הקמפיין של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)

פרק VI: ערפל ותמרות אש

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

חלק א': העלמותו של מלוויל פאנדרהורן
הפרק נפתח כאשר שרלוט מנסה את כוחה ב"שיחת נשים" עם מיס אודן, בגן של הפונדק; היא מבולבלת ולא בטוחה בצעדיה הבאים ובעיקר ברגשות שלה עצמה. מיס אודן, לעומת זאת, עסוקה בהוצאת הזרעים מן האצטרובל הכסוף ששלח לה פרופסור ריד, והטמנתם הקפדנית במקום מסויים בגינה; היא יותר מאזינה וחוקרת את שרלוט על ההרפתקאות שלה, ומעירה הערות פה ושם. בין היתר, היא מפרשת באוזניה של שרלוט את הערתה הקודמת לגבי דרך לעקוף את קצין המיון של הועדה: במגדל בדרום רובע קלאודור, חי בארון מבוגר ורע-מזג בשם סר קארל ברייטוואטר. לשושלת שלו יש זכות עתיקת יומין מן התקופה הפיאודלית – למנות אביר לאחד מתתי-המסדרים המכובדים של סנט-קלאודור. בכל מקרה, היא חושדת שדברים מוזרים קורים במגדל שלו בשנים האחרונות, והיא רוצה לערב את שרלוט בנקודה הזו; אולי יעלה בידה לזכות בחסדו של הבארון ולהביא אותו להשתמש בפריבילגיה עתיקת היומין של משפחתו, שממילא לא נוצלה בדור הנוכחי. אגב כך, מיס אודן מתלוצצת באורח ידידותי על חשבון הפרופסור והמתנה שלו, שהוא מתחנף אליה בכדי לנסות לאלץ אותה לשלוח לו משלוח מן הצמחים שלה בכדי שישוב וישחית אותם לצורך שימוש כעשבי מקטרת ("אבוי, גברים והמנהגים הדוחים שלהם!").
בנוסף, מיס אודן מפרשת לשרלוט, אם כי באי רצון ובחשש מופגן, פשר אפשרי למלמולים של הילדה הפצועה המטורפת למחצה, כפי ששרלוט שמעה מפי איזבל הזקנה בפרק הקודם. "ורדים כמושים, אני אמצא את החברה שלי בין ורדים כמושים", לדעת מיס אודן, מרמז על מגדל הורד הכמוש ועל אסירה שיושבת בו. אולם מיס אודן מזהירה את שרלוט אותו כלא עתיק בין הביצות הוא מקום שכולו רוע, ואפילו הזקיפים בו אינם אנושיים; נשלחים לשם האסירים הגרועים ביותר, משום שחבל התליה נחשב גורל קל בהרבה לעומת שילוח לכלא ההוא. במאה השנים האחרונות, למיטב זכרונה של מיס אודן, נשלחה לשם רק אישה אחת.
מיס אודן מסרבת להוסיף, ורק אומרת לשרלוט שגם אם הכוחות שלה היו כפולים, לא היה ביכולתה להתמודד עם מה ששורץ בכלא ההוא; הכוחות האפלים שיושבים שם יארבו לה, אפילו אם תשיג אישור מלכותי לבקר שם (וגם זה כמעט בלתי אפשרי); אולם שרלוט בסופו של דבר נזכרת בפרטים שלמדה בשיעורי היסטוריה בפנימיה, ומחברת אותם לזכרונות אחרים. האישה היחידה שהושלכה למגדל הורד הכמוש, היתה הקוסמת המרושעת בלא-תקנה והמטורפת למחצה אדריאל מק'קאולסט, אחת השותפות לקשת המכשפים של בלאקסטורם. חבריה לקשר נהרגו בקרב או הוצאו להורג מיד; אולם מישהו – כנראה במסדר סנט-קלאודור – מנע את הוצאתה להורג (הגם שכאמור, בעיני רבים זה נחשב גורם קל יותר), ובסופו של דבר היא הושלכה, מטורפת לחלוטין, לתוך אותו מבצר מקולל בביצות.
נקודה מעניינת יותר, היא שכעת שרלוט נזכרת בביקור שלה אצל ליידי פליסיה – אימו של מאלוויל, ובספר המוזר שהיא עיינה בו לפני שהותקפה לכאורה בידי צל בטרקלין האפלולי. התרשים שפליסיה עיינה בו וסימנה עליו הערות בכתב-ידה ממש לפני ששרלוט הגיעה, היה של שושלת מק'אולסט, לא פחות ולא יותר. אולם שרלוט לא מצליחה להזכר בפרטים ספציפיים יותר אודות הסימונים – לשם כך, תאלץ למצוא שוב את הספר ואת התרשים המסומן.

כאשר מיס אודן ושרלוט עומדות לסיים את השיחה ופונות לחזור לפונדק, מופיע אחד הנערים המשרתים, על סף דמעות, ואומר כי מאלוויל הצעיר, בן ליוויתה של מיס גריווינד, יצא בסערה, ולמרות הוראותיה של מיס אודן עצמה. הוא שקע בשיחת שתיה (או שיחת גברים) עם אחד החשבים של המסדר, ברנש יהיר בשם מר ג'יימס האדסון; והם החלו להתלוצץ בגסות, בעיקר אודות שרלוט. מן הפתק המבולבל שמלוויל משאיר אחריו, עולה כי הם יצאו כדי להמשיך לשתות במקום אחר, וכי למעשה מר הדסון שכנע את מאלוויל כי שרלוט מנצלת אותו; שהיא בת-בלי שם ממעמד נמוך שהקשר איתה עשוי לבייש את אילן היוחסין שלו ולפגוע בעתידו, ועוד.
שרלוט חשה מבולבלת, מושפלת וזועמת – בעיקר נוכח המהפך בהתנהגותו של מאלוויל והרגשות שהחלה לפתח כלפיו; מיס אודן, לעומת זאת, חושדת במשהו גרוע יותר. היא מגייסת קצין זקן של המסדר בשם סר סקאלינג, שהיה עסוק בשתיה בשולחן אחר, משום שהיא צריכה עד מכובד; וכל השלושה – שרלוט, מיס אודן וסר סקאלינג, יוצאים אל תוך הלילה של רובע קלאודור כדי להתחקות אחרי האדסון ואורחו הצעיר. הלילה אפל מאד, ערפילי ולח; והצללים יושבים עבים על הרחובות הכמעט נטושים, למרות המנורה הכחולה שמיס אודן לוקחת איתה.
מגוריו של מר הדסון נמאים באחד האגפים של "טירת העמודים" בצפון הרובע, מרחק קצר למדי מפונדק נבל הטללים; מיס אודן הולמת בדלת של הדסון, מתעלמת ממחאותיו וצעקותיו שהוא אינו רוצה מבקרים, ולמעשה כמעט פורצת אותה ("פתח את הדלת הזו, הדסון, או שאעיף אותה אל הקיר הנגדי. ראה הוזהרת!"); החשב המפוקפק נמצא, לבוש למחצה ומבולבל, כשהוא מנסה להסתיר צרור כסף שמן שקיבל מתחת למיטה. בעימות איתו, מסתבר (כפי שסר סקאלינג חשד מזה שנים) כי הוא שקוע בחובות הימורים, ומישהו – שהוא מסרב בתוקף להסגיר את זהותו – הציע לו סכום כסף נכבד כדי לשוחח עם מאלוויל, להשקות אותו ולשלח אותו על סוס לדרכו; הדסון אינו מוסר שמות ואומר רק ש"זה מישהו מכובד מאד, שמצר על הדרך בה עלם מצויין ומהוגן מחסל את המוניטין שלו ואת עתידו בשביל נערה מפוקפקת ממעמד נמוך".
בנקודה הזו, שרלוט – למרות האופי המאד פלדיני שלה בדרך-כלל – מצויה פסע מקיצוץ החשב המזיע והמיבב לחתיכות קטנות. בשלב מסויים, האימה הראשונית שהטילה התפרצותה של מיס אודן על הדסון נמוגה, והוא צונף בזעם על הפלישה למגוריו, אומר שיש לו זכות כחבר מסדר, להשפט רק בפני המאסטר, ובוודאי שלא בפני פונדקאית ואביר זקן שממילא שנא אותו וחיפש אותו שנים (הגם שהוא מודה ב"חולשות מסויימות" בשל מנהגי ההימורים שלו). מיס אודן וסר סקאלינג עושים תרגיל, כאשר לכאורה הם מסכימים להאמין ל"הבטחה ג'נטלמנית" של הדסון שלא לצאת ממגוריו לפני שהמסטר של המסדר יזמן אותו להשיב לההאשמות; בפועל, הם מודעים יפה לכך שהוא ימלט ברגע שיפנו את הגב – אבל מיס אודן תשלח מי מאנשיה לעקוב אחריו, כדי לראות אל מי הוא רץ ומי הם שותפיו לרשת האפלה שנפרשה ברובע קלאודור. מיס אודן מסבירה לשרלוט, שאין סיכוי שהברנש האפל שעומד בראש הרשת, יהיה מי שיהיה, גילה למהמר פחדן ושפל מסוגו של הדסון מידע אמיתי כלשהו; ולכן המשך החקירה שלו היא חסרת תועלת; עדיף לראות אל מי הוא מרצרץ בבהלה.
בינתיים, יש למיס אודן משימה חשובה בהרבה בעבור שרלוט; מלוויל רכב מכאן על סוס לכיוון המעבורות הגדולות של הידרקרון. אם היא מנחשת נכון, חייו של הצעיר הפוחז הזה מצויים בסכנה נוראה; שרלוט מתנדבת מיד לרדוף אחריו – גם בתקווה לתפוס אותו ולברר איתו עניינים אישיים בטרם הוא עולה למעבורת (הגם שהיא לא החליטה האם היא רוצה לישר את ההדורים ביניהם, או להרוג אותו בעצמה).

חלק ב': הקרב בין חוות התה הבוערות:
שרלוט, בליווי סר סקאלינג הזקן, דוהרים החוצה מרובע קלאודור דרך הדרך הצפונית התלולה שיורדת ממנו אל רובע התה, משעול הערבות הבוכיות. אלא, שהאויב צפה כמובן את הצעד הזה. כפי ששרלוט תגלה מאוחר יותר, יד זדונית נעלמה הגניבה שיקוי או נוזל מקולל אחר לתוך השתיה של חבורת שכירי חרב אלימים מרובע האלה, ששהו באיזור במסגרת גביית חובות. הקסם האפל הפך את מי שהיו בריונים ופושעים "סתם", לחיות טרף סדיסטיות, מוכות דיבוק וצמאות דם, ששורפות ורוצחות כל מי שעומד בדרכן, ולחלקם כוחות אל-אנושיים.
שרלוט וסקאלינג מגיעים, כאשר שני בתי חווה כבר בוערים, ומקומיים נמלטים בצרחות, זועקים על אנשים שרוצחים כל מי שעומד בדרכם. ההתקלות הראשונה הינה סביב מחסום דרכים מאולתר בוער, ובית שיושביו נרצחו (כולל מראות קשים ביותר שסקאלינג מנסה לשווא למנוע משארלוט לראות אותם, של אם שנרצחה אגב נסיון נואש שלה להגן על התינוק, ותינוק ששופד על חנית, להנאתן של חיות האדם הצווחות); שרלוט וסקאלינג הורגים את שכירי החרב הראשונים שעומדים בדרכם, ונתפסו אגב שהם משליכים החוצה רהיטים בוערים, אגב צווחות צחוק. לאחר מכן, נפתחת בפניהם הכיכר הבוערת עצמה; ליבה של שרלוט שוקע, כאשר היא רואה כרכרה מרוסקת וסוס שחוט, ולצידם מוטלת גופה של צעיר בעל שיער ארוך ובהיר, שהתעללו בגופתו לאחר מותו; כשהיא מנסה לרוץ לשם, הם נקלעים למארב של שכירי החרב המעוותים שהסתררו בצללים, לרבות קשתים שפרושים בין הגדרות ועגלות המטען הבוערות. לאחר קרב קשה ומתיש, מופיע מנהיגם של שכירי החרב, שככל הנראה שתה מנה משולשת מן הרעל המכושף – פניו קרומיים ולא אנושיים לחלוטין, גידולים קרניים בוקעים מלחייו ואפו, ועיניו אדומות וחסרות אישונים; ועם זאת – הגם שהרעל גרם לו, כמו לכל אנשיו, לפגיעה חמורה בתבונה וביכולת האלתור, הוא לוחם קטלני ששולט בתמרוני נשק מתקדמים ומסוכנים במיוחד, כפי ששרלוט מגלה בדרך הקשה מאד. גובהו מטר תשעים; רוחבו כמו עץ; בידו האחת גרזן קרב כבד, ובידו השניה אלה מסומרת עצומה. בין היתר, הוא מסוגל להנחית סדרה של התקפות עם הגרזן, כדי להלום ביריב מכל עבר ולרסק את ההגנות שלו, בכדי לסיים את המהלך במכת מחץ רצחנית עם האלה; ועוד. הוא נראה כשרוי בטראנס דמוני, ונואק מילים כגון "מא-וויל, הרוג! הרוג!"
סר סקאלינג מתמוטט לידה, למעשה כאשר הוא מזנק כדי להגן בגופו של שרלוט ולמנוע ממנה לחטוף את כל-כולו של תרגיל רצחני שמבצע היריב העניק עם הגרזן והאלה שלו; במהלך הקרב, מסתבר שהקפטן המעוות של שכירי החרב מסוגל להפעיל גם לחש אפל שמקיף אותו בהילה מחליאה שמרפאת אותו באורח חלקי; שרלוט מצליחה להביס אותו, בקושי, כאשר היא פגועה ומוכה ונמצאת על סף אפיסת כוחות.

הצעיר המת, בסופו של דבר, אינו מאלוויל, אלא מסתבר כבן של אדון מקומי קטן שלרוע מזלו הזכיר את מאלוויל בגובה ובצורת השיער.

לאחר שנופל המנהיג המעוות, שארית המקומיים מקבלת אומץ ותוקפת את שרידיהם של שכירי החרב המעוותים; נערה מלוכלכת ומפוחדת מוליכה את שרלוט אל הפונדק, מקום בו הפונדקאי המקומי, הטבח שלו ועוד כמה אנשים מתבצרים מאחורי דלת המזווה, כאשר שכירי החרב הולמים בה ומתעללים בגופה של נערה מגישה ושל מישהו אחר שלא היה זריז מספיק כדי להגיע למחסה.
שכירי החרב האחרונים נקלעים בין שרלוט והאיכרים שמלווים אותה, לבין הפונדקאי והטבח שפורצים החוצה מן המזווה כשהם חמושים בקופיצי בשר, ונהרגים במהירות. מן החקירה של הפונדקאי והטבח (הגם שהם עוסקים בעיקר באומדן הנזק, אבל על הנערה שלהם שפוצחה בגרזן, וריב על מי אשם במה שקרה), מגלה כי סוחר המשקאות הרגיל עימו הם עובדים מזה שנים "הודיע להם שהוא חולה", ו"שלח מחליף" – ככל הנראה עובד חדש שלו שהם לא הכירו, כדי להביא להם את האספקה; הפושעים ושכירי החרב ישבו בפונדק, ובמקור לא היו מזיקים במיוחד, מלבד קללות גסות, הטרדת המגישות ושירה קולנית של שירי זימה; אולם ברגע בו הם שתו מן המשקה שהוגש להם עיניהם נדלקו באדום, והם החלו לצווח ולתקוף בחמת זעם רצחנית כל מי שעמד בדרכם... וההמשך ידוע.

כוח של משמר העיר מגיע באיחור גדול, ומתייחס לכל מה שקרה בזלזול מקומם. מנהיגם, שכועס על עצם העובדה שהקימו אותו משולחן השתיה שלו, אומר שכנראה האיכרים השתכרו והתקוטטו בינם לבין עצמם; או לכל היותר (לאחר שהוא רואה את השכירים המתים), שמדובר בעבודה של פושעים מטונפים מרובע האלה. אין לו כוונה לחקור הלאה, והוא מתייחס לשרלוט בבוז מוחלט.

שרלוט מלאה ברגשי אשמה; שמא, כל האנשים האומללים האלו מתו למעשה בגללה. היא מפקידה את סקאלינג חסר ההכרה בידי נושא הכלים שלו ובידי הפונדקאי, כדי שיטפלו בו ויחזירו אותו לרובע קלאודור, ולוקחת את הסוס הנותר כדי לדהור הלאה משם, לעבר רובע האנקולים והמעבורות הגדולות שחוצות את האגם. היא חוצה שדות תה גשם ומטעים קטנים, והפעם איש אינו תוקף אותה – נראה שהאויב כילה את הכוחות הזמינים בשטח, לפחות לעת-עתה; בסופו של דבר, כאשר הלילה כבר מתקרב לקיצו, היא מגיעה אל איזור המעבורות, מפסלת את דרכה בין עגלות סחורה, פועלים, משגיחי עבודה וקבצנים... עד שהיא מגיעה לשער הרציף והשומר המשועמם מבשר לה, כי המעבורת הפליגה לפני כרבע שעה. מחקירה (אגב דיאלוג משעשע עם שני השומרים, שבהתחלה מנסים לסלק אותה בהתאם לתקנות, ובהמשך מרחמים עליה ומזמינים איתה לאכול עימם לחם וגבינה ולשתות כוס שיכר), היא מגלה שמלוויל אכן עלה על המעבורת; מחיבור דבר לדבר, וממה שמעידים השומרים, שרלוט חושדת כי מלוויל, גם אם סומם או הושפע לרעה מן היין ששתה עם הדסון, נותר בעל תבונה מספקת לחשוד בנתיב הרכיבה שהוצע לו, ותחת זאת ביצע מעקף, אגב שהוא משתמש בקסם ההסוואה (או מעין הנגזה) שלו, כך שהבריונים מוכי הדיבוק פספסו אותו לגמרי, ותחת זאת הרגו צעיר אחר בעל מראה דומה.
אם לא די בכך, הרי מלוויל גם הותיר בפי אחד משומרי המעבורת (הגם שלוקח זמן עד שהוא נזכר) מסר שחצני עבור שרלוט, כי "מוטב לשניהם כי לא יתראו עוד". השומרים זוכרים אותו כצעיר נאה, שחצן ומגעיל במיוחד, שהם מאחלים לו שיחליק מן הסיפון של המעבורת אל תוך האגם. אגב כך, אחד מהם מנסה, חצי בצחוק, לשדך לשרלוט את הבן שלו, שעובד כעוזר כרטיסן ("אני מודה, בחור קצת סתום, אבל עם לב טוב ועבודה קבועה").

שרלוט רוכבת בחזרה ומגיעה בשארית כוחותיה בחזרה אל רובע קלאודור ואל הפונדק של מיס אודן; והיא זוכרת מעט מאד ממה שדובר שם לפני שהיא התפשטה וקרסה אל מיטתה, מותשת לחלוטין ומצויה כבר "בשלב שמעבר לדמעות".

חלק ג': המגדל מוכה הצללים
שרלוט מתעוררת לקראת הלילה הבאה, שטופה זכרונות ורגשי אשמה. מיס אודן מנערת ממנה בתקיפות את המחשבה ש"אולי זה הכלל בגללי, אולי כדאי שאסתלק מכאן למקום שאין בו אף אחד שיכול להפגע". מיס אודן מדגישה, שאם מי שעומד מולם היה מסוגל לטבח כזה של אנשים, רק משום שבמקרה עמדו לו בדרך, מי יודע מה יעשה בפעם הבאה; הרי לא כל הפעולות שלו נוגעות לשרלוט – רק שאם שרלוט ואנשים כמוה יכנעו וימלטו, בפעם הבאה לא יהיה אפילו מי שיעמוד מול החרבות מוכות הדיבוק ושאר הכוחות האפלים (הרי שרלוט ראתה כמה משמר העיר התעניין...)
בסופו של דבר, מיס אודן מגלה לשרלוט כי אחד מאנשיה אכן עקב אחרי הדסון הנוכל, ומסתבר שהוא נמלט אל המגדל של סר ברייטוואטר, אל חסות רב המשרתים המפוקפק של סר קארל, ברנש חלקלק בשם אדגר רדלי (Redley). מיס אודן אומרת, שמזה שנים היא מרימה גבה בעניין רב המשרתים ההוא, אבל עד עכשיו חשבה שמדובר ברודף-בצע ערמומי גרידא, שמנצל את חולשתו וזקנתו של סר קארל כדי לזכות בנתח מן הירושה (ולכן ממילא הרהרה בניצול הזדמנות ושליחת שרלוט לבדוק מה קורה שם). עד הלילה הקודם, היא לא שיערה שרב המשרתים רדלי הוא חלק מרשת אפלה, אבל עכשיו יש הזדמנות לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. היא אומרת לשרלוט שזה יהיה המבחן הגדול שלה – הפעם היא תצטרך לפעול ולתכנן לבד מול כל האפלה ששורצת במגדל, ולהוכיח את עצמה כדת וכדין. מיס אודן עצמה תוכל רק לסייע בכמה עצות ולתת לשרלוט שתי מתנות שיסייעו לה בפנים:
האחת, בקבוק ליקר משובח מן המרתף שלה, שהיא מייעצת לשרלוט להציגו כ"מתנה מיוחדת מהמסדר לסר קארל", כאשר "בתור שליחה, ניתנה לה הפקודה לתת את הבקבוק אישית לידו של סר קארל, ולא לאיש זולתו".
האחרת, שיקוי קסמים, שעל שרלוט לשתות את מחציתו לפני כניסתה למגדל, ולשמור את היתר לעת מצוא; מיס אודן מסבירה כי השיקוי, שנרקח מן הצמחים המובחרים ביותר בגן שלה, יהפוך את שרלוט חסינה כמעט לכל סוגי הרעלים והסמים המשכרים (אומנות שכבר הוכח כי האויב שולט בה היטב).

המגדל של הבארון ברייטוואטר שוכן ממש בחלקו הדרומי של רובע קלאודור, ויושב למעשה על צוק אדיר שצופה מטה, לעבר רובע גלבין שיושב שלוש-מאות מטרים מתחתיו. הדרך אליו היא שביל מתפתל, שרוי בערפל, שמואר קלושות בידי עמודי אבן עתיקים שראשיהם מגולפים כדרקונים פורשי כנפיים. הטיפוס הוא מחזה כמעט סוריאליסטי של הדרקונים המבהבים באדום, הערפל והגשם על המשעול המתפתל, והמגדל האדיר צופה מלמעלה, כמו גזע עץ שחור וקטום; מדי פעם, ברק קורע את השמיים ומאיר את המגדל בכחול עז; ואזי מתגלגל רעם והאפלה שבה ונופלת על המתלולים.
כאשר שרלוט מגיעה אל חצר המגדל, נראה שהמקום די מוזנח; בניגוד למה שראתה באיזורים אחרים של רובע קלאודור, השומרים משוריינים היטב וחמושים בנשקי מוט; אולם מתחת לקסדות המשובחות שלהם, מבטם אפל ומרושע, והם מתנהגים כמו אחרוני הבריונים של סימקין, כולל שלל רמיזות מיניות גסות לעברה של שרלוט. השוער נראה כגבר בעל פנים מכוערות וחזיריות, שלא היו מביישות גורון (או, אם נשווה למערכות מו"ד קלאסי, הובגובלין). הוא דורש את הבקבוק, שרלוט מסרבת; ומאחר והוא לא מעוניין במהומה ליד דלת המגדל, הוא קורא לרב המשרתים. רב המשרתים הוא ברנש מחוייט, מלוקק ויהיר להדהים; וכמובן שהוא מסרב לתת לשרלוט לראות את סר קארל ש"אינו בקו הבריאות ואין לו סבלנות לאנשים כמוך", ודורש את הבקבוק. כאשר שרלוט מסרבת בכל תוקף ומדגישה שהיא שליחה מיוחדת עם הוראות, הוא חושב לרגע, ואומר שוב שלאדון אין זמן אליה, מה גם שממילא צפוי לו אורח חשוב (בארשת חשיבות כל-כך מתנשאת שבא לשרלוט להקיא) "האדון עורך הדין יגיע עוד מעט".
ביני לביני, נשמעות הצעקות של סר קארל מלמעלה, והוא נשמע כמו קשיש זועם שדעתו כבר אינה לגמרי צלולה; הוא מקלל בגסות, שואג ודורש לאכול בשר (עם רטינה שמרעיבים אותו, מה שלא נשמע נכון, אפילו יחסית לרב המשרתים והכנופיה שלו), וצועק שאם היה לו כוח, הוא היה תופס את המקל שלו ומגרש את כולם, את כולם מן הבית שלו, עלוקות ארורות שכמותם.
רב המשרתים מצמיד אל שרלוט משרתת רועדת מפחד, ומורה לה לקחת אותה למטבח; ששרלוט תחכה שם ולא תזוז משם עד שהוא ידבר עם האדון. הוא מורה לה גם לומר למישהו בשם ברנולד (או "ברני") לגמור לתבל את ארוחת הלילה של האדון ולדאוג שתובא למעלה מהר ככל האפשר. כשהן יורדות לעבר המטבח והמרתפים, המרשתת לוחשת לשרלוט שכדאי לה להסתלק כל עוד היא יכולה. זה מקום רע, רב המשרתים פיטר את כל השומרים הישנים ואת רוב המשרתים הותיקים, ובמקומם נשכרו בריונים רעי לב.
מלמעלה, שרלוט שומעת את ההדים של הקולות (אבני המגדל מחזירות הד באורח מצויין), רב המשרתים אדגר רדלי צועק עוד כמה פקודות, וכאשר הוא עולה למעלה הוא שר לעצמו (בקול מעט רם יותר מכפי שהוא התכוון) משהו כמו "אדי בחור יפה, כמה עשיר תהיה, דאם-דאם-דו-דו-דאם-דאם".
במטבח, שרלוט פוגשת את ברנולד המתבל, שעובד בתור מעין טבח, אולם כבר ממבט ראשון, ברור שהוא חמוש ויש לו יציבה של לוחם. לכאורה הוא נראה בחור בלונדיני חביב, גם אם קצת מוזנח, מלבד העיניים החומות הקטנות והמתרוצצות שלו. ביחד איתו ועם המשרתות המפוחדות, נמצאים עוד שני שומרים שפוקחים עיין, כאשר ארוחת הלילה מוכנת – ובניגוד לצעקות של סר קארל, נראה שהיא שופעת ומזינה מאד. ברני מסוגל לדבר אל המשרתות בחיוך לכאורה, אבל באורח שגורם להן לרעוד מפחד – וכנראה לא בכדי נוכח הרמיזות כמו "בחורה שובבה, הא? את לא רוצה להרגיז את דוד ברנולד עוד פעם?"
ברנולד שם עיין על שרלוט מיד, ומציע לה יין מתובל; ברור למדי שהוא מתכוון להשכיב אותה באורח מלוכלך מאד. שרלוט מעמידה פני טפשונת שלא מבחינה בסכנה, וסומכת על השיקוי ששתתה קודם שיגן עליה מפני סמים משכרים ודומיהם. השומרים נוהמים, ואומרים לברנולד לא לעשות דברים כאלו במטבח, שיקח אותה למזווה או משהו; בין לבין, כאשר אדגר צועק למעלה וברנולד מתווכח עם השומרים, שרלוט נעזרת באחת המשרתות כדי לעשות הסחה קצרה שתסב את מבטיהם של השומרים (משרתת מבוגרת שמתלוננת על מחושים בחזה; השומרים כמובן רק מקללים אותה, ומצידם שתתפגר, אבל בכל זאת מביטים לעברה) – ובאותו זמן, שרלוט מטפטפת את מה שנשאר מן השיקוי נוגד הרעלים אל תוך ארוחת הלילה של סר קארל.
בסופו של דבר, לאחר שהמשרתות לוקחות את הארוחה למעלה, ברנולד חצי מוביל וחצי גורר את שרלוט, שמעמידה פני שיכורה טפשה ומצחקקת, לעבר המזווה; שם, כך מתגלה לה, מסתתר גם החשב הדסון. הדסון מזהה את שרלוט מיד וצועק לברנולד שהיא מסוכנת, אבל עד שברנולד מבין זה כבר מאוחר מדי; שרלוט שולפת את החרב, מכה בברנולד מכה קשה וגורמת לו להפוך שולחן כאשר הוא חוטף את לחש פטיש האור שלה. כמסתבר, במקום "להבין את הרמז" הוא שולף את כלי הנשק שלו וצועק לשומרים שבאים בריצה; שרלוט הורגת את "בארני" ומתגברת על השומרים; הדסון מנסה לעיתים להכות אותה מאחור עם רגל כסא, אבל הוא לא לוחם והיכולות שלו פתטיות; הוא בעיקר צווח, צועק ומקלל מסביב.
בסופו של דבר, שרלוט גוברת על כל החבורה, קושרת את השומר ששרד והניח את נשקו בתוך אחד מארונות המזווה, ולאחריו גם את הדסון, לא לפני שהיא בועטת בו, כשהיא צורחת בזעם ושופכת עליו קללות גסות שעלמה עדינה כמוה כלל לא ידעה שהיא יודעת, בעיקר בכל מה שנוגע ל"שיח הידידים" בינו לבין מאלוויל.

מכאן, שרלוט מתפרצת בחזרה למטבח; כאשר למעלה מתחוללת מהומה. סר קארל שוב צועק ושואג, אבל הפעם הוא נשמע צלול בהרבה, ומדבר לא על רעב לבשר, אלא צועק משהו כמו "אדגר, נבל ארור שכמותך! על אילו מסמכים ניסית להחתים אותי, לכל הרוחות?! בוא הנה, ואמלוק אותך כאילו היית תרנגולת!"
אדגר עצמו, ביחד עם כמה מן השומרים, רץ למטה למטבח כדי למצוא את בארני, מקלל את הטבח על "התיבול הרשלני", וכנראה רוצה שימהר לתבל שוב איזה אוכל כדי להרגיע את האדון. אבל במקום את בארני, הוא מוצא את שרלוט עם חרב מגואלת בדם ביד ומבט מקפיא בעיניים, כאשר היא מבשרת לו שבארני מת, והאם הוא רוצה להיות הבא בתור. אדגר צווח ונמלט, כאשר השומרים תוקפים אותה; שרלוט נאבקת בשומרים וגוברת עליהם, ואז מזנקת במעלה המדרגות בעקבות אדגר.

היא מגיעה לאחד הטרקלינים החשוכים של המגדל, ושם מתקיפים אותה שומרים נוספים, ביחד עם "פני חזיר" השוער; בין לבין, נכנס לחדר יריב נוסף ומסוכן בהרבה: סייף ז'ראלי מנופח בשם אנג'ליק, שמעיד על עצמו כבעל מוצא אצילי ומי שהיה פעם סייף בחצר של הדוכס דה-רוואלס. אנג'ליק הוא יריב קטלני, אבל השחצנות שלו עומדת בעוכריו, כאשר בהתחלה הוא מתמהמה ומלגלג, ונותן לשרלוט להאבק "בנחותים ממנו" – קרי, השומרים ופני חזיר; רק כאשר שני השומרים כבר הוכרעו ופני חזיר נפצע, הוא נכנס בעצמו לקרב ומבצע תרגילי נשק קטלניים ומהירים; שרלוט מגלה במהירות, שרוב מתקפות הנשק שלה נהדפות בקלות בידי הסייף המהיר; מה שגורם לה לשנות טקטיקה ולהסתמך על הפגיעות היחסית שלו ללחשי תקיפה מבוססים על אור (פטיש אור, למשל), וכוח הסבל הנמוך יחסית שלו; זאת, כאשר לחשי ההגנה של הפלדין וכוחות הריפוי שלה מסייעים לה לשרוד בחיים, גם אם פצועה, את סדרת המתקפות הקטלניות שלו. בסופו של דבר, אנג'ליק מוכרע על-ידי השילוב בין לחשי תקיפה והלם לבנים, לבין מהלומות מבורכות (luckblows) שאמנם גורמות מעט מאד נזק כל-אחת, אבל קשה מאד להדוף אותן, אפילו לסייף. השילוב הזה מאפשר לשרלוט לצבור כוחות של holy zeal, בהדרגה, ולפרוק אותן במהלומת מחץ – שבשילוב מזל (גלגול גבוה מאד של הקוביה), מסבות נזק אימתני; מבחינת מה שקורה ויזואