הקמפיין של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)

ספר שני(ב): להיכן שנסיכות הולכות

פרק XXI: "עוף, גוזל"

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

הערה: הרפרנס בשם הפרק אינו מקרי, אבל ההרפתקאה נקראה כך והורצה שבועות לפני מותו של אריק אינשטיין ז"ל.

פתיחה: החלום של שרלוט

היום הראשון למסע של שארלוט ויוסטישיה בכרכרה של לורד מלינגטון מסתיים - בשהייה בחדר עלוב במיוחד בפאתי פונדק כאשר סערת גשמים משתוללת בחוץ. בעלת הפונדק מצקצקת בלשונה ומודיעה ליוסטישיה ושארלוט (שבעיניה הן לוחשות בנות-בלי-שם) שעליהן להתפלל לאלים ולהודות להם שהיא אישה נעימה ונדיבה כל כך לבריות, אפילו הנחותות שבהן. משום שבמצב רגיל שרתים ובעיקר כאלו שמידתם המוסרית מוטלת בספק ישנים באורווה עם הסוסים. כאשר הפונדקאית מועילה סופסוף להסתלק ולגרור את גופה הכבד באנחות שורקניות במעלה המדרגות, יוסטישיה מגחכת בציניות:

"היה מי שאמר שכמה מנתיני הוד מלכותו הפכו כה קרתניים ומלאים באוויר חם עד שלא תזיק להם רעידת אדמה או פלישה של דרקונים, הכל למען חינוך למידות טובות כמובן. בינינו, נראה שזה וגם זה מתרחש, אבל מאומה לא ישנה את טיבה הנעים כל כך לבריות של מיס פלוס (הפונדקאית) הטובה שלנו."

לאחר מכן היא מבליעה אנחה ופונה לטפל בעצמה ולהבריש את השיער השחור והארוך שלה מול ראי שהיא אילתרה בלחש מורכב מארונית משרתים מתפוררת, לעיניה המשתאות של שארלוט; זו נותנת בה מבט מעריץ לפני שהיא מצטרפת ומסתרקת בעצמה.

הלילה מעמיק. ברקים ורעמים משתוללים בחוץ והתריסים רועדים. מאחד הבתים הסמוכים של הכפר הולם פטיש של נפח המאחר לישון, מקיש שוב ושוב על הסדן, כאשר מהקומה העליונה לורד מלינגטון כבר נוחר בעוז והמשרת האישי היהיר שלו, אדוארדס, מחרה מחזיק אחריו.

יוסטישיה מנסה לשווא להימנע ממחשבות על אחותה, ותוהה בקול האם מירנדה עדיין חושבת עליה, או לפחות מצטערת על מה שעוללה. בסופו של דבר היא מתנערת מזה, מביטה בדי-צער על הדרגש העלוב שהוצע לה, עם יריעת בד שמסתירה בקושי את המילוי הגס מתחתיה.

"האצילות מחייבת. גם אם כמובן יהיו סוסים באורווה הסמוכה שלא יראו איתי עין בעין נוכח העזת הפנים שלי להשתרע על מה שדומה באורח חשוד לארוחת הערב שלהם. וכך, בעוד הסערה ממשיכה להשתולל, והפטיש מהמפחה ממשיך להלום היא מושכת את השמיכה על כותונת הלילה.

"מי היה מאמין," *פיהוק* "שאתגעגע כל כך לנגן... על פסנתר... מטופש בטרקלין."

שארלוט שוקעת לשינה לא שלווה כאשר המקבת ההולמת רודפת אותה לתוך החלומות שלה. היא נסחפת לתוך צללים כחלחלים והלמות מתכות מצלצלות שהולכת ומתמצקת לסיוט קצבי. היא משייטת בלי גוף בתוך היכל אבן עצום, שהקירות שלו מוארים בלי הפסקה בהבזקי ברקים. קמרונות עצומים, ופסלים חסרי תווים מאפילים בגומחאות - רועדים שוב ושוב כאשר המקבת הולמת בעוצמה אדירה על סדן של פלדה.

לא מקבת אחת. מקבות רבות. באור הכחלחל החלש נעים עשרות צללים, ספק אנשים וספק חיות על שתיים, עמלים על שלשלאות עצומות שמתוחות אל תוך מרכז האולם, רוטטות ומתיזות גיצים. הפטישים הולמים שוב ושוב, מלווים בנהמות, נחרות וחריקות. השלשלאות מתלבנות והולכות הופכות בוהקות ומתיזות הבזקים שלעיתים מכים באחד היצורים, ומגלגלים אותו על הרצפה, צורח ומתיז גיצים לכל הכיוונים. אבל העבודה לא נפסקת לרגע.

ושם, במרכז, נפגשות השלשלאות ומחזיקות צורה מוזרה ומאורכת, חרוטה בנימים של כחול מתכתי, כאילו חשמל זורם בעורקיה במקום דם. היא מיטלטלת קדימה ואחורה, בוהקת וזועקת בקול שהוא מעל לכל הקולות האחרים - בכל פעם שהמקבת העצומה נוחתת עליה.
מעל הגוף המאורך המיטלטל ניצבת היא: אישה גבוהה ואיומה למראה, עורה כחול; עיניה ברקים חיים ושיערה אדום כאש. בכל פעם שהיא מורידה את המקבת העצומה שלה, האולם כולו מזדעזע: הבזקים פראיים מתפשטים כמו מעגלים על מים, והקירות רועדים כמו עלים נידפים.
"הכאב מחזק, מחזק!"
אפר לוהט נושר כמו עלי שלכת מלמעלה, ההיכל רועד והנפחית האיומה שבה והולמת.

שארלוט מתעוררת שטופה בזיעה קרה. ולרגע החלום והמציאות מתערבבים. ההלמות נמשכת רחוקה וחלשה יותר והקרקע עדיין רועדת. נדמה לשארלוט שהרחק בחשכה מהדהדת זעקה, אולי זעקה של ינשוף גדול. רק לורד מלינגטון מגיב על כל זאת בנחרה ארוכה ומיושבת.

אי כה היא מבינה שכנראה צעקה מתוך חלום, שכן יוסטישיה מתיישבת במיטתה ושואלת מה קרה לה. העייפות והפחד מסירים את העכבות שעלולות היו להיות לה והיא רצה יחפה, חיוורת ומפוחדת לדרגש השינה של יוסטישיה, מצטנפת תחת שמיכתה ורועדת מוכת אימה.

יוסטישיה מתחילה לגעור בה שהיא שוכחת את עצמה - אבל נעצרת כאשר היא מבינה באיזה מצב רע שארלוט נמצאת. היא מנסה לנחם את שארלוט שזה רק חלום אבל מודה שהקרקע רעדה גם במציאות. לא בעוצמה חזקה, אבל זה היה מורגש ומאוד חריג. כך או כך, עד כמה שהסערה לא מוצאת חן בעיניה היא בספק אם יקרה משהו נורא דווקא הלילה, פחות מכל תחת קורת גגה של 'הטובה והנעימה בנשים'. היא מבקשה משארלוט לנגב את הדמעות כשהיא מעבירה אצבע על לחיה הרטובה ואומרת שהיא סמוכה ובטוחה שנכונו לשארלוט עוד לא מעט הרפתקאות שובות לב - במעמקי טירות נטושות ובמעמקי גנים מלבלבים גם יחד. די והותר מכדי לתת לפטיש של מפרזל כפרי לערער כך את "עצביה המסכנים". שארלוט מחייכת, נבוכה מעט, אך עייפה ומזועזעת מכדי לחזור למיטתה.

העייפות תובעת את שארלוט ורק במעורפל, נדמה לה שהיא מבחינה ביוסטישיה שיצאה מן המיטה בינתיים, ניצבת זקופה ליד החלון ומבטה בוהה הרחק מבעד לסדק בתריסים. שארלוט לא יודעת אם היא שומעת את קולה של יוסטישיה או את מחשבותיה.

"כמו ג'יין, אני חרב שלופה, לא יותר. אם אחיה די הצורך כדי לראות שחר חדש - וכתר חדש - יהיה זה הוגן בהחלט." ובכל זאת דמעה מתגלגלת על הלחי שלה. היא ממלמלת ציטוט בואלקירין עתיקה שמשמעותו: "מדימדומיה של קהארליירי באנו; ואל דמדומיה של קאהרליירי נשוב."

שארלוט, נפשה ערה אך גופה עייף מכדי לנוע או להשמיע צליל, כמהה לקום אליה, למחות את הדמעה מלחיה, לומר לה שהכל יהיה בסדר.... אך העייפות מכריעה אותה ותודעתה קורסת שוב לתוך שינה, בלתי נוחה אמנם אך נטולת חלומות מחרידים.

