הקמפיין
של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)
ספר
ראשון: סיפור על להבה וחושך
פרק VIII: המוקד של דיאנה
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
החדשות המרות והמעבר
ברצועת ההפקר:
עוברות כמה שעות מרגיזות והשמש כבר שוקעת עד
ששרלוט מצליחה לסיים את המטלה הקנטרנית שהוטלה עליה בעניין ארגז הנקניקים; כולל
רכיבה איטית ומעצבנת, כשהיא כולה חסרת סבלנות; התמקחות שהפכה קולנית עם עגלון שחשב
שרק משום שעומדות מולו אישה, הוא יכול להרים קול, להפר הסכמות ולדרוש מחיר כפול,
ועוד.
השמש כבר נמצאת בפאתי מערב וצובעת את שדרת
הפסלים הגדולה של שערי הטירה באדום-דם, כאשר שרלוט יוצאת בחזרה אל דיאנה, ומוצאת
אותה מזעזעת. מסתבר, שבזמן ששרלוט סיימה את ענייני הנקניקים בתירה, אחת מבנות
הראלז'הארק, עטויה ברדס, ניגשה אל דיאנה מחוץ לשער, והאשימה שבגללה ובגלל שרלוט
ימות הלילה נער חף מפשע; הכוהנים נטלו את הארקאריון האומלל למקדש של נארוון, והם
עומדים לעשות בו משהו מזעזע. היו עוד דברים, אבל דיאנה לא ממש הבינה, והיא כרגע על
סף דמעות.
שרלוט מחליטה, כמעט מתוך אימפולס, לצאת להציל
את נער הראלז'הארק מהגורל המזעזע שצפוי לו, שנגרם במידה רבה בגלל אי הזהירות שלה
ושל דיאנה.
כדי שלא לעבור ברחוב של הראלז'הארק עצמם
ולהחשף, שרלוט מחליטה לעקוף אותו, ולרכב דרך האיזור מכוסה העצים למחצה שבפאתי רובע
היסמין, או ליתר דיוק, אותה רצועת הפקר שמשתרעת בין רובע קלאודור לרובע היסמין.
הלילה ערפילי, אפל ומוזר, כאשר שרלוט ודיאנה
רוכבות ברצועת ההפקר, בין שרידי בליסטראות ענק בהן השתמשו האמת'ורים והרדיקלים כדי
להפגיז את רובע קלאודור, וכעת שבריהן שקועים למחצה באדמה התחוחה, מתפוררים באיטיות
לתילים; צעיפי ערפל סמיכים מרחפים מהפרדס של מיסטהולו, ועומדים כבדים מעל לאדמה
הבוצית, הכהה; ומיני קולות רחוקים וקרובים מהדהדים באוויר השחור והקר; דיאנה רוטנת
שקר ו"מפחידוש" כאן, ושרלוט תוהה מה מהקולות אמיתי, ומה הזיה שמגיעה
מעולם הצללים.
התקלות מס' 1: החופרים
החצי-אנושיים
עד מהרה חלק מהקולות הופכים מציאותיים
ומסוכנים בהרבה; נקישות מעדרים ונהמות; מתוך הערפל, מסתמנות דמויות אפורות,
מכוערות, שעמלות לחפור מסביב לאחד משברי הבליסטרות הענקיות. החופרים הם סוג של
תתי-אדם: כלומר, בני-אדם שנהדפו לעולם התחתי ואיבדו בהדרגה צלם אנוש (הן בשל
החשיכה, הן בשל החיים הקשים והן בשל חשיפה לרעלים שנוטפים מכמה מהסדנאות של עיר
הבירה), כאשר ננסי מערות רודים בהם, ביחד עם צעיר אמת'ורי מוזר. הננסים מצליפים
בתתי-האדם ומדרבנים אותם לחפור מהר יותר, כאשר לא ברור בדיוק מהם הם מחפשים בין
ההריסות.
שרלוט מצליחה להטות את הסוסים אל תוך הערפל ברגע האחרון, ולהטעות את תתי האדם
שמתחילים להריח אותה ואת דיאנה ולסגור עליהן; מהר מאד, הננסים מאבדים עניין במרדף
ומורים לעבדים שלהם לחזור לחפור.
התקלות מס' 2: שערי
הקריפט של 'אהובי ריילור'
דיאנה ושרלוט ממשיכות לרכב, עד שהן נחלצות
משטח ההפקר ומאחרוני העצים אפופי הערפל, ומוצאים את עצמן ממש בפתח בית הקברות של
רובע היסמין; לכאורה, מדובר במקום מוחזק יפה, עשיר בצמחיה ומוגן בידי משואות
לבנות; אבל משהו בו מדיר את מנוחתה של שרלוט; במיוחד, הקריפט העצום של "אהובי
ריילור" (מקום קבורת בני-זוג מנוחים של בנות ריילור מאריכות הימים), שנישא
סמוך לכניסה של בית הקברות; הגם שהמשואות הלבנות בוערות בחוזקה ליד השער, שרלוט
מתבוננת לעומק ורואה אותן אפורות ונבובות, ואת הצללים השחורים משחור שרוחשים
מאחוריהן וסביבן.
ואז, כאשר הסוסים רוקעים ונוחרים באי-נחת, נדמה לה שהצללים לובשים צורה ודמות,
הולכים וסוגרים לעבר שרלוט ודיאנה; בפועל, מה שמופעל על הדמויות זה קסם סיוט חזק
במיוחד, שמטשטש את הגבולות בין עולם הצללים לעולם המציאות, ומפעיל על שרלוט לחץ
הולך וגובר להשתמש באבקה של פליסיה – מה שבנסיבות המקרה יהיה קטלני במיוחד, משום
שזה יטיל אותה בבת אחת לעומק עולם הצללים.
דיאנה כמעט משותקת מאימה; אבל לחש האשליה
הראשון גורם לשרלוט לראות כאילו פניה של דיאנה הופכים לפנים של גופה מרקיבה, באורח
שכמעט גורם לשרלוט לשלוף חרב ולהלום בבת הלוויה שלה; אולם אי-כה שרלוט מצליחה
להתגבר על האשליה בזמן; ובינתיים, הצללים הולכים ומתקרבים; אחד מהם נשאר מאחור,
ושניים אחרים מתקרבים במורד מדרגות הקריפט, עוטים גלימות ארוכות של נזירים. וכאשר
הם מתקרבים, שרלוט רואה למרבה החלחלה שמתחת לברדסים של אותם צללים מזדקר מקור
עצמוני ענק של עורב. היצורים הולכים וקרבים, הולכים וסוגרים סביב שרלוט את כח
הרצון שלהם-
בצר לה, שרלוט נוטלת את קרן המלחמה המכושפת
שלה, ותוקעת בה בכל כוחה; הקסם של הקרן מנפץ את האשליה ואת כח הרצון האפל העומד
מאחוריה, ושתי דמויות האימים עם מקור העורב נקלשות ומתפוגגות; הדמות השלישית,
לעומת זאת, ניצבת בין המשואות ושולחת בשרלוט מבט של משטמה נוראה בפנים לבנות
ומתות; ואז היא מפנה עורף ונסוגה בקפיצה אל תוך האפלה שבפתח הקריפט; ונעלמת מעין.
הסוסים מאיצים, כאילו משתוקקים להמלט מהמקום
במהירות, מרגע בו כח הרצון האפל שהאט אותם נשבר; ובתוך כמה דקות, שרלוט ודיאנה כבר
מטפסות על צלע הגבעה היוצאת מרובע היסמין, לעבר רחוב שלהבת הברזל ומקדש נארוון
שמתנוסס על צלעה המרוחקת.
המוקד של מקדש שלהבת
הברזל
הצללים של הקריפט מפנים את מקומם כעת ללהט; אוויר הלילה הולך ומתחמם, ככל ששרלוט
מתקרבת אל המקדש החרוטי המוזר, על פירי האש הלוחשים שמקיפים אותו, מתיזים מדי פעם
סילונים של גיצים בוהקים לגובה עצום. כשהסוס שלה מטפס על כתף הגבעה ומאפשר לה
תצפית על חלקה השני, הפונה לעבר רחוב שלהבת הברזל ורובע קלאודור, היא מבחינה במחזה
המזעזע מתחת לשערי המקדש.
הארקאריון, רפוי ושותת דם, קשור לעמוד מוקד;
ראשו מושפל והוא נראה כמי שכבר השלים עם מר גורלו; שני כוהנים במסכות ברזל שחור
מעוותות ופטישים טקסיים שומרים עליו; ואילו כוהן אחר, יחד עם בן-דודו של הארקאריון
ועוד ראלזהארק גברתן מרשים בעל זקן שחור כפחם, עמלים על ליבון באש של מעין שיריון
חזה ומסכה מזעזעת, כאשר הכוהנים שרים בלשון הרועמת והמתגלגלת של הראלזהארק; התופים
הולמים, והקהל עונה אמן; הכל יוצר אווירה אקסטטית מזעזעת, שצובעת את העולם בשחור
ואדום מחריד.
נראה, כאילו כמעט כל הראלזהארק של רחוב שלהבת
הברזל התאספו לרגלי הגבעה הקטנה כדי לצפות בטקס, הגם שלא כולם מאושרים ממנו; אבל
לפחות נוטני הקול שרים בקול נורא, מנופפים בלפידים ובקלשונות ומלווים את מקהלת
הכוהנים המפחידה. שרלוט בטוחה, שההוצאה להורג תתבצע בדרך המחרידה של הלבשת
הנער-הקורבן בשיריון ובמסכה המקוללים והמלובנים. נראה, שאותו ברנש מרשים ושחור
שיער הוא הרוח החיה, ואגב ליבון שיריון המוות, הוא לועג לבן-דודו של הארקאריון על
כך שהידיים שלו רועדות.
שארלוט מחליטה להתערב, ורוכבת לעבר הכוהנים,
כשהיא מנסה להתעמת איתם על המעשה המזעזע, בלא שהיא מבינה מה בדיוק חטאו של הנער –
שמא, גניבה גרידא של כמה חפצי ערך כדי לגלף אותם בסתר? אלא שהכוהנים עונים לה,
שהנער טמא ומחלל קודש, שהוא נטל אבני אודם שהם בגדר טאבו, ועוד לאחר שקודם לכן כבר
הוטל עליו עונש (משום שאיבד משהו חשוב למקדש – תיבה מלאה באבני אודם קדושות) שאסר
עליו ליצור ולחשל מאומה.
(בנקודה הזו, שרלוט מדמיינת שמיס אודן מדברת אליה, ומפרשת לה, שעצם העונש המונע
מזכר של ראל'זארק, שהראהל שלו מושקע פנימה, מלהפעיל את האש הפנימית שלו וליצור,
הוא למעשה עונש של גסיסה איטית והרעלה פנימית)
הכוהנים דורשים משרלוט להסתלק, בטענה שאבירי
סנט-קלאודור נתנו לראלזהארק אוטונומיה פנימית לנהל את ענייניהם, ואין לה זכות
להתערב. שרלוט עומדת על שלה, והדברים מגיעים לקרב בינה לבין הכוהנים; חילופי
מהלומות ולחשים, שפוצעים את שרלוט פצעים קלים (בין היתר, לחש חום נתעב שהוטל על
השיריון שלה, ופגיעות של מקבת); ואת הכוהנים קשה יותר. כאשר אחד מהם מתמוטט פצוע
קשה, כוהנים נוספים רוצים להתערב, כאשר הקהל צועק בגנותה של שרלוט, מנופף לפידים
ומאיים, אבל לא מעז להסתער.
בנקודה הזו, הראלזהארק המרשים והקודר, שמזהה
את עצמו בשם קורת'אל קור-סורת'אם, עוזב את השיריון המלובן, צועד קדימה ובאורח
טקסי, מודיע שהוא זה שהאשים את הנער בחילול הקודש, הוא עומד מאחורי ההאשמות שלו,
ואי לכך, הוא מזמין את שרלוט לדו-קרב טקסי עד המוות.
כאן, מתחיל קרב קשה בהרבה מהקרב מול הכוהנים
הזוטרים, מאחר וקורת'אל הוא יריב מיומן מאד, בעל כח סבל גדול, ונשק כבד שמחוזק באש
קסומה. הקרב מתמשך, כאשר הוא הולם בשרלוט בעוצמה ומפעיל תמרוני נשק כבד, כאילו הוא
נפח שהולם על סדן מלובן; ואילו שרלוט גומלת לו בלחשי אור, ושימוש בלחשי המרפא שלה
כדי להתמודד עם העוצמה המזעזעת של הפגיעות שהיא סופגת.
בסופו של דבר, לא בקלות, קורת'אל מתמוטט- לא
הרוג, אולם פצוע פצעים קשים ביותר; שרלוט מהססת האם לפעול לפי החוקים האכזריים של
הדו-קרב ולהנחית עליו מכת מוות, כאשר האחים שלו באים, ותוך הפרת כל חוקי ההגינות
מנסים להסתער עליה.
אלא, שבנקודה הזו הכוהן הגדול יוצא מהמקדש
ומפסיק בחריפות את ההתכתשות. הוא מזכיר לאחים קור-סורת'אם את כללי הקרב הטקסי,
ומודיע כי לא יתן לנער שוטה וחסר ערך לגרום להמשך שפיכות הדמים, וגרוע יותר,
לערעור הברית בין הראלז'הארק לאבירי סנט-קלאודור. לכן, הוא מטיל לחש שגורם למוקד
ולכבלים של הארקאריון להתפורר, ומורה לשרלוט לקחת אותו, תוך הכרזה טקסית שהנער חסר
כבוד, חסר ערך ומנודה לנצח; אם יעז לחזור לכאן, גורלו יהיה מוות איטי ונורא.
הארקאריון עצמו מתנודד כמו שיכור, מנער בגסות
את היד התומכת ששרלוט מושיטה לו, ולמעשה גם מאשים אותה בכך שחילצה אותו ונטלה ממנו
את כבודו; היה מכובד בהרבה למות וללכת אל הלהבות הקדושות של האלה, מאשר לחיות חיי
מנודה חסר כבוד. ובעוד שרלוט מנסה לשווא לנחם אותו ולהתקרב אליו, דיאנה – שצפתה
בקרב מלמעלה, מתערבת, כולה צהלות ילדותיות; היא כולה נלהבת מהקרב היפיפה בין שרלוט
לבין קור-סורת'אם, ומחליטה שלמעשה "היא קמע המזל" של שרלוט.
עד מהרה מסתבר, כי דיאנה לא ויתרה על
"התכשיטוש המאמוש" שלה, והיא פולטת פיסת מידע חדשה, שהיא מציעה
להארקאריון בתור עסקה ("או שאתה מעדיף להשאר כאן ולילל כמו חתול עזוב").
דיאנה "נזכרת" שבביקור האחרון שלה במתחם החנויות הליליות בפאתי רובע
היסמין, היא חיכתה ל"מאמוש" שלה וראתה שני כושים עם שיער ארוך ובגדים
מוזרים חומקים לתוך מעבר צדדי, קרוב להיכל המוגף; הם נשאו שקים, והיא הציצה כשהם
פתחו אותם – ובפנים דיאנה אומרת שהיא ראתה לפחות שתי אבני אודם מהסוג שקדוש
לראלזהארק; דיאנה מתנה את זה שהיא תוביל את הארקאריון למחבוא של אותם כושים
(מבחינתה, אם כושים מחזיקים חפצים יקרים כאלו, זו בוודאי סחורה גנובה), אם הוא
יבטיח לגלף לה מאחד מהם תכשיט עבור החבר שלה; היא רומזת לו, שבמקום שיש שני יהלומים
גנובים, אולי יש עוד; קרי, אולי לשם התגלגלה התיבה שהוא עצמו איבד.
הארקאריון מגדף וכמעט תוקף אותה בהתחלה על עצם
הרעיון לחלל כך אבנים מקודשות, אולם בסופו של דבר אין לו הרבה ברירה מלבד להסכים;
משום שדיאנה לא תגלה אחרת היכן המקום בו ראתה את שני הכושים המוזרים.
הארקאריון, שלעת עתה נראה הרבה יותר רוגז
ותוקפני מאשר אסיר תודה, מבקש או כמעט דורש משארלוט שתשיג את השיריון הישן ומקבת
המלחמה שלו, שנמצאים בחנות אצל בן הדוד שלו. באורח מפתיע, הפעם הרכיבה לשם היא
קצרה וחסרת ארועים. בקול רם, בן הדוד אומר שהוא שמח להפטר מכל חפץ של המנודה
הארור, שכבר אינו דם מדמו יותר. בקול נמוך יותר, בין הקללות הרמות, הוא לוחש
לשרלוט שהזהיר את אחיינו השוטה לא להסתבך עם האחים קור-סורת'אם, שהם חזקים מדי,
אבל הארקאריון לא הקשיב. ושחוקי דו-קרב או לא חוקי דו-קרב, עדיף לשרלוט להזהר מאד;
האחים הללו ינסו לנקום בה, בקרוב.
כך, שרלוט יוצאת לעבר רובע היסמין – בפעם
השניה באותו לילה, כאשר הפעם היא שמה את פניה לבוסתנים בחלקו הצפון-מערבי, בואכה
ההיכל המוגף המאיים והקומפלקס המפוקפק שנבנה סביבו; שם אמורה דיאנה לפגוש את החבר שלה,
שמנהל שם עסקים; והיכנשהו שם, גם מסתתרים אותם שחורי-עור שבידיהם לטענת דיאנה נראו
היהלומים. דיאנה, מרוצה מעצמה עד כדי פציחה בשיר ילדותי ("יהלומים ואבן-פז,
טרה-לה-לי, טרה-לה-לה") והארקריון המיואש, המושפל והזועם באים בעקבותיה.
איזור האולם המוגף:
הפעם, שרלוט ומלוויה הולכים רגלית בנתיב אחר
אל תוך רובע היסמין, שמוליך אל הבוסתנים שבצפון-מערב הרובע, במקום בו נישא
"ההיכל המוגף"; מבנה אבן מסיבי בן שלוש קומות, שעומד נטוש, נעול ומוגף
במשך עשרות שנים, כאשר מעטים ברובע היסמין זוכרים או רוצים להודות מה הוביל לנעילת
אולם הנשפים הישן ושאר הדברים בתוך ההיכל. מסביב לקירות האבן הישנים, לעומת זאת,
נבנו בשנים האחרונות חנויות ומחסנים רבים, כמה מהם אפלוליים ומפוקפקים, לשרת את
יחידות משמר העיר שמוצבות בפאתי הרובע; אולם כאשר הדמויות עצמן מגיעות לאיזור,
בשעה מאוחרת מאד של לילה, המתחם נראה כמעט נטוש, למצער מרחוק.
החנות של "המאמוש" של דיאנה (ביק) נעולה על מסגר ובריח, ונראה שבעליה
טרם חזר לאיזור מעסקיו, מה שמשמח את דיאנה, משום שזה מקנה לה זמן לחפש את אותם
כושים מסתוריים ולהוציא לפועל את העסקה המפוקפקת שרקמה עם הארקאריון. דיאנה מובילה
את הדמויות לאחד המעברים המוצללים שנוצרו בין קיר האבן האדיר של ההיכל, כאשר הגג
המעוטר והתריסים המוגפים שלו נישאים כעת מעל הדמויות, ובודקת דלתות צדדיות של
הצריפים והמבנים.
שרלוט, לעומתה, מוצאת עצמה מתעניינת הרבה פחות באותם מהגרים שחורי-עור, יהיו מי
שיהיו, או בסחורה הגנובה לכאורה שהם מחזיקים, והרבה יותר בהיכל עצמו. מרגע שהתקרבה
אליו, כל חושיה מושכים אותה לעבר קירות האבן והקמרונות המוגפים; היא מדמה לשמוע
קולות מוזרים; שירה קלושה; לחישות; חריקת תריסים דמיונית ואורות מוזרים, רפאיים,
שנוצצים מאחורי כנפי העץ המוגפות. למגינת ליבה, היא מגלה שהדלתות הראשיות של המבנה
הגדול לא מוגפות ונעולות סתם-כך, אלא מוגפות בקסם רב-עוצמה שנראה הרבה מעבר ליכולת
שלה או של מי ממלוויה.
בסופו של דבר, הדמויות נתקלות באחד המבריחים הכושים, שעולה מתוך גרם מדרגות צדדי
שמוליך למרתף נסתר של אחד המבנים החדשים. אותו ברנש פרוע שיער משתמש באלה מקוללת
ושולט בכמה כוחות קסם חלשים שמוסיפים על כשרון הלחימה המבוטל שלו, כך שלמרות שהוא
מופתע יחסית, הוא כופה על הדמויות קרב, וגם צועק קריאת אזהרה לפני שמצליחים להתגבר
עליו.
בסוף המדרגות, מעבר לדלת ממולכדת ומבריח נוסף
שמנסה לטווח את הדמויות ברובה-נשיפה מורעל, ישנו משהו שנראה כשילוב בין חדר רביצה
מלא בכריות מוזרות לבין מעבדה של קסם אקזוטי ואפל, שבמרכזה מבעבעת קלחת. לזעמו
וליגונו של הארקאריון, נראה שהדמויות איחרו את המועד; אבני האודם המקודשות, ככל
שהיו שם, רוסקו לאבקה שנעשה בה שימוש באותו קסם מוזר.
כך או אחרת, בתוך החדר הדמויות נתקלות במטיל הלחשים של החבורה, לוחם-קוסם או אולי
לוחם-כוהן בעל כוחות דרואידיים, שנאבק בדמויות ומשנה צורות; בתחילה הוא מטיל כשפים
מרחוק; לאחר מכן הוא הופך את עצמו לקרנף בעל קרן כסופה אימתנית, ולאחר מכן לגורילה
כסופת-גב עצומה, שכל אחד מאגרופיה הולם בעוצמה שיכולה לרסק אבנים. שרלוט נאבקת בו
בקרב קשה, כאשר הארקאריון משתמש בכישוף אש בסיסי כדי לחזק אותה; לאחר קרב ארוך,
המכשף הכושי סופג נזק כבד די הצורך בכדי להפוך את עצמו לעטלף מוקף אדים מחניקים
ולהמלט מן המרתף.
כפי שהדמויות ראו עוד קודם, אבני האודם רוסקו וכנראה נעשה בהן שימוש; אבל כעת,
הדמויות יכולות לבחון טוב עוד יותר את הקלחת ומה שסביבה; ובעיקר תיבה מלאה אבקה
מוזרה שנראית בבירור כתוצר של קסם אפל מוזר; אבל הדבר המוזר ביותר היא שבתוך האבקה
מעורבבים מטילי ברזל קטנים וכהים עם סמלים של הראלז'הארק, שהארקאריון טוען שהם
נראים כאילו הוצאו מן המקדש – מה שלכאורה לא יתכן; אף אחד לא יכול היה לגנוב כל-כך
הרבה מהם בלא שיתפס.
הסיוט קורם עור וגידים:
כאשר שרלוט יוצאת מן המרתף, בחזרה אל הסמטה
מתחת להיכל המוגף, היא מוצפת כל-כולה בתחושות המיסטיות של עולם הצללים, בעוצמה
חזקה עוד יותר מאשר קודם. בסופו של דבר, מבין הצללים היא חשה בחלקים מחזיון
ערפילי, שמציג בפניה שני אנשים: גבר בהיר שיער, חסון ונאה, עם מבט מטורף בעיניים,
ונערה רזה וכהת שיער, ששרלוט מזהה מייד בתור אן גריווינד, הילדה שניסתה להתנקש
בסוחר האמת'ורי השמן בחזיון בבית ההרוס, ספגה לחש בגב ונפלה לנהר; רק שכעת, היא
מבוגרת יותר במספר שנים, ועוטה גלימה שחורה.
נראה, שהצמד מדבר על פריצה לתוך המבנה; כאשר בפנים כל האורות דולקים, ונראה כאילו
יש חגיגה שנערכת בקומה העליונה, עם שירה ומוזיקה. אבל אז, דווקא ב"שיא
המתח", החזיון מתחיל להתפוגג, מה שמפתה את שרלוט לעשות שימוש ראשון באבקת
הצללים שקיבלה מהגבירה פליסיה.
העולם מסתחרר ומאפיל מסביב לשרלוט, ומושך אותה בדרך לא דרך אל תוך הצללים, ודרכם
אל תוך המבנה העצום; שרלוט רואה את הגבר הגדול ואת אן גריווינד מסתודדים במבוא
המדרגות העולות אל קומת הנשפים. אן גריווינד מדברת על כך שהקרואים בבניין הם
טפשים, וכעת היא תוכל לגנוב משהו שהיא רוצה בו; אבל הגבר נראה מטורף לגמרי, ומתחיל
לעלות למעלה בחרבות שלופות. כאשר אן מנסה לעצור אותו וקוראת לו מטורף, הוא דוחף
אותה בכוח ומשליך אותה הצידה; שרלוט חשה שמשהו נורא עומד לקרות.
כעת, הסיוט מגיע לשיא עוצמתו; שרלוט רואה
חזיונות מרצדים מתוך האולם, שם חוגגת חבורה של צעירים וצעירות נאים ובהירי-שיער
(רובם), שנראים כמו צעירי המשפחות הכבודות של רובע היסמין (נכון ללפני שבעים שנה),
שעושים חינגה שלמה בפיקוחה של מטרונית מדושנת עונג ואורחים אמת'וריים מכובדים; הם
מוחאים כפיים ושרים, והגם שיתכן מאד שהשיר היה מורכב יותר במקור, שרלוט שומעת רק
מעין תמצית או שורות חוזרות, שנשמעות כמו:
אנחנו כל-כך מוארים,
אוהבים את כל הזרים!
כל זאת, אגב תרועות ומחיאות כפיים, כאשר כמה מהם הולמים באגרופיהם על השולחן
וצועקים:
"להחרים את סנט-קלאודור! לרמוס את סנט-קלאודור!"
ואז, מבזיק ברק שמזעזע את החדר; הדלת נפרצת, ודמותו של הגבר בהיר השיער מסתמנת
בכניסה, שיערו סתור, עיניו בוערות, חרב בידו האחת ופגיון אכזרי בשניה; באור הברקים
הוא נראה כמו אל נקמה עתיק, בעל כוונה אחת בלבד. המטרונית שמנסה לשאול לחפצו,
משוספת בתוך רגע; הלוחמים האמת'ורים מנסים לבלום אותו בחרבות שלופות, והוא מפיל
אותם במהירות בזה אחר זה.
שרלוט מנסה לרוץ אחריו ולבלום אותו, אבל דרכה נחסמת בידי דלת פלדה בלתי עבירה
(בפועל, אין לה שום סיכוי ממשי להתערב, משום שמדובר בצללי מאורעות שקרו לפני שבעים
שנה; הקסם שלה הכניס אותה אל תוך הצללים ומאפשר לה לראות אותם; אבל זה עדיין לא
קסם של מעבר בזמן שהיה מאפשר להתערב באמת)
מתחילה סצנת אימים מטורפת, בה שרלוט מנסה להקיף את האולם ולמצוא פתח כניסה, כאשר
בפנים מתחולל טבח מזעזע; צעקות הכאב של הנערים והנערות הנשחטים; הרהיטים המתהפכים;
בכי ובקשות רחמים, ומעל הכל הצעקות המטורפות "אתם חייבים, חייבים
למות!", מהדהדים מסביב; וכאשר שרלוט מנסה לפרוץ פנימה, מתוך העפר של המסדרון
קמים זומבים וג'ולים אפורים, מתקיפים אותה שוב ושוב וחוסמים אותה, הופכים את נסיון
ההתערבות הפתטי שלה למאבק סיזיפי.
ואז, לאחר קרב עם נער ונערה אלמתים שנחשי דם שחורים עוד מרוחים על גרונותיהם
וחזותיהם הדקורים, החזיון מתפוגג, ושרלוט מוצאת את עצמה בתוך ההיכל המוגף; לרוצח
המטורף ולקורבנותיו, כמו גם לאלמתים, אין זכר; אולם הנשפים מסודר למשעי, רהיטיו
מכוסים בשכבה עבה של אבק, וקורי עכביש סמיכים מכסים את התקרה והנברשות; ברור שבמשך
עשרות שנים, איש לא דרך בפנים.
גרוע מזה; שרלוט, שממש לא מצליחה להבין כיצד עברה את קיר ההיכל, יורדת בסופו של
דבר במדרגות ומוצאת את עצמה בצד השני, הפנימי, של הדלת הראשית הנעולה בקסם.
ואי-שם, בחשיכת הלילה שמחוץ להיכל, מישהו קורא ביאוש בשמה.
העימות עם סילדאר
סאנבלוסום: לאחר כמה דקות, שרלוט
רואה דרך חור המנעול חבורת גברים רצה לעבר ההיכל; רובם שומרים מקומיים, שנראים
ככאלו שהוקפצו מהמיטה באל-כורחם ומעוניינים בעיקר לחזור אליה בהקדם. אבל בראשם,
עומדת הדמות המרשימה והדורת הלבוש של הכוהן הריילורי, סילדאר סאנבלוסום. הוא חש
שמישהו או משהו התערבו בקסם ששורר סביב ההיכל, והוא רותח מזעם.
בסופו של דבר, כאשר הוא פותח את הדלת, מתפתח עימות מילולי קשה בינו לבין שרלוט;
הוא מאשים אותה בהשגת גבול ושימוש בכשפים אפלים; מכחיש בלעג את כל טענותיה לחזיון
וטבח מן העבר ("בקהילה המוארת שלנו דברים כאלו לא קורים"), ובתחילה מורה
לשומריו לאזוק את שרלוט, שנכנסה לאיזור אסור בתכלית על אבירי סנט-קלאודור, ולגרור
אותה למטה הקרוב של משמר העיר. שרלוט מתנגדת, והשומרים לא להוטים במיוחד להכנס
איתה לקרב.
ובעוד הויכוח, וההאשמות הזועמות של הכוהן כנגד
שרלוט ומסדר סנט-קלאודור, הולכים ומתחממים, הארקאריון מופיע, מבוהל ושותת דם. הוא
מספר לשרלוט כי פשוט ראה אותה נעלמת אל תוך הצל, וכאשר הוא ודיאנה הקיפו את המבנה
וניסו לחפש אותה לשווא, הם נתקלו בסופו של דבר ב"חבר המאמוש" של דיאנה,
שהסתבר כפושע אלים וזועם. כאשר דיאנה פנתה אליו, מתוך ציפיה נאיווית לזכות בחיבוק
ולבקש עזרה, היא חטפה במקום זאת סטירה מצלצלת שהפילה אותה. ביק האשים את חברתו
בחטטנות ובכך שהיא וחבריה "פגעו בשותפים העסקיים" שלו. באורח שקשה לומר
שהוא מפתיע במיוחד (להוציא את דיאנה), ביק מעולם לא חש כלפיה שום רגש, מעבר לרצון
לנצל אותה כדי לסחוט כסף מההורים שלה.
הארקאריון, חרף איבתו לדיאנה, ניסה לעמוד
בדרכו של ביק שהחל להכות את "ארוסתו" ולבעוט בה, אבל הוכרע במהירות
והועף שותת דם הצידה. הארקאריון מספר שביק הורה לכנופיה שלו לעזוב את האיזור, תוך
שהם נושאים את דיאנה הבוכה והנאבקת. ביק "מבטיח" לה שיגבה בעבורה כופר
הגון, אחרי שהוא והבחורים שלו "יהנו ממנה כמו שצריך" קודם.
התגלית והקרב הסופי:
שרלוט, מטורפת מזעם ופחד, דוחפת מעליה את
השומרים של רובע היסמין, שנבוכים ולא יודעים בדיוק מה לעשות, חרף האיומים הזועמים
של סילדאר סאנבלוסום (שבסופו של דבר, מעבר לאיומים וההאשמות ששרלוט ודומיה הביאו
את הרוע פנימה, לא נוקט צעד מוחשי לעצור אותה בשלב הזה). שרלוט רצה כל עוד נפשה בה
לכיוון אליו הצביע הארקאריון, ואליו ככל הנראה נסוגה הכנופיה של ביק, שנסעה לפי
הארקאריון בשתי עגלות עמוסות מטלטלין, ולא מהירות במיוחד.
הדרך עולה באיטיות לעבר גבולו המערבי של רובע
היסמין, מוקפת בעצי פרי צפופים משני הכיוונים.
כאשר שרלוט מגיעה אל אחד מעיקולי הדרך, היא
רואה שכבר הקדימו אותה. מישהו גרם לעגלה המובילה להתהפך, באורח שחסם גם את העגלה
השניה; וכרגע חבורת הפושעים של ביק פזורה סביב העגלה ההפוכה, כאשר ביק אוחז את
דיאנה בידו האחת, ומצמיד סכין לגרונה בידו האחרת; הוא מנהל משא ומתן קולני ומלא
בקללות עם שני ג'נטלמנים; אחד מהם, עטוי גלימות כהות ומהודר שנראה כסוג של מטיל
לחשים, הוא ללא ספק דודה של דיאנה, המפקח בראונינג; ידידו, בעל חזות של בעל אחוזה
כפרית, הוא סייף בעל גוף עגול למדי, בראשית גיל העמידה ובעל פאות לחיים אדומות
מטופחות.
ביק צועק למפקח להסתלק מדרכו, אחרת ישסף את
גרונה של דיאנה; המפקח משיב לביק שכבר כעת הוא אחראי לתקיפה, חטיפה, סחר ואחזקת
רכוש גנוב ופשעים נוספים, וכדאי לו מאד שלא לעשות את הטעות האחרונה שתהפוך את
המפגש בינו לבין התליין של הוד-מלכותו לוודאי.
המפקח בראונינג לא נראה מופתע מהופעתה של
שרלוט; למעשה, מסתבר שהוא די ציפה שהיא תופיע; באותה מידה עצמה, הוא נראה שווה
נפש, או לפחות לא מתרגש מדי מאיומיו המוחשיים מאד של ביק. למען האמת, הוא מבקש
מידידו בעל הפאות האדומות להסיח את תשומת ליבו של ביק, ומשרלוט להתגנב בין העצים,
בעוד הוא עצמו מכין קסם איטי ומסובך. בעל האחוזה הכפרי, שמזדהה בשם מר פריסווין,
מתקדם באיטיות עם חרבות שלופות, קורא תגר על ביק ומציע לו דו-קרב טקסי; הפושעים
ומנהיגם צוחקים מן ההצעה, וביק שולח שניים מאנשיו; ברנש חיוור וכמעט לבקן עם קעקוע
גולגולת ענק ("גולגלתא"), וראל'זהארק מאיים עם שוט אש
("גהינום") לטפל בפריסווין; אבל כאשר הם מתקדמים, לחש כחול מזיק הופך את
כח המשיכה לרגע, וגורם לחלק מן הפושעים, בעיקר שני אלו שהתקדמו, לעוף כלפי מעלה
ולאחר מכן לנחות מטה, באורח שפוגע בהם ומגלגל את חלקם בעפר.
בנקודה הזו, לביק נמאס, ובנהמה חייתית הוא משסף את גרונה של השבויה שלו- רק כדי
לגלות שהוא מחזיק בידו אשליה שמתפוצצת בענן של נוצות דביקות ומסריחות, כאשר דיאנה
האמיתית צצה לצידו של הדוד שלה, מרוצה מאד מעצמה למרות החבלות שספגה והפנס בעין
("טא-דאם!")
בנקודה הזו, שרלוט מצטרפת לקרב, ומתחיל קרב
מורכב בין הצדדים; המפקח (קוסם כחול), פריסווין (סייף), ושרלוט, כנגד שבעה או
שמונה פושעים. מלבד הלבקן והראלז'הארק, הכנופיה של ביק כוללת אחת אחד הלוחמים
הכושים המוזרים ("שאנגו"); בחורה מרושעת למראה עם קוקיות בצבע קש ושני
סכינים (גנבת), קשת צעיר ולא מוכשר במיוחד; ובריון שמן וחזק שמסוגל להעיף חפצים
כבדים ולהשתמש באלה דו-ידנית מסומרת. המסוכן מכולם הוא ביק עצמו, שלוחם כשהוא צווח
בזעם מטורף, ובין היתר פוצע קשה מאד את פריסווין, באורח שהיה פסע מלקרוע אותו
לגזרים (בפועל, רק לחש ההגנה של שרלוט מנע מהנזק להגיע לרמה של מוות מיידי
וברוטאלי משצף מהלומות החרב הדו-ידנית של ביק).
אבל למרות הפציעה של פריסווין, בסופו של דבר
הקרב מוכרע; ביק נפצע פצעים קשים, שלושה מן הבריונים ממוגרים לרצפה והיתר, פגועים
ומפוחדים, מחליטים שהטירוף של המנהיג השואג ונוטף הדם שלהם הוא לא משהו שכדאי למות
למענו; כך שהם מפנים עורף ובורחים. ביק עצמו מכותר ובסופו של דבר מוכרע ארצה,
כשהוא נוטף דם וקרוב לאפיסת כוחות.
המפקח בראונינג מסביר לשרלוט, שהוא היה מודע לחולשה של דיאנה כלפי הטיפוס הזה,
ולכך שהיא נחושה בדעתה לברוח אליו. ומאחר והיה נראה לו שבמוקדם או במאוחר היא
תצליח, הוא העדיף להניח לה לעשות זאת, כדי לעקוב אחריה ולתפוס את ביק "על
חם"; מאחר וברחבי העיר כבר נפוצו השמועות על שרלוט והדרך בה התקבלה אל
סנט-קלאודור, המפקח הניח שהיא בחורה עם ראש על הכתפיים שתוכל להגן על דיאנה מפני
הפזיזות שלה ולבלום את ביק לזמן מספיק כדי לאפשר לו ולידידו להתערב, לאחר שדיאנה
עצמה תלמד על בשרה מה פרצופו האמיתי של "המאמוש שלה". אבל כמובן שהחלק
אותו לא חזה מראש – המשיכה של שרלוט אל הצללים בהיכל – קלקלו את התוכנית באורח חלקי,
וכמעט ועלו לדיאנה בחייה, בדרך שדודה בהחלט לא תכנן מראש. כך או כך, סוף טוב הכל
טוב, פחות או יותר – דיאנה לא נפגעה פגיעה קשה, מעבר לחבלות ולרגעי האימה, עד
שדודה הצליח להשתמש בלחש החילופין שלו כדי לחלץ אותה ולהחליף אותה באשליה משכנעת
מאד מתחת לאפו של ביק ("עובד כל פעם"); ונראה שהיא למדה לקח – לפחות
בינתיים.
בשלב הזה, בראונינג מנסה לחקור את ביק המדמם.
הוא יודע יפה שביק שימש בעיקר שליח לדבר עבירה בידי מישהו, שעוסק בסחר באבקות
מכושפות אפלות ומוזרות (בנוסף למינים שגרתיים יותר של סחורה גנובה); אבל כאשר ביק
מתחיל לפלוט משהו (נשמע כמו "דינגה"), הפנים שלו לובשים גוון ירוק; לחש
אפל שבא כאילו משום מקום חונק אותו באכזריות יעילה מאד; שרלוט מנסה להשתמש בקסמי
המרפא שלה כדי להתמודד עם לחש החנק, אבל נכשלת, וביק כמעט מקיא את הריאות החוצה
לפני שהמוות לוקח אותו באורח סופי.
בנקודה זו, המפקח מכסה את הגוף המפרכס של ראש
הפושעים, ומודיע לאחייניתו חגיגית ורשמית שהיא מוחזרת אחר כבוד אל הוריה, חרף
טענותיה שהיא רוצה להשאר עם שרלוט ולעזור לה בהרפתקאות מדהימות נוספות; וחרף
מחאותיה הבכייניות ("אני העלמה הכי, אבל הכי מסכנה בעולם!"). שרלוט,
לעומת זאת, מקבלת הזמנה רשמית לתה וארוחת ערב אצל משפחת בראונינג, באשר אין ספק
שהוריה של דיאנה ירצו להודות לה באורח אישי על כל מה שעשתה בכדי להגן על בתם
הסוררת.
פריסווין מודה גם הוא לשארלוט, בעיקר משום
שהוא חב לה את חייו, ופולט משהו על כך שיצא לו לראות אותה לפני שנים, כאשר הוא היה
מהתורמים של בית-יתומים מסויים והיא היתה בת חמש בערך, וכבר ילדה יפה ונבונה מאד.
שרלוט אמנם חשה סקרנית לגבי הנאמר; כמו גם
לגבי התיבות עם האבקה המקוללת וסמלי הראל'זהארק, שעוד מהן נתפסו בעגלות של כנופיית
ביק; אולם לעת-עתה, היא כובשת את הסקרנות ונפרדת מהמפקח בראונינג ומר פריסווין,
משום שיש לה משימה אחרת, דוחקת בהרבה לטעמה – מסע מהיר אל רובע המעיינות ונסיון
לחלץ את מאלוויל מאותו 'ארמון תענוגות' בו הוא עובד כקוסם זיקוקים, לפני שארני
וביווי והמשרתים הסוטים והרצחניים שלהם ימצאו אותו.
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש
מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.