי נציגי הכתר; ועל מגדלי הטירה עצמה לא מונף יותר נס המשפחה שלו, אלא רק דגל האריה של הוד-מלכותו.

נזירים שרים שיר חסוד על השה הענוג שפועה מגן-עדן, מלווה בהלמות פטישים לא פוסקת של אנשים שעמלים ליד השער- וכפי שהדמויות מגלות, מבצעים עבודות אחרות על אנדרטה שהנזירים מקימים ליד הכניסה.

רועים שעברו בשער, וסתם סקרנים, מתקבצים מסביב, משוחחים ומתווכחים.

לורד ואלאת'ורן השישי לשמו, ודודתו ג'נה

אלא, שמה שמושך את תשומת הלב של הדמויות זו כרכרה מהודרת שסטתה לתוך תעלה ליד הדרך ואחד מאופניה נשבר לגמרי; נוסעי הכרכרה- אישה מבוגרת וזועפת עם שיער חום-צהבהב מאפיר מסודר בפקעת, וגבר צעיר ושמנמן בבגדים הדורים (אבל מעט דהויים) לא פחות, שהתקדם לעבר האנדרטה ועסוק כעת בשיחה או ויכוח עם מנהיג הנזירים.

מסתבר, שמדובר בברנש בשם בריאן ואלט ודודתו ג'נה, שניהם מהידרקראון; האישה המבוגרת יותר זעופה כולה וזועמת על התלאות של המסע ועל עניינים אחרים, ולא ממש מנדבת מידע לדמויות, אבל בהדרגה, הן ממנה והן מהאזנה לשיחה בין הברנש הצעיר והנזיר, הן מבינות שמדובר ביורש צעיר והולל, שטוען לעץ משפחה מפואר שמתייחס לשושלת בשם ואלאת'ורן, שמשלה בעבר הרחוק באדמות רחבות ידיים באיזור.

מה שמסתבר הוא, שלאחר אין ספור מכתבים והפצרות, הנסיכה מירנדה לאדנרידג' ירום-הודה (אחותה הידועה לשמצה של יוסטישיה, שהדמויות כבר יודעות למי היא השתעבדה בעבור כוח וסיכוי לקחת חלק בירושת הכתר), נענתה לבקשתו הצנועה של האדון היורש, הכירה במכתב רשמי בייחוסו לבית ואלאת'ורן, והעניקה לו צ'רטר שמאפשר לו לתפוס מחדש את הטירה העתיקה של המשפחה שלו בפאלסטריצ'ס, ואף מטילה על הרשויות את החובה לסייע לו.

בינתיים, היורש הצעיר ודודתו, שעודה זועמת על הדרך בה בזבז את כספו של אביו, הטלטלו במשך שבועות על שבועות בדרכים וכספם אזל כמעט לגמרי; וכעת, גם המרכבה שלהם סטתה לתעלה ולמעשה יצאה מכלל שימוש – מה שלא משפר את מצב רוחה של דודה ג'נה (והיא מזכה את הדמויות ביחס כעוס ומתנשא, ומדי פעם שולחת מבטים לא ידידותיים, משום-מה במיוחד בשרלוט).

כאשר הדמויות מתקרבות לאנדרטה ומטות אוזן לשיחות שמתגלגלות שם, בעיקר בין האדון היורש הצעיר לנזיר, הרי הן למדות על כמה וכמה דברים, מלבד על נסיון די מגושם ולא ממש מוצלח של היורש הצעיר להביא את הנזירים לסייע לו כספית לצורך המשך מסעו, בתמורה להבטחה שישלם בהם ביד נדיבה לאחר מכן, כשיטול מחדש את הכס הרם של השושלת שלו.

מסתבר לאלאריס, שהמכר הותיק שלה, קולונל ססיללייטבורי, נמצא בעיר בתור אחראי מטעם הכתר (הוא למעשה האציל המקומי היחיד ששרד, שצידד לכל אורך הדרך בכתר ולא באדון הרעם), ובין השאר הוטלה עליו המשימה הלא נעימה, לפקח על עקירת שושלת נורת'רינדן מהטירה שלה, והעברתם למגורים צנועים בהרבה על הגבעות בפאלסטריצ'ס, בפיקוחה של קרובת משפחה צדקנית שבניגוד ליתר בני רינדן, היא אישה אדוקה וחסודה שנמנית על תומכי מיזלי.