שארלוט מתעוררת מנקישות כעוסות וקול גוער וכעוס לא פחות של הפונדקאית. זו גוערת בהן שהן נשים עצלות שמעיזות לשכב כאשר אדונן כבר אוכל ארוחת בוקר. יוסטישיה מתקשה להתעורר. לפי חצי הנר על הכוננית והספר שעדיין פתוח לצדו שארלוט לא בטוחה מתי הנסיכה המודחת הלכה לישון. ולמרות הגערות של הפונדקאית עוברת דקה ארוכה עד שיוסטישיה מתעוררת לגמרי.

"ג'יין, הניחי לי... מה לכל ה..."

"זו אני, שארלוט. חוששני שמר מלינגטון הקדים אותנו לשולחן ארוחת הבוקר." עונה שארלוט אגב שהיא ממהרת להתלבש ולאסוף את חפציהן המועטים בזריזות רבה ככל האפשר.

כאשר יוסטישיה מצליחה להתעשת ושארלוט מתנצלת באורח מגומגם ונבוך על הזחילה לדרגש שלה, יוסטישיה מגחכת

"הו, זה כלום יקירתי. אין לי ספק שהסוסים שיזכו לכרסם במהרה את תכולת המצעים לא יראו זאת כפחיתות כבוד. וודאי כאשר הם גדלים וניזונים במקום שאינו מאכסן אלא בהמות נעימות הליכות, וחביבות אף לפחותים בין הבריות. כעת היי נערה טובה ולכי לארח חברה למלינגטון כדי שאוכל להתארגן."

היום השני למסע

היום השני עובר בנסיעה איטית על דרך רחבה ובוצית שמתפתלת במרחב האינסופי, החום-מוצלף, של שדות שלף ודגן גשם, מתחת לשמיים כבדים ואפורים כמו פלדה. במקום היובש הכבד הרגיל של אמצע הקיץ הגשם לא מפסיק לרדת, חם וכבד. יוסטישיה ושארלוט יושבות על מושבי הרכב הגבוהים כאשר מלינגטון ואדוארדס בתוך הכרכרה. הערפל כל כך כבד עד שהחוות הסמוכות נראות רק בקושי ופסגות ההרים מוסתרות לגמרי.

מלינגטון מדבר בלי הפסקה. מר אדוארדס, המשרת האישי, הוא ברנש נמוך ועגול שנראה לארלוט כמו ינשוף אפרורי ותפוח לחיים עם פאות אפורות, מצטרף בהתחלה בהנהון מיושב לכל אמירה, אבל עד מהרה שוקע בתנומה - למרות הטלטולים הבלתי פוסקים. רק מדי פים הוא מתעוררת לרגע ב"הא? כבר הגיעה שעת התה?"

חברתו לא חסרה במיוחד לשארלוט, כיוון שאדוארס מזעיף פנים אל שתי המשרתות החדשות
("שאם היו שואלים לדעתו לעולם לא היה שוכר אותן לצוות שלו").
עצם הדרך בה יוסטישיה פונה ישירות אל לורד מלינגטון נראית כפוגעת עמוקות ברגשותיו.
הלורד רוטן על מזג האוויר הנוראי שעלול להמיט חורבן על האדניות האהובות עליו ולחבל בעונת הציד הבאה. ועוד יותר מזה, הוא קובל מרה על רעייתו (המכשפה הזקנה) ועל בן טיפוחיה בנו הצעיר אית'אר.

"הו הו! אני רק רוצה לראותה מעיזה לבוא אליי בטענות על כך שהבן יקיר שלה החמיץ את ההסעה שממילא לא הגיעה לו!"
לורד מלינגטון חשש שאשתו לא עשתה דבר להציל את האדניות החביבות של צמחי התבלין מהסערה. "אם אתן שואלות אותי, ובוודאי שאתן שואלות אותי כיוון שאני, כן כן, לורד ואדון אחוזת סאמנרסטון, לא פחות!"

"מזה עשרים ושלושה דורות..." משלימה יוסטישיה כמעט באנחה.

לורד מלינגטון עובר להרצות באריכות על הבדלי המעמדות ועל הקלות הבלתי נסבלת שבה מתערבבים בעלי אדמות הגונים עם סוחרים שעלו לגדולה, דבר שהוא שערורייה לשמה. "ההבדל נעוץ בדם, הגם שלעתים דם עשוי להשביח או להדלדל בהדרגה במשך דורות."

יוסטישיה מגחכת בינה לבינה.
"כלומר, לורד מלינגטון, שדם אצילים משובח משול ליין - שככל שהוא מתיישן שנים ארוכות יותר בתוך כלי קיבול עגול שעורפו עבה, ומכסהו חתום בעץ משובח, כך הוא משביח יותר?"

"בדיוק נמרץ!"

שארלוט מכסה את פיה בידיה כדי שלא לצחוק בקול רם.

לורד מלינגטון ממשיך להרצות על העובדה שאם הוא שומר ריחוק מטיפוסים כמותן זו לא בכוונה רעה, אלא נועד גם לטובתן. הזדמן לו להרצות דברים נמרצים בסגנון זה בפעם האחרונה בה הוזמן להשהות כמה ימים באייל הכומש, ואף מובן שהרוזן פינהאם הטוב והדוכסיות הסכימו היטב לדברי נכוחה אלו.

יוסטישיה לוחשת לשארלוט: "אין ספק שהדוכסיות התרשמו עד מאוד מהפגנה כזו של חוכמה כפרית מושחזת, שלא נפרשה על יותר משלוש שעות"

"תפסיקי!" נחנקת שארלוט

"הו, לעתים רחוקות בלבד בוודאי הן זוכות לשמוע דברים כה חדים בעיר."

"בחייך תפסיקי!" לוחשת שארלוט מתפתלת מצחוק על מושבה, "אני אסדוק צלע בגללך!"

"אכן אכן! ההבנה שלך הייתה כמעט עשויה לגרום לי לחבב אותך, נערה, אם לא הייתה בכך הפרה של חוקי מעמדי. "

לורד מלינגטון מספר שהיו לו תכניות משלו לאותו ביקור באייל הכומש. הוא רקם לו בעדינות רבה רעיון להציג לדוכס וינסנט לאדנברידג' את בתו אליס, שהיא נערה חמודה מאוד - כל עוד היא אינה מתחילה לדבר הבלים של נשים כמובן; אבל התכנית נכשלה בעיקר בגלל שרעייתו התרשלה והגיעה עם אליס באיחור; ולמען האמת היה עליו לבוא בתרעומת מסויימת גם אל הדוכסית המנוחה - הוד מעלתה יוסטישיה, מנוחתה עדן, התעקשה דווקא ברגע המכריע למרות כל רמזיו הדקים והעדינים (יוסטישיה לוחשת לשארלוט "עדינים כמעט כמו בדיחה משובחת בפאב מלחים ברובע הנמל.") לגרור את אליס שלו לראות את הגן ודווקא לאחר ארוחת הערב..

יוסטישיה: "הו, איזו החמצה מזעזעת אדוני הלורד. אם כי מהמעט ששמעתי על הוד דוכסותה המנוחה, אני בטוחה שאין כעוס עליה בגין התערבות שכזו, It was kindly meant. וודאי הייתה זו עונת השושנים האדומות."

שארלוט קולטת את העקיצה המכוונת היטב ומגיבה בזעם מבודח.

ביתר רצינות לוחשת יוסטישיה לשארלוט שהייתה מניחה לאחיה להתארס לתשפוכת של גנול לפני שהייתה מאפשר לו לחבור לפרח ערדליים כזה בעל טעם ויכולת הבנה של חריץ גבינה, שיש החולקים על מידת התיבול שזכה לה אם בכלל. ובעוד מלינגטון ממשיך לצנוף מאחוריה יוסטישיה מספרת לשארלוט על כמה יצורים מחוצפים אחרים שניסו להשתדך לאחיה לפני מספר שנים במסע שערכה המשפחה בחבלי המערב. ("אין לך בטבע יצור מורעב ומסוכן יותר מאם הידרוסטית חרוצה מחבלי הכפר שלהקת בנות לא נשואות משתרכת בשובל שמלתה. אבל ליידי אינגראם הייתה הגרועה ביותר מסוגה, על דברתי. עד כדי כך שנאלצתי להסיר את הכפפות ולנהוג בפחות חביבות מהרגיל, אני חוששת.")

