הקמפיין
של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)
ספר
שני(ב): להיכן שנסיכות הולכות
פרק XX: יוון מצולה
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
"The sacred vows from long ago
Now tie my
blood to yours.
It's you who
made it
Possible to
love
Beyond the
shadows
Of the
underworld.
Courageous and
playful
All hell's
nightmares flee
Thy blade below
the surface.
I kneel before the
kindness
That destined
me to you."
פתיחה: הסיוט של מאלוויל
העייפות יורדת על שארלוט כמו שמיכה ומעמעמת את
ההיכל העתיק שבו מצאה את יוסטישיה. השילוב בין התשישות לבין משהו בתבשיל הכרוביות
ממלא אותה בחמימות מרגיעה, חזקה מדי, והיא נסחפת לתוך חלומות מוזרים. העולם מרצד,
הופך לאור כסוף שמבזק על רעפים ישנים ומשתקף במי השלוליות שעל מרצפות הרחוב.
טכני: שארלוט נכנסת
באורח מוזר לתוך חלום שבו מופיע מלוויל. לשחקנית יש שליטה חלקית על המאורעות
ובעיקר על התגובות של מלוויל, באורח שמשאיר סימן שאלה לגבי שילוב בין מציאות
לדמיון.
מלוויל הולך סחור סחור בחדר העבודה של אימא שלו, מתבונן בירח ומחזיק את השרביט
שלו. השעה מאוחרת והרחוב שחור ואפל מאחורי מסך גשם דקיק. הוא מואר רק באור חלש של
פנס גביש רחוק בקרן הרחוב. מלוויל לא שקט. שארלוט יכולה כמעט לשמוע את הלמות נעליו
על המרצפות.
"לכל הרוחות גרייווינד." הוא ממלמל
ומשרטט משהו על האדים בחלון, "הרומן הזול הזה ייגמר ב..."
אז מלוויל קופא, שארלוט חשה את הנשימה שלו
קופאת על השפתיים ואת הלב שלו הולם במהירות. אולי זה רק תעתוע שך החשכה והערפל,
ולא צל חשוך שבוקע מהעלטה, חומק לעבר הגדר של הבית ועוד אחד בעקבותיו. אולי זה רק
כתם ירח ולא נצנוץ של פלדה מתחת לגלימות ולכובעים הכהים והגבוהים. שארלוט חשה איך
מלוויל מתנשף, נקרע בין גאווה פגועה ופחד, מהסס ותוהה מה לעשות. השרביט שלו נוצץ
באור עמום, כשהוא שולף אותו. הנקישה על הדלת רכה אבל מאיימת.
"פתח את הדלת הזאת, מר פאנדרהורן."
מלוויל רועד. מהסס אם לענות. האור הכחלחל
מהשרביט שלו מאיר קלושות את הכרכים המאובקים בספרייה ואת עיניי הזכוכית של הראש
המפוחלץ על כרכוב האח.
"פתח, בשם האדון". הלחישה הרועמת
ממלאת את מלוויל, מרעידה אותו. מלוויל מתגנב כדי להציץ מבעד לחלון ואור הירח מאיר
לרגע במורד קיר הלבנים וקמרון הדלת - מאיר לרגע את הפנים מתחת לכובע הגבוה. עור
חיוור לבן אפרפר מוקף מפלי שיער ארוך ומת, כמעט כסוף, וסיכת דרקון בנוסח סנט
קלאודור מלבד העובדה שהדרקון הוא שלד. הדלת רועדת. לחישה ארוכה ומצמררת מציפה את הערפל.
מלוויל מתפקע; הוא חייב להחליט. הרצון להתריס וקללה מטונפת מדגדגים את שפתיו אך
הפחד עולה כמו גאות קפואה ושם להם מחסום. רועד כולו, הוא מדלג במורד המדרגות. הדי
הדפיקות ויבבת הצירים נמהלות בהלמות הפרועה של הלב והמגפיים.
מלוויל מנסה לחטוף כמה דברים במהירות
מהטרקלין, שועט במורד המדרגות אל המרתף, לכיוון הדלת האחורית ממנה אמו מכניסה
לקוחות חשאיים אל המעבדה שלה. הוא שומע הלמות מגפיים רכות מן הקומה שאותה עזב לפני
רגעים ספורים.
"בוא אלינו ילד," המחשבה מתפוצצת
בתוכו, "אתה מתגעגע לאהובתך, נכון? אנחנו נפגיש ביניכם, בהן צדקו של
האדון."
מלוויל נאבק ברגליים שמסרבות לציית לו. משהו
נע בעלטה היישר לעברו. למעשה מלוויל נאבק בקסם של יד שחורה לא מוחשית שמנסה ללפות
אותו. הוא צריך לאמץ את כוח הרצון כדי להדוף אצבע אחרי אצבע לפני שהיא תיכרך עליו
ותמחץ את כוח הרצון שלו לגמרי. כאשר התקרה רועדת, מהצעדים המאיימים למעלה. משהו
חולני זוהר על הקרשים של גג המרתף, מצייר אות כוח עתיק ומזעזע.
מלוויל נאבק, מגדף את עצמו על העצלות שלו, על הנינוחות המטופשת בה הרשה לעצמו
להישאר ולרבוץ כאן. איך הוא לא הבין מה עומד לקרות, מיד כאשר הגיעו הידיעות הראשונות
על פטירתה של הדוכסית הארורה ההיא.
שארלוט בסכנה. הוא עומד למות.
"תיאבק, אידיוט שכמותך!"
החדר נוהם ורועד. ממש כשמלוויל מצליח להשתחרר
מן הלפיתה נשמעת שריקה לחה וארסית. החדר כולו מזדעזע.
"הכאב.... ההשפלה.... נבגד... כלוא באפלה
בידי זונה חלקלקה, כפויית טובה... אני רעב... כל כך רעב...."
מלוויל חש את הזיעה הקרה נוטפת על הפנים שלו
כשהוא בורח ונסוג למסדרון שמוביל לדלת האחורית והצל אחריו.
"יש אדון חדש עכשיו והוא קורא לי!"
מתוך האפלה הזרועות הארוכות משתלשלות על הרצפה כמו של קוף. פנים כמושות, נוטפות עסיס
סגול ארסי זוהר, עיניים שקועות, בהרות וקפלי עור, הניבים הדקים הארוכים נפערים.
"בוא ילד טעים שלי, בוא..." |
יד השרביט של מלוויל רועדת כשהוא משחרר את הלחש, "לך לכל ה..." מלוויל
מתאמץ לכוון ישר
"חזרה לכלוב שלך!"
היצור צווח כשהלחש פוגע בו. מלוויל לא מחכה לראות את התוצאות ורץ מהר ככל שהוא
יכול.
קסם ארסי בוקע מן האפלה ופוגע בקיר מאחוריו,
מעלה עשן רעיל. מלוויל חובט בדלת ופותח אותה, רץ במעלה המדרגות. האדמה כאילו רועדת
מתחת לרגליים שלו. מלוויל עצמו רועד ומחניק – לא, לא התייפחות. הוא לא ילדה קטנה.
השתנקות. כואב לו, כואב לו לכל הרוחות. הרחוב מתנודד סביבו כאילו הוא שיכור.
"טוב, אולי אני באמת שיכור."
ואז הוא רואה דמות נוספת, מרחרחת את דרכה סביב
פינת הבית בין שיחי פרח העורב המלכותי של אמא.
גבר צנום עם פנים מחודדים, שיכול היה להיראות כמו כומר מגוחך של קלאודור
בגלימות הלבנות שלו, מלבד הסמל הנוראי שבוער על החזה שלו.
"הנה הגיעו רגעיך האחרונים בני. כרע
והתוודה בפני האדון." לרגע העיניים שלהם נפגשות ומלוויל חש את האש בעיניים
החלולות וחסרות האישונים מולו.
היצור מדדה לעברו כשהוא ממלמל צורות מעוותות
ואפלות של פסוקי קודש. מלוויל מבצע בדיקת כוח רצון, כאשר הוא מצליח כל הזעם והפחד
משתחררים מתוך השרביט שלו כשהוא שואג: "תתרחק ממני, שוגל אחורי ילדים דוחה
שכמותך!"
הכומר החולני מטלטל את ראשו כאילו הוא ספג
סטירה ולוחש: "כבלי המוסר הם לעבדים."
מלוויל לא מחכה וטס במהירות לתוך הרחוב. הרחוב
כולו קופץ ומצלצל, כאשר הוא רץ הלאה מחפש וצועק לכרכרה שתגיע. נדמה לשארלוט שהיא
שומעת אכן צניפות של סוסים ורק הירח הכסוף צופה בכל המחזה מלמעלה.
חלק שני: מרתפי הכלא
העתיק
האדמה רועדת ונוהמת כששארלוט פוקחת את
העיניים, חשה אגלי זיעה קרה נוטפים על פניה וצללית שגוהרת מעליה בעלטה ובוחנת
אותה.
לוקח לה רגע שבו היא כמעט מנסה להתפתל ולבעוט לפני שהיא מבינה שמדובר ביוסטישיה
וששארלוט עדיין באותו אולם עמוק הרחק מתחת לרחובות הצפופים והמטונפים של העיר
ארנילד. החלום מתפוגג באיטיות בהדים רכים שנחלשים בהדרגה. יוסטישיה מרגיעה אותה.
היא עדיין חיוורת וחלשה למדי אבל נראית מעשית יותר.
"הקרקע באמת רעדה. כמה וכמה פעמים. לא
משהו חזק מדי אבל זה באמת חיזיון לא נפרץ. היא נאנחת ומעירה שוב משהו כמו:
"לא היית צריכה לטרוח בעבורי ילדת פנימייה. והוא אחרי כל הצרות בהן סיבכתי
אותך, בלי לתת על זה את הדעת יתר על המידה. אם כי בסופו של דבר - לא באשמתך כמובן
- נמצאנו נפטרות מיצור מטונף שידע הרבה יותר מדי ממה שהוא אמור היה."
"זו הייתה חובתי וגם כבוד בעבורי,"
עונה שארלוט, בקול מלא דאגה ואהבה. "מלבד זאת אני חבה לך חוב דומה אחרי מה
שעשית עבורי ועבור העלמה אסבורן."
יוסטישיה עדיין מלאה בייאוש. היא אומרת שהאפלה
מתחזקת והאובדן, של "חברתנו הטובה לורליי" לא מעכבת אותה יתר על המידה.
"אצבע אחת ביתקנו מידו השחורה של האויב,
ואגרוף שלם הלם לנו בפרצוף כתגובה."
היא עדיין תוהה אם לא היה מוטב לעצום עיניים ולמות
כדי לא לראות את הידרוסט טובעת באפלה, אבל היא מעירה בציניות ששארלוט לא הותירה לה
הרבה ברירות. אולי הן יוכלו לבתק למנוולים עוד אצבע או שתיים לפני שיימחצו סופית.
אבל בשל כך יוסטישיה תזדקק לציוד. שתי החרבות של ג'יין נמצאות בארמון ויוסטישיה
מעירה בציניות שהיא לא בטוחה שזה יהיה רעיון טוב להקיש על דלתה של אחותה היקרה
ולבקש אותן.
"אפילו לא בשביל לקחת את מר בארקס?"
"אפילו לא בשבילו." עונה יוסטישיה
באנחה עצובה.
יוסטישיה מייסרת את עצמה על כך שלא הבחינה
בסימני אזהרה לכך שאחותה נפלה לאופל. בכל מיני אמירות שבדיעבד היו צריכות להוות
אות אזהרה, שיש לה זכות לכתר יותר מלנסיכים חדלי האישים,וודאי יותר מאחיה - שהוא
בעל עוצמה ובהירות מחשבה של כלבלב טרקלינים מאולף; מירנדה תהתה יותר מפעם אחת
'מדוע לא ניקח את מה שמגיע לנו'.
יוסטישיה מחייכת בציניות, "אני מודה שהסכמתי איתה שאחינו היקר אכן חד כמו
פודל, הגם שהוא רוקד טוב יותר על שתי רגליו האחוריות, והחליפה נראית עליו טוב יותר
מאשר על שאר חמשת ילדיה האהובים של אימא."
אולם,יוסטישיה לא ראתה בזה יותר מהתמרמרות של אחות שנכפתה לתוך אירוסין לשיכור
מטומטם ונפוח שמעולם לא חש כלפיה דבר. כעת יוסטישיה תוהה עד כמה מירנדה שוטה כדי
לשגות באשליות שבעלי הברית החדשים שלה יהפכו אותה למלכה. כתר הוא יותר ממתכת נוצצת
שחוטפים ושמים על הראש.
"ספינה שכל מלחיה נקטלו אינה זקוקה
לקברניט. אחותי תגלה זאת בדרך הקשה."
יוסטישיה מתייסרת בעניין הזה. אחותה אבודה והיא תאביד עוד רבים מלבדה, כשיוסטישיה
עצמה כבר לא יכולה לעשות כלום בעניין.
שארלוט משיבה לה, הגם שהיא מתקשה להאמין בזה
בעצמה, כי לא הכל אבוד. היא מזכירה ליוסטישיה שיש להן בעלי ברית חזקים שהיא לא
משערת את עוצמתם – בעלי ברית כמיס אודן, וכי ידידים נאמנים תמיד יעמדו לצדה.
יוסטישיה לא משוכנעת לגמרי, אבל הופכת למעשית יותר ושבה לשקול את עניין החרבות
והציוד.
היא לא בוטחת בלוחשים המטורללים למעלה שיש להם
לכל היותר מטות, קמעות ושאר מיני זבל - אבל יש לה רעיון אחר, מסוכן יותר. כל המקום
הזה, היא מסבירה לשרלוט היה פעם כלא קיידהרצי שעוצב ונוהל בידי כוהני אחוות המוות.
קיידהרצים הם עם מתוכנן ומסודר מאוד - גם בארכיטקטורה. אם גם המקום הזה נבנה לפי
הדגם הרגיל שלהם, ייתכן שבין היסודות שמתחת למרתפים יש מחסן נשק סודי אליו הלוחמים
הקיידהרצים תורגלו לסגת, במצב בו אויב היה פולש פנימה, להצטייד ולהחליף שם כוחות,
בכדי להשיב התקפת נגד מוחצת. אמנם זה הימור לא קטן כי כבר עברו מאות שנים וייתכן
שרוב הציוד נהרס אבל בכל זאת – היא מעקמת את השפתיים בחצי לגלוג, "תצטרכי
לחפות עליי עד שאשיג משהו הולם." כאילו היא רומזת לשארלוט – אם התעקשת להציל
אותי, שאי בתוצאות.
יוסטישיה ושארלוט מגששות את דרכן בתוך
המסדרונות המטפטפים והאפלים שמתחת לקומת המסד. האוויר דחוס וכבד מאוד, כשהדמויות
מגששות בין לבני גרניט, סורגים שחורים ואכולי חלודה ושלשלאות עתיקות שנופלות לאורך
הקירות כמו שרכי פלדה מעוותים. יוסטישיה מחפשת אותות עתיקים. שארלוט לעומת זאת
מבינה הרבה פחות ממנה בארכיטקטורה אבל מסוגלת לחוש את הדי הסבל העתיקים שנחרטו
עמוק לתוך האבן, צלילים קפואים של צרחות ייסורים, אנקות, ונביחות פקודה אכזריות.
בסופו של דבר יוסטישיה עוצרת בתוך התפצלות
דרכים ליד מה שהיה פעם חדר זקיפים. במקום שבו נופלות מספר שלשלאות גדולות ומקבילות
מהקיר ליד אגרטל מוזר. לפי החישובים של יוסטישיה הייתה אמורה להיות פה דלת קשה
יחסית לגילוי מאחורי אחד העמודים. ואכן הדמויות מתקשות למצוא אותה. בסופו של דבר
מסתבר שמדובר במנגנון מתוחכם שפועל באמצעות השלשלאות התלויות: כל אחת מהשלשלאות
מסתיימת בידית בצורה אחרת כאשר צריך למשוך לפי הסדר את השלשלאות שהידיות שלהן הן
בצורת האותיות שמרכיבות את השם "טוט" - ההתחלה של שם האל
"טוטנהאגן".
(טעויות רבות מדי היו עולות לדמויות בסילון של גז רעיל שהיה מותז מהאגרטל : מלבד
הנזק היה מכה את הדמויות בחולשה מתמשכת) כמעט במקרה, שארלוט מצליחה לפצח את החידה
ולמשוך את השלשלאות בסדר הנכון. אחד העמודים מסתובב וחושף מעבר אפל בקיר מאחוריו.
מהצד השני יורדות מדרגות אבן שנאכלו למחצה בשיני הזמן, חסומות בכמה וכמה מקומות
בערימות נפולת. שורה של עמודי גרניט תמוכים בתקרה משני הצדדים; כמה מהם התמוטטו
וכעת שרועים סדוקים באלכסון, שעונים על הקיר שכנגד מה שהופך את המעבר לצד ובוגדני
עוד יותר. על הקירות זולגים טחבים שמנוניים ועצומים שמוזנים בנדיבות בידי המים
שזולגים מהתקרה.
מתחת לעמוד הנפול למחצה מוסתרת מלכודת קסומה, שסימן ההיכר שלה זה קווים כחלחלים -
כמעט בלתי ניתנים לגילוי - שזוהרים עמוק בתוך האבן. זה למעשה לחש מילת עוצמה
משתקת, שעלולה הייתה להדביק את הדמויות למקום כשחרירים קטנים בקיר יורים גז רעיל.
הדמויות מצליחות להימנע מהמלכודת וכך גם להבחין בזמן בזרזיפים השמנוניים הכחלחלים
ירקרקים שנוזלים מהתקרה כמו חוטי נזלת, ובדמויות העכבישיות שמחליקות מעליהם.
עכבישי הענק האלה מעוותים לגמרי, הגב שלהם
מקשה של טחב ופטריית מערה, במקום עיניי העכביש הרגילות יש להם עין אחת שגידול
בשרני רוטט מעליה. אבל אות כחלחל מוזר שנראה מדויק כדי להיות מקרי חרוט על הגב
שלהם. היצורים נלחמים עם נשיכות רעילות כשכל נשיכה מוצלחת טוענת את העכביש בעוצמה,
וגורמת לאות על הגב שלו לזרוח באור בהיר יותר. כאשר עכביש מעוות נטען במספיק כוח
הוא משחרר אותו בצורת מילת עוצמה "כאב" שגורמת לנזק הלם מיידי ומקשה על
הפעלת יכולות מיוחדות. כל פעם שאחד היצורים נהרג הוא מתהפך על הגב, מצקצק ומתמוסס
באור ארסי, חושף אד רעיל ושרידי עצם רקובה, של גופות שנטבעו בבשר שלו.
לאחר שהדמויות הודפות את ההתקפה הן מגיעות לשער
התחתון שמסיים את המדרגות. קמרון אבן קיידהרצי שנשמר כמעט בשלמות, שחור ונוקשה,
כאילו משדר צינה שקטה ועוינת. יוסטישיה מזהה את הגילופים של המילים "צייתנות
היא עוצמה". היא בוחנת את העלטה בזהירות ואומרת שהיא לא בטוחה שהן לבד.
הדמויות מפלסות את הדרך פנימה לתוך שקשוק מים הולך וגובר.
כאן משתרע מה שהיה פעם מחסן נשק ענקי ומסודר
להדהים שכעת רובו נחרב. אחד הקירות הצדדים נבקע, משחרר קילוחים של מים כהים, וכך
נוצרה בריכה קוצפת באחד הצדדים של החדר שכמובן הרסה כל מה שהיה שם והפכה אותו
לרקבובית. בחלקים אחרים של החדר יש שורות של ארונות מתכת עתיקים מחלידים באיטיות;
חלקם שקועים בקירות ואחרים מחוברים לשלשלאות משיכה מהסוג ששארלוט ראתה קודם.
שארלוט מדמה לחוש כאילו השלשלאות נעות באיטיות למרות שאין רוח.
הרצפה היא תערובת של מרצפות שחוקות ערימות
זוהמה ושרידים של ארונות וחפצים אחרים שלא שרדו. פה ושם ישנם סימנים של יצורים
שזחלו לכאן ושרצו ברקבובית לאחר שהקיידהרצים כבר הסתלקו או נקטלו. יוסטישיה מקריאה
לשארלוט עוד כמה מהסיסמאות שגולפו בקירות כגון:
"השורות ישרות, הכידונים מבהיקים, המגפיים רוקעות. נחשול, נחשול של
פלדה."
יוסטישיה עצמה מעירה משהו כמו: "ארור טוטנהאגן וארורים הכוהנים שלו. אבל יש
לנו צרות דוחקות יותר."
מהדברים שיוסטישיה אומרת, שארלוט מבינה שיש אנשים בארמון שגורסים כי עדיף לעשות יד
אחת עם אחוות המוות כדי להתמודד מול סכנות גדולות יותר שמאיימות על הממלכות של בני
האדם. אולם, למרות שהיא אומרת שהזמן דוחק, יוסטישיה מתיישבת לה במפגיע על שפת
הבריכה.
"עשי עמי חסד שארלוט יקירה, חפשי בארונות
האלה כשאני משיבה את הנשימה ומסדרת את המחשבות ופקחי עין על המעברים האפלים
בצדדים, הם לא מוצאים חן בעיניי." בכך היא שוקעת במחשבות משל עצמה, ידה האחרת
משחקת במחלפות הכהות שגולשות על צווארה ובאחרת היא מתיזה מעט מהמים האפלים.
"משיבה את הסומק ומסדרת את השיער, יותר
נכון." רוטנת שארלוט חצי-לעצמה אבל ממלאת ללא עוררין אחר בקשתה.
שארלוט מחטטת בארונות, רובם ריקים מלבד מפולות
של חול בוצי ורסיסי צמחים רקובים שלא לדבר על עננים של צחנה או שרידים חסרי צורה.
בארון אחד שארלוט מצליחה לקפוץ הצידה ברגע האחרון כאשר ארמדיל תת קרקעי משוריין
נמלט ממחבואו, כולו שריון קוצני. ההתקפה יכולה לעשות נזק כבד למי שיילכד בה, אבל
שארלוט מצליחה להירתע הצידה, והיצור לא נשאר להילחם אלא רץ הלאה ונעלם בין הצללים.
יוסטישיה בלי להסב מבט מעירה "חוששני שהוא לא מעריך גברות שפותחות את דלת
מעונו בלא לנקוש או לבצע היכרות רשמית תחילה. הכרתי כבר כמה ברנשים בעלי מידות
דומות של נימוס ואומץ - רק יהירים מעט יותר ומקפידים יותר על צורת המקטורן."
שארלוט מצחקקת. אף על
פי שחוש ההומור שלה מתובל בלא מעט ציניות, הוא הופך את חברתה של יוסטישיה לנעימה
יותר ואף מתחיל להזכיר לה מעט את ההומור הציני של מלוויל – אם כי יש לו הרבה מה
ללמוד לפני שיגיע לרמתה של הדוכסית.
כאשר שארלוט נוברת בין הארונות הדים מוזרים
עולים בחדר, הולכים ומתחזקים, עד שהם הופכים לצווחה שמנונית ורמה; שארלוט מסתובבת
בחדות ומוצאת את עצמה בוהה בפנים מוארכות, נטולות אף ועיניים, רק לוע מלא שיניים
צהובות ומחוש בשרני ארוך שבוקע המקמום בו היו אמורות להיות עיניים מצליף באוויר
ומסתיים בגוש עגלגל שזוהר בכחול סגול, היצור צווח שוב וסוגר על שארלוט.