אלא, שעבור רבים מהנזירים המקומיים ובעיקר מנהיגם הכריזמטי האב ארקוס (שהנזיר הדובר מספר עליו בהערצה כעושה ניסים דגול שהאב מיזלי המנוח בעצמו נגלה אליו בחלומותיו), העונש שקיבלה השושלת העתיקה והסוררת אינו מספיק, והם היו רוצים לא פחות מלכלות את זעמם עד הסוף בבארון ומשפחתו – בין השאר כנקמה על הטבח שביצאו שאריו בני סאות'רינדןבמיזלי הזקן עצמו.

ארקוס משלהב רבים מבני העיר בחזיונות שלו, וטוען שמיזלי נגלה לו בחלומות ומזיל דמעות קדושות של דם על חוסר הצדק.

אנשים אחרים מעדיפים להמנע מצעדים דרסטיים; כמה מהרועים מתלוננים שכבר כעת, מזג האוויר חריג ומפחיד; ענני אד כבדים באים מהמזרח ועלולים לשבש את צמיחת המרעה; ועד כמה שהם לא מודים בכך בפה מלא, יש להם כבוד או לפחות פחד מסויים מהאלוהויות הדרואידיות העתיקות, והם מפחדים להעלות את חמתו של אדון הרעם על-ידי לינץ' בשושלת של התומכים שלו.

האנדרטה עצמה, כפי שאלאריס מגלה לזעמה, אמנם מוקדשת לידידתה המנוחה איזבל לייטבורי; אולם במקום לציין את מעלליה האמיתיים של הליידי המנוחה, רק מצויין שהיא 'מסרה נפשה מול עובדי אלילים נפשעים', כאילו עסקה בלשאת תפילות ולא בלחימה; וחצי מהכיתוב, יותר משהוא מציין את המנוחה, נראה כמו חנופה צדקנית לזכרו של האב מיזלי דווקא (שנפש המנוחה הצדקת שורה עימו כעת בשמיים).

זאת, לצד כמה וכמה קערות תרומה לכנסיה שמונחות ליד, ותזכורת כי העליה לאנדרטה והתפילה לנשים היא 'בלבוש צנוע בלבד'.

בינתיים, למרות כל נסיונות השכנוע שלו, ואלאת'ורן הצעיר אינו מצליח להוציא מהנזיר הראשי מאומה, מלבד מכתב המלצה לפונדק המקומי 'שלושת החזירים'... ועד מהרה, היורש הצעיר וחסר הפרוטה מתחיל לקשור שיחה עם שרלוט ואלאריס, אגב שהוא מנסה 'להתחיל' איתם באורח ספק משועשע ומאד מגושם, שלא לומר גס- באורח שגורם לשרלוט להסמיק מכעס, ולנסות להטיף לו שלעולם לא ימצא אהבה בדרכים כה בוטות ולא הולמות.
רוב הזמן, הוא מתפאר בצ'רטר החתום שקיבל, ובעושר הרב שיפול בחלקו כאשר יהיה אדון כס ורד החורף ויחזיר עטרה ליושנה (עם יותר מרמז מלווה בקריצות, שהוא יצטרך איזה שידוך הולם כאשר ישב על הכס שלו).

מה שעוד מתברר אגב השיחה איתו (אליה מצטרפת דודתו הזעופה, שלא ממש מחבבת את הדמויות, בעיקר לא את שרלוט), הוא שהוא בילה שנים כהולל צעיר בהידרקראון, מכיר היטב והיה חבר קרוב של צ'רלס בינגלס, ושיחק ביחד איתו ב"עולם הענקים" (אותם גבישים מכושפים שמופצים על-ידי רב-מג שנוי במחלוקת, שמי שמתרכז בהם מדמיין שהוא נכנס לעולם קדמון בו שבטי ענקים נלחמים אלו באלו, ושהוא עצמו אחד הענקים האלו)... את ארוסתו של מר בינגלס, דיאנה, משום-מה, הוא מחבב הרבה פחות.

אמנסטריה, שחזרה בינתיים והאזינה לשיחה מהצללים, לא מסוגלת להתאפק מלהתערב ולשלח ביורש הצעיר כמה הערות ארסיות במיוחד (כולל לגבי השידוך ההולם אותו... ישנן לא מעט מועמדות מתאימות בעדרים המקומיים, כמה מהן בעלות טעם משובח מאד בעשביה).

אבל במקום להעלב, היורש הצעיר בולע את הקוסמת החיוורת והאפלולית בעיניו... ככל הנראה, היא מזכירה לו מאד את אחת הדמויות האהובות עליו ב'עולם הענקים' - ליסולד תער כסף.

דודה ג'נה מביטה באמנסטריה, בתיעוב עמוק עוד יותר משהביטה בשרלוט קודם, ומנסה בכעס להרחיק ממנה את אחיינה הפזיז.

אמנסטריה שבה ומסתלקת לצללים, לא לפני שהיא לוחשת לדמויות האחרות שטירת ואלאת'ורן שהטיפש הצעיר בטוח שתניב לו מייד הכנסה שמנה, היתה פעם כס השלטון של אחד מיורשי גבירת רוח החורף, אבל מזה מאות שנים, מדובר בחורבות מקוללות שלא בכדי אף אחד לא תבע עליהן בעלות במשך דורות על דורות.

היורש הצעיר ממשיך לעמוד ולבהות בעיני עגל בכיוון אליו היא הסתלקה, מנסה לשכנע את עצמו כי העקיצות המרושעות שהטיחה בו, הן בגלל שהיא לא יכולה לעמוד בפניו, כשהוא שב ומלהג על ליסולד תער-כסף, לזעמה הרב של דודתו, שהיה לה די והותר מקשקושים על 'עולם הענקים'.
בסופו של דבר, הוא מזמין את שרלוט ואלאריס לסייע לו, ולהשיק עימו כוסיות בפונדק המקומי ("לכבוד קומו מחדש של בית ואלאת'ורן)

אבל בינתיים, היורש הצעיר שבקרוב מצפים לו "עשרת אלפים בשנה, לא פחות!", מתקשה אפילו לשלם את החשבון לפונדק, כפי שהדמויות יגלו עד מהרה. זה לא מפריע לו להמשיך לפנטז באורח מאד לא הולם על אמנסטריה ("אבל אל תדאגו, בנות *טפיחה על חלקת הכרס שלו* יש ממני מספיק לכולכן!")

ולשווא, שרלוט מנסה להטיף לו מוסר, ולהסביר לו באריכות כי לעולם לא ימצא שידוך מהוגן אם ימשיך להתנהג בדרך כה גסה.

ההתקפה ברחוב אלדה

העגלה המקומית שהדמויות שכרו נכנסת לעיר ומתנהלת באיטיות בין הסוחרים ועדרי העיזים ברחוב הראשי הצר יחסית של הישוב; העגלון מספר על כך שאמנם ההתקפה של הצבא האפל של המאסטר שהחריבה את האמבלפייר הסמוכה פסחה על העיר רינדהאל, אבל יש צרות צרורות עם מזג האוויר; וברמת פאלאסט למעלה עוד יותר גרוע, וחלקים ממנה מכוסים בעלטה אפורה וסמיכה.

בנוסף ולהבדיל, היורש הצעיר פשוט לא סוגר את פיו לאורך כל הדרך, ומפליא בסיפורים על הרפתקאותיו, ביחד עם צ'רלס בינגלס וטומי הדסון, ב"עולם הענקים", עד החבורה המופלאה התפרקה, בעיקר בגלל אירוסיו של בינגלס... ואגב כך, שרלוט מגלה כי דיאנה לא התביישה להסתובב בעיר ו"ללכלך" על ארוסה הטרי; חודשים ספורים לאחר מכן, ואלאת'ורן הצעיר (או ואלט, כפי שנקרא אז) כילה את כספי הירושה, ולא היה לו יותר כסף לשלם על גביש המשחק שלו.