יוסטישיה נתקפת לפתע בדאגה ועצב היא חוששת אחיה. אולי היה מוטב, לו נישא לאצילה כפרית שנראית כאילו סעדה ליבה ביותר משפחות מאלו שסעדה עמן, מאשר אפשרות אחרת שמחרידה אותה. למעשה, יוסטישיה חוששת שמי שעומד מאחורי מירנדה יארס לאחיה רעיה קאהרויאנית במסווה שתשעבד אותו. שארלוט אומרת לה שהאבל שלו על אחותו יעכב תוכנית כזו לפחות בשנה; וזה נותן להן שהות לשוב להידרקראון ולמנוע את זה. מלבד זאת וינסנט אינו מספיק חשוב בשושלת המלוכה, ושארלוט גם סומכת על טוב ליבו ושכלו הישר של אחיה, אם הוא דומה ליוסטישיה ולו במעט.

בנקודה הזו מלינגטון משסע אותן. הוא שומע אותן מתלחשות ותובע את זכותו - כלורד מלינגטון - להיות שותף לכל שיחה שמתנהלת במרכבה. אדוארדס מחרה מחזיק אחריו בנזיפה ארסית. אלא שהלורד נרגע במהירות וחוזר למונולוג משמים, שופך אש וגופרית על רעייתו שלא הביאה לו שום ירושה מכובדת אלא רק ממררת את חייו, ביחד עם שלוש המשרתות שלה שעוקבות אחריו, ומלשינות לה - ואפילו לפטר אותן הוא לא יכול. רעייתו, הוא מתלונן, עושה עוול לבן הבכור שלו ג'ון וגם לאליס. היא לא משקיעה בהם כלום אלא רק באית'אר. אית'אר מבוקר עד ערב. אית'אר יפה תואר, אית'אר כתב, ואית'אר אמר.
"תיפח בהם הרוח בשניהם! אילו יכולתי לעשות כחפצי ולזכות אותו בכמה הצלפות הגונות על הישבן, עוד כשהיה פרחח קטן, אולי היה מתקן דרכיו!"
אלא שאית'אר בזבז את כספיו ואת כל הקיצבה הנדיבה שזכה לה כאשר הלך לאוניברסיטה בעיר הבירה, אשר לשם תשלומה לורד מלינגטון "חסך ציד שועלים מפיו!" ועכשיו הוא נזרק מהאונ' בבעיטה, חרפה שלא הייתה כמוה בכל ימי שושלת מלינגטון.

"זה ייגמר רע אם אתן שואלות אותי. ואתן שואלות אותי משום שאני עודני לורד מלינגטון."

יוסטישיה לא עונה. נראה שהיא שקעה במחשבות נוגות וענן ירד על פנים שלה. לא ברור לשארלוט אם היא רק סוקרת את הדרך או שהיא מפחדת ממשהו.

שארלוט, כדי לשעשע אותה, מעירה שאולי היא הייתה יכולה לתקן את דרכיו של הפרחח בימיה כאומנת.
יוסטישיה מרימה גבה.
"כן, אבל זה היה לפני שהוכתרת בתואר אבירות" (רמז שנקלט היטב לבדיחה הארסית שיוסטישיה ומירנדה גלגלו על חשבונה של שארלוט באותו נשף הזכור לרע בו נפגשו לראשונה.)

כאשר הכרכרה ממשיכה לטפוף לתוך הערפל שארלוט מסננת מבין שיניה: "הסי, דוכסית!"

העיירה Crossroads Abby

כאשר הדמויות מגיעות לפאתי Crossroads Abby, החשכה כבר ירדה והגשם התגבר.
מבעד לערפל, הכרכרה מתקרבת אל מחסום דרכים מאוייש בחיילים קרוב לשער העיר ולבית המשמר הסמוך לו. החיילים דורשים תעודות מסע והצהרה על סחורות.

שארלוט חווה רגע של מתח כאשר אחד מהם, בלא ספק מאנשיו של סלדן, נובח לעברה שנדמה לו שהוא כבר ראה אותה פעם ושתרד מהכרכרה לבדיקה.
אלא שעימות נמנע כשמלינגטון מאבד את הסבלנות וגוער בחיילים, תוך שהוא מזכיר לקורפורל במחסום שבני מלינגטון פטורים ממכס מזה 22 דורות לפחות, והנערות הללו נמצאות בשירותו.
"כעת האם יש לך קצה קצה של סיבה מוצדקת, בחור, לעכב אותי בדרך אל האכסנייה ואל מגש הערב שלי, ועוד במזג אוויר נורא שכזה?!"

בסופו של דבר החיילים נכנעים ואחד מהם אומר למלינגטון שהשם שלו הוזכר כבר היום, שיש בפונדק איזה ג'נטלמן שמחכה לפגוש אותו. ובעוד השיחה מתגלגלת והפקודות ניתנות ליד הכרכרה, שארלוט מבחינה בהתרחשות מוזרה בצד ליד חצר בית המשמר ומצליחה להאזין לשיחה בין סרג'נט מקומי לבין לוטננט קונלי, אותו סגן זכור לרע של סלדן ששארלוט ראתה עוד בארנילד.

קונלי מציע לתלות נבלה סרוחה של מישהו באמצע העיירה כדי שהתושבים יראו.

הסרג'נט מזועזע. "אלו נתיני הוד מלכותו שגרים כאן, לא ילידים מהסוג שהתרגלת אליהם מהמושבות!"

שארלוט לא מבינה את כל מה שנאמר אבל הם מזכירים את קורפורל קול שהוריד את המישהו הזה בשני חצים, והסרג'נט מתעקש להשאיר את הפגר במתבן לפחות עד שהוא יסריח יותר מדי. בינתיים נראה שהחיילים מתרצים ומוכנים לתת לכרכרה לעבור. מפקד המחסום מזהיר את מלינגטון להישאר בפונדק בלילה. פורעי חוק מסתובבים בשטח שמעבר לעיירה בינם לבין מעבורת בראונן

"ויש עוד בעיות." הוא אומר בקול מהוסס יותר.

שארלוט ויוסטישיה מתייעצות בלחש ומחליטות ששארלוט תחמוק כדי לחקור את המתבן ההוא אחרי שהכרכרה תעצור בפונדק ושיוסטישיה תישאר כדי לשרת את מלינגטון במקרה הצורך. שארלוט נאבקת בפחד שמתעורר בה שמא הפגר במתבן זה אחד החברים שלה שנורה בידי האנשים של סלדן.

הכרכרה ממשיכה כאשר אדוארדס שוב מנסה לגעור בדמויות בקול כעוס וצדקני. הוא לוחש למלינגטון שהוא לא אוהב אותן, במיוחד את כהת השיער.

"יש לה עיניים חצופות והיא חורגת תדיר ממעמדה."

בנקודה מסויימת אדוארדס נוהם לעבר הדמויות: "על מה אתן מתלחשות? כך אתן נוהגות אחרי החסד הגדול שעשה הלורד עם שתיכן!"

יוסטישיה משיבה בחיוך מורעל: "על כך בדיוק אנו משיחות. על חסדו של כבוד הלורד, שלא לדבר על מידותיו הטובות של משרתו האישי הנכבד - שממהר באורח כה הולם לחזור במסירות על דברי אדונו, לעתים עוד בטרם נאמרו כלל ועיקר."
אדוארדס מסמיק מכעס כי הבין את הבדיחה על חשבונו וזעמו גובר אף יותר כשמליגנטון מחרה מחזיק אחריה ואומר:
"אמת ויציב! זו בדיוק הסיבה שאני מחזיק אותו, את אדוארדס הטוב שלי."

כאשר הכרכרה עוצרת ליד הפונדק יוסטישיה אומרת למלינגטון שהיא שולחת את "פליסיטי" אל התחנה להשיג משחזת נאה ומברשת לסוסים. היא חוששת שקודמה בתפקיד, 'לא שהיא רוצה לדבר בו סרה', נטל את הכלים עמו."

"אדרבא אדרבא, דברי בו סרה - בנבל העקום! את המברשת שלי, של לורד מלינגטון הוא גנב! שמעתי קודם את אחד החיילים אומר דבר מה על תליה והאמיני לי, אני מקווה בכל ליבי שמדובר בתלייה שלו! של הנבל והגנב. אחרי הכל, מי יעסיק רכב נקלה שברח בדרך כזו מאדונו; אך ברור שילך לגנוב ולפשוע!

כאשר נפתחת דלת הפונדק יוצא גבר מהודר, לא גבוה מדי, עגלגל וסמוק לחיים עם צילינדר. מלינגטון מזהה אותו מיד כמר לוקאס.
"הו מר לוקאס! נמייה זקנה שכמותך!"

