הקמפיין של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)

ספר שני(ב): להיכן שנסיכות הולכות

פרק XIX: עכברים וכפות

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

פתיחה: שרלוט נישאת מהקרב כשהיא חסרת הכרה, רדופה בהזיות וחלומות קודרים, שחלקם משלבים דמיון ומציאות. היא נישאת בין קרעי ערפל, ומסביב מיללים יצורים איומים; עיניים לוהבות באדום, צעקות וצלצולי חרבות; היא חולמת על עצמה מתה, מובלת בארון מתים בחזרה אל רובע קלאודור; ואז הפנים המתות מתחלפות לפניה של יוסטישיה, קפואה מאחורי מכסה של זכוכית, כאשר אחותה הבוגדנית מחייכת מעליה, מתחת לדמעותיה המזוייפות. השמיים שחורים, וסערה נוראה משתוללת-
ורק לרגע, מעבר לברקים, השחור והערפל, עולה אור חלוש ועימו קולה המנחם של מיס אודן:
"המכה אכן נוראה, אולם כל עוד יש חיים יש תקווה, יקירתי. אל תשכחי: אין מי שפגיע יותר ממי שחוגג נצחון מוקדם מן הראוי, וודאי כאשר מדובר בבני בליעל שעד מהרה יחלו להתקוטט על השלל ולבגוד האחד ברעהו. עלייך לשרוד, יקירתי, לשרוד כדי להיות שם באותו יום, ולהנחית עליהם את מה שמגיע להם כל-כך".

הדברים מהדהדים בתודעתה של שרלוט, מרגיעים באיטיות את הדמעות ששוטפות על לחייה; ואז, היא מתחילה להתעורר בהדרגה, חשה חלשה ושוב רעבה מאד; העולם מתחיל להתגבש בשנית ללילה אפל העומד בין עצי היער, ואורה של מדורת בישול קטנה; ואירניס, שערה הבהיר בוהק באור העמום, רוכנת עליה ובוחשת משהו ערב בסיר קטן.
קוואן וג'רולד סיל עסוקים בסיפור סיפורים הרואיים או טראגיים, אגב שהם מקנטרים אחד את השני. קוואן ספק מספק וספק שר משהו דמוי בלדה, על חבורת בני-טובים שיצאה להלחם למען הצדק, אולם פקיד מושחת וערמומי הסית אותם זה כנגד זה, עד שחבורה אחת מקרבם יצאה להרוג את האחרים מן המארב, והדבר הסתיים בקרב נורא שבו אחים לחמו והרגו זה את זה.
אירניס מעירה בציניות, שרבים מאותם בני טובים יצאו להלחם פחות בעד צדק, ויותר בגלל האדמות שאיבדו המשפחות שלהם בגלל עודף משקה, עצלות ונשפים ("ידיים חזקות שיודעות להזיע-אין; פרנסה הגונה- גם אין; תדביק לחזיר קרניים ושלח אותו ליער, לא הופך לצבי; מצטערת מאד").
קוואן נבוך ומסמיק; סיל מעיר, שהפסד והשחתת מידות קורים למי שלא נמצא תחת חסד האדון והגבירה, ואז הלב שלו מתמלא אנוכיות, כמו שקרה ל'אחים שלו לשעבר' מחצרות השמחה.
אז, סיל עצמו מתחיל לספר את סיפור קרב הגבורה בין הפרסיליאנים לבין אלמתים מזעזעים שיצאו מכלא נטוש בפאתי רובע מק'קלירד בשולי הידרקראון.
שרלוט נאנחת וממלמלת שהיא רעבה, והתעוררות שלו יוצרת מהומה, אגב שידידיה מספרים לה על מה שהתרחש לאחר שהיא עצמה התמוטטה, ואיך פלסו דרך, אגב קרבות בחיילים וכלבים נוספים שנשלחו אחריהם; שרלוט מתאוששת בהדרגה, די הצורך כדי לשמוע בשורות רעות נוספות – על העובדה שרג'ימנט הבזיליסק פשט על 'היכל השלושים ותשעה' בהעדרה של שרלוט, חולל מהומה ואסר בכוח את האב קראונלייט באשמת בגידה.
בין הדמויות נערכת שיחה קודרת; שרלוט, בלב שבור, מספרת את קורותיה בתוך הטירה; אירניס, שעונדת עליה את התליון של הינשוף הלבן שקוואן העביר לה, תוהה קדורנית האם זה מקרה שהתליון צץ שוב והגיע אליה, ורומזת מספר רמיזות אפלות, אבל לא מתרצה לפרט.
אירניס אומרת לשרלוט שהיא מחבבת את קוואן, אבל חוששת ל'טפשון הקטן הזה', הגם שיתכן שהוא חזק יותר ממה שהוא נראה במבט ראשון, וגם הוא עבר חוויות קשות משל עצמו ("הרבה עבר, לקח לא למד").
השיחה מסתיימת בכך שאירניס חוזרת להיות מעשית ונפרדת משרלוט, באומרה שהיא תחמוק כדי לגשש ולבדוק את הדרכים אל העיר; שרלוט צריכה להחליף כוחות, ולדאוג ששני הגברים השוטים ישארו בשקט, עד שאירניס תחזור.
קוואן לא שמע את השיחה אומנם, אבל בוהה בעיניים נוצצות לכיוון אליו אירניס הלכה, מפנטז על יופיה ועל זרועותיה הלבנות שבוהקות 'כאלגביש בין הצללים' ו'האומץ שבעיניה היפות'. הוא מתחנן בפני שרלוט שתגלה לו, האם אירניס דיברה עליו, ו-
"ידעתי שהתליון יהלום אותה, כמלכה היא נראית, כשהוא נוצץ על צווארה ומשקף את הבוהק בעיניה האמיצות-"
סיל נוחר בבוז "בעיקר כשהיא מבשלת קציצות".
"חזיר גס רוח, זה מה שאתה!"
סיל מעווה את אפו בחיקוי קולני של אנשי החזיר.
"חררר.. חררר... רוצה שייני?"

שרלוט מחליפה כוחות ליד המדורה, והעוצמה שלה חוזרת אליה בהדרגה, גם אם לא באורח מלא לגמרי. סיל רותח על הפשיטה על היכל השלושים ותשעה; ואילו קוואן תמה על ההעזה- כיצד החיילים העזו להפר פריבילגיה שנתן הכתר, במעצר שערורייתי כזה. הוא משער, שלא יוכלו להחזיק כוהן בכיר במעצר, בלא הליך מסובך מאד, כי הכנסיה הפרסיליאנית תקים מהומה, וה"שמר-קוקו" לא ירצה להסתבך, כך שבוודאי יאלצו לשחרר אותו בתוך כמה ימים.
שרלוט, מנסה עדיין להאחז בזכר הדברים המנחמים של מיס אודן, לא חשה בטוחה כל-כך; אמנם בהידרוסט, גם הדוכסית מירנדה לא עומדת מעל החוק, ובכל זאת...
לאחר מכן, שרלוט נזכרת במילים המוזרות 'סיריק פרלוסיס' שפלטה המשרתת המתה, ומנסה לשאול את קוואן וסיל; סיל חושב שהמונח מוכר לו, ואולי הוזכר בשיעורי הדת שעבר אצל הפרסיליאנים, אבל הוא לא מצליח להזכר. וגם הלגלוג של קוואן, שמעיר שקשה לו לזכור, כי היה עסוק בעיקר בצחקוקים, התנפחויות וקריצות לנערות מסביב, לא משפרים את מצב רוחו.
"שתוק אתה, אתה מפריע לי לחשוב. כלומר, בטח שאני זוכר... כלומר, הייתי זוכר אלמלא היו כל-כך הרבה פרטים ארורים ושמות מסובכים ששוברים את השיניים. אבל כן, אני בטוח ששמעתי... סיריק, סיריק... אולי זה היה קריסטל כסוף? לא, לא אולי אגן מים גדול... אוך! אני פשוט מבולבל אחרי כל הקרבות ועם ה'אירניס אירניס הוי' הזה מנקר לי במוח...
(וכאן מתגלה, שכאשר החיילים פשטו על הפונדק, אירניס היתה צריכה להשתיק את סיל ולמנוע ממנו כמעט בכוח להסתער בהתקפת יאוש על 'נערי הבזיליסק', והוא עדיין רותח על זה).

ההתקפה על המדורה:
ואז, בעיצומה של השיחה, מהדהדת בין העצים שאגה נתעבת; ליתר דיוק, ספק שאגה וספק גרגור עמוק ולח; ובעוד הדמויות נזעקות וקופצות על רגליהם, עולה קול נוסף מהעבר האחר. הדמויות מנסות, לאט מדי, להתרחק מהמדורה, וכמעט וסופגות נזק מזעזע מסלע שמושלך בעוצמה רבה לעבר האור האדמדם.
הדמויות מנסות להתרחק אל תוך מעבר צר בין העצים, אגב נסיון לטשטש עקבות; ובאור העמום, שרלוט מבחינה בראשון היצורים, שמדשדש ומתחיל לחטט בשרידי המדורה: יצור דמוי-אנוש בגובה של מעל שני מטרים וחצי, רחב בהרבה מאדם, לבוש פרוות גסות, ובעל פנים מעוותות לגמרי, כולל חרטום שנראה כמו משהו בין אף ענקי למקור קרני; עיניים קטנות וצהובות, ומהקודקוד בוקעים שני גידולים מאורכים וגמישים, ספק קנוקנות או מחושים קצרים. היצור בוטש באלה שלו בשרידי המדורה והמזון, ומשמיע שאגה מגרגרת ולחה נוספת. יצור נוסף מופיע, ונראה שאחד מהם תקע את האצבעות בגסות בתוך הסיר, והם עסוקים בלנהום ולהשתעשע בגסות שם; מה שמעכב את המרדף אחרי הדמויות.
שרלוט, סיל וקוואן חומקים במדרון תלול יחסית בין העצים; אולם דווקא כאשר הם מגיעים לתחתיתו, בוקע מולם יצור נוסף מאותו סוג, שמחזיק ברצועה גסה חזיר-בר דמוני שחור ופראי, בתור מעין כלב גישוש או תקיפה.

נפתח קרב; היצור משחרר את החזיר הפראי מהרצועה, ומתקיף באמצעות האלה העצומה שלו; שרלוט חלשה מהרגיל, ועובר זמן לפני שהם מצליחים להכריע את הקרב- גם בעזרתה של אירניס, שצצה מתוך העלטה ומשגרת ביצור חיצים; וגם באמצעות התקפה מאד לא מוצלחת של חזיר הפרא, שסיבכה את אחד הניבים שלו בעץ.
קוואן מזועזע מעצם העובדה שיצורי זדון כאלו הופיעו כך, מרחק כה קצר מעיר גדולה בלב הידרוסט (סיל מצידו, זוכר משהו שלמד על מפלצות שנוצרו כאשר 'המתופפים בשער' וקסמי החרקים המזעזעים שלהם שאבו נשמות מיצורים והפכו מה שנשאר לתועבות רעבתניות).
אירניס נאנחת, ומסכימה עם שרלוט שזמנים רעים מאד עומדים בפתח, עם יצורים כאלו חזרו להסתובב. זה לא קורה כך סתם; משהו מושך אותם בחזרה אל פני הקרקע; כפי שלא היה במשך דורות על דורות.
לאחר מכן, ובעוד החבורה חומקת בין אחרוני העצים שבין רגלי הגבעות בחזרה אל השטח הביצתי והלח של פאתי אראנילד, הדמויות מתדיינות על הדרך ללכת בה; שרלוט מעוניינת, עקב מה ששמעה מסיל, לחקור את הספריה של היכל השלושים ותשעה ברמזים אחרי משמעות ה'סיריק פרלוסיס'; אולי הכוונה היא, ששם מוסתר התליון של יוסטישיה, שבא במקורו מאן גריווינד. אירניס שוללת כל נסיון ללכת בדרכים הסלולות או ליד החומה; הצבא הקים מחסומים ובודק אנשים.
בסופו של דבר, החבורה מחליטה לקבל את העצה של סיל- לחזור במסלול בו השתמשו קודם, דרך המנהרה שליד החווה שנשרפה, אל העולם התחתי ומשם למעלה, אל היכל קבורת השלושים-ותשעה. עד כמה שלג'רולד סיל מתחשק להלחם בחיילי הצבא (הוא רוחש כלפיהם ממילא 'אהבה' רבה עוד מאז ימיו כרדיקלי), גם הוא מבין שכרגע זה רעיון לא חכם, בלשון המעטה.