הכרכרה נעצרת כאשר מלפנים הדרך נחסמת בידי מהומת אלוהים.

ההמון מתקבץ ברחוב הראשי, נראה זועם ומסוכן יותר מרגע לרגע; והדמויות רואות את האב דאלן ארקוס, ברנש רזה בגלימות שחורות-כסופות, עומד ומטיף; שרלוט מזדעזעת, כאילו באורח לא קשור, כאשר היא חשה צללים רוחשים בקרבת מקום, אפלים ומסוכנים, לוחשים בשפה עתיקה ומצמררת... ולרגע היא מדמיינת שהכל רועד, היא לבדה והרקיע מעל העיר כולו אדום ושחור.

מה שמסתבר, הוא ששתי נשים צעירות מבית הלורדים של העיר (שכעת עומד לצאת לגלות) נצפו כשהן מסתובבות בעיר באורח חשוד, והאב ארקוס מנצל הזדמנות, ומלהיט את ההמון הזועם גם כך, במטרה כמעט מוצהרת לארגן להן לינץ' - גורל שהולם לדעתו לכל תומכיו של אדון הרעם.

"המרחם על האכזרים, סופו מתאכזר לרחומים... מדוע יצאו הנשים החטאות האלו, בנות לרעם האכזר, אל העיר, אם לא כדי לקשר ולזמום? הו, צדיקי-צדיקים, יראים לדבר האור! המרטיר שלנו (הערת שה"ם: כוונתו למיזלי הזקן ז"ל) בוכה בשמיים, בוכה, בוכה, דמעותיו ניגרות כמו דם, כמו שהגירו הרשעים את דמו הטהור..."

שרלוט חשה שוב את הצללים מתאספים ולוחשים, כאילו אורגים את עצמם את הזעם הנשפך, ההולך וגובר, של ההמון. וכאשר צרחת אימה של אישה מהדהדת מאחד הרחובות הסמוכים, שרלוט מסרבת לעמוד מנגד ורצה לשם, גוררת את אלאריס אחריה-

(כאשר היורש הצעיר נשאר בכרכרה ומקבל על עצמו את המשימה לשכור חדרים לכולם בפונדק המקומי, בהמשך הדרך הראשית של העיירה).

שרלוט ואלאריס רצות בסמטה יורדת, שמגיעה אל רובע עתיק ואפלולי של העיר (Councilor's folly) שנמצא נמוך יותר וקרוב יותר לאפיק הנהר שחוצה את רינדנוואל לשניים. הבתים כאן גבוהים ואפלים, רבים מהם נטושים, עם כל מיני תגליפים עתיקים על הקירות שלהם. בכמה מקומות מופיעים תגליפים של חיות פרא, וגם של שלושה זקנים עם מטות, עם סמלים של הפולחנות העתיקים של המחוז.

הדמויות נאלצות להאבק שוב ושוב באספסוף המשתולל, שחלק ממנו נלחם כאילו הפך למפלצת קטלנית רבת ראשים וזרועות, ששרלוט חשה או לפחות חושדת שהצללים מתדלקים אותה; עד שלא מדובר בערב-רב של קבצנים, יושבי בית תמחוי כנסייתי, בעלי מלאכה ואחרים, אלא גוש עצום ורושף של פראות ושנאה.

ובכל זאת, שרלוט ואלאריס מצליחות להכות באנשים המשתוללים; ולאחר כמה צחצוחי חרבות וראשי מתפרעים שנפגעו, רוב האספסוף נשבר בבת אחת ומתחיל להלחם, כאשר הוא צורח שאנשיו של אדון הרעם תוקפים את העיר.

(מה שגורם לאלאריס, מטיבם של דברים, לגחך במרירות).

בסופו של דבר, הדמויות מגלות ששתי הנשים נתפסו בתוך חנות נירות אפלולית אליה ניסו להגיע; אחת מהן היא לא יותר מילדה בת עשר או מעט יותר, והאחרת בת עשרים ומשהו. שרלוט 'מטפלת' בלא גינוני טקס מיותרים בחלאה שמנסה להצמיד את הילדה המתייפחת אל הקיר ולקרוע ממנה את השמלה שלה.

הילדה מבולבלת מאד, ואומרת ש'הן לא עשו כלום', ושאחותה מריאן והיא בסך הכל באו להפקיד כמה מכלי הכסף של סבא בחנות כאן, כדי למשוך כסף, כי "האנשים הרעים מגרשים אותנו מהבית שלנו, ונצטרך לגור אצל דודה ג'ולייט, ואני שונאת את דודה ג'ולייט! היא תמיד מחייכת, אבל היא לא באמת-"

דקה קצרה לאחר מכן, הדמויות עוצרות את ראשי האספסוף, שכבר החלו לכרוך חבל על צווארה של ליידי מריאן הצעירה, שנאבקת ובועטת, צורחת את שם הרעם ואת שמה של 'פיית הסערה, שתבוא ותנקום את הדם שלה'.

ראש הפורעים, נראה כמו נפח ענקי ("אורס המבורך"); שרלוט חשה שהוא מלא ומוקף צללים, שכאילו גורמים לקומתו לגדול כשהוא נלחם בחבורה, ועם כל מכה שהוא מכה, הוא צובר אנרגיית צללים שמחזקת אותו, יוצרת בבואות ראי טורדניות שלו, ובסופו של דבר (אם היה נשאר להלחם עד שהיה נטען לגמרי), הוא היה משחרר פיצוץ קטלני שלאנרגיית צל.

מריאן יהירה הרבה יותר ואסירת תודה פחות מאחותה הקטנה, למרות שהיא מוסרת בערך את אותה גרסה. החנות הרוסה ובזוזה, ובעל החנות הזקן כבר נרצח, ככל הנראה כאשר ניסה להגן על שתי הנשים בגופו... הוא שוכב על צידו עם ראש שבור בתוך שלולית של דם; גם נער השרת שלו מצא גורל עגום דומה.
כאשר הדמויות בוחנות את המהומה, צץ יצור צללים נוסף- מעין ננס נתעב עשוי צל עם שוט ארוך, ותוקף את הדמויות, כשהוא מתמקד בעיקר בשרלוט.
"נשמה שלך של האדון! של האדון!" הוא צווח בקול צווחני ומתרפס.

מריאן לא מתחרטת כלל ועיקר על פולחן הרעם של המשפחה שלה ("השושלת שלי נוצקה מתוך הרעם, היא סגדה לקאהל-ראמדור המהולל עוד הרבה לפני שטינופת הנזיר הראשונה לכלך ברגליו את האדמה הזו"), וטוענת שהנסיון לרצוח אותן היא הוראה ישירה של האב ארקוס.

ובכך, לאחר תודה קרה ויהירה לדמויות, היא גוררת את אחותה באומרה שהן חוזרות לטירה, לארוז את החפצים שהכתר מרשה להן לקחת.

אבל כאשר הן מתרחקות, אלאריס שמנסה לצותת להן, שומעת קטעי דברים שמרמזים שליידי מריאן מחזיקה פמוט מקודש של הרעם, ומתכוונת להשתמש בו עבור ריטואל דרואידי כזה או אחר, אולי לשם נקמה... אלאריס שומעת שוב, שמריאן מבטיחה לאחותה ש'פיית הסערה' עוד תבוא ותחזיר אותן ואת סבא לטירה שהיא שלהן בזכות.

כמו כן, ליידי מריאן זועמת על משרת אחר של אדון הרעם ("הלורד העוצר" או "עוצר הרעם"), שהוא פחדן ולא הסכים לעזור במשהו. מה אפשר לצפות משושלת שהתחילה בממזר מזוהם?

הילדה, לעומת זאת, בוכה וכולה חשש מכך ש"דודה ג'ולייט" תכריח אותה ללכת לפנימיה של נזירים עם "ילדי-כבשים מטומטמים שפועים תפילות של מיזלי".