כששארלוט בוחנת את לוקאס נראה שהוא דווקא מופתע מאוד לראות את לורד מלינגטון - אבל מיד הוא מתאושש ומעלה חיוך על פניו, כשהוא אומר משהו על כמה נחמד לראות אותו - כי הוא היה בטוח שיאכל לבד.

לאחר מכן שארלוט יכולה לחמוק לתוך הרחוב הגשום.

שארלוט עושה עיקוף ומגיעה לבית המשמר מהצד השני שלו, מכיוון פאתי העיירה. היא מתנהלת בין צמחי בור שחורים ונוטפי מים, צרצרים טורדניים וקירות נגועים באזוב כאשר הסערה מתחזקת וברקים קורעים את השמיים השחורים. שארלוט עושה כל מאמץ לא להקים רעש (או לפחות לא יותר מדי רעש) כשהיא חומקת מאחורי בית המשמר לעבר המתבן.

שארלוט נדרשת לבצע פה כמה גלגולי תכונה בכדי לחמוק מהפטרולים ולהתקרב אל השומרים בפתח המתבן בלי שהם יראו אותה.

החיילים ליד השער שעונים על הכידונים, במצב רוח רע מאוד.

"זין! זה כל כך מסריח! מתי כבר יחליטו להיפטר מזה?"

"כשהניחוח יגיע למגורי הקצינים, מה אתה חושב?"
"זין מזויין שיתנו לקורפורל קול לשמור על זה. זו הייתה העבודה שלו."

"קול הוא בחור טוב, אפילו לקרוא ולכתוב הוא יודע. היה מתאים להיות קצין, אם לא היה נולד ילד בלתי חוקי לאיזה זנזונת."

שארלוט מתחילה להריח את הצחנה שעומדת באוויר ומתגנבת לצד המתבן דרך תעלה בוצית שזורמים בה מים חומים. בסופו של דבר ואחרי שהיא מדשדשת בבוץ היא מוצאת שער קשה לגילוי חסום בסורגים שהיא צריכה להוריד בשקט. היא מצליחה במידה מרשימה למדי, חודרת למנהרה לחה שעוברת מתחת למתבן. הסירחון הולך וגובר, מכניס את שארלוט לחולשה, ובמצב הזה היא נמנעת ברגע האחרון מהפתעה בידי זוחלי אשפה שחורים מגודלים שניסו לנחות עליה.

בשלב הזה היא עוד לא יודעת אבל הרעש הקימה משך אליה תשומת לב לא רצויה ויש מי שכבר חוסם את הדרך שהיא הגיעה בה ומתכנן לרדת עליה מאחורה.
זוחלי האשפה עצמם, לעומת זאת, משלא עלה בידם להפתיע ולהיכרך עליה, הם לא אתגר גדול בשביל שארלוט: היא מצליחה להרוג את חלקם ולהבריח את האחרים.

בסופו של דבר היא מוצאת סולם שמטפס אל דלת-מלכודת ברצפת המתבן. ברגע שהיא פותחת את הדלת, הצחנה שמכה בה עזה כל כך, עד ששארלוט כמעט מתעלפת. במעורפל, בין ערימות קש רקוב וכלים חקלאיים, היא רואה את מקור הסירחון. פגר מזעזע, אכול נמלים, אבל לרווחתה זה לא אחד החברים שלה.
למען האמת, זה בכלל לא יצור אנושי. זה נראה כמו ציפור מעוותת, חסרת נוצות כמעט לגמרי, עם בטן תפוחה, העור אכול רקב, והגוון שלו כחלחל; הראש מעוטר בגידול גרמי והמקור מאונקל וארוך.
שארלוט נסוגה, הלומת צחנה וחולשה, ומצליחה בקושי להבחין בשתי הדמויות שבאות לקראתה בתוך המנהרה.

המנהיג של השניים שקורא לעצמו סרג'נט פונזו הוא בחור עב בשר, קירח, עם תווי פנים שמזכירים לשארלוט חזיר. החייל שלו, טוראי רוש, הוא בעל פנים צרות ובלורית חומה פרועה, זיפים על פניו; פונזו מחזיק חרב דו ידנית ורוש שני להבים קצרים וקלים. שני החיילים שנראים ומתנהגים כמו שפל המדרגה של המין האנושי לועגים לשארלוט, מאשימים אותה שהיא עובדת בשביל מבריחים.
"אנחנו לא אוהבים כאן מרגלים עם שיער אדום יין. למי היה שיער אדום יין רוש? לא לפאלאדינית הקטנה והמסריחה ההיא באייל הכומש?"
"וואי, בדיוק זאתי סארג' – אדום יין צריכה הרבה זין."

פונזו מגחך שהוא יגרור אישית לסלדן את מה שישאר ממנה אבל קודם הם יהנו ממנה קצת.

"בואו תהנו מזה!" אומרת שארלוט ושולפת את חרבה הבוהקת בלבן, "מישהו צריך לשטוף לכם את הפה המלוכלך!"

שארלוט תוקפת, הודפת מהלומה והולמת קדימה בשיא הזעם. אחת המכות שלה מוצאת את המטרה ופוצאת את רוש פצעים קשים. כשהיא עוברת להיאבק עם פונזו מישהו צועק:" מה קורה כאן לכל הרוחות?"

גבר צעיר עם שיער כהה אסוף בצמה מסוגננת תופס עמדה מאחורי פונזו, מחזיק קשת ארוכה ודורך אותה.

"סרג'נט! מה אתה חושב שאתה עושה לכל הרוחות?"

פונזו נוהם עליו שלא יתערב. "זו גנבת והיא התנגדה למעצר."

"לא! בבקשה, אדוני! רק רציתי להביט בזה! "

בין אם הקשת - שמתגלה כקורפורל קול עליו דיברו קודם - ממילא מתעב את פונזו ובין אם משום ששארלוט אכן משכנעת, קול מצדד בה, ומזכיר לפונזו שכבר הזהירו אותו לגבי נקיטת יוזמות עצמאיות.
פונזו מתחיל לסגת אבל ממשיך לאיים. "יום אחד", הוא מזהיר את קול, "הקרדיט שלך ייגמר" ואז כדאי שהוא ישמור על הגב.

קול אמנם מתרה בשארלוט שמדובר בשטח צבאי שהיא לא הייתה אמורה להיכנס אליו, אבל באורח ג'נטלמני מאוד מציע ללוות אותה החוצה, חרף מבול הגידופים הגסים שפונזו משמיע, עכשיו ממרחק בטוח.

קול מגדיר את פונזו והחייל שלו "פושעים במדים" ומבקש משארלוט להתרחק ולא להיכנס יותר לצרות. כי לפי הפרוטוקול הוא היה צריך לקחת אותה אל הקצינים עכשיו.

לגבי העוף המפלצתי, קול אומר שקלע בו שני חצים כאשר זה התעופף מעל המתבן. ככה או ככה המצב גרוע ויש שמועות מאוד מפחידות, כולל שודדים ליד מעבורת בראונן, שלא לדבר על מזג אוויר נורא. ובכך הוא מוביל את שארלוט למרחק בטוח מבית המשמר ומנשק את ידה באדיבות לפני שהוא משלח אותה לדרכה, מסמיקה ומביטה לאחור ושוב מסמיקה ומייחלת שיותר גברים בצבא היו מתנהגים (ונראים) כמוהו.

הירח מבליח לרגע בפרצה בין העננים כששארלוט, מגואלת בדם ובוץ עושה את דרכה בחזרה לפונדק. הגשם נחלש לטפטוף טורדני אבל ברקים רחוקים עדיין קורעים את השמיים ומאירים מפעם לפעם את צלליות ההרים המרוחקים במערב.

כאשר היא מתקרבת פונדק היא חשה משהו. היא מנסה לעקוב אחריו ומזהה תנועה בחצר. ליתר דיוק, שתי דמויות שמשתופפות שם כאילו הן משוחחות. אבל לפני שהיא מספיקה להתקרב, אחת מהן חוזרת לתוך הפונדק והשניה רצה לתוך הרחוב.