המסע חזרה: אל היכל השלושים ותשעה

המסע בחזרה הוא ברובו חסר ארועים מיוחדים; נראה שחלק מאנשי החזיר שבו אל הכפר התת-קרקעי שלהם, אבל הצומת ליד הבקע לפניו לא שמורה, והדמויות עושות את הדרך בלא התקלויות מיוחדות.
אירניס צועדת ראשונה, דרוכה וקודרת; שרלוט אחריה, הכאב ניכר בה היטב, ושרידי דמעות יבשות ספוגים בפניה; קוואן מחבק את הקתרוס שלו, מבוהל ונרגש בעת-ובעונה אחת, הגם שמבטו בולע בעיקר את אירניס; וסיל, ממורמר למדי וצמא למעט 'אקשן' נוסף, במאסף.
"נו טוב, לפחות כל עוד הבארד לא מאחורי, אני יכול להרגיש קצת בטוח".
ההתקלות האלימה היחידה במהלך המסע, מתרחשת כאשר הדמויות ממשיכות כלפי מעלה, ומגיעות לאגם התת-קרקעי שמנקז את הביוב של פאתי העיר, ליד הכניסה למאורות רפשני הביצים; הפעם, הרפשנים מחוץ למאורות, פרושים על פני הדרך ובתוך מי האפסיים, ביחד עם אוכלי נבלות סגולים וענקיים. אלא, שכשרון הסייר של אירניס מזהה את הסכנה ממרחק רב; הדמויות תוקפות ראשונות, בהפתעה, ובשילוב נבזי בין מטח חיצים של אירניס, ללחש אשליה של קוואן, שגורם לחיצים לנחות ברעש עצום, באורח שמפיץ אש אשלייתית ושאגה שלא היתה מביישת דרקון קטן; לאחר שכמה מהרפשנים נפגעים, ושרלוט וסיל מסתערים קדימה כדי להצטרף לתגרה, יתרת רפשני הביצים מאבדת את החשק להלחם, ונסה במהירות בחזרה אל תוך המאורות שלהם; הדרך פנויה, והדמויות ממהרות הלאה, לעבר המנהרה שעולה אל אולם הקבורה המחולל.
הזחלים הרעבתניים לא נראים בשום מקום, ולכאורה אין כאן מאומה. אבל אירניס מגלה סימני חולשה, ובתוך רגע קצר, היא מתמוטטת למחצה, שעונה בכבדות על קיר ונושמת בכבדות, דמעות זולגות על לחייה; קוואן פולט קריאת בהלה.
וכאן, לצד הקברים המחוללים, שרלוט מצליחה להביא את אירניס (הגם שתחילה היא מנסה, באורח פתטי, לטעון שהכל בסדר), לפתוח את חרצובות לשונה ולגולל את קורותיה מלפני עשרים שנה:

פרטים מהסיפור שלה מתאחדים באורח מושלם עם חזיון האימים של המארב והטבח שפקד את שרלוט כאשר רכבה על גדות נהר דארקספיר.
אירניס עצמה, לפני כעשרים שנה, היתה המפקדת הצעירה ויהירה של כח מסקארי ששלחו כוהני רוח הינשוף הלבן, כדי לחקור ולסייע במאבק כנגד פרשיה אפלה מאד, שנגעה לכת דתית שהשתגעה ונגררה לאופל, לאחר מגע עם עתק או חפץ מזעזע אחד שקשור לשד הצוחק (גוגלובי) – כוח הרוע הקדום שמהלך אימים על מסקארו לאורך כל ההיסטוריה שלה. אירניס מכה על חטא, ומודה בכך שהיתה לא ראויה לתפקידה, וקיבלה אותו רק בגלל השם של אבא שלה; הקצינים שלה, שלעגו לה וסירבו לקבל את מרותה, צדקו. בסופו של דבר, הכוח כולו נפל למארב של הכת האפורה, וכל אנשיו נספו, מלבד אירניס עצמה; היא מסרבת לספר כיצד שרדה- אם כי מרמזיה, ניכר שפגעו בה באורח מיוחד בשל העובדה שהיתה אישה; וכנראה סברו שהיא מתה לאחר ש'שיחקו' בה.
ומאז, מלאת תיעוב עצמי ואשם על עצם זה שרק היא נותרה בחיים, היא חיה באלמוניות; והגם שהיא לא אומרת זאת במפורש לשרלוט, חלק מהעונש שהיא גזרה על עצמה, היה להגשים את הגידופים שבה הקצינים שלה נקטו כלפיה בזמנו – שהיא טובה לא לפיקוד, אלא לבשל במטבח; וכך היא אכן הפכה לאירניס המבשלת. אלא שכעת, בשל צירוף מקרים ואולי לא רק, התליון הלבן שהיה שלה כמפקדת, והיא הניחה אותו בתור הארון של הסגן שלה, חזר אליה.
קוואן לא יכול להתאפק, מנסה לחבק אותה ומצהיר שלדעתו היא נפלאה.
אירניס מושכת באפה ואומרת "זה בגלל שאתה ילד טיפש", אבל הפעם היא מתירה לו לחבק אותה, ולרגע הם עומדים מול שרלוט מחובקים, והדמעות שלה נופלות עליו (כי היא גבוהה יותר ממנו).
נראה, שמבחינת אירניס, הרוחות המקודשות של מסקארו, שהן גם אכזריות אל פחות מאשר קדושות, גלגלו לידה שוב את הקמע שלה, ולא בכדי.