הדמויות העייפות והחבוטות חוזרות לרחוב הראשי ונתקלות בקולונל ססיל, שנסיונו להשליט סדר בעיר בשם הכתר גובה ממנו מחיר כבד; הוא שמח מאד לראות שוב את אלאריס, אבל הוא עסוק מלמעלה ראש, ורותח מזעם על האב ארקוס, שמתחיל להצטדק ולטעון שכמה אנשים 'פירשו לא נכונה את דבריו, שהיו כולם ברמה התיאולוגית'.

לצד ססיל, ישנו ברנש מגודל, חסון וקירח שהוא כנראה אחד מבעלי העדרים הגדולים בעיר, ויש לו חשבון משלו עם האב ארקוס (מקטעי הדברים הדמויות לומדות שהם היו חברי ילדות, אבל הסתכסכו לפני הרבה שנים, אולי בשל ריב על נערה, שסיימה באורח טראגי - עניין שגם למעלה מעשרים שנים לאחר מכן, בעל העדרים מאשים בו את ארקוס).

ססיל נפרד מהדמויות, לא לפני שהוא מאיים על האב ארקוס שבפעם הבאה שמשהו כזה יקרה, הוא יושלך לצינוק - כומר או לא כומר. הקולונל חוזר לטירה - לנסות לסיים את עסק הביש עם משפחת הרוזן בעדינות ככל הניתן; הוא שומע את הסיפור של הדמויות ומבטיח שיורה לשים עיין על ליידי מריאן.

ההתרחשות בפונדק "שלושת החזירים"

פונדק שלושת החזירים הוא פונדק אבן תלת-קומתי מרווח אבל פשוט מאד, בסיומה של סמטה שיוצאת צפונה מהרחוב הראשי. מסתבר לדמויות, שהיורש הצעיר כבר הזמין את החדרים הטובים ביותר... תוך הבטחה שהדמויות ישלמו את החשבון. גם אמנסטריה נמצאת בפונדק, מנסה ככל יכולת להתעלם או להגיב בעקיצות מרושעות להמשך החיזורים המגושמים של ואלאת'ורן - כאשר אלאריס, שמשום-מה מלאה בשמחה לאיד, שופכת שמן על המדורה.

שרלוט, לעומת זאת חשה שמשהו לא כשורה... ובסופו של דבר, מגלה שבתוך הטרקלין שהוזמן לדמויות הסתתר יצור צללים אוכל-נשמות, שחיכה לשעה הנכונה (כנראה לאחר שהדמויות ירדמו) כדי להתגלות ולחסל את כולם; וכאשר הוא מתגלה, כל הנוף בחלון נראה כמו גהינום, וגג הכנסיה שנשקף ממנו מוקף הילה חולנית.

החבורה נלחמת בקרב קשה ביצור, עד שהוא מובס ומתפוגג, וחזיונות האימים נחלשים באיטיות.

ואלאת'ורן, שבדיוק נכנס בדלת כדי לראות את המחזה, מרוצה מאד ומוחא כפיים בהתלהבות.

"שככה יהיה לי טוב! זה היה מגניב ממש כמו אחד הקרבות של ליסולד תער-כסף, איך שהכנסת בו את הקסם ההוא, באם! באם! באם!"

אמנסטריה יורה בו מבט קטלני.

"כן, מלבד שני הבדלים קטנים ומצערים. ראשית, אני לא מחבבת שריונות חזיה, ושנית, אני מעדיפה לסכור לאווילים את הפה המקשקש שלהם, במקום לגרות אותם בחשיפת רגליים. עכשיו-"

הצללים נסוגו, אבל שרלוט עדיין לפותה בחזיונות נוראים ששואבים ממנה את כח הרצון- היא רואה זירה של קרב שהופסד, זרוע גופות, כולל גופה שנראית כמו צורתה האנושית של מיס אודן, שעורבים מנקרים אותה; לרגע, היא רואה את מריאן הצעירה בורחת כל עוד נפשה בה, לופתת את הפמוט של אדון הרעם, כאשר עכבישים מפלצתיים, ג'ליים עם שלוש עיניים, רודפים אחריה.