שארלוט לא מצליחה לעקוב אחרי הדמות שרצה; אבל הגם שהיא דמות אנושית משהו בתנועות שלה מאוד לא מוצא חן בעיניה, מה גם בנתיב שבו היא ברחה ניתזו טיפות צהובות, שמנוניות שמעוררות בשארלוט יותר מאי נוחות. שארלוט מאבדת את העקבות אבל נתקלת בהפתעה ביוסטישיה שבאה מן הכיוון ההפוך. יוסטישיה אומרת לה בציניות שהיא הפסידה ערב ראוי לציון ובעיקר שיח רעים שכל כולו אופקים רחבים כמעט כמו חריץ של דלת, לא כולל המדרס. אבל ממה שנאמר בשיחה ובעיקר ממה שלא נאמר בה היא הבינה שמר לוקאס מנהל עסקים בעיר והעסקים לא עולים יפה. יוסטישיה, כמו שארלוט, התרשמה שלוקאס ציפה לפגוש מישהו - אבל לא את לורד מלינגטון. הגם שהחילים במחסום אמרו שהוא דווקא מצפה למלינגטון.

יוסטישיה גם למדה שמשהו מאוד מטריד ומעיק על בעלת הפונדק; ושהמשפחה של מר לוקאס - הברון בארנסבי ובני ביתו (מר לוקאס נשוי לליידי ונסה בארנסבי, נכדתו של הבארון) עושים את דרכה בכרכרה ואמורים להגיע לעיירה מחר). יוסטישיה מספרת לשארלוט שבנקודה מסויימת היא הצליחה לעורר חשד. היא הייתה צריכה לזכור שקריאה היא לא שעשוע מקובל במיוחד אצל רכבים. ובכל זאת יוסטישיה הצליחה לצרור במטפחת צרור עבור שארלוט שעודו מהביל מעט: חריץ גבינה קטן ושני תפודים מתובלים, בברכתה של הגברת בעלת הפונדק.
אגב ששארלוט מכרסמת את התקרובת יוסטישיה מתחקרת אותה על התגליות שלה.

מה ששארלוט מספרת מדאיג את יוסטישיה. היא משערת, ממה ששמעה שסלדן לא השאיר פקודה מסודרת לאסור את שארלוט, אבל כמה מה"אולד בויז" שלו סבורים שהוא לא יצטער וגם ייתן פרס קטן למי שיפטור אותו מכאב הראש הקטן והאדמוני הזה. קורים הרבה דברים ויש הרבה פיסות מידע, אבל יוסטישיה חשה שדיין חסרה להן פיסה משמעותית בתצרף.

לאחר מכן היא מעניינת את שארלוט בתגלית אחרת שהיא מצאה עד גדת הנהר.
"בואי יקירתי, גני העיירה הזו נפלאים לאור הירח."

שארלוט עושה לה פרצוף.

הדמויות חומקות לעבר הזרם הכהה שמחוץ לעיירה, בין האגמונים והשיחים הלחים וממקמות את עצמן בראש מתלול שיורד אל המים, למקום שיש ממנו תצפית מצוינת על השדות האפלים שמעבר לעיירה. יוסטישיה ושארלוט בוחנות את המים ושולות זהרורים מוזרים בצבע כחול עמוק. כאשר יוסטישיה נעזרת בראי קטן שמשקף עליהן את קרני הירח. למעשה מדובר במלאכה מורכבת של שליית רסיסים זוהרים וקטנים מתוך המים. כאשר מדובר בפועל בחלקים קטנטנים מאבנים יקרות ונדירות שנסחפים עם הזרם. יוסטישיה כך נראה, מבינה הרבה מאוד באבנים יקרות, כולל איך להלחים זהרורים לחלקים גדולים יותר.
יוסטישיה מעירה שזו תוספת מעניינת ולא שגרתית למים של הנהר המקומי; ומעלה את ההשערה שיש קשר בין רעידות האדמה האחרונות לבין הדברים שנסחפים עם הזרם. משום שהנהר במקור בא מן ההרים שליד עמק אוקרוג. אבל דווקא כשהמלאכה מתקדמת, הדמויות חשות שעוקבים אחריהן:
הגם שקשה לראות באפלה נדמה להן שחבורה פראית ומאוד לא נעימה למראה מתצפתת עליהן מתוך אסם נטוש בצד השני של הנהר.

הדמויות שוקלות את צעדיהן ומחליטות להתנהג כרגיל ולא להסתער או להראות שהבחינו במעקב. אבל הסכנה תוקפת אותן מכיוון אחר. בעודן ממשיכות לשלות רסיסים באדישות מעושה, משהו נוצץ מדי בקרקעית מתגלה כגב של שרץ, נדל מעמקים מסוג מאוד מסוכן ומאוד גדול שגם הוא בהחלט לא יצור טיפוסי לנוף כפרי של דרום הידרוסט. היצור משוריין מאוד, תוקף עם צבתות חזקות ומסוגל גם לסנוור. יש לו יכולת דמויית לחש פשוטה שיוצרת מעין בבואות ראי שמשקות עוד יותר על הפגיעה בו. הדמויות נאבקות ביצור ובסופו של דבר כשהוא מוכה כמה מכות כואבות הוא נמלט ומתחפר עמוק בתוך הבוץ שמתחת לנהר.
כל אותו זמן אותם פראים או שודדים מהאסם צופים בעניין ונראה שהם שוקלים את צעדיהם ומהססים להתקרב כל כך אל העיירה. יוסטישיה ושארלוט מנצלות את ההזדמנות ונסוגות אל בין הבתים.

יוסטישיה שקטה מאוד בדרך חזרה. כששארלוט חוקרת אותה ניכר שהיא מהססת. דברים גדולים מתגלגלים ומהר מכפי שציפתה. עד כמה שהחבורה תצא מהר יותר מן המחוז כן ייטב. אבל לעתים נדמה ליוסטישיה שכל צעד שהוא עושה הוא יותר גרוע מקודמו.
מי האויב שהן ניצבות מולו, מה הוא רוצה? הרי אפילו אם אדון הרעם שהשם שלו הוזכר היה באמת קם לחיים, להבדיל מאיזה מנהיג כת או ראש שודדים שלקח את השם שלו, אפילו הוא לא יכול היה לכבוש את מחוז צלרהיים; אז מה הם מתכננים, הסחה? לאיזה צורך?
אגב שיחה בלחישות, הדמויות נכנסות לפונק מהדלת האחורית, לכיוון החדר שהוקצה להן ליד מגורי המשרתים, אבל להפתעתן הן מוצאות בחדרן את מר לוקאס שמתחיל לחקור בקול מתנשף איך משרתות של ידידו היקר מתגנבות לכאן בשעת חצות מטונפות באורח שערורייתי ונושאות חרבות. כידיד ותיק של בית מלינגטון הוא מחויב להגן על כבודו של הלורד ולחקור את מה שנראה לו כעניין כעניין תמוה חורג מגדר המוסכמות והטבע.

לשארלוט (המגינה עליהן מיד כשהיא אומרת שלורד מלינגטון יודע על החרבות) נדמה שהוא מסתיר משהו בתוך הגלימה שלו.
יוסטישיה מחזירה לו בציניות "הו מר לוקאס, אין לי ספק שג'נטלמן מכובד שיש לו לפי השמועה שארי בשר לכל אורכה של טיילת קליפסייד (אזור מסחרי, יוסטישיה רומזת למעשה למוצא שהוא לא אצולה אלא לסוחר שקנה את התואר) מיטיב להבין לנפשם של הפחותים ממנו. לגופו של עניין צר לה לאכזב אותו אבל לא קרה שום דבר מלבד בדיקה של השער המזרחי כדי לוודא שלורד מלינגטון יוכל לצאת מחר בבוקר בלי עיכובים."

שארלוט שמה לב למה שיוסטישיה מחמיצה – יוסטישיה משחקת נפלא אבל העוקצנות שלה, השפה שהיא משתמשת בה, ובעיקר המבט חסר המורא של העיניים הירוקות שלה יישר לפניו של לוקאס עומדים בעוכרי המסווה שלה (שארלוט כמשרתת לשעבר, יודעת להיות כנועה יותר בהתנהגותה ומנסה לשווא לרמוז זאת ליוסטישיה). לוקאס מתחיל לאיים שהוא ילך ישר למשמר ויארגן שעד עלות השחר הן יהיו באזיקים. יוסטישיה לא מוצאת חן בעיניו. הוא אומר לה ש"את רכב ממש כמו שאני בת יענה" לדעתו, והוא גאה בזה שהוא יודע לקרוא אנשים, היא בת לא חוקית של איזה ג'נטלמן מן העיר שעשה מה שעשה עם "לוחשת שפיתתה אותו עם השיקויים והכישופים שלה" וכדי להשתיק את השערורייה שילם עבור חינוך לממזרה הקטנה.

"אני לא אוהב שמלמדים אנשים כמוכן לקרוא ולהיעשות חכמים מדי. זה מכניס לכם רעיונות מסוכנים לראש."

"הו בוודאי. עד כדי להשתטות לחשוב שכל בריה שהצליחה אי כה לרכוש צילינדר ולשים אותה בצנעה על ראשה, עשויה להיחשב לג'נטלמן מיוחס. איזה רעיון מזעזע הסותר את בסיסה המוסרי של החברה. אינך סבור כך מר לוקאס?"
(את מנסה בכוח להיאסר??" לוחשת שארלוט בבהלה.)

לוקאס ממשיך לאיים אבל אז חושף את מטרתו האמיתית. הוא ישכח מה שראה, אם יוסטישיה תשלח את החברה הקטנה שלה החוצה מהחדר ותגלגל איתו שיחה מאוד פרטית. הוא לא מתבייש להוסיף "למדת יפה איך לפתות גברים הגונים, לוחשת. עם העור החיוור הזה והעיניים האלו" (*התנשפות*)
"כדאי שתשביעי את רצוני מהר, אחרת..."
לוקאס משתנק כאשר יוסטישיה מחליקה את הגלימה מעליה, הבזק של פלדה מבהיק, מכוון היישר אל בין הרגליים שלו.
"עוד צעד אחד, חלאה, ואהפוך אותך לעלמה. מעולם לא היית ג'נטלמן - לוקאס - ולעולם גם לא תהיה אחד. אבל כן, אכן נגלגל שיחה. סגרי את הדלת הזו, פליסיטי. איני רוצה שיפריעו לנו."
לוקאס מייבב שזה רצח, יתלו אתכן.
יוסטישיה לא מתרשמת ומתחילה לחקור אותו בנוקשות. עם מי הוא מתרועע?
לוקאס מצטדק שהוא מתרועע עם בני מעמו, למשל לורד מלינגטון.
"התכוונתי מחוץ לפונדק בחסות החשכה. במה אתה מסרסר כדי להיחלץ מן החובות שלך?" את מי באמת באת לפגוש? דבר, חלאה!"

לוקאס מתחיל להשתעל בפראות ולייבב אבל יוסטישיה שוברת אותו מאוד מהר ואומרת שאדרבה, היא תשמח לפגוש את סלדן, כי קפטן סלדן עלול להתעניין מאוד בעסקים הצדדים של לוקאס ובתזמון המופלא שלו, ממש כאשר חבורת חלאות צופה על העיירה מבחוץ.
שארלוט חשה שמשהו רע קורה. השיעולים של לוקאס נעשים לא טבעיים וברגע האחרון שארלוט מצליחה לזנק קדימה ולחלץ את הדבר הזוהר מתחת לגלימה שלו.

צרחה נוראית ממלאת את החדר כאשר צורה מוארכת קטנה, כמו פסלון מוזר מחומר קרני ובוהק מתגלגלת על הרצפה ונבקעת לשניים.
צללים עולים מכל הכיוונים ואופפים את שארלוט. לרגע דרך הצללים היא רואה את לוקאס באור מעוות, כמו תפלץ אנושי למחצה עם ידיים ארוכות ולחות.
"ג'ור ער. ג'ור גדול ער!"
בתוך הצללים שארלוט נאבקת במפלצת שמנסה לשסע אותה עם הטופרים שלה ולהרעיל אותה בנשיכה. יוסטישיה צצה מבין הצללים ומסתערת על היצור מן האגף. ואז הצללים מתפוגגים יחד עם הסיוט ולוקאס חוזר להיות ג'נטלמן שמנמן, משתעל ומפוחד שמתפתל על הרצפה.
יוסטישיה מאבדת את הסבלנות לגמרי ומבהירה ללוקאס שאם לא ידבר, ויבהיר בדיוק ממי הוא קיבל את החפץ, ומה התכוון לעשות איתו, היא תשלח אותו בחבילה לסלדן שיהיה הרבה פחות נחמד ממנה. למען האמת נוכח העובדה שהמחוז מותקף סביר להניח שסלדן יתלה אותו על סחר בחפצים מקוללים. לוקאס מייבב שסלדן מכר שלו והוא עצמו נשוי לאחותו למחצה של סלדן.
יוסטישיה מגחכת, "והנה לו סיבה טובה עוד יותר לתלות אותך."

לוקאס משתעל ומתיז נוזל צהבהב. הוא נשבר ומייבב על ג'נטלמן צעיר שנתן לו את החפץ. לוקאס שב ובוכה שהיה בטוח שזו עסקה הגונה בתכלית. הוא היה צריך להביא את זה לעוד מישהו, אספן, אבל בסופו של דבר כשיוסטישיה לוחצת עליו עוד קצת הוא פולט את השם של סרג'נט פונזו כמי שהיה אמור לקבל את הפסלון.
בינתיים, הרעש העיר חצי מהפונדק. אנשים יורדים במדרגות; הפונדקאית המומה למחצה עם נר ביד, ומלינגטון - מגוחך למדי עם כותונת לילה ומצנפת שינה
"לכל הרוחות והשדים! מה מתרחש כאן?!"
"האם לא הזהרתי אותך אדון" מלחש אדוארדס "מהמידות המפוקפקות של הצמד הזה?"
לוקאס מייבב ומתחננן שמלינגטון יעזור לו.
"הנשים האלה מטורפות, הן ניסו לשדוד ולרצוח אותי!" מלינגטון שולח בדמויות מבט מזועזע "ואני בטחתי בכן - תיפח בי הרוח! עשרים ושלושה דורות"

"האמן לי, לו ביקשנו לשדוד ולרצוח אותך היו לנו די הזדמנויות לזה, נסה לחשוב בהיגיון לשם שינוי במקום לספור דורות ארורים." יוסטישיה שולחת בו מבט כזה שלורד מלינגטון מתכווץ. "די מזמני היקר כבר בזבזת, מילורד. התולעת הזו (*היא מצביעה בחרבה על לוקאס*) סרסרה בחפצים מקוללים שהגיעו ממקום שעדיף לך לא להכיר מקרוב."
הפונדקאית מתחילה להתייפח. וסופסוף לוקאס פולט את השם. הוא סחר עם לא אחר מאשר איתאר מלינגטון, בנו הצעיר של לורד מלינגטון, שאמר, לא, הבטיח בהן צדקו שבזו עסקה מהוגנת בתכלית.

לורד מלינגטון מוכה הלם. הפונדקאית לעומת זאת ממשיכה לבכות ומתחילה לספר סיפור מקוטע. כל בני העיירה הזאת הם דור שלישי מרדיקלים לשעבר - שבתקופת פרופסור הנקן פותו להתיישב בעמק אוקרוג; שם המגפות עשו בהם שמות. הניצולים הגיעו לכאן וחזרו לחיק האלים והכתר. היום הם כולם אנשים מהוגנים בתכלית, אבל הבן שלה פרדי הוא היה ילד מתוק שפשט לא הבין עם מי הוא מתעסק. מישהו הכניס לו רעיונות רעים לראש. הוא התחיל להתרועע עם כל מיני ריקים ופוחזים כולל איזה ג'נטלמן צעיר ומפוקפק. היא חוששת לו. היא חוששת שהוא הסתבך בצרות גדולות.

הדמויות מסיקות שפרדי הוא כנראה הנער ששימש כשליח בין לוקאס, אית'אר, וסרג'נט פונזו.

יוסטישיה משלימה עבור מלינגטון את הדברים. הבן שלו אית'אר שיטה בו, גרם לו להאמין שהוא מתעכב ומאחר לפגוש אותו בארנילד אבל למעשה הוא הקדים אותו והוא הביא איתו - אולי מהידרקראון או ממקום אחר - חפצים שעדיף מאוד שישמרו בחשכה שהם נלקחו ממנה. יוסטישיה מצביעה על לוקאס שמתפתל על הרצפה ומזיל נוזל שמנוני וצהוב כשהוא משתעל בקול נורא. היא מורה לפונדקאית לנעול אותו במרתף ולהבעיר עשבי מרפא. שינעלו את הדלתות ושלא יפתחו לאף אחד שהם לא מכירים. ומול המבטים ההמומים של מלינגטון והיתר היא קוראת לשארלוט לבוא אחריה. הן הולכות לגלגל שיחה עם פונזו הארור ההוא, גם אם תצטרך להלום בחצי מחיל המצב בדרך ("בתקווה שלא איחרנו את המועד")

סצינת הסיום

השמיים נוגהים בכחול-שחור מאיים; הגגות נראים כמו חודים מעוותים מבעד למסכי הגשם, כשהדמויות יוצאות שוב לרחוב הערפילי. הדמויות מחברות אחת לאחת: את החבורה הפראית ששוטטה קרוב לעיירה ואת העסקים הצדדיים של סרג'נט פונזו, ומחליטות להגיע אל הצד האחורי של בית המשמר. ככל שהן מתקרבות והצורה המרובעת והכהה של בית המשמר עולה לפניהן, שארלוט חשה ריח מתקתק נאלח שלא מוצא חן בעיניה.

הצרות מתחילות מוקדם יותר מששארלוט שיערה. כשהן רק מתקרבות אל הגדר הצדדית של בית המשמר יורד עליהן ברד חצים מן האפלה. הדמויות מנסות לחמוק מהחצים ולהיצמד לגדר, ממש כאשר ברק עצום קורע את השמיים וצובע את הגג של בית המשמר בכחול עז. הרעם אחריו כל כך חזק עד שנדמה לשארלוט שהמבנה כולו רועד.

יוסטישיה מטפסת מעל הגדר ומסייעת לשארלוט להאבק ולגרור את עצמה בעקבותיה (עם השריון) והדמויות נוחתות בחצר הפנימית. בשער האחורי של בית המשמר הדמויות מפתיעות את סרג'נט פונזו ואת טוראי רוש שמצויים ממילא במצב מבוהל וחסר מנוחה. פונזו חושש שבני הברית שלו בוגדים בו (בלשונו: "עשו עליי סיבוב") יוסטישיה מורה לשארלוט לנסות להשאיר את פונזו בחיים והחבורה סוגרת על שני הפושעים (במדים).

"הכרכרה שלך מאחרת סרג'נט? כמה חבל. משמרת מאוחרת אני מניחה."
כשהחרבות מצטלבות פונזו נוהם: "את חושבת שאת חכמה גדולה, זנזונת? את בצד הלא נכון. אני אין לי חשק לקבור ת'עצמי ביחד עם הקפטן והאחרים במלחמה אבודה מחורבנת. במקום זה אני אעשה ימבה כסף."

למעשה פונזו מנסה לעכב ולשרוד את ההתקפה עד שהחברים שלו אכן יגיעו אבל שארלוט ויוסטישיה מהירות מדי בשבילו. רוש מקפח את חייו ופונזו עצמו מוטל על הרצפה פצוע קשה, כאשר התגבורת מגיעה סופסוף - באיחור. הקשתים הפראיים באים מתוך השדה, צועקים בלשון קשה להבנה ומנסים לשגר בדמויות ברד של חצים. כאשר לפניהם מסתערים פראים נוספים, עם חניתות וגרזנים. משהו באנשים האלה מאוד מוזר, כמעט חצי-אנושי.

צעקות מסוג אחר עולות מבית המשמר. נראה שמשהו קורה גם שם אבל שארלוט לא יכולה לברר את זה כרגע. בכל זאת בנק' מסוימת במהלך הקרב הסרג'נט ששארלוט שמעה בתחילת הערב וקורפורל קול באים לעזרת הדמויות (לשמחתה של שארלוט). ושניהם מסייעים ליוסטישיה ושארלוט להדוף את גלי ההסתערות של הפראים המעוותים ולהתגבר על מי שנראה כקפטן שלהם, פרא עצום עם עיניים צהובות שמחזיק גרזן כבד ביד אחת ושרשרת-הורגים ביד השנייה.
לאחר שהאויב האחרון מתגלגל בעפר יוסטישיה מחווה קידה חצי מלגלגת: "ערב טוב סארג'נט. מזג אוויר גרוע למדי, הלא כן?" הסרג'נט מבוהל, אם היא מי שהוא חושב שהיא (הוא מתכוון לג'יין ווסט) זו צרה צרורה - אבל אין לו זמן לזה יש לו מצב חירום בתוך בית המשמר.

פונזו עדיין חי, מנסה קצת להיאבק כששארלוט כובלת אותו ויורק לכיוון שלה: כן הוא בוגד, הוא גם קיבל על זה הרבה מאוד כסף. סלדי הזקן הוא בחור טוב אבל הוא אבוד. כולכם אבודים. שלחו את הגדוד למות. הוא רצה רק להיות בצד הנכון. הסרג'נט של חיל המצב לעומת זאת מתחיל לתאר את המצב בפנים כשהוא מתנשף ומבוהל. אין לו מושג אם זה קשור לחלאה ששוכב בבוץ, אבל חצי מהחיילים בפנים חולים או יותר גרוע מזה. לוטננט קונלי מקיא את הנשמה בבית השער וחוץ מלקלל כמו סבתא של מלח מהארכיפלגו הדרומי הוא מסוגל בקושי לזוז. לסרג'נט יש בדיוק ארבעה בחורים שנשארו עומדים על הרגליים וגם זה משום שהם היו יחד איתו ועם קול בפטרול. שארלוט מנסה לשווא לשדלו להירגע ולקחת אותה אל חייליו – אולי כוחות הריפוי שלה יוכלו לעזור...
יוסטישיה לעומת זאת, כשנמאס לה מאובדן העשתונות של הסרג'נט תופסת אותו בצווארון וכמעט מטיחה אותו בחומה. "עכשיו תקשיב ותקשיב טוב. אתה סרג'נט של הוד מלכותו או נער מסיבות בכיין?" בקול שקשה לחלוק עליו היא מורה לו לאסוף את עצמו ולבוא אחריה. אחד מהסוכנים של האויב משתמש בפסלונים מקוללים מאוקרוג כדי להפיץ מגפה; אבל היא ושארלוט יוציאו ממנו את החשק לזה.

קורפורל קול והסרג'נט מביטים המומים בשארלוט ויוסטישיה. הסרג'נט שכנראה זיהה את יוסטישיה כג'יין ווסט לוחש: "אבל... אבל... אומרים שהיא הרעילה את הדוכסית המנוחה." יוסטישיה שולחת לאחור מבט מלגלג. "כן, מיד לאחר שסעדתי צהריים עם כלב מדבר שמעדיף את ארוחותיו מושרות בזנגוויל." (שארלוט לא מפספסת את הרמיזה אל מר בארקס, כלב הציד של יוסטישיה שסייע לה בהרפתקאתה הקודמת בטירת האייל הכומש)

הצחנה בתוך בית המשמר היא נוראה. קונלי חצי בהכרה וממלמל קללות ישוב ברפיון על כיסא. חיילים אחרים זרוקים מסביב, חלקם מקיאים ת נשמתם או נאבקים לנשום. קול אומר שיש עוד חיילים למטה, גם הם במצב רע. יוסטישיה אומרת לשארלוט לטפל באנשים (אם כי שארלוט ניגשת אליהם גם בלי שיוסטישיה תאמר דבר מה) כשהיא והקורפורל הולכים לבדוק משהו למטה. שארלוט משקיעה את כל הכוחות יש לה כדי להיאבק במחלה שברור לה מיד שהיא אינה מגיפה רגילה; הגם שיש לה יותר ממחשבה אחת על למה היא צריכה להציל חלאה כמו קונלי. נראה שהיא משתפרת בהדרגה ככל שהיא ממשיכה לרפא. היא בקושי מצליחה לסיים לרפא את אחרון החיילים כשיוסטישיה מתפרצת בחזרה לחדר הכניסה, סתורת שיער ומתנשפת. קורפורל קול לצדה חיוור כמו מת, הפנים שלו מעוותים באימה. יוסטישיה צועקת שהיא צריכה חומרי בערה, הסרג'נט אומר שהיא מטורפת-
אבל אז משהו מדדה בעקבותיהם.
חייל או משהו שהיה פעם חייל מתנודד קדימה אוחז בבטן התפוחה שלו, מפלים של ליחה צמיגה נשפכים מהפה והאף שלו. אז הוא נופל על הברכיים, לרגע הוא מייבב ומושיט את היד הלחה שלו כאילו הוא מתחנן לעזרה ואז נשמע קול פקיקה לח והוא נופל על הפנים. שלולית צמיגה ירוקה צהובה מתחילה להתפשט מסביבו. "יולק," הוא מגרגר בקול עמום, "כולנו יולק!"
יוסטישיה צורחת על האחרים לצאת מהמקום הזה עכשיו, למצוא כל דבר דליק ולהבעיר את בית המשמר.
"האנשים למטה מתים, ממש כמו שיקרה לחצי מאנשי העיירה הזאת אם לא נפעל מהר!" וכשהסרג'נט בוהה ביוסטישיה באימה, המת הטרי מתהפך, חושף את הבטן המתמוססת שלו ואת הבליטות שמפרכסות בתוכה ומול עיניה של שארלוט אחת הבליטות נמתחת כלפי מעלה, הבשר של המעטפת שלה נקרע באיטיות חושף ראש קטן ולח עם מקור כחלחל-ירוק נתעב שנפער ומשמיע צווחה דקה. עוד בליטה מפרכסת עומדת להיקרע גם היא. לאט לאט החיילים שנותרו חיים מתחילים לציית. החיילים מנסים להבעיר את בית המשמר בסיועה של שארלוט אבל הגשם מקשה עליהם. לאחר דקה מישהו צועק: "לוטננט! סרג'נט! משהו מתקדם משם!" ובאור של הברקים נחשפת חבורת האויב שמתקרבת, נכנסת דרך השער האחורי הפרוץ. פראים מצובעים אנושיים רק למחצה עם בליטות על הפנים, חלקם מתקדמים עם גרזנים כבדים ואחר קירח שכל הפדחת שלו מעוטרת בעיטורים כחולים ושני ניבים בוקעים מהשפה התחתונה שלו ניצב מאחורה ומנופף בידיים.
קשה להבין את הפראים, כי השפה שלהם מאוד מוזרה למרות שמקורה בהידרוסטית. אבל השם של ג'ור-קורמור חוזר שוב ושוב.

שארלוט מבינה את המשפט: "לא רציתם עולם חדש ויפה אז, מזון לגוזליו אתם עכשיו! גוזלים יפים, קדושים! קורפורל קול רועד כמו עלה ונאבק להתעשת ולהציב חץ על מיתר הקשת שלו. קונלי לא מסוגל לעשות דבר מלבד להמשיך לתת פקודות סותרות ולקלל והקרב נפתח.

ההתחלה של הקרב היא מול הפראים והכוהן שלהם שמסוגל להטיל לחשים רעילים כמו קונוס של נוזל צמיג ומזיק מאוד, לחש שנועד לחקות התקפת טפרים של עוף דורס וענני מחלה. בשלב מסוים בקרב הקיר מתחיל להיסדק ומדדה ממנו שרץ קרומי נוטף ג'ל-ציפורים לעיס ודביק. הגוזל המעוות מדדה על שתי רגליים אחוריות מטופרות, מקורו עצום ומשונן, בטנו תפוחה ודביקה באורח שיותר ממזכיר את פגר העוף במתבן. הגוזלים ממשיכים ובאים בזה אחר זה ולא מפסיקים גם כשהכוהן עצמו ממוגר לרצפה. מלבד המקורים המשוננים שלהם הם מסוגלים לירוק יולק לעוס שגורם נזק מיידי כבד וגם נזק מתמשך. הדמויות מנהלות למעשה קרב בשלוש חזיתות שכרוך בלחץ זמן מול החיילים שמנסים לשרוף את בית המשמר.
החיילים שסרים לפקודתן צריכים להיאבק בגשם השוטף, מצד אחד תוקפים שרידי הפראים ומן הצד השני הגוזלים לא מפסיקים להגיע והדמויות חייבות לעשות להם נזק מספיק פראי וקטלני כדי שלא יצטברו במספר גדול מדי. רק כאשר האש עושה מספיק נזק-מבנה הצדודית של בית המשמר מתמוטטת והגוזלים מפסיקים להגיע.

אבל אז כאשר הלהבות הסגלגלות ירוקות עולות גבוה מהחלונות וצרחות דקות של גוזלים שנצלים חיים בתוך המפולת ממלאות את האוויר, צרחה נוראה עולה מהרקיע מלווה בחבטות עמומות הולכות ומתקרבות, הולכות ומתחזקות;
וכך, בהבזק של הברק הוא מופיע: עוף מזעזע, שחור-ירקרק, שנימים כחולים כמעט מטאליים מבריקים מהכנפיים שלו, מהעיניים ומהמקור; מוטת הכנפיים לא נופלת בהרבה מזו של דרקון קטן, הבטן מבעבעת ומתיזה ניצוצות. הגוזלים הנותרים צווחים בחדווה ומכפילים את קצב ההתקפה שלהם כאילו עצם הנוכחות של היצור מעניקה להם עוצמה.

כך נפתח הקרב הסופי, המפלצת היא אחד הדברים החזקים והקטלניים ביותר ששארלוט נתקלה בהם אי פעם. התקפות הטופרים והמקור שלה הן איומות וגורמות לדימום כבד. בנוסף לזה היא מסוגלת מפעם לפעם לזמן מכות ברק שפוגעות בדמויות אקראיות ויוצרות נזק היקפי לדמויות אחרות, לתפוח בכנפיים בחוזקה ליצירת אפקט של הדף שמגלגל דמויות לאחור וגורם להן לאובדן זמן ויריקה של עסיס חומצי שגורם נזק לכל מי שלא מתחמק ממנו ויכול לרפא גוזלים שבאים עמו במגע.

שארלוט שמבינה שהיצור מחזק את הגוזלים משקיעה בתחילת הקרב התקפה קטלנית ומוצלחת בעזרת שילוב של כישרון ומזל מצליחה להרוג את שני הגוזלים האחרונים, והדבר משחרר מן היצור צרחה נוראית והתקפה מיוחדת שמסבה לשארלוט נזק כבד ומאלצת אותה להשתמש בלחש הריפוי החזק שלה. (טכנית, היצור מסוגל להתקפת הזדמנות קטלנית בכל פעם שאחד הגוזלים נהרג לידו. העובדה ששארלוט הצליחה להיפטר משני הגוזלים האחרונים בבת אחת צמצמה לחצי את ההתקפות הקטלניות שהיו יכולות להרוג דמות בשלב המוקדם של הקרב; משום שלא ניתן לבצע שתי התקפות הזדמנות באותו סיבוב.)
הקרב הוא קשה, ארוך ומלא בנזק היקפי שמותח את יכולות הריפוי של שארלוט עד הקצה. בסופו של דבר הסארג'נט וקול מוכרעים אחד אחרי השני והגם שהם לא מתים הם מתגלגלים בתוך הבוץ ומאבדים את ההכרה. שארלוט ויוסטישיה עצמן נפגעות לא מעט, ובסצינה האחרונה - לאחר שקול מתמוטט, היצור זורק את שארלוט באוויר במכת הדף ומנטרל אותה מהקרב לשני סיבובים.

את הסיבוב האחרון שארלוט רואה במעורפל באורות של הברקים ומבעד לגשם שלא מפסיק לרדת. היצור מנקר את יוסטישיה בדקירה חדה של המקור, יוסטישיה מתחמקת, פרועה ונוטפת דם, ותוקעת את שתי החרבות שלה ישר לתוך בית החזה של היצור, בין שורשי הכנפיים הענקיות.
המפלצת המעופפת מתיזה ניצוצות לכל הכיוונים, צורחת בקול נורא, מנסה להתרומם פעם אחרונה כשהיא מסתחררת ואז במקור פעור היא קורסת וחובטת בקרקע ואדים מצחינים ומעבים מיתמרים ממנה. יוסטישיה מתנשפת; שארלוט יכולה לראות החזה שלה עולה ויורד בחוזקה ואת האד שעולה מהשפתיים שלה.

"אחורה שארלוט! אני הולכת לעשות משהו ואף אחד לא יעצור אותי. אפילו לא את."

היא מזנקת קדימה, בקריאה מצלצלת היא מניחה רגל על הנבלה העצומה, שולחת דקירה קטלנית שמתיזה נחשול של דם שחור ואד צורב ואז שארלוט רואה את יוסטישיה שולפת מתוך הפגר משהו שנראה כמו לב, אם זה אכן לב ולא אבן בוהקת, כחולה-שחורה ועדיין פועמת, רוטטת ומתיזה ניצוצות. נדמה לשארלוט שמשהו מתערסל ובוהק בתוך המעמקים החשוכים של האבן. יוסטישיה מגביהה את החפץ שעדיין מטפטף דם אל מול הפנים שלה ולרגע ארוך היא פשוט ניצבת שם, משגרת בהבזקים מבט ארוך שכולו התרסה. רק אז היא משליכה את החפץ המגעיל מידה וקוצצת אותו על הקרקע.

"אני חושבת שהנשף הסתיים יקירתי. האם תואילי בטובך להזמין את הכרכרה שלנו, בבקשה?" אבל ניצוץ מסוכן מאוד עדיין בוהק בעיניים שלה.

שארלוט, עודנה מתנשפת, מזועזעת ובלתי יציבה מן הנפילה, מושיטה לה את זרועה.
"יופי של ריקודים," היא אומרת בחצי חיוך תוך ניסיון להיראות אמיצה מול יוסטישיה,
"אבל לא אהבתי את הכיבוד. אני חושבת שלעולם לא אוכל יותר ביצים."

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.