הסצנה בפונדק השלושים ותשעה
החבורה צועדת בדממה כבדה כלפי מעלה, ואפילו סיל לא מעז להעיר הערות מלגלגות על אירניס וקוואן, ששם את ידו בתוך ידה; כאשר החבורה מגיעה אל הדלת הכבדה והנעולה שחוצצת בין המנהרות לבין תחתית ההיכל, נשמעים מהצד השני קולות עמומים של גרירה, פטישים ועוד; אירניס פורצת בשקט את המנעול, והקולות מתחזקים, מלווים בקולות אנושיים, בעיקר קול רם אחד שמחלק הוראות – רהיטים נגררים, פטישים מכים במסמרים, מסורים עובדים, ועוד.
השומרים של ההיכל קיבלו הוראות שלא להתיר לסיל ולאחרים להכנס, אבל כמסתבר, למרות הפחד שלהם, השומרים והמאמינים הפשוטים ברובם נותרו נאמנים של האב קראונלייט, כך שהדמויות זוכות לשיתוף פעולה שקט מצידם, וגם למעט מידע – שהופך את התמונה קודרת עוד יותר, ומבהיר לשרלוט כי בכירים בכנסיה הפרסיליאנית בגדו באב קראונלייט, ומכרו אותו לידיה של הדוכסית מירנדה. ובראשם, האדון החדש של ההיכל, האב בראנור.
האב בראנור, ברנש מגונדר מאד ושמן למדי (מכונה בלגלוג בפי המאמינים 'האב-בשר'), מסתובב בהיכל למעלה, עוסק בניצוח על עבודות שיפוץ רחבות היקף, ומעלעל ברשימות של רהיטים יקרים שהכתר – ולמעשה הנסיכה מירנדה, הסכים לממן עבורו; כולו התלהבות מחפצים יקרי מציאות שעשויים עץ מהגוני מהודר שיובא במיוחד מן המושבות. מסתבר, שהיה לו חשבון ישן עם האב קראונלייט, עוד מלפני עשרים שנה, והוא חש תמיד שהוא בצילו של האחרון ומקופח בכל הנוגע לדרגות ומשרות. כעת, הוא חוגג את נצחונו, ומשכנע את עצמו איזו הילת קדושה תהיה למקום הזה, לאחר שהפשטות העממית ששרתה תחת קודמו תסולק מכאן, לטובת רהיטים יקרים, ויטראז'ים מזכוכית יוקרתית ועוד, שלא לדבר על הבטחות של מירנדה כי תפעיל השפעה לטובת הכנסיה הפרסיליאנית בכלל, בכל הנוגע להרמת מעמדה והזכויות שהיא מקבלת מהכתר.
ברור לשרלוט, שה"אב-בשר" לא שותף ולא יודע על בעלי הברית האפלים של הדוכסית מירנדה, ועל עומק הרוע אליו היא הדרדרה; הוא פשוט חוגג את נצחונו על יריבו הותיק בתוך הכנסיה, על הקידום שקיבל, והרהיטים ושאר החפצים היוקרתיים שיאפשרו לו לנהל מקום שאין כמוהו באראנילד מבחינת הוד והדר; הוא מסתובב עם קומץ אחים חנפים שמיהרו לבגוד באב קראונלייט, ומשוכנע או משכנע את עצמו בכל כוחו שיריבו הישן הוא אכן בוגד.
הדמויות מתאפקות, למרות חשק עז של כמה מהן, בעיקר סיל, "לעשות לחזיר המטפטף הזה חוקן"; הן מתגנבות בחסות הרעש של גרירת הרהיטים דרך מסדרון בקומת המסד, פותחות עוד דלת, ויורדות לאגף אחר של המנהרות שמתחת להיכל, למקום בו נמצאת הספריה החצי-סודית של האב קראונלייט.
אלא שכאן, מצפה לדמויות עוד הפתעה מרה: מישהו, כנראה החיילים, כבר פרצו לכאן לפניהם, ועשו במקום חיפוש גס; באחת הפינות, הושלכה גופתו של ספרן זקן ומתבודד שניסה לעצור בעדם, וכנראה נהרג בטעות, כאשר נדחף בגסות ומשהו פגע בעורפו אגב נפילה; בידו המתה עדיין לפות כפתור מדש מעיל צבאי; ספרים זרוקים בכל מקום, אולם נראה שהחיילים לא ממש ידעו מה לחפש, או חיפשו את הקמע של יוסטישיה, שלא נראה כי היה כאן אי-פעם.
הדמויות עוברות בין החדרים ההפוכים והחצי-הפוכים, ובסופו של דבר ג'רולד סיל מוצא את הספר שזכר, ספר קודש פרסיליאני שמיוחס לאובליוס הקדוש, ורוב-רובו אוסף פרשיות והטפות משמימות למדי; אולם שרלוט מוצאת בסופו של דבר את פרשת 'וילכו הנסיכות'.
גם הפרשיה הזו נראית על-פניה כשעמום טרחני שמרוח על פני עשרים עמודים, ומתאר בפרטי פרטים את ההכנות של נסיכות בתקופת פרסיליוס לטקסי טהרה; אלא, שבמסגרת התיאור הטרחני של ההטהרות מול אגן הכסף הגדול, על הדרך לשפוך ממנו מים מבושמים וביחד עם אלו פרחים, מוזכר שהטקסים נערכו ב'סיריק פרלוסיס', או 'פיורן-סיריק', ש'בפאתי מגדל מבוא-שמש'.
לדמויות אין שום מושג היכן המקום הזה; ואין לו זכר במפות של העיר; אבל שרלוט חושבת, באורח שמתגלה כנכון מאד, שמאחר ומדובר בספר שמחברו חי לפני מעל אלף שנים, ראוי לבדוק מפות וכתבים עתיקים יותר-
בסופו של דבר, לאחר זמן רב שהתבזבז על חיפושים במסד התחתון והמאובק במיוחד של הספריה, שרלוט מוצאת 'ספר חללים קדושים', שמתאר באורח מליצי את הרדיפות הנוראות שעברו הפרסיליאנים בתקופת כיבושה של הידרוסט בידי אחוות המוות. שם, לצד תיאור עשרות עינויים ומיתות שונות ומשונות, חוזר כמה פעמים 'נשלח פיורגארות'ה', שזו הטיה מליצית של המילה הקיידרהרצית Furngarutt. "וימות שם ביסורים קשים" או ,ויגסוס שם מן הרעב ומן הצמא".

לדמויות ברור למדי כעת, במה מדובר; גם קוואן וגם סיל מכירים את החורבות של מה שהיה פעם בית אסורים קיידרהרצי אפל, וכעת יושבים בין חורבותיו התמהונים שבתמהונים- כת הלוחשים, על הכובעים המשונים והרעלות על פני הגברים שלהם.