אבל למרות שאמנסטריה לכאורה בכלל לא שמה לב לשרלוט, אלא עסוקה בלרדת על ואלאת'ורן בשצף-קצף ארסי, ולהזכיר לו שהוא הזמין את החדרים שבהם שרץ מתנקש שואב-נשמות, שרלוט מדמה לשמוע את הקול שלה - קריר ומלגלג, אבל אי-כה תומך, מהדהד בראשה ומנסה לעזור לה להתגבר על הסיוט.

ואלאת'ורן מכחיש כל כוונה רעה: הוא לעולם לא היה מנסה לפגוע במישהי שכל-כך דומה לליסולד תער-כסף, מושא חלומותיו ("את יודעת, כשהייתי צעיר יותר, ועוד חשבתי שאהיה קוסם פעם, כמו שהיה אבי-אבות אבותי, הייתי חולם כל יומהולדת על זה שהיא תופיע יום אחד, ואני אקח לה את היד-")

"אתה יודע, יתכן שהשתכנעתי. אתה כסיל מנופח הרבה יותר מדי כדי לזמן עבדי-צל, בוודאי לא טורף צללים חזק כזה. אז-" אמנסטריה יורה בו את החיוך המורעל ביותר שלה "אנחנו עוברים לאפשרות השניה, לורד ואלאת'ורן הטפשי לשמו. לדעתי, אתה נצר ללא יותר ממוכר לחמניות שהתעשר, וציווה לצייר לו עץ מעורר רחמים מרוב גיחוך-"

"הי! למה להיות קשה, פית לילה חיוורת ומתוקה שלי?"

אמנסטריה חושקת שיניים למשמע התואר הזה, אבל ממשיכה.

"לצערך הרב, מישהו... כנראה המישהו המאד לא נכון, בחר משום-מה להאמין לסיפור עץ המשפחה המגוחך שלך, והיה להוט מספיק בכדי לחשוב שזה

שווה זימון כזה. והבשורות המשעשעות במיוחד, אני לא מאמינה שזה היחיד בשטח. למעשה, כל העיר הזו-"

דודה ג'נה, מזועזעת וזועמת, נכנסת לחדר ואחריה הפונדקאי, עם מגש מלא בכיבוד מתוק. היא שבה ומתעמתת עם אמנסטריה, מצווה על אחיינה להתרחק ממנה, ואומרת לו שהיא מרושעת, שהיא לא מה שהיא נראית שהיא - ושאולי היא זו שזימנה לכאן את המפלצות.

היא דורשת מאחיינה לאסוף את חפציו, כי "הם הולכים בזה הרגע"; אבל ואלאת'ורן לא רוצה לציית לה, עודו מוקסם מאמנסטריה, למרות האזהרות הזועפות של דודתו.

לשווא, הדודה צורחת ונוזפת, מזכירה לו איך שבזבז את כספי הירושה של אביו המנוח, וביזה במשך שנים את המשפחה; והמסע התנהל על מי מנוחות, עד שצצה "המכשפה המרושעת הזו, עם שתי נערות השרת שלה".

הפונדקאי נראה נפחד ונבוך, מיבב שהכין כיבוד רב כל-כך וזה עלה לו המון כסף-

שרלוט היא זו שמצליחה בגלגול אבחנה מכושפת, ורואה את האמת- המאפים המתוקים של הפונדקאי לא סתם מורעלים; הם בוערים באנרגיה שחורה בלתי-נראית; נזעקת, היא מעיפה את המגש, רגע לפני שידו הגרגרנית של האדון הצעיר לופתת את אחד הכעכים הגדולים.

הקרב הסופי:

הפונדקאי ודודה ג'נה נחשפים, כמי שמכרו את נשמותיהם למאסטר בעד כוחות של צל, משנים צורה ותוקפים את החבורה. הפונדקאי הופך למעין-אדם זאב, מוקף במאפים שלו שנוזלים סביב והופכים לבלובים מגעילים; גם נערי השרת שלו חושפים שיניים ומתקיפים בסכינים בוערות בשחור.