הגוף אנושי פחות או יותר (וגם לבוש בקרעי בגדים) מלבד העור הקרומי והלח, והעובדה
שבמקום שיער גוף הוא מצמיח קנוקנות אפרות קטנטננות שמתנועעות כמו עשב ברוח. הוא
לוחם בחנית ארוכה ואכזרית למראה, ולהבים קיידהרציים ישנים. הריר שהוא יורק מזדחל
לצדו כאילו יש לו חיים משל עצמו. היצור תוקף בהטלת חנית ולאחר מכן עובר להחזיק את
להב בשתי ידיים. מחוש האור המתעתע יכול להפנט את הדמויות אם הן מביטות ישר אליו
ובנוסף לזה כשהיצור מגיע לשליש האחרון של הנק"פ שלו הוא מתחיל להשתולל ומסב
נזק כבד יותר מהרגיל. שארלוט מפילה את היצור הראשון לא לפני שהוא מכניס לה פגיעה
אכזרית, גם אם שטחית עדיין, עם החנית שלו;
בנקודה זו, כבר ברור שהזמן קצר: צווחות נוספות מהדהדות באוויר, הולכות ומתקרבות.
שארלוט מצליחה בסופו של דבר למצוא חרב ארוכה ומשובחת במצב טוב ושריון קשקשים
מתוצרת דומה; דקה קצרה לאחר מכן, הצרחות מתחזקות ושוטפות את כל החדר. היצורים
מתקרבים שוב, הפעם בכוח גדול יותר. יוסטישיה קמה, נראית כשקועה באיזה טראנס אומרת:
"כמעט שם".
היא מרימה את היד ואור סגול בוקע מהמים. יוסטישיה פוקדת על שארלוט לעכב את
היצורים.
שארלוט שנמצאת עם הגב ליוסטישיה ולא רואה מה
היא עושה - כועסת על כך שהיא עומדת לבד ושואלת את יוסטישיה בציניות אם היא כבר
סיימה להתאפר והאם היא רוצה לשאול ממנה שפתון.
"כמעט. אני לא נוגעת באיפור שהיה פעם של
מלוויל". עונה לה יוסטישיה.
היצורים מתקיפים ושארלוט נדרשת לכל הכוחות שלה
כדי לעמוד בפני שלושה מהם בבת אחת. כאשר אחד מהם נופל מתקרבים שניים אחרים בריצה
כדי לתפוס את מקומו.שארלוט מפוחדת, מותשת ותוהה כמה תוכל עוד להחזיק מעמד, אבל אז
עולה אור סגול חזק שגורם ליצורים להירתע לרגע. המים נשפכים לכל עבר ומעלים נחשול שמתוכו
מגיחה דמות עטויה בקורים או משהו דומה: לרגע היא נישאת על פני המים ואז היא
מתפוקקת ונשברת. יוסטישיה גוהרת קדימה במהירות ותופסת משהו. שארלוט ממשיכה להיאבק
ביצורים שסוגרים עליה בנהמות כשזרזיפי הריר שלהם זוחלים ומתפתלים בין הרגליים כמו
תולעים או זחלים נשכניים. אלא שאז נשמע צלצול עמום כמו קרס שחובט במשהו קהה.
"שארלוט, תפסי את היד הזו!"
החבטה הרכה באה מאחורה, היצורים צווחים
ונרתעים, נתקלים ביצורים נוספים שבאים מאחור. שארלוט רואה את החניתות בעלטה כשהיא
חשה את היד של יוסטישיה, את השיער השחור המתבדר שלה ואת הנשימה המתרססת משפתיה,
כשהיא נלפתת ומתנתקת מהקרקע. לא ברור לה אם זה חבל שיוסטישיה השליכה אל משהו בתוך
התקרה או לחש. אבל לרגע ארוך שארלוט ויוסטישיה מתנופפות קדימה ואחורה בין התקרה
לרצפה כשהיצורים צורחים בזעם ומיידים בהן חניתות.
טראח! שארלוט נחבטת ומוצאת את עצמה שרועה ליד
יוסטישיה בחלל שהיא לא ראתה קודם, מצדה השני של הבריכה שעדיין מפיצה אור חזק.
היצורים צווחים ומנופפים בחניתות מהצד השני אבל נראה שמשהו מרתיע אותם מלנסות
לחצות את המים.
יוסטישיה תוהה אם הדברים האלה לא היו פעם בני
אנוש ממש כמותן, ובאיזה תהליך איטי ומייסר טיפלו בהם המאגים של אחוות המוות במעמקי
הצינוקים. ומה שהמאגים לא השלימו השלימה עלטה של דורות על דורות ספוגה בקסם האפל
שנותר מאחור. קסם עלול להיות דבר מסוכן ובוגדני, כפי שלמדה הקוסמת הקיידהרצית
שטמנה את עצמה מתחת לבריכה. יוסטישיה מודה שהיא חשה את הנוכחות שלה עוד כשהתקרבו
אל החדר. כנראה שהמאגית של אחוות המוות בגדה באנשים שלה ונטשה אותם לאנחות
"כשאבותינו צדו אותם - כמו החיות שהם".
הקוסמת (שה"ם: למעשה לוחמת-קוסמת) טמנה את עצמה בקסם משמר עמוק מתחת לבריכה
אבל נראה שהקסם נכשל או לא היה חזק מספיק כדי לשמור אותה זמן רב כמו שחשבה. אבל
לפחות החרב שלה נשתמרה יפה די הצורך. יוסטישיה טופחת על הניצב של המציאה החדשה
שלה.
הדמויות ממהרות להסתלק לפני שהיצורים יאבדו את
הפחד ויתקיפו שוב. הן מנחשות נכונה שהיצורים מפחדים מהמפלסים הגבוהים יותר ונמנעים
מהם. הצווחות של היצורים נחלשות בהדרגה כשהדמויות מטפסות, רטובות ועייפות, במעלה
גרם מדרגות מתפתל שעולה למפלסים שקרובים יותר לפני הקרקע. יוסטישיה מלאה בסוג של
שביעות רצון צינית, אבל אז היא מביטה בשארלוט ובלי התראה אומרת לה: "תודה על
הכל. המילה של דוכסית שנפלה אינה הרבה, אני חוששת; אבל בהנחה הלא מסתברת שאחזור אי
פעם לארמון, אני סבורה שארצה בנוכחותך הצדקנית במשך עוד פרק זמן, ילדת פנימייה.
אני אזדקק למפקדת משמר מלכותית (אנחה...) ולידידה."
שארלוט מסמיקה ומחייכת חיוך נבוך. "ידה
של ילדת פנימייה אינה הרבה, אני חוששת, אבל איני מתחרטת על שהושטתי אותה אז לג'יין
ווסט. ולך."
ברגע הבא, יוסטישיה חוזרת להיות מעשית ומציעה
להתרחק מהעיר כמה שיותר מהר לפני שהבריונים היקרים של אחותה יחברו אחד לאחד.
הקולונל המכשף כבר איננו, זה נכון, אבל לא כל האחרים מטומטמים גמורים כמו שהייתה
רוצה.
המדרגות מסתיימות בדלת ברזל כבדה, מאובקת
ומכוסה קורי עכביש. המנעול כבד אבל פשוט ויוסטישיה מתגברת עליו בקלות בעזרת סיכת
ראש, אגב שהיא מספרת לשארלוט על פריצה למרתפים הסודיים מתחת לטירת קלאודור ביחד עם
ג'יין כשהיו שתיהן נערות צעירות.
חלק שלישי: המהומה במפלס העליון
הדמויות חזרו לתוך מסדרונות הכלא. יוסטישיה תוהה עד כמה לבטוח בכת המטורפת ההיא של
הלוחשים: גם אם רובם לא מזיקים, מספיק סוכן אחד או שניים של המושל בקרבם כדי
ש"נערי הבזיליסק" יגלו במהירות היכן הדמויות נמצאות.
"תזכרי, שום הוד רוממותך והבלים כאלה, גם
כשאת סבורה שאף אחד לא מאזין. הדרך היחידה שלנו להתחשבן עם אחותי היקרה הוא להניח
לה לחיות זמן רב ככל האפשר בגן עדן של שוטים... מה זה היה?"
שארלוט מטה אוזן ומצליחה לשמוע הדים, צלצולים
והלמות רגליים, באים דווקא מלמעלה. צעקות של נשים, שאגות ורעם עמום של חפצים
נופלים. הקולות נשמעים מאד מטרידים ושארלוט מנחשת נכון שהלוחשים נקלעו לצרה צרורה.
יוסטישיה הייתה מעדיפה להתחמק בחסות המהומה
אבל נוכח ההבעה הפלדינית הטיפוסית על פניה של שארלוט היא נכנעת: "הובילי אם
כן. אלים, הושיעונו מפלדינים."
וכמו בתשובה עולה צרחה מבועתת של אישה, מכה
הדים ומתגלגלת במורד המסדרון ונהמה פראית עונה. הדמויות פורצות דלת אחרונה ונכנסות
ישר לתוך מתחם המגורים של הלוחשים, שכולו פוגרום אחד גדול. כלי פולחן שהופלו, נרות
שנרמסו, צרחות - ונהמות של פראי אדם מזוקנים שעל מצחם מקועקע אות של זאב; כמה מאלו
עסוקים בלבעוט בלוחשים ששרועים על הרצפה נאנקים ומדממים, אחרים מרתקים את הנשים אל
הקירות באיומי חרבות.
"נגמרה החגיגה לחשנים קטנים!"(אגב
עוד בעיטה בגבר שמתפתל מתחתיו) "יותר מדי זמן התפלצפתם על הטהור הגדול
והקדוש. עכשיו יש כאן סדרים חדשים." שאלרוט מסתערת בחמת זעם, מפתיעה אגב כך
את אחד מראשי הבריונים שיוצא חצי ערום מחדר צדדי כשמאחוריו אישה בוכה וחבולה (די
ברור במה הוא עסק או ניסה לעסוק).
"תעזוב אותה!"
שארלוט שואגת וכמעט חותכת אותו לשניים. אם בהתחלה הבריונים מקדמים את ההתקפה
בזחיחות ("באתן להצטרף לחגיגה בנות?")מהר מאוד הם לומדים לקח בדרך הקשה.
כמה מהם נופלים והשאר נסוגים בריצה במעלה המסדרון. הבריון הערום גוסס על הרצפה,
מספיק ללחוש משהו כמו "יללות קדושות, יללות טהורות, הרעם בוקע."
"יללות קדושות?" לוחשת יוסטישיה,
"אני מכירה מישהי שהייתה מסכימה עם חוות הדעת הזו, לפחות כל עוד חלב של ארבע
בצדה."
קשה לדובב את הלוחשים הפצועים או את הלוחשות
המבועתות, אבל שארלוט מצליחה להבין מהדברים המקוטעים שכת טהורי הלבב השתגעה לגמרי,
וממש בליל ההיפוך הם ירדו על הלוחשים בלי סיבה, בזזו את .חפצי הקודש שלהם, והרסו
את כל מה שלא לקחו. הם תמיד היו רעים וגסים, אבל עכשיו הם השתגעו לגמרי.
הד מלווה בצעקות גסות מבהירות לדמויות שהבריונים מארגנים התקפת נגד. הדמויות
נלחמות בפראים מניפי גרזנים ובקשתים על המדרגות. טהורי הלבב נלחמים כמו חיות
ומייללים בפראות. הלמות תופים עולה אי שם מהחצר או מהקומות הגבוהות, כאשר הדמויות
מפלסות דרך קדימה, הקשתים נסוגים, ושירה פרועה של גברים בוקעת מלמעלה. שארלוט מזהה
הגייה ארכאית חוזרת ונשנית של המילה "טהור".
יוסטישיה מזהה קצת יותר ומספיקה לזרוק לשארלוט
כמה מילים על הכת שהתפשטה מדרום מחוז הייסטור וכבר שנים עושה נפשות בקרב
"המלפפונצ'יקים". אבל עד עכשיו הם לא היו אלימים, לפחות לא כל כך בגלוי.
כאשר הדמויות מתקרבות לחצר ההפוכה פעם עמדו שם הדוכנים של הלוחשים, כוח אויב נוסף
מופיע אבל מי שנראה ככוהן שלהם פותח במשא ומתן לעגני כשהוא מנופף במטה שהכותר שלו
הוא דוב פראי המניף את כפותיו.
"אבירת הכזב גרייווינד. אין לך מה לחפש
כאן יותר. אל תדאגי, לא באנו לשחוט את כל
הלחשנים הקטנים, רק ללמד אותם לקח ולקחת מה ששלנו. הם לא טרחו לספר לך איך הם
השתלטו על המקום הזה במרמה וגנבו את כלי הטהרה שלנו, הא?"
הוא נוחר בבוז שטהורי הלבב לא מתכוונים להקריב אף אחד מהלחשנים הקטנים, הדם שלהם
מסריח וטמא מכדי להישפך לתוך טהרת מי הסער. טהורי הלבב באו לקחת את שלהם ולעשות חג
קדוש כמו שצריך, אחרי שנים שבהם השקרנים הקטנים, הגנבים המלחששים טימאו את הטהרות
ביבבות המצחינות שלהם. "את רוצה להתלונן? רוצי למושל!"
שארלוט מאיימת לתקוף, אבל הכוהן לא רק מבהיר
שיש לו יותר מחמישים לוחמים להשליך מולה, אלא מזכיר כאילו אגב אורחא את החברים שלה
שמחלימים מפצעיהם אצל "החברים שלה, המוארים לעיניי עצמם, המלוקקים עם הגלימות
הלבנות המצחיקות".
מה שהם לא ידעו, זה שכמה ממלקקי האחוריים הלבנבנים עובדים בשביל קפטן סלדן עכשיו -
והוא נמצא בדרך לכתר את המקום.
הכוהן צוחק, ומספר שסלדן אמר שהוא יעשה לגרוויונד הקטנה קבלת פנים – הנבלות של
החברים שלחה תלויות הפוך – מה שיישאר מהן אחרי שבחורים שלו יטפלו בהן. ששארלוט
תבחר מה שהיא רוצה – להמשיך להתקוטט עם הטהורים ולהפריע להם בטקס או לרוץ ולהוריד
את החברים שלה מהמשקופים.
"רוצי ילדה קטנה, רוצי כאילו זאבים
קדושים רודפים אחרייך" הכוהן מטה את ראשו לאחור ומיילל כשהוא מלקק את שיניו
בלשונו.
שארלוט חשה שהיא רוצה לבכות, נקרעת בדילמה
האכזרית שהעמידו בפניה. יוסטישיה משכנעת אותה בעדינות לעזוב את המקום, שארלוט לא
תוכל לעצור את מלחמת הכתות בעיר הזו. היא מתנהלת לסירוגין כבר מאתיים שנה, ולא כל
מה שהפראים המתועבים האלה אומרים הוא שקר מוחלט. ייתכן שיוסטישיה הייתה מעדיפה
להימלט בכלל מהעיר אבל היא מבינה יפה ששארלוט לא תזוז לשום מקום לפני שהיא תנסה
להציל את החברים שלה, ולכן היא לא מתווכחת בנושא. למרות שיוסטישיה די משוכנעת
שסלדן הדליף את המידע בכוונה כדי להכניס את שארלוט לתוך מלכודת.
סצינת סיום
הדמויות מפלסות דרך ברחובות החשוכים של
אראנילד שנראים הומי אדם יותר מהרגיל. יוסטישיה משכנעת את שארלוט שמעבר בהמון הרבה
יותר בטוח מהתגנבות במנהרות מתחת לעיר, שיכולות לשרוץ אפורים מעוותים, ויצורים
אחרים:
"אבן מסתירים בין אבנים, ואדם מסתירים בין אנשים".
הרובע האפור נראה כמו אוסף צלליות רפאים עם
הירח המלא שזוהר גבוה מעליהם. טיפות גשם בודדות זולגות והערפל כבד.
להפתעתה של שרלוט, יש הרבה יותר אנשים
מהצפוי ברחוב; הרבה פחות קבצנים ומטיפי קדושה, ויותר נוסעים ועוברי אורח מהוגנים
שנראים נבוכים ומבוהלים. שומרים חמושים, חלקם אנשים של סלדן וחלקם מכוחות אחרים,
נמצאים בכל מקום, מזרזים את האנשים ולפעמים מצליפים לכיוון של טיפוס בלוי וחשוד
יותר. הכרכרות הציבוריות מעטות, והרבה אנשים מתגודדים סביב כל אחת מהם. אנשים
נאבקים למצוא מקום בכרכרות. שתי נשים רוטנות ומתלוננות שבעלי הכרכרות שילשו את
התעריפים.
"כולם השתגעו!"
ישנן לחישות על מטורפים עם סכינים שמייללים
כמו חיות בסמטאות הפנימיות של העיר. יוסטישיה מעירה בלגלוג שאין ספק שמשהו בעט בקן
הצרעות הקדוש. השומרים עסוקים ולא נראים כשמים לב במיוחד אל הדמויות, בעיקר נוכח
העובדה שהן התעטפו בגלימות וברדסים אפורים מתוך ההרס של הדוכנים - כך שהן נראות
כמו נשים מכת הלוחשים, אבל פה ושם מופנה לעברן גידוף כמו: "מטורפות
ארורות". רוב האנשים עסוקי מדים בלהתווכח ולחפש מקום בכרכרות.
כשהדמויות מתקרבות לצומת רחובות גדולה עולות
צעקות של "פנו דרך, פנו דרך!"
מתוך ההמון, הדמויות רואות טור של אנשי צבא שצועד בצעידה נמרצת במורד הרחוב. סוסים
הולמים בפרסותיהם על אבני המרצפת. מים חומים ניתזים לכל הכיוונים.
מישהו צועק: "יברכו האלים את המלך! יברכו האלים את הצבא המלכותי!"
האנשים מפנים דרך ביראת כבוד או מאונס, ומצטופפים משני צדי הצומת, שארלוט יכולה
לראות את נס הבאזיליסק של סלדן יחד עם ניסים אחרים של דג חרב מכונף, גריפון פלדה
ופסגת הר זוהרת בנוגה כסוף. הרגלים, בטורים מסודרים צועדים בעקבות הפרשים; עגלות
גוררות בליסטרות וציוד כבד אחר, בקהל מתווכחים מה גורם לצבא לעזוב את העיר. יש
שמועות על שודדי דרכים מחוצפים מחוץ לעיר, אולי קנאים דתיים מהסוג שהמחוז הזה
מצמיח מדי פעם.
יש מי שתוהה אם זה לא המטורללים מאיזה כת שהרעילו את הדוכסית המנוחה. יוסטישיה
לוחשת: "הלוואי".
אחרי דקות ארוכות, הדמויות חומקות סופסוף אל
הדרך הנכונה ומתרחקות מהטור הצבאי. גם כאן יש מהומות מסביב לכרכרות ושוב אנשים
מדברים על מטורפים שתקפו אנשים הגונים ברחובות הצדדיים של העיר. בית המחסה כבר
קרוב, נמצא בסופו של רחוב צר יחסית שעולה כלפי מעלה אבל כאן, ליד דלתו של פונדק
חונה כרכרה ושארלוט מזהה מיד את הקול הגבוה והנרגן של העומד לצדה.
"אתה פחדן ארור אני אומר. פחדן ארור. כבר
הספקת לשכוח מי האדון כאן ומי המשרת שממלא הוראות."
קול אחר ממלמל שזה טירוף לצאת בחשכה ושהליידי
ביקשה במפורש שהם ימתינו לאדון הצעיר ולא יחזרו בלעדיו.
"שתיפח הרוח במכשפה הזקנה ובבן יקיר שלה
ביחד! מדבר אליך לורד ג'ון מלינגטון, בחור! מלינגטון, בנו של לורד מלינגטון ונכדו
של לורד מלינגטון, שאינו מורגל בכך שרכב חצוף מפר את פקודותיו!"
השניים ממשיכים להתווכח ומלינגטון נראה רותח
במיוחד על אותו אדון צעיר שהוא כנראה בן הולל שעליו לחכות לו.
"רק צרות, רק צרות. קיצבה חודשית שמנה
שחסכה ציד שועלים מפי, רק בשביל החרפה הזו. כעת אני – לורד מלינגטון (!) צריך לחכות
ללא יוצלח שיועיל להגיע וכל העולם משתגע לי כאן מסביב."
"מן הפח אל הפחת." ממלמלת שארלוט.
יוסטישיה מגחכת, "נראה לי שאני זוכרת את
הברנש הזה. ג'נטלמן בלתי נשכח, בן לעשרים ושלושה דורות של ערדלי כפר
משובחות."
יוסיטישיה מספרת שנאלצה לסבול את חברתו בארוחת
ערב מדי פעם כשהזדמנה לטירת האייל הכומש.
"איזו נשימת רווחה בלתי נשכחת כשהברנש הואיל לצאת לדרכו. לקבל את הבית שלך
בחזרה, חופשי מאחזקתם של עשרים שלושה דורות של מלינגטונים. מירנדה הייתה-"
יוסטישיה נאלמת באחת, הבעה של כאב עולה על הפנים שלה.שארלוט מניחה יד על ידה
במחוות תמיכה אילמת.
"לא חשוב. יש לנו דאגות דחופות
יותר." מתנערת יוסטישיה כמעט בגסות.
הדמויות ממשיכות הלאה לעבר דלתות בית המרפא
שבמעלה הרחוב. המגדל שלו מסתיר למחצה את הירח המלא, ואגלי מים מטונפים זולגים
מבגדים מהוהים שמתנדנדים מחבלי הכביסה מעל ראשי הדמויות. כשהדמויות מתקרבות לבית
המרפא הן מבחינות במקלות נפולים, שקים, ארגזים וחפצים ספוגי גשם שנשכחו מאחור.
נראה שהיה כאן מחסום דרכים מאולתר שננטש בחיפזון, בלי רמז לקרב שהתחולל כאן, או
בכלל.
שארלוט מוצאת קופסת טבק זול עם חריטה של באזיליסק שמבהיר יפה לאיזה גדוד היו
שייכים החיילים שעמדו במחסום הזה. שארלוט חשה תחושה לא נוחה, למרות שכעת אין זכר
לאנשים של סלדן; היא מרגישה שעוקבים אחריהן. הדמויות מתגנבות, מגיעות עד למשוכה
שמקיפה את בית המרפא ומציצות פנימה.
בחצר עומדת מרכבה מפוארת, לבנה זהובה, לידה
ניצבים שומרים עצלים בגלימות בהירות. הסוסים עצבניים, רוקעים מדי פעם על האבנים של
החצר ונוחרים. הדלת הראשית סגורה, אבל יש אורות רבים בחלונות. הדמויות מנסות להציץ
ושארלוט בטוחה שהיא רואה את הצללית של הכוהן הגדול הפרסיליאני החדש והזכור לרע -
"האב בשר", וממעט המילים שמגיעות אליה הוא נשמע רותח מזעם.
"שערורייה! מילה היא לא מילה! ועוד אחרי
כל המאמצים שעשיתי, אני העניו והצנוע, ולשם שמיים בלבד. הדוכסית מירנדה תשמע על
זה, חי נפשי!"
העיניים של יוסטישיה אפלות באורח שלא היה
מבייש את ג'יין ווסט.
"גוש דביק ודוחה של יהירות מתחסדת. כמה אני מתפתה להפגיש אותך עם הדוכסית לא
נכונה בהחלט..."
העב-בשר נשמע רותח על מי שנמצא בפנים.
"קודם הם מאכסנים אח מודח ופורעי חוק ומטפלים בהם, ועכשיו – "
מישהו אומר שליוטננט קונלי עדיין נמצא כאן.
האב-בשר שב ורותח שזו שערורייה. הוא דורש שקונלי יבוא מיד, "מה הם חושבים
כולם? אני רועה רוחני בכיר וידיד קרוב של בית לאדנברידג'!"
השפתיים של יוסטישיה מהודקות לקו דק, אבל היא
נאבקת להישאר מעשית, ומציעה לעקוף את המבנה ולחדור לקומה השנייה דרך אחד החלונות.
"אנחנו נחיה כדי לנקום בהם. בכולם."
מבטיחה לה שארלוט, נועצת את מבטה הזועם בכיוון האב-בשר, זוכרת היטב כיצד ראתה אותו
מתעמר באחת הכוהנות הצעירות.
החצר האחורית אפלה ונטושה. גם כאן יש סימנים
שחיילים חסמו אותה ונסוגות מכאן בחיפזון. השתיים מצליחות הפעם בגלגול אבחנה,
ומזהות ברגע האחרון את התוקפים שמתגנבים לעברן. כך הדמויות נמנעות מהפתעה קטלנית
ומפצצה של עשן רעיל.
מולן צצים שני גברים מצולקים שנראים כוותיקי
מלחמה הסוג המפוקפק ביותר. אחד מהם גבר ענקי עם עורף של פר ופנים רחבות, מחזיק שני
להבים כבדים. השני קטן ופחוס בהרבה, מחזיק מטה פשוט ושחוק משימוש. מדברי הלעג של
התוקפים נראה שמדובר בציידי ראשים מקצועיים.
הם מלגלגים על "סלדי קשישא והבחורות
שלו" שלא מסוגים לגמור עבודה קטנה אחת כמו שצריך. שני ציידים הראשים מכנים את
עצמו ג'ונסון הגדול וג'ונסון הקטן ש"יודעים לנקות את הזבלה בשקט, כמו
תמיד". ציפור קטנה לחשה להם ששארלוט וג'יין ווסט שוות הרבה כסף, אז הם יעשו
את זה מהר ובלי כאבים.
"שום דבר אישי מתוקות, שום דבר אישי."
הקרב מתחיל. ג'ונסון הגדול הוא לוחם קטלני
וג'ונסון הקטן הוא סוג של כוהן עם יכולות ריפוי. הדמויות משבשות את תכנית הקרב
שלהם כאשר שארלוט מושכת את ג'ונסון הגדול ומפנה ליוסטישיה את הדרך לזנק על ג'ונסון
הקטן ולשבש את לחשי הריפוי שלו.
כשג'ונסון הקטן משותק זמנית, ג'ונסון הגדול
מותקף ומשני הכיוונים ובסופו של דבר מוכרע ומתמוטט על אדמת החצר כשהוא גוסס.
ג'ונסון הקטן מבין שהכל נגמר, ומשתמש בלחש כדי לסגת במהירות משדה הקרב. יוסטישיה
מוודאת הריגה בג'ונסון הגדול בלי גינוני טקס מיותרים, ובלי לבדוק אם שארלוט מאשרת
את הצעד.
לאחר מכן חבל שנזרק כלפי מעלה מביא את הדמויות במהירות לקומה העליונה. הדמויות
מוצאות את עצמן דורכות על סדינים מבולגנים, אבל חוץ מברדק אין סימני דם או מאבק,
ושום זכר לחברים של שארלוט.
התעלומה נפתרת כשנזיר זקן היושב בחדר צדדי
מדבר עם הדמויות ואומר להן שהאנשים שהיו פה הסתלקו; וכל אותה עת עולים קולות
מהקומה שלמטה: ה"אב-בשר" עדיין צונף בכעס.
"האב הבכיר, יסלחו לו האדון והגבירה, לא
הותיר ברירה. הוא הורה למרפאים להכניס סם מטשטש למזון של החולים - עד שיבוא בעצמו למסור אותם למשרתיה של החוטאת
היהירה מטירת האייל הכומש. יסלח האור לכולנו, אבל לא הייתה לנו ברירה".
הנזיר ממשיך ומספר שהאדון הגבירה בחסדם רצו שיקרה אחרת: החיילים כבר הקיפו את בית
המחסה מכל הכיוונים, אבל ממש לפני חצות באה פקודה אחרת - הוא לא יודע למה - וכל החיילים הסתלקו. הנזיר
מחייך וחושף שיניים רקובות למחצה. הוא מסביר שכמה מהאחים המרפאים "שגו"
במינון ונתנו פחות מדי מהתרופה; והאורחים חמקו להם לתוך החשיכה לפני שהחיילים
יחזרו.
"הוד קדושתו למטה, כפי שאתן וודאי שומעות, לא מרוצה במיוחד".
הנזיר הזקן מחווה קידה ונסוג בחזרה לצללים, מאפשר לדמויות להתגנב לעבר המדרגות
ולתצפת על הקומה למטה. שארלוט רותחת מזעם על הבגידה; ולמרות פרץ התקווה הלא צפוי
היא חשה נוכח העובדה שאירניס, קוואן וסיל נמלטו, היא הייתה רוצה מאד לשים שתי
ידיים על צווארו הדשן של הוד קדושתו.
"אין שום טעם לפגוע בו עכשיו" משיבה
יוסטישיה."עדיף שלא ידע כלל שאנחנו כאן."
הדמויות מצוטטות לוויכוח בין הכוהן המושחת
לבין אחד הקצינים של סלדן (ליוטננט קונלי) שנראה כאילו הוא כבר בדרכו להסתלק
ולהצטרף לחיילים האחרים.
"הוד מעלתה אתה אומר? היא הלכה להיכן
שנסיכות הולכות, לארמון בעיר הבירה. רחוק מספיק מהשלולית הקדושה המזדיינת הזאת.
אתה יכול לרוץ אחריה להתלונן מצדי, אם בכלל יכניסו את כולך בשער."
האב בשר מאיים איומים חצי היסטריים וחסרי
בסיס. קונלי עונה בנחרת בוז: אם הוד מעלת הגוש הקדוש לא הבין עדיין, לא למושל ובטח
לא לסלדן יש זמן לשחק איתו. גם זמן לגרייווינד הקטנה אין לסלדן - עד כמה שהתחשק לו
לנעוץ אותה יפה (שארלוט מסמיקה בזעם ומהדקת את ידיה לאגרופים בכוח שכמעט עוצר את
זרימת הדם באצבעותיה.)
קונלי נוהם על הכוהן - מה ב"כל הגבול
התלקח" הוא לא מבין?! פסיכים מההרים שסוגדים לאיזה רעם מזדיין יצאו מהחורים
שלהם בפעם הראשונה מזה מאות שנים, ותקפו דרכים ומצודה צבאית. סלדן קשישא הוא חייל
ולחייל יש חובות. חשבונות אישיים עם פלדינית קטנה ובכיינית יצטרכו לחכות.
"יכולתם לסיים את העבודה! פורעי החוק היו
בידיים שלכם! סלדן עצמו אמר..."
"והוא שינה את הדעה המחורבנת שלו, טוב?
לך תתלונן למושל. או אולי יש לך דרך משלך לתפוס את התוקפים המזדיינים, ולתקוע את
הרעם החמוד שלהם ישר בפי הטבעת שלהם? אני הולך עכשיו."
לשווא הכוהן מאיים עליו ומייבב שהבטיחו לו פרס.
קונלי לא מתרשם.
"תאכל עוף, גוש דולף. תאכל ותיחנק מצדי."
יוסטישיה מתקשה לעצור צחוק חרישי.
"זו קדושה זו שכרה. כמה חבל שג'יין לא
כאן כדי לראות את זה."
"בוודאי שהיא כאן." עונה לה שארלוט
בחצי חיוך.
ביתר רצינות יוסטישיה מעירה שקפטן סלדן הרבה
פחות טיפש ממה שהיא חשבה; למעשה הוא חכם יותר גם מהמושל וגם מגוש הקדושה המצווח.
דברים קורים, מהר יותר משיוסטישיה העלתה על דעתה. פראים שסוגדים לרעם פשטו על
הספר, ובדיוק באותו זמן טהורי הלבב משתגעים ומשתוללים ברחובות כמו שלא עשו כבר
שנים.
"משהו מסריח, והרוח נושבת מכיוון הווסט
דאונס." יוסטישיה הוגה שם מוזר שלא אומר לשארלוט הרבה (הערת השה"ם:
קאהל-ראמדור, אדון הרעם).
"ישנן אגדות מצמררות שימיהם עתיקים כמעט כימי האי שלנו. אם איזה אוויל שלח יד
חמדנית ופתח משהו שאסור לפתוח... הייתי חונקת אותו בעצמי. אבל ניחא, אולי אני
מגזימה ומדובר רק בעוד חבורה אלימה של אנשים שהריחו את האפלה מתעצמת, ומשתמשים
בכמה שמות עתיקים לצרכים המזוהמים שלהם."
הדמויות מתרחקות בחזרה אל החלון ומן החצר
החוצה כשמבפנים הכוהן הגדול ממשיך לצרוח, מאשים את הכוהנים הזוטרים שהם שמחים
למפלתו אחרי כל מה שעשה למענם, ואחרי שרק בזכותו האמונה הפרסיליאנית זכתה להכרה
כפי שהיא לא זכתה זה מאות שנים.
"שוטים! אני מוקף בשוטים!"
"אוכלים וגם שותים, במקרה שלך,"
ממלמלת יוסטישיה, "אין ספק שפיארת איטליז יפה מאוד, לפני שנמשחת
לכהונה." שארלוט מצחקקת שוב. חברתה של הדוכסית נעשית משעשעת יותר ויותר.
ביתר רצינות אומרת יוסטישיה לשארלוט שיהיה אשר
יהיה המקום אליו ברחו ידידיה של שארלוט, הם מחוץ להישג ידיהן, ועליהן להסתלק מפה
כמה שיותר מהר.
בדיוק כאשר הדמויות חוזרות לרחוב הן רואות את
העב-בשר יוצא בזעם אל החצר וכמעט נתקל פיסית בג'נטלמן הזועם והמוכר למדי שנכנס עם
כובעו ומטהו דרך השער. נפתח דו שיח קולני להחריד של חירשים.
"אתה! אתה נזיר ארור במקום הזה, הא? איפה
הוא? איפה החבאתם את המשרת העצל, הבוגדני? איפה שיכנתם את האוויל המתחלה? בזו
הפעם, בשוט הכלבים הטוב שלי אני אטעים אותו - ולעזאזל חוקי הכתר!"
"אללי! מה פירוש ההתפרצות הגסה
הזו?"
"מה פירוש? פירוש הדברים הוא שהוא מפוטר.
מ-פ-ו-ט-ר-! ובלי פני אחד של פיצויים, אתה שומע אותי??" הוא צועק לעבר
החלונות למעלה.
הוא צועק שמבחינתו הוא יכול להישאר שם ולהצטרף
לפרסי-קוקו-יאנים או איך שלא יקראו להם, כי באחוזת מלינגטון הוא לא ימצא יותר
עבודה,הוא נשבע באביו וסבו ובכל המלינגטונים לדורותיהם. הכוהן העליון לא מבין,
זועם על ההתפרצות, אבל מתחיל להתאונן שוב שגם הוא יתלונן: הוא ילך ישר אל המושל
ואחריו אל הדוכסית לאדנברידג'. מלינגטון בלי להקשיב צונף על עשרים ושלושה דורות שלא
ידעו ביזיון שכזה.
"היכן החבאתם אותו אווילים?"
"החבאנו? אדרבא! קראנו לחיילים! התחננו
שיבואו ויקחו את פרעי החוק!"
"אכן פורע חוק חסר בושה! אני לגמרי בעד!
אם אתם אומרים את האמת – לאסור אותו בסד, להצליף בו בשם כל הדורות שבזכרם
בעט!"
וכן הלאה.
יוסטישיה מעירה שמצא מין את מינו; היא תוהה אם
לורד מלינגטון לא היה עומד ונושא את הדרשה הזועמת הזו גם מול הדרקון השחור מהר
וורייסט בכבודו ובעצמו, לו היה ניצב לפניו כעת. שארלוט מעירה אגב צחקוקים שהדרקון,
קרוב לוודאי, היה בורח... אבל הדברים העלו ליוסטישיה רעיון.
היא מבקשת משארלוט להמתין בצללים, וכאשר
מלינגטון מתנהל במורד הרחוב רוטן וצונף לחליפין היא פונה אליו כשהיא מחקה משלב
לשון של פשוטת עם.
"אז המשרת הקטן שלך ברח, מיסטר?"
מלינגטון מזועזע מהפניה: אין לו נדבות לתת לבריות מסוגה ושמו אינו מיסטר אלא לורד
ג'ון מלינגטון בן לשושלת מלינגטון.
"בן לעשרים ושלושה דורות בדיוק, ככה
שמעתי."
(שארלוט מתאפקת לא להתגלגל על הרצפה מרוב
צחוק)
"בדיוק כך! ואין לי נדבות לתת לך ולשום
מטורלל אחר בעיר הזו."
יוסטישיה מושכת בכתפיים. כמה חבל. מכיון שגם
היא וגם החברה שלה בדרך החוצה מקריית הקודש הזו והיא התכוונה להציע לו לנהוג את
הכרכרה עד אחוזת סאמרסטון בלא יותר מאשר חמישה כתרי זהב.
מלינגטון זועם על עצם הצורה שפונים עליו כך
ממעמד כה נמוך - אבל עד מהרה מתחיל להתמקח על המחיר. הוא מזכיר שאין לו כסף לבזבז,
במיוחד כשיש לו סטודנט כושל שנזרק בבעיטה מהלימודים לאסוף אחרי ששתה וזלל את
הקיצבה השמנה שקיבל. (ובפעם העשרים לפחות באותו ערב: "קצבה שהענקתי לו, בעודי
חוסך ציד שועלים מפי!")
"כמה אצילי מצדך, לורד מלינגטון, להתחשב
באורח מופלא שכזה."
מלינגטן עדיין מהסס. אישה עם חרבות בתפקיד רכב
זו שערורייה - אבל נראה שהוא מעוניין מאוד ברכב. יוסטישיה מושכת בכתפיה – אישה
צריכה להגן על עצמה מלועסי מלפפונים, אפורים ושאר חלאות אדם בדרכים. היא מזכירה לו
שמחר וודאי יוחמרו בדיקות הכניסה והיציאה מהעיר, והמחירים יעלו עוד יותר אבל היא
בטוחה שנצר לעשרים ושלושה דורות של מלינגטונים כבר לקח את זה בחשבון. בסופו של דבר
מלינגטון מתרצה בעל כורחו.
"שלושה כתרים בלבד, את שומעת? שלושה
כתרים ושתייה ואפילו לא פני אחד יותר מזה; ואתן תנהגנה כיאות - שום לחישות, שום
קיבוץ נדבות דקודשא, ושום מעשים בלתי מוסריים בפונדקים שנעבור בהם! אבוי, איזו
שערורייה!"
לפתע הוא מתבונן בשארלוט. "את! לא ראיתי
אותך מסתובבת היכנשהו?"
"בשוק, אדוני." שרלוט ממלמלת בהכנעה
ומושכת את הברדס מעל לראשה האדמוני.
יוסטישיה אומרת שהיא שומרת הראש שלה, היא
צריכה שומרת ראש כשהיא מוכרת עשבי מרפא בכפרים. "אתה לא חושב?"
"אני לא חושב בכלל! ושום רוכלות! שום
עסקים מפוקפקים כשאתן איתי!"
יוסטישיה מבליעה גיחוך. "בטח שלא מילורד,
אני אישה הגונה על דיברתי. היי פליסיטי, מה נעמדת שם? בואי תקפצי למעלה. יש לנו
לורד מכובד לנהוג בכרכרה שלו!"
שארלוט המומה מעט מהבחירה של יוסטישיה דווקא
בשם בדוי זה, הגם שלא זכור לה כי אי פעם סיפרה ליוסטישיה או לג'יין כיצד קראה לחרבה ומדוע. לוקח לה מעט זמן
להגיב;עם זאת היא מספיקה ללחוש ליוסטישיה כי לדעתה היא "פשוט
נהדרת."
יוסטישיה מחייכת ומוסיפה בלחש
"וזה, המקום האחרון שהמשרתים של אחותי יבדקו, גם אם נעבור להם ממש מול העיניים."
בקול היא אומרת: "אחריך מילורד. תן לי להעיף מבט או שניים בסוסים ונתעופף
מכאן. ואת המקדמה שלי שלא תשכח, כמובן."
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק
הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש
מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.