ההתקפה הגדולה
אלא שרגעים ספורים לאחר מכן, שרלוט מסוגלת בבת-אחת לחוש ברוע נוראי שהולך וקרב, סוגר ממספר כיווונים; דקה מאוחר יותר, אירניס מסוגלת לשמוע קולות התגנבות מאחד האולמות הצדדיים; ורגע אחד מאוחר יותר, אחת הדלתות לחדר העיון בו נמצאות הדמויות נפרצת, ודמויות איומות מופיעות בו.
אירניס צורחת באימה, מן ההופעה המחודשת של 'האפורים', באורח שמחזיר אותה בבת אחת אל הרגעים הנוראים בחייה; ועוברים כמה סיבובים עד שהיא מתעשתת ומצטרפת לקרב.
היצורים שתוקפים את החבורה היו פעם אנשים חיים; כעת, הם לא ממש חיים אבל גם לא אלמתים, פניהם מעוותות, חסרות שיער, עיניהם אדומות ושיניהם שחורות; צרחות הטירוף שלהם איומות, מהדהדות ומוכפלות בעוצמה מן הקירות;
(הערת השה"ם: הדבר הקרוב ביותר להשוואה לתיאור שלהם, הוא הצורה המעוותת של לורד וולדמורט לאחר שובו לחיים. כמוהו, גם האפורים חזרו לחיים בדרך לא טבעית כלשהי לאחר טקס ההתאבדות הדמוני שלהם, לפני שני עשורים. אם כי כמובן הם חסרים את העוצמה שלו... והם פועלים בדרך שונה. כך או כך, מדובר בצורת חיים אפלה ומעוותת עד היסוד, עם שרידי נשמה שהושחתה באורח שאין לו תקנה, ואוסף של דחפים ורצונות מהסוגים הנוראים ביותר; אבל יש להם תבונה, והם מסוגלים לעבוד ביחד, לתכנן וחלקם גם להטיל לחשים).

האפור הראשון מנשק את הסכין המשוננת שלו, כאשר הוא מטיל את עצמו על הדמויות; התוקפים הראשונים חמושים בחרבות קצרות ומשוננות, אחת בכל-יד; אחרים באים אחריהם, חמושים בקשתות קצרות, אבל כבדות, והחיצים שלהם נסוכים ברעל;
באמצע הקרב, מופיעה קבוצה נוספת של היצורים המטורפים מפתח אחר, והפעם יש איתם מטיל לחשים; כוהן בעל פנים תפוחות ומעוותות במיוחד, שמעליהן צמח מחוש גמיש שמאיר בקצהו באור חולני, שמזכיר דג מעמקים טורף. הכוהן מלווה בעטלפים מוצצי דם, ומסוגל להטיל כמה וכמה כשפים אפלים.
האפורים הם יריבים מזעזעים, והעוצמה שלהם – בעיקר בקבוצה – היא רבה; הלוחמים שלהם נאחזים בטירוף-דם שהולך וגובר על כל מכה מוצלחת שהם מנחיתים, מסוגלים לרפא את עצמם בחלק מהסבל והכאב שהם גורמים לאחרים, ועוד;

החבורה נקלעת כאן לקרב קשה, לעיתים שקול מאד, וארוך למדי; אבל בסופו של דבר, בקושי, אחת הדמויות (כמדומני, מכת חרב מוצלחת של סיל) מצליחה להנחית על הכוהן המעוות מכת מוות, האפורים נבוכים לרגע, והדמויות – פצועות ומוכות, יכולות לנסות ולהמלט במורד מדרגות מאובקות, שמוליכות לעבר המנהרות התחתיות של פרברי אראנילד.
האפורים לא מוותרים בקלות, ויוצאים למרדף, כאשר הקשתים שלהם תופסים עמדה בראש המדרגות וממטירות על הדמויות הנסוגות ברד חיצים; קוואן נפצע פצעים קשים ומאבד למחצה את ההכרה; גם הדמויות האחרות חבולות ומותשות, ומרבית הכוחות שלהם נוצלו.
הדמויות רצות למטה, חומקות מפטרול נוסף של האפורים, שמונהג בידי מטורף מעוות שרוכב על יצור מעמקים פראי, ובסופו של דבר, כאשר החיצים ממשיכים לשרוק ואירניס משיבה מפעם לפעם בחיצים משלה, החבורה נדחקת אל תוך בור וצריכה לרדת במהירות בחבל מתנודד; לפחות אחת הדמויות נכשלת כאן, ועושה חלק מהדרך בנפילה, מה שמתיש אותה עוד יותר.

מתחת לבור, ישנה מערה נוספת שמוליכה למה שנראה כרחוב תת-קרקעי נטוש לגמרי, חרב למחצה, שפה ושם זרוקים בו שרידי עצמות ישנות. הרחוב פונה באיטיות, ונראה כמו מעגל עצום שעובר מתחת לכמה מחלקיה של אראנילד;
אירניס, מזועזעת, חבולה ומתנשפת, תופסת את זרועה של שרלוט ואומרת לה, שבעוד כמה עשרות מטרים יש יציאה, שיכולה להוביל את שרלוט סמוך מאד למקום שהיא צריכה להגיע אליו. לאימתה של שרלוט, אירניס מציעה ששאר החבורה תסוג הלאה, לאורך הרחוב התת-קרקעי, ותמשוך את האפורים אחריה. עיניה של אירניס מבהיקות בקשיחות, כאשר היא 'מזכירה' לשרלוט- הן יודעות שתיהן מה היא מחפשת, והן יודעות שתיהן שאסור, אסור לה בתכלית האיסור, להוליך את האפורים המעוותים בעקבותיה אל הדבר הזה.

שרלוט לא רוצה להפרד מהחברים ובעלי הברית היחידים שנותרו לה, חוששת מאד לגורלם ובתחילה מסרבת; בסופו של דבר, ממש בדמעות ובלב מרוסק, היא נעתרת להפצרות; אירניס מנסה להבטיח, שהיא תנסה לחמוק מהאפורים ולא להכנס איתם לקרב נוסף... שרלוט לא משוכנעת עדיין, אבל חשה שלא נותרו לה ברירות אמיתיות.

חורבותיו של פריינגראוט

המעבר כל-כך חד, ששרלוט מתקשה להאמין; רגע אחד היא ברחוב התת-קרקעי, הצווחות של האפורים עדיין מהדהדות במרחק, ורגע קצר לאחר מכן, היא מוצאת את עצמה נדחפת דרך פתח צדדי ומוצאת את עצמה ממש בפאתיה של המולה עירונית של רחוב סואן ומטונף, מלא בדוכני ממכר, אנשים ובהמות משא, והשמש האדומה ששוב נוטה מערבה מכה בעיניה.
(וכמעט מיד, נדחף מול הפרצוף שלה 'עור דג מבורך, סגולה בחסד האחים דז'ו, לשמירה על אור עינים ויפי הפנים'; מישהי אחרת מכריזה בקולי קולות על מנות רגל קרושה; וחזיר (הפעם על ארבע) מחרחר ונס על נפשו, לאחר שכרסם מדוכן סמוך, כאשר הבעלים הזועם רודף אחריו עם מקל.
שרלוט, הלומה ומלאת פחדים – בעיקר לגורלם של החברים שלה שנותרו למטה – מפלסת את דרכה בסמטאות, לעבר אחד המגדלים הקיצוניים של 'קריית חמשת המגדלים', עוקפת תהלוכה של נזירים בבלויי סחבות, שפעמונים קשורים לפרקי ידיהם ורגליהם, מטיפים רועדי ידיים, המוני קבצנים, ועוד כהנה וכהנה.
אירניס צדקה; ההליכה לוקחת פחות מחצי-שעה, עד ששרלוט רואה את החורבות המוצללות של המבנה הקיידרהרצי העצום מולה; אפילו כעת, מאות שנים לאחר שכוהני אחוות המוות נטשו אותו, משהו במבנה מטיל אימה, כאילו הסבל, המוות והרוע נטבעו עמוק בתוך האבנים הכהות שלו.
מסביבו, לעומת זאת, יש בליל של בקתות ודוכנים, סביבם שורצים אנשים מוזרים מאד; בתוך מה שהיה פעם חצר המסדרים של אחוות המוות, משתרע שוק צפוף וצעקני של חפצים מוזרים, רוב המוכרים הן נשים, בגלימות ארוכות וכובעים כהים ומחודדים, אפורים או שחורים, בוחשות בקדרות, מכריזות על מרכולתן או מפטפטות בקולי קולות. הגברים מעטים יותר, חולפים כמו צללים שדופים, פניהם מוסתרות בספק רעלות וספק צעיפים מעופשים.
אלא, שבואה של שרלוט מסב אליה מיד תשומת לב של אנשי ונשות כת הלוחשים, שמקיפים אותה מכל עבר; מישהי תוחבת בפניה דג מלוח; אחרת נר (רק שלושה פני, גברת אצילה!), והשלישית מזמררת משהו בלתי מובן. שרלוט מנסה לקבל הנחיות, אבל רוב התשובות שהיא מקבלת, ובמיוחד מהגברים של הכת, נראות כגיבובי שטויות, כמו:
"פרין-פרין-פרין-פרין"
"קודשא וגדולתא, סוסים צונפים בחשיכה. האם תחושי פרסות הברזל, אישה?"
אבל לאט-לאט, נראה ששרלוט מצליחה להבהיר את כוונתה, והאנשים והנשים שמקיפים אותה, מוזרים ומטורפים למחצה ככל שיהיו, לא נראים עוינים או מרושעים, להיפך; בדרכם, הם מזהירים אותה מפני:
"אישיזדון, אישיזדון, רוח, רוח, רוח".
ואחד מהם שם עליה את אחד מכובעי הנשים המחודדים הכהים, וגם גלימה תואמת שעוזרת לה להסתוות – ולא זמן רב מוקדם מן הדרוש, מפני שלא עוברות יותר מעשר דקות, לפני שפטרול רכוב של 'נערי הבזיליסק' מופיע; החיילים בלא ספק תרים אחרי משהו- אולי אחריה- אבל אנשי כת הלוחשים מקימים רעש אימים ופולטים הבלים קולניים, שמייאשים את החיילים מהר מאד.
בסופו של דבר, כמה מהם מסכימים להוליך את שרלוט לתוך מעמקי החורבות, דרך מסדרונות מפחידים, תאי סורגים ותאי עינויים שהפכו לחדרי תפילה ביזאריים של הכת; דרך מדרגות מפותלות שיורדות למטה. בנקודה מסויימת, לפני הכניסה למפלס תחתון, אנשי הכת נעצרים ונראה שאינם מוכנים להמשיך הלאה- לא לפני שהם תוקעים בידה של שרלוט מתנת פרידה; נר מוזר עם להבה סגולה.
"יתעמעם דמלכותי, ויקרוס בדמי-" לוחש הזקן ביניהם כממתיק סוד, ומצביע לעבר העלטה.
"צללי דקודשא, צללי דקודשא" עונים האחרים.

שרלוט מפלסת דרכה בזהירות אל תוך העלטה, שוב לבדה, ואור הנר המכושף מאיר בגוונים סגולים עמוקים את הקמרונות העתיקים מאד שמשתרעים לפניה. בנקודה מסויימת, עולה צווחה דקה ומאוסה, ושרלוט מוצאת את עצמה תחת התקפה של יצורים שחורים ומכונפים, גדולים ומסיביים יותר מעטלפים, ובעלי גוף מאורך וארבע רגליים מטופרות, מלבד כנפי העור הגדולות שלהם; ריר סגלגל ושמנוני, מאיר קלושות, נוטף מהמלתעות שלהם.
ובכל זאת, שרלוט הודפת את המתקפה בקלות יחסית; ולאחר שאחת החיות הצווחות, המגעילות, חוטפת את שלה, האחרות מאבדות את רצונן להלחם ומתעופפות בצווחה לכל עבר; מהקולות עולה, שיצורים נוספים מאותו סוג מקננים באיזור; אולם לעת-עתה, שרלוט אינה מותקפת פעם נוספת.

שרלוט ממשיכה אל תוך אולם מוזר, בו שלושה זרמים תת-קרקעיים מזינים בריכות קטנות, מקורות באבני גרניט, ומעגלים של צמחיה מוזרה ומדיפה ריח חריף צומחים מסביבן. על הקירות מגולפים אנשים בלבוש עתיק, כל אחד בתנוחה אחרת, וכולם מחזיקים בידיהם נירות.
שרלוט חוששת, ובצדק, ממלכודת, ומפרשת נכון את הגילופים, שרומזים על הדרך בה יש להחזיק את הנר בכל שלב משלבי המעבר במבואה של האולם; מה שגורם לה לבלום כשפים דמויי קרני-מוות סגולות שעפים מתוך הקיר.
וכך, לאחר שחמקה בהצלחה מהמלכודת הרצחנית, שרלוט הולכת וקרבה אל מרכז האולם התחתון; כאן, באורח שמזכיר את אחד הציורים המוזרים בספר של אובליוס, מפכפכת בריכה גדולה יותר מהאחרות, ומתוך המים שלה עולה אגן אבן עתיק, בלה מזוקן ומזוהם בטחבים, שהמים, באורח מוזר, כמו נובעים מתוכו ונשפכים מצדדיו מטה, אל תוך הבריכה.
שרלוט סוקרת את הצללים בחשש, וחשה שהיא לא לבד.
ואז, מהצללים שעל אחד האדנים המגובהים שמעל הבריכה, לוחש קול את שמה.
"שרלוט?" הקול שקט, מאומץ ומוכר "את כאן? איך-"

לתדהמתה, שרלוט מזהה את הדמות; ומשהו בליבה מפרפר.
יוסטישיה, עדיין חיה, אולם נראית קודחת מחום ובשלבים האחרונים של אפיסת כוחות, ספק שוכבת ספק שעונה על האדן הגבוה שבין צמחי המערה הריחניים, צופה על הבריכה המרכזית ועל אגן האבן ששימש לטהרתן של הנסיכות הקדומות. בגדיה הן סחבות מקורעות ומזוהמות; שערה מטונף ופרוע, ונשימתה כבדה ומתרססת.
שרלוט כמעט ופורצת בבכי; יוסטישיה נאנחת.
"את... ילדת הפנימיה הכי, אבל הכי... פזיזה, מחפשת צרות ו... איך הצלחת למצוא אותי?"
מסתבר לשרלוט, שלא יוסטישיה היא זו שהטילה את הקסם שאפשר למשרתת המתה לדבר בפעם האחרונה; ולמעשה היא לא יודעת על כך. כמו כן, שרלוט מגלה שהתליון שמירנדה מחפשת כלה והתפורר לאבק – יוסטישיה, שהבינה מאוחר מדי את הבגידה ואת העובדה שאחותה הרעילה אותה ברעל מקולל ורב-עוצמה שקיבלה (כנראה) מהאדון האפל שלה, כילתה את כוחו של הקמע באורח סופי בתעלול כשפים אחרון, שאפשר לה להתחלף עוד פעם אחת עם הגופה של ג'יין ווסט; ומאחר והרעל הנורא מעוות לבלי היכר את הקורבן שלו, וג'יין ויוסטישיה היו ממילא דומות, מירנדה לא הבחינה בהבדל. לעג הגורל, ג'יין ווסט, שכל חייה קנאה במעמד של יוסטישיה, היא זו שנקברה כדוכסית. המשרתת היתה אישה טובה, שעזרה ליוסטישיה להפעיל את התעלול האחרון עם הקמע, ועכשיו היא מתה.
יוסטישיה חלשה מאד, וגרוע מכך – נראית חסרת תקווה לגמרי, כאילו איבדה לגמרי את הרצון לחיות. אין צער נורא, היא אומרת, מזה שמכה בך בתוך ביתך פנימה; אחותה, האישה הקרובה אליה ביותר, היחידה שיוסטישיה בטחה בה וחלקה איתה את סודותיה, בגדה בה; ומכרה את נשמתה לאופל, ועשתה זאת מרצונה המלא, ולא מאונס – שמא, בשל עוד אחת מאותן הבטחות בוגדניות לכוח. בדיעבד, יוסטישיה תוהה אם לא היתה צריכה להבין שלורליי לא פעלה לבדה.
יוסטישה מיואשת לגמרי:
"האפלה בלעה אותה, כמו שתבלע רבים אחרים, בקרוב. האפלה יורדת עלינו שרלוט. ניסיתי... להתמודד איתה... הייתי שחצנית מדי, נכשלתי".
היד ששרלוט הושיטה לה בזמנו, הושטה לדוכסית לבית לאדנרידג'; הדוכסית הזו כבר איננה; ולכן היא משיבה לה אותה בחזרה;
שרלוט בוכה בלא מעצורים, מנסה לנחם אגב כך את יוסיטישיה ולקרוא לה להמשיך להאבק; היא תעזור לה, היא מוכנה ללכת אחריה באש ובמים; היא היתה ותשאר הגבירה שלה-

לרגע, יוסטישיה שבה ולובשת את המעשיות הצינית של ג'יין ווסט.
"תקשיבי, ילדת פנימיה. אין זמן לרחמים ודמעות עכשיו. אולי עוד תביאי תועלת. לא ליוסטישיה לאדנברידג'. הסיפור שלי נגמר, גם אם אחיה, איבדתי הכל- אני צל חסר שם, חסר מעמד, נלעגת יותר מאחרון מנקי הגללים. גם לא לבית המלוכה- טיפות החול האחרונות של בית וייטהולד נושרות לתחתית השעון, אני חוששת"
יוסטישיה מתחילה לספר לשרלוט, דברים ששמעה, כאשר היתה מוטלת בתוך מיטת המתים שלה. מירנדה, שמעולם לא היתה חכמה או זהירה מדי, לא נזהרה; והיא ובעלה המנוול דיברו מעל יוסטישיה ודנו בכמה מהתוכניות האפלות שהם שותפים או יודעו לגביהן. יוסטישיה לא הבינה את הכל, אבל קלטה שמשהו נורא עומד להתרחש ב-West downs, אולי ליד הטירה העתיקה של ווסטמור. למעשה, הדבר היה אמור להתרחש עוד יומיים, בליל ההיפוך של אמצע הקיץ; אבל תקלה כלשהי עיכבה את התוכניות, היא לא יודעת לכמה זמן. וגרוע מזה; כוחות אפלים נאספים שם, מחכים לאות... שרלוט חייבת להגיע לשם; השעה קצרה-"

העימות הסופי:
קול קר, מעודן ומלגלג עולה מאחוריהן, אומר שהשעה קצרה מדי ולמעשה תמה עבור שתיהן.
הקולונל המכשף נגלה מאחוריהן, מדושן עונג, מוקף בלחש הגנה בוהק, כחלחל; הוא מודה בלעג לשרלוט, שהובילה אותו באדיבותה לשם, כלומר- דרך הפציעה שגרם לה ברגל, בלחש הסימון שהטיל עליה (אותו כישוף דמוי קליעי קסם אדומים). הוא מעיר בלגלוג, שאם באמת היה רוצה למנוע משרלוט להמלט מן הטירה, היה משלח בה חמישים שומרים, לא חמישה.
הוא מודה, שהתעלול של יוסטישיה היה מחוכם; הגם שהוא חשד שתנסה כוחה במשהו כזה. כעת, הוא יקח את שתיהן- לא, לא אל מירנדה הנפוחה והשוטה; אין לו כוונה להתחלק בפרס איתה, עם בעלה האידיוט או עם הגנרל. הוא יקח את שתיהן ישר למישהו למעלה, מישהו שיודע להעריך ולתגמל מכשף רב-עוצמה מסוגו.
שרלוט, בהרואיות נואשת, שולפת את חרבה ומצהירה שתלחם בו; יוסטישיה לוחשת לה לנסות ולהמלט, היא תנסה להשתמש במשהו כדי לעכב את המכשף- והוא צוחק בלעג על הפתטיות של שתיהן, ומטיל לחש שסוגר בחבטה את כל דלתות האולם.

אלא שדווקא אז, בלא התראה, הגיחוך שלו הופך לאנקת בהלה וכאב, כאשר משהו במגן שלו משתבש בלא התראה, כאילו מבצע הארקה פנימה, ותוקף את בעליו; הצבעים של בועת ההגנה מתחילים לרצד בפראות. המכשף מנסה להתעשת ומתחיל להתגונן במהירות בפני התקלה, או בפני התוקף המסתורי-
"עכשיו, צדקנית שוטה שכמותך!" לוחש קול, ממריץ את שרלוט להתקיף.

שלב ראשון בקרב: המכשף מגן על עצמו באורח מרשים, למרות התרגיל המלוכלך שהפתיע אותו, ומשגר לחשים במהירות אל עבר יריב בלתי נראה, כשהוא נאבק גם במגן המתעתע והבוגדני שלו עצמו; שרלוט מסתובבת מסביב למגן הבוהק, כשהיא צריכה להתחמק מהקסמים הפראיים שעפים וניתזים לכל עבר, ותוך כדי כך, לסקור את הבועה המתערבלת, לזהות סדקים ולהלום דרכם בכל הכוח של החרב שלה.
(טכנית, היא צריכה לחלק את כח הריכוז שלה בין התקפה ממוקדת לבין זהירות מהלחשים שמתעופפים מסביב, מה שמשפיע על הגלגולים שלה לכאן ולכאן; בפועל, שרלוט בחרה חלוקה מאוזנת יחסית שמתמקדת קלות לכיוון התקפה, וגם הצליחה להוריד מספר פגיעות קריטיות שזרזו את הקריסה של מעטה ההגנה)

שלב שני בקרב:
הקולונל המכשף צורח, כאשר המגן שלו נשבר; הוא מתעופף לאחור ומוטח בעוצמה בקיר, מתיז זיקים ארסיים לכל עבר; התוקפת שלו נעה מתוך הצללים, ושרלוט מסוגלת להבחין באישה חיוורת, עטויה בברדס סגול, ומחזיקה שרביט אפל ומאיים בגוון תואם.
(כמעט מאליה, שרלוט פולטת 'דודה אן?!')
בצר לו, כדי להרחיק ממנו את שרלוט בעודו מתגונן מפני ההתקפות של הוורלוקית הערמומית שסוגרת עליו, המכשף הוגה כמה מילים בשפה אפלה, ומזמן לתוך האולם שלוש דמויות מבעיתות מכת האפורים- שניים מהלוחמים שלהם עם החרבות הקצרות, ואלוף משוריין היטב עם גרזן דו-ידני בוער בלהבות אפלות.
שרלוט נקלעת לקרב פנים אל פנים; יוסטישיה משחררת את שארית הכוח שלה עצמה בדמות לחש הגנה חלש, אבל אפקטיבי, שמסייע לשרלוט להתמודד עם שלושת התוקפים שלה; שרלוט עצמה משחררת את הלחש רב העוצמה האחרון שלה, סערת אור שאופפת את היצורים המעוותים, מציתה אותם בלהבות לבנות וגורמת להם לנזק עצום, שמביא את התוקפים החלשים יותר לסף אובדן, ומסב נזק ניכר גם לאלוף שלהם; בסופו של דבר, ולאחר עוד מספר סיבובי קרב ולחש ריפוי מתוזמן יפה, שרלוט מצליחה לשרוד את המתקפה וסבה על עומדה, בנסיון לחזור ולהתנפל על המכשף.

שלב שלישי בקרב:
המכשף הצבאי מוכה, חרוך למחצה ונראה כצילו של יצור אנושי; הקרב נוטה לטובתה של אן גריווינד, והוא כנראה מבין שהוא אבוד; בצרחת שנאה אחרונה, הוא מתחיל להגות לחש ממית, ולכוון אותו לעבר יוסטישיה.
"אדון, תן לי כח. גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה, אני אהרוג-"
שרלוט מתנפלת על המכשף; זה למעשה מבחן של עשיית מספיק נזק בתוך זמן קצר, בכדי לשבש את הריכוז והכיוונון של הלחש הקטלני; שרלוט מצליחה, וקרן המוות הלוהטת מחטיאה את המטרה ושורקת לעבר הצד הרחוק של האולם.

סיום

ברגע הבא, יריבה של שרלוט צורח ביסורי תופת, בוער כולו בסגול, דמותו מתהפכת באוויר, מסתחררת ומתכווצת, הישר לתוך משהו בוהק וקטן שמופיע בידה של הוורלוקית.
אן גריווינד מגחכת ברשעות.
"ובאמת תודה לך, צדקנית קטנה ופתיה שלי. אלמלא את, לא הייתי מצליחה לפתות את האוויל הזה להגיע למקום בו אוכל לטפל בו, בלא שומרי ראש ומטרדים אחרים. הנשמה שלו תהיה שווה הרבה מאד ב... מישורי קיום מסוימים".
ואילו צללית אפורה ופרוותית שמתמתחת מאחורי הרגל של אן מוסיפה:
"אוך, העכברים במקום הזה באמת סיגלו לעצמם מנהג לרצרץ הישר לתוך הכפה, אאו".

ובכך, אן גריווינד והחתולה קארולינה נעלמות בסליל של עשן סגול; מותירות את שרלוט לבדה עם יוסטישיה המעולפת; זו עדיין חיה, ונראה כי אי-כה, החום שלה התחיל לרדת- סימן מעודד למדי, אם שרלוט תוכל להשפיע עליה לרצות להמשיך ולחיות.
ואי-כה, מקרן זווית, עולה ריח חריף וערב; שרלוט, לתדהמתה, מבחינה בסל שנותר סמוך למקום בו עמדה אן גריוווינד; סל מכוסה סדין נקי, שמתוכו עולה ריח חמים וחריף של כרוביות מתובלות.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.