דודה ג'נה משנה צורה לצל גבוה וארוך זרועות.

הערת שה"ם: הם לא הפכו ממש למפלצות, אלא מסוגלים להשתמש בכוח שהמסטר או מי מטעמו נתן להם, לקרוע את הקרום בין העולם

הרגיל לעולם הצללי, ולזמן את צורות הסיוט שלהם עבור קרב.

ג'נה צורחת, ששנים רבות מדי השושלת העתיקה שלהם התבזתה וקיבלה פירורים מהסדר הישן, במקום לתבוע את מה שמגיע להם בזכות. כעת, האדון הגדול הבטיח שהדם העתיק שלהם יזכה למה שמגיע לו (ובנסיון התקפה על אמנסטריה היא מוסיפה צרחה מטורפת "ושום פיית לילה בוגדת מסוגך לא תעצור אותנו!")

לאחר הקרב: לרוע מזלן של הדמויות, הצורות המפלצתיות מתפוגגות כשהיריבים מובסים, והפונדק נראה כמו זירה של טבח; הפונדקאי, הדודה והמשרתים מוטלים על הרצפה, והגם שעל הגוף המוחשי שלהם כמעט ואין פציעות מוחשיות, הם כולם מדיפים אדים סגולים, מפרפרים, אולי גוססים.

ואלאת'ורן המום, וממלמל "דודה... דודה... אבל-"

אמנסטריה עוצרת לידו, בקול רך יותר מהרגיל, ומעירה שהמסטר כנראה 'שכח' להזהיר את משרתיו החדשים, מה המחיר של השימוש בכוחות שנתן להם; עצתה לדמויות וליורש הצעיר היא להסתלק מכאן מיד ולצאת מהעיר בחסות הלילה, לפני שיאסרו את כולם באשמת טבח; מה גם שנראה לה שהעיר שורצת עוד טפשים שהמסטר המיר... היא כמו קן נמלים גדול אחד של צל.

אמנסטריה מתעקשת להשאר בחדר לבד כדי "לגמור איזה עניין"; שרלוט מסרבת ולא בוטחת בה, ומתעקשת לחזות כיצד אמנסטריה משתמשת בקסם להרים את הפונדקאי המתעוות באוויר, כשהיא מענה את הנשמה שלו בסוג של לחש אפלולי של קאהרויאנים. היא מאיימת עליו שתטפל בנשמה שלו באורח כזה אם לא יתחיל לדבר - מי האביס אותם בצל?, עד שהמוות יהיה ממתק לעומת מה שהוא יקבל ממנה.

הפונדקאי לועג ויורק, מלחשש שהאפלה תוליד אותם מחדש; אבל ההתגרות שלו הופכת עד מהרה לצרחת יסורים; שרלוט מזועזעת ודורשת מאמנסטריה להפסיק; והקוסמת מתעלמת ממנה.

בסופו של דבר, לפני שהמוות משיג את הפונדקאי המעונה, הוא מילל:

"דאל... רון... דאל- האאאאא-"

ואלאת'ורן עוצר את אמנסטריה מלהעניק לדודה שלו טיפול דומה, והיא מושכת בכתפיה ויורדת במדרגות; ואלאת'ורן, מבולבל עם עיניים דומעות, מטלטל בעקבותיהם, ונראה שאין לחבורה הרבה ברירות מלבד לקחת אותו איתן.

אמנסטריה מביטה בו בעיון, ונראה שהיא חושבת על משהו.

"שיבוא. אחרי הכל, יש לנו טירה להשיג בשבילך, הרוזן ואלאת'ורן הטפשי לשמו".

"את באמת נראית כמו ליסולד תער-כסף"; בריאן מנגב שוב את פניו בשרוול שלו.

"כמה חבל".

ובכך, החבורה חומקת מהפונדק המלחשש על האנשים המעולפים שמוטלים בו, וחומקת במהירות אל תוך הלילה הקר ושורץ הצללים.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.