הקמפיין
של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)
ספר
ראשון: סיפור על להבה וחושך
פרק VII: הדים בעלטה
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
אינטרו
ההרפתקאה נפתחת כשבועיים לאחר סיום סדרת
הרפתקאות הפרולוג; קרי, לאחר ששרלוט טיהרה את המגדל של סר ברייטוואטר מהכנופיה
שסרה למרות רב המשרתים והאדון המסתורי האפל שלו, והתקבלה כחברה ב"גלימות
הרקיע" של סר קלאודור.
השבועיים שבין לבין היו עמוסים מאד; מחד גיסא, שרלוט עצמה, כולה שמחה עמוקה על כך
שמצאה סוף-סוף מקום לעצמה, הקדישה זמן רב להתארגנות, סידור מקום המגורים החדש
והצנוע שלה (באגף אחר של 'טירת העמודים' שבה התגורר בזמנו גם החשב הנוכל מר
הדסון), כתיבת מכתבים (בינים גם אחד לגבירה פליסיה, אמו של מאלוויל הנעדר), ועוד.
מצד שני, המסדר עצמו – ובעיקר כמה קצינים בו שניכר בהם שלא השלימו עדיין עם מינוי
של אישה לשורותיהם, מכביד עליה בכל מיני תורנויות וחובות; מצד אחד, מישהו עלום
סירב למסור לפקודתה אנשים (ולכן היא לא יכולה להיבול את הפטרולים השגרתיים באיזור
רובע גלבין ושדות הדגן), ומצד שני, כאילו מחפשים עבורה מיני מטלות פחותות ערך,
כמעט עלבון למעמדה החדש.
חלק א': הארכיון של
סנט-קלאודור:
הההרפתקאה עצמה נפתחת, כאשר שרלוט השיגה
סוף-סוף אישור להכנס לארכיון של המסדר, לחפש שם חומר על דמותו המסתורית של סר הנרי
גריווינד, האביר המת שהופיע פעם אחר פעם בחלומותיה. האחראי על הארכיון נוהג בה
בעויינות רבה מאד, כאשר הוא מוליך אותה בתוך המעברים האפלים, העמוסים לעייפה
במדפים עם כרכים ומסמכים מצהיבים. הוא מזהיר אותה, באורך מעליב מאד, לא להעז לחטט
בלי רשותו, בסופו של דבר תוקע בידה חבילת מסמכים.
בעוד היא יושבת ומעיינת במסמכים, מגיע אליה
שליח שמוסר לה מכתב תשובה מהגבירה פליסיה פאנדרהורן. פליסיה מודה לה באדיבות על
מכתבה הקודמת, ומספרת שמאלוויל היה נחוש בדעתו לפתוח חיים חדשים של התעמקות בקסם,
ולכן סידרה לו תפקיד של שוליה אצל קוסם עמית, מר בריאן בופהאם מפאתי רובע הצבי.
פליסיה צריפה למכתב גם שקיק קטן, שאמור לעזור לשרלוט כאשר היא חשה חזיונות עולים.
השקיק הוא ברכה וסכנה גם יחד: הוא יכול להכניס את שרלוט עמוק יותר אל תוך עולם
הצללים, וכך לאפשר לה לראות פרטים רבים יותר ולהבין את החזיונות טוב יותר; מנגד,
כעומק החשיפה לעולם הצללים, כך גם עומק הסכנה ששרלוט תהיה נתונה בה בעודה שרויה
בו. בשקיק יש די אבקה לשלושה שימושים.
חלק מהמסמכים ששרלוט מקבלת הינם למעשה
פרוטוקול של ועדת קבלה, דומה מאד למה שהיא עברה, מלפני כמאה שנים; בועדה ההיא ישב,
בין היתר, סבו של סר מיזלי-קונינגטון, שנראה כהעתק מדוייק של הנכד איטי-הדיבור,
המקובע והמרגיז ששרלוט פגשה. הועדה שדנה במועמדות של הנרי גריווינד מתמודדת עם
העובדה, שלמרות כי אין מחלוקת שהוא ממוצא אצילי, הוא מסרב לנקוב בשם משפחתו האמיתי
ומשתמש בסעיף חוק ישן שמאפשר לבן-אצולה ליסד בית חדש. סר מיזלי הסבא מתנגד מאד
לצירוף שלו, משום שהוא "בעל מבט חצוף", ובאורח כללי מריח לו כמו משהו
חריג; בין היתר, הוא מציע לקבל חוות דעת מג'נלטמן כפרי קרתני ממחוז ריברהייז, ליד
מנזר מפורסם (אז) בשם נורת'גלייד; מכך שרלוט מסיקה, שהנרי גריווינד בא ממחוז ריברהייז,
או לפחות חי בו מספר שנים לפני שהגיע לעיר הבירה.
בסופו של דבר, הנרי מתקבל למסדר, והמסמכים
מכילים מספר פרטים על עליות בדרגה (פרט מעניין הוא שסר הנרי רצה מאד להתקבל
ל"גלימות הרקיע", אולם סורב פעם אחר פעם, ותחת זאת היה שייך לתת-המסדר
של הפרשים של סנט-קלאודור, גלימות האש); כולל העובדה ש"גילה עניין" בבתו
של חוואי מקומי עשיר, והם התארסו; המסמכים מסתיימים בציון לקוני של נפילתו של סר
הנרי בקרב ביטרהיל (2361), לצד רוב-רובם של אבירי סנט-קלאודור דאז.
שרלוט, שהיחס המתנשא של הארכיונאי הופך אותה
למרדנית יותר, מחליטה לחטט מסביב, במיוחד באיזור ממנו הוצאו המסמכים; והיא מנצלת
את זה שהזקן נרדם ליד השולחן שלו, אי-שם בכניסה (הנחירות שלו מהדהדות חלשות בין
קירות הארכיב).שרלוט מתגנבת לתוך הכוך האפל ממנו הוצאו המסמכים, מחטט ומוצאת דלת
סודית מוגנת בקסם (ספק חידה וספק סיסמה שיש לנחש על גבי קרסט אבן עתיק ב"Dead end" שבסוף הכוך), מפצחת
אותה ומוצאת את עצמה ניצבת בחלק סודי של הארכיב. כאשר היא מחטטת שם, מסתבר שמה
שגילתה זה ארכיון ישן של עבירות משמעת של אבירים חברי המסדר, רובן קלות ערך למדי
(למשל: אביר שזלל בגסות, ולרוע מזלו 'שחרר' נפיחה עסיסית בעת התפילה בכנסיה). ברוב
המקרים האלו, נגזרו על החוטאים משמרות עונשין, צומות ותפילה. בין היתר, שרלוט
מוצאת עדויות משעשעות למדי למאבק הנואש שניהל המסדר כנגד פרוצה מקומית נאה, שנונה
וחצופה מאד בשם מיס אמה באגס, שהפילה ברשתה אבירים כמו זבובים, כולל פחות פעם אחת
מפקח מוסר שנשלח לעקוב אחרי התנועה למעונה.
(להבדיל מהפרוצות האומללות, המוכות והנשלטות בידי סרסורים מזוהמים ששרלוט מכירה
מהתקופה שלה, מיס באגס מצטיירת כפרוצה עצמאית ובעלת מעמד, שהקהילה המקומית חיה
איתה בדו-קיום יחסי, ושהצליחה לצבור לא מעט הון במקצועה המפוקפק)
בסופו של דבר, שרלוט מוצאת גם כמה תיעודים של
עברות חמורות בהרבה, כאשר אחת מהן מעניינת במיוחד מבחינתה: מתואר שם רצח כפול של
אביר צעיר ושל עלמה מקומית, שבוצע בידי אביר אחר על רקע משולש אהבה וקנאה חולנית
ואלימה. הנקודה המעניינת ביותר מבחינת שרלוט, היא עימות חריף שמתועד בין סר הנרי
גריווינד, שהיה מפקדו הישיר של הנרצח, לבין הנאשם ואביו, אביר קשיש ובעל מעמד
והשפעה. נראה, שעדותו של סר הנרי חרצה את גורל הנאשם, למרות כל איומיו של אביו
והנסיונות של האחרון להכפיש את העד. הנאשם הורשע, והועמדה בפניו ברירה: להיות מסולק
מן המסדר ולגלות לנצח, או להשאר חבר מסדר וככזה להיות מוצא להורג בחרב. הנאשם בחר
באפשרות השניה. ברקע, אביו ניסה עד הסוף להתערב, לאיים על סר הנרי, ולהשבע שינקום
בו.
רק כאשר שרלוט קוראת שוב את התאריך, נופלת עליה תובנה מזעזעת: כל המסמכים שקראה,
וכל העולם שמתואר שם על גיבוריו – מהצעירים שהסתננו לליל אהבים עם מיס באגס, ועד
המפקדים הנרגנים, כולם נפלו בחרב בקרב ביטרהיל, ומתו זה לצד זה שנים ספורות –
לעיתים חודשים – לאחר חתימת המסמכים שמתארים את פועלם וחייהם.
שרלוט מוצאת דלת נוספת, שחורה ומוזרה; אולם זו
מוגנת בקסם חזק ומאיים בהרבה, ושרלוט לא מצליחה להתגבר עליו; רק בקושי היא מצליחה
לראות שמהצד השני יש אולם אפל ומעוגל, ומדרגות שיורדות למטה. בהבינה כי היא
מסתכנת, שרלוט חוזרת למקומה ואחר-כך חומקת מהארכיון, בעוד הארכיבאי הזקן עודו שקוע
בתנומה.
חלק ב': ארוחת הערב והסוד
של סר קארל
מאוחר יותר באותו ערב, שרלוט מזדמנת למגדל של
סר קארל לארוחת ערב. לאחר שהמשרתות (שעודן אסירות תודה על הדרך בה שרלוט טיהרה את
המגדל מהפושעים והאנסים ששרצו בו, סילקה את אדגר והחזירה לאדון את שפיותו) מכרכרות
סביבה ועושות כמיטב יכולתן לשרת אותה על הצד הטוב ביותר, שרלוט מבחינה בתמונה של
גבר ואישה צעירים ממוסגרת בשחור; סר קארל הזקן מבטיח לספר לה את הסיפור לאחר ארוחת
הערב.
לאחר ארוחת הערב, שרלוט מלווה את סר קארל
במשעול שקשה להבחין בו מבחוץ, שיורד אל בית קברות פרטי קטן של המשפחה, ממש על סף
הצוק ובמקום שאי אפשר לראותו מחוץ לתחומי המגדל. זו מעין חלקה נסתרת של מצבות;
ובאור הירח הקלוש, כאשר הצוק נישא מלמעלה ומלמטה, סר קארל סוקר אותן לפני שרלוט.
סר קארל מראה לשרלוט את קברי הוריו – אביו ואימו נספו שניהם בקרב ביטרהיל; את קברה
של רעייתו אותה שנא כל-כך, והוא מציג אותה כזנזונת שביישה את שמו ונאפה בלא הפסקה,
עד שלילה קר וגשום בחזרה מהתהוללת בתאטרון ניגע אותה בדלקת ריאות שגמרה אותה תוך
שבועות ספורים; ואז, סר קארל מגיע לסיפור הכואב ביותר עבורו – אחיו הצעיר ורעייתו,
שנהרגו בידי שודדים בדרכם לביקור אצל הוריה של האחרונה.
וכאן, ככל שסר קארל מדבר, נגלה יותר מאותו
סיפור מסובך וקורע לב, שראשיתו ביחסים מורכבים בין שני האחים: סר קארל הזועף שירש
את הון המשפחה, ואחיו המלומד שהיה דיפלומט בשירות המסדר; האורח בו אחיו חיזר וקנה
את ליבה של ליידי פטרישיה, שהיתה האישה היחידה שסר קארל אהב בכל ליבו, וכיצד ליבו
נשבר, בכל פעם בה ראה אותם ביחד; וכיצד סר קארל שתק ונאכל מבפנים, בלא שהצליח
להביא את עצמו להתעמת עם אחיו בעניין; בירך וחייך בחתונת הזוג הצעיר, כאשר ליבו
בוער מבפנים.
האקורד האחרון בפרשה, הוא לזות השפתיים שהאשימה את סר קארל בשותפות ברצח; ולמעשה,
הגם שהרכילות לא נכונה, סר קארל מאשים את עצמו באותו דבר בדיוק, אבל מסיבות אחרות.
הוא ככל הנראה חשד מזמן בסכנה שמרחפת מעל ראשו של אחיו, בדמות בן-עשירים מפונק
שאחיו של סר קארל "גזל" ממנו את המשרה בה חשק (כלומר, ברייטוואטר הצעיר
היה רהוט ומוכשר בהרבה, ולכן התקבל למשרה שהמפונק הזועם היה בטוח שהיא 'שלו' בגלל
קשריו). היו לסר קארל מחשבות וחששות בדבר תגובה אפשרית, ולמעשה הוא חזה את הסכנה –
אבל פעל והגיע לזירה מאוחר מדי; עד היום הוא תוהה, האם רגשותיו כלפי אחיו האטו את
צעדיו ותרמו לאיחור הגורלי ההוא. הסיפור מסתיים באורח בו סר קארל הקשיש, שיודע
שיומו כבר אינו רחוק, נשען על קברה של פטרישיה ואומר משהו כמ "כאן היא קבורה,
האישה היחידה שאהבתי אי-פעם" וכמה אירוני זה יהיה כי בעוד שנים מעטות, הוא
ישכב כאן גם הוא, ויהיה קרוב אליה יותר מכפי שהיה אי-פעם בחייו. שבור לגמרי, הוא
מקלל את אחיו המוצלח, את עצמו ואת האלים. כך עומדות הלגמר שבע-מאות שנים של שושלת;
כאן בתוך האדמה.
כאשר שרלוט מנסה להמשיך ולחקור, סר קארל פולט, שאחיו ורעייתו הותירו אחריהם בן
אחד, שסר קארל קיבל על עצמו לדאוג לחינוכו; אבל הלה גדל להיות צעיר חולמני ופורק
עול, שביזה את סר קארל בכל מיני הזיות, בזבז את כספו ונמלט מן הפנימיה בה התחנך,
כדי להקים איזו אחווה הזויה של בני-אצולה צעירים שתאבק במתעשרים החדשים באיזה
מחוז. בסופו של דבר, אותו "אדיוט נאצל" הצליח להסתבך עם החוק והוכרז
כמבוקש בגין רצח; סר קארל נידה אותו מן המשפחה, וכך גזר על עצמו את החיים באותה
בדידות מאכלת, שנוצלה בידי רב המשרתים וחבר מרעיו. מן הסיפור, לא ברור לגמרי האם
רב-המשרתים עצמו "תרם" להתלקחות הסכסוך בין סר קארל לאחיינו, וסייע לסר
קארל בעורמה להגיע להחלטה בדבר הנידוי (שקדמה בהרבה להפיכת האחיין למבוקש); כך או
כך, סר קארל אינו רוצה לשמוע עוד מן העניין, ומאחר וכל הוידוי וסערת הרגשות החלישו
אותו מאד, הוא מבקש לעלות על משכבו מהר ככל האפשר.
שרלוט רוכבת חזרה למעונה, שטופת מחשבות
ודמעות; היא חשה שהיא חייבת לעצור בפונדק 'נבל הטללים' ולשתות משהו, כמו גם להאזין
– אם יתמזל מזלה – לנגינת הנבל הגבוה של מיס אודן, ששרלוט אוהבת כל-כך. וכמו
למענה, מיס אודן מנגנת בלדה רומנטית עצובה, אבל אי-כה מרגיעה, שבסיומה האוהבים
מתאחדים שוב לאחר מותם. שרלוט, עייפה, מסוחררת מן היין ומסערת הרגשות, נרדמת
לאט-לאט בתוך כסאה.
חלק ג': אני דיאנה
בראונינג, העלמה הכי מסכנה בעולם
שרלוט מתעוררת משנתה על הכסא בבהלה בשעה
מאוחרת, בגלל מהומה בכניסה להיכל הגדול של הפונדק. סבלים מתוסכלים פורקים מזוודות,
כאשר קול נשי מוכר נותן הוראות ומתלונן, וגם מתייחס לפונדקאית (מיס אודן) מאד
בהתנשאות.
שרלוט משפשפת את עיניה ומתקשה להאמין:
ספק-ידידה שלה לשעבר מפנימיית הבנות, מיס דיאנה בראונינג; נערה קלת דעת ומפונקת,
שלא השתנתה בכלל בשנים שחלפו. בתחילה, היא ושרלוט היו ידידות קרובות, ואחר-כך
דיאנה התרחקה ממנה כדי להתחבר אל 'המקובלות' שבזו לשרלוט ולעגו לה. כמו רוב הבנות
בפנימיה, היא היתה "דלוקה על מאלוויל החתיך", שכנראה הצליח לספח גם אותה
לאוסף ההשכבות שצבר במהלך אותן שנים. נראה, שבניגוד למאלוויל (שלא לומר שרלוט
עצמה), דיאנה לא השתנתה כלל ועיקר בשנים שחלפו – עדיין אותה ילדה קופצנית ומפונקת,
שבטוחה שהעולם מסתובב סביבה.
עד מהרה, מסתבר לשרלוט שדיאנה הגיעה לכאן לחפש
אותה, לאחר ששמעה שהפכה לאבירה במסדר סנט-קלאודור, וזאת במסגרת תוכנית ילדותית
ומגוחכת להדהים שרקחה דיאנה שכולל המלטות מנסיון של הוריה לארס אותה לבן ג'נטלמנים
אדיש ושמן להפליא, ולתחת זאת לברוח מהבית ולהנשא ל"ממוש החתיך שלה",
למרות שהובהר לה שהוא לא רק ממעמד לא מתאים, אלא גם ובעיקר קשור בענייני פשע.
מסתבר לשרלוט, שדיאנה ניסתה ללמוד באוניברסיטה המלכותית ונפלטה משם לאחר חצי שנה;
שההורים שלה רותחים עליה כי דחתה את כל המחזרים שניסו להכיר לה, ובסוף תקעו אותה,
די באל-כורחה לשידוך עם איזה "גוש שומן אדיש ומטומטם" (שרלוט זוכרת אותו
אכן כשמן גרגרן ודי דוחה, אם כי – בניגוד לרבים מהבנים שהיא זוכרת, הוא לפחות לא
היה רע לב, ולא התענג על התעללות באחרים). דיאנה אומרת שהארוס שלה בכלל לא מתייחס
אליה, ועסוק בבהיה באיזה גביש כחול מוזר שקנה מאיזה קוסם, שיש בו כנראה איזה סוג
של משחק מוזר. דיאנה בוכה, רוקעת ברגליה וטוענת בתוקף ש"היא העלמה הכי, אבל
הכי מסכנה בעולם", ומאחר והיא מגדירה את עצמה כעלמה במצוקה, ושרלוט היא עכשיו
אביר, חובתה של שרלוט לעזור לה להתאחד עם בכיר ליבה.
שרלוט בשלב זה נבוכה למדי, לא ממש יודעת מה
לעשות; בינתיים, היא מתלווה אל דיאנה לחדר שמיס אודן ממהרת להתקין עבור האורחת.
אגב כך, שרלוט שומעת למגינת ליבה, שלא רק הסיפור על גיוסה למסרר סנט-קלאודור
התפרסם ברבים, אלא גם סיפור הנשיקה עם מאלוויל – ככל הנראה לאחר שהן ציצוביץ והן
סילדאריין פטפטו (או ליתר דיוק, לא סתמו את הפה לרגע) בנושא; שרלוט מתחמקת בקושי
כאשר דיאנה דורשת ממנה "דיווח מפורט" על הנשיקה עם "מאלווש
החתיך".
חלק ד': הארועים ברחוב
שלהבת הברזל
אחד הרעיונות שנתקעו במוח האפון של דיאנה, היה
לרכוש איזו אבן יפה או תכשיט ל"מאמוש שלה" בתור מתנת איחוד מחדש. היא
מספרת לשרלוט, כי הגיעה לרחוב הראלזהארק בפאתי רובע קלאודור, שהם מתמחים בין השאר
בעיצוב תכשיטים, אבל המחירים שם יקרים מאד. מנגד, כאשר היא סיירה בפאתי הרחוב, היא
ראתה איזה ראלזהארק צעיר (דיאנה לא מסוגלת להגות בדייקנות את השם שלהם, ולכן
משתמשת בקיצור 'ראל'), ש"היה יכול להיות די חתיכוש בעצמו, אם הוא לא היה כזה
זועף, אבל אומרים שהראלים האלו הם לא בדיוק בני אדם". הצעיר הזה גילף אבן
אדומה יפיפיה, והיא רצתה לנסות להתמקח איתו, אבל הוא סילק אותה בכעס.
דיאנה מבקשת משרלוט לבוא איתה ולעזור לה לבקש מאותו צעיר למכור לה את האבן, כדי
שתוכל לתת אותה ל"מאמוש" שלה, שיש לו חנות במתחם הלילי שבפאתי רובע
היסמין (איזור ההיכל המוגף).
שרלוט רוכבת עם דיאנה לשם, ומפלסת את דרכה
ברחוב העשן והמוזר של הראל'זהארק- רחוב שקוע בתוך האדמה, של אש בוערת ופטישים
הולמים, עשן שחור ואור אדום; היא רואה מחזות יפיפיים של חישול חרבות, כמו גם ריסוק
יהלומים והתכת הרסק לאבקה שמשמשת לחריטה על הלהבים המלובנים בכתב האש; אבל כמובן,
שכל מלאכה כזו עולה לפחות אלף וחמש מאות אם לא אלפיים כתרי זהב, בערך פי חמישים
מכל מה שיש לשרלוט עלי אדמות. רוב הראלזהארק נוהגים בה, באורח לא בלתי צפוי,
בהסתייגות ואפילו בעויינות.
בסופו דבר, שרלוט ודיאנה מגיעות לחנות של
בן-דודו של אותו נער, שהיא חנות פשוטה של פרזולים בקצה הרובע, אותו ראלז'הארק צעיר
(הארקאריון) יושב שם, כולו מסוגר ובמצב רוח עכור – ושרלוט מגלה שבין היתר, תפקידו
הוא לרעות את הכבשים (עבור כל מי שיש לו מידע קלוש על גזע הראל'זהארק, זה התפקיד
הבזוי והעלוב ביותר כמעט שניתן להעלות על הדעת בקהילה של דמוי-האדם האלו).
כאשר דיאנה שבה ושואלת על אבן האודם,
הארקאריון שב ומכחיש בזעם; השיחה עולה לטונים גבוהים כאשר דיאנה שבה וטוענת שראתה
אותו (למרות טענתו שאין לו שום אבני אודם, ושהאבנים האלו קדושות לעם שלו ובוודאי
שהוא לא גילף אחת מהן בסתר), נכנס במפתיע בעל החנות, בן-דודו של הארקאריון; כלפי
חוץ הוא מחייך בהכנעה, ואומר ל"גברות הכבודות" לא לבזבז זמן על בן-דודו
חסר הערך וחסר הכשרון, ואם הן מחפשות מגלפי יהלומים, שיחזרו לרחוב הראשי שם נמצאות
החנויות של האומנים.
אבל לשרלוט, שקולטת את המבט שהבן-דוד משגר
בהארקאריון, יש תחושה רעה מאד לגבי כל העניין....הארקאריון נראה מפוחד, כמעט משותק
מפחד; ואולי יש לו סיבה לכך.
אלא שכך או אחרת, מהר מאד לאחר מכן, שרלוט
נקראית להתייצב בפני שני אבירים קשישים וזועפים שמוסרים לה "מטלת פתע"
משפילה מאד מטעם המשמר: עליה לעזוב הכל ולרכב לרובע הצבי, כדי ללוות משלוח נקניקים
משובחים שנועדו להגיע לשולחן מנהיג המסדר בערב; זאת, למרות שזו מטלה של הכלכל של
המסדר, ולא שלה; אבל האבירים שחצנים מאד ולא מתכוונים להתדיין איתה, מעבר למסירת
החותמת הרשמית עם המטלה.
חלק ה': המגדל של
בופהאם:
דיאנה, מטבע הדברים, נדבקת אל שרלוט גם ברכיבה
הזו, עדיין רוטנת ומתבכיינת על כך שלא הצליחה להשיג את התכשיט שרצתה. הרכיבה עוברת
בשקט יחסי, עד שדיאנה ושרלוט מגיעות לפאתי רובע הצבי, סמוך למגדל של הקוסם המקומי
בריאן בופהאם.
דיאנה, למרות אי-הרצון הברור מאד של שרלוט, חשה שהיא חייבת להכנס לחצר המגדל כדי
"לומר שלום למאלווש החתיך"; שרלוט נותרת בצללים במרחק בטחון, בלא שום
חשק להסתבך בזה בעצמה; ואילו בשער המגדל, דיאנה נוחלת אכזבה: השוליה שנמצא שם,
כולו מלא בוז ותיעוב למאלוויל, מספר כי מאלוויל החזיק בתפקיד בדיוק מספר ימים, אבל
היה עצלן, שחצן ובלתי נסבל ו"התעופף משם", וכעת הוא משמש באחד התפקידים
הבזויים ביותר שניתן להעלות על הדעת בעבור קוסם – מה שנקרא 'קוסם אפקטים' או 'קוסם
זיקוקים' שעובד באחד מארמונות העינוג האוריינטאליים ברובע המעיינות.
שרלוט, שנותרת בצללים אבל מאזינה היטב לשיחה,
מבחינה פתאום בברנש מפוקפק שנשען על עמוד, זורק ותופס כדור קטן ומטופש למראה. הברנש
הזה נראה כמו איזה סוג של רדיקל, והוא מקשיב לכל מילה מהשיחה של דיאנה והשוליה,
וכל החזות שלו וההבעה שלו לא מוצאת חן בעיני שרלוט.
כאשר שרלוט מנסה לחקור ו/או לאיים עליו, הוא
מלגלג עליה בגלוי, מעווה אליה העוויות כשהוא זורק ותופס את הכדור, ומשמיע משהו כמו
"יו-פי-דו", אגב שהוא יודע שאבירת סנט-קלאודור לא תעז לתקוף אדם שלא תקף
אותה במקום ציבורי, לעיני עדים רבים.
כפי ששרלוט אכן חושדת, אכן מדובר במרגל – כי יש מי שממש כמוה מעוניין מאד לשמוע
חדשות על מאלוויל; הטעות הגדולה של "מר יו-פי", היא שהוא זחוח הרבה יותר
מדי, ולמעשה מגלה לשרלוט הרבה מאד כאשר הוא שר, כאילו לעצמו, בקול אכזרי ומתיילד
בו זמנית "ארנוש וביווש, מאד הם כועסימוש"- קרי, ארני וביווי לא שכחו את
מאלוויל, ויש להם חשבון פתוח איתו.
חלק ו': המנהרות מתחת
לגבעת הצבי (מבוך):
לצפיה במפה שלמה של
המנהרות מתחת לרובע הצבי, לחץ
כאן.
שרלוט מתפוצצת מדאגה ומכעס; דווקא דיאנה,
באורח יוצא דופן, נותנת לה עצה חכמה. לחכות עד שהמרגל השחצן יתחיל להתרחק, ואז
לעקוב אחריו בחשאי. מסתבר, ש"מר יו-פי", כל-כך זחוח, שהוא בקושי טורח
לטשטש עקבות, והעקבות מוליכות את שרלוט לפתח סודי במקום מוצנע בצלע הגבעה (ממש
בשולי רובע הצבי), שהיה כמעט בלתי אפשרי לגלות בדרך אחרת.
דיאנה מודיעה שתחכה לשרלוט באחת החנויות ליד המגדל של בופהאם, ושרלוט מוצאת את
עצמה נכנסת אל תוך מבוך שלם ומסועף של מערות (ע"ע תרשים מצורף), בעל מספר
מפלסים. בתחילה, שרלוט פונה לדרך לא נכונה כאשר, במקום ללכת ישר במפלס העליון, היא
משתמשת במטפסים כדי לרדת למפלס תחתון יותר ולרחרח בו;
אגב כך, שרלוט נתקלת במוטאציות מזעזעות,
שנראות כמו ראשי-אגס סגולים מטפטפים עם קנוקנות לחות במקום שיער, ועיין צהובה אחת;
המוטאציות עומדות על המשמר, ושרלוט צריכה להלחם בהן כדי לפלס את דרכה בתוך המערות
הבוגדניןת, הלחות והמטפטפות, על מקווי המים העכורים, המפלים והמעברים האפלוליים
שלהם. במהלך חיפושיה, שרלוט מוצאת מספר מלכודות מתוחכמות באורח מפתיע, ורק בסופו
של דבר, כאשר היא מוצאת מדרגות חצי-טבעיות שיורדות למפלס נמוך עוד יותר, היא
מתחילה להבין את הסיבה: בטעות, שרלוט בחרה נתיב שמוליך למקום שמוחזק כעמדה עילית
בידי זן של ננסי מערות: קרובי-משפחה נחותים יחסית של ננסי האורנים מהצפון, אבל
עדיין יצורים ערמומיים ובעלי קסם, כמו גם חברה שמבוססת על לכידת עבדים ושליטה
במוטאציות.
שרלוט מנסה לשווא לצוטט לשומרים הננסים, כי
השפה שלהם שונה לגמרי מכל שפה אנושית באשר היא, ובני-אדם כמעט לא יכולים ללמוד
אותה, אפילו לא במאמץ של שנים. במהלך הנסיון של שרלוט לצוטט, הננסים עצמם נקלעים
לצרה: העמדה הקדמית שלהם מותקפת ונשחטת בידי חיפושיות ענק שחורות ויורקות חומצה
ממעמקי העולם התחתי, ושרידי הכוח הקדמי של הננסים נמלטים לעמדה פנימית ומוגנת
יותר.
שרלוט מחליטה, באורח לא מפתיע, שלא לנסות להתמודד מול חיפושית משוריינת בגודל פיל
קטן, ונסוגה מהר ככל שהיא יכולה למעלה, עד שהיא שבה למפלס העליון של המערות.
כעת, שרלוט עולה שוב על הנתיב של "מר יו-פי", אבל היא מגלה במאוחר,
שהרדיקל הזחוח המיט על עצמו אסון בחוסר הזהירות שלו, כאשר נעצר במקום הלא נכון כדי
לאכול ולעשן; איזה זרוע קרומית מזעזעת לפתה אותו, קרעה את בשרו בקוצים ארסיים
וגררה אותו למערה צדדית מצחינה. שרלוט עוקבת אחר נתיב הדם, ומגלה את השרידים של
המרגל הרדיקל; לאחר מכן, היא מגלה גם את הרוצח שלו: מפלצת מוטאנטית שנראית דומה
למדוזת-ים ענקית, שזוחלת על התקרה הטחובה ומשלחת קנוקנות ארסיות.
שרלוט נאבקת ביצור בקרב קשה, במהלכו הוא מנסה
ללפות אותה ויורק עננים של רעל; אבל בסופו של דבר, החרב שלה וכוחות הפלדין מכריעים
את המערכה, והיצור נופל לרצפה כשהוא מפרכס ומתמוסס.
מהרדיקל, נשארו רק שרידים מעוותים ואכולים;
אבל בין השרידים שרלוט מוצאת עדיין מכתב ששופך אור על הכוונות של ארני וביווי, גם
ללכוד את מאלוויל ולרצוח אותו לאט "באורח כיפי במיוחד"; לשם כך הם
העמידו בכונות כמה מאנשיהם המובחרים, לחטוף אותו מן המגדל של בופהאם אם יתברר שהוא
שם. כמו כן, מסתבר שיש לארני וביווי עסקים נוספים ומלוכלכים ברובע הצבי.
מעט מאותם עסקים מלוכלכים מסתברים לשרלוט
מאוחר יותר, כאשר היא ממשיכה עוד קצת במפלס העליון, ומתצפתת על מעבר שנשמר בידי
כוח משותף של רדיקלים משועממים ומתסוכלים, וננסי מערות עם המוטאציות שלהם. כעת,
השיחה מתנהלת בלשון בני אדם, ושרלוט מבינה שהרדיקלים עושים את אחת ההפגנות
הרעשניות שלהם כנגד הקצבים של רובע הצבי ומנהג ציד השועלים שלהם; וארני וביווי
(דרך שלוחים), מצידם, מנצלים את המהומה כדי להבריח משלוח שלם של סמי הזיה מהעולם
התחתי, דרך אנשי קשר ברובע הצבי וננסי המערות.
בשלב הזה, שרלוט מחליטה לסגת ולהמנע מעימות
נוסף עם הסוכנים של ארני וביווי או ננסי המערות, משום שהכשלת משלוח הסמים חשובה לה
הרבה פחות מהחשש ההולך וגדל כי במוקדם או במאוחר, מקומו הנוכחי של מאלוויל יאותר,
ולכן עליה לגמור במהירות את המטלה שלה עבור מסדר קלאודור, וכן את הליווי של דיאנה
אל הארוס שלה, ולמהר לרובע המעיינות בכדי לאתר את מאלוויל ולהזהיר אותו – לפני
שארני וביווי יגיעו אליו. זאת, למרות שהיא משערת שהעובדה ש"מר יופי"
נהרג, גורלו לא ידוע לחבריו והוא לא הצליח להעביר את המידע, נותנת לה מרווח נשימה
מסויים.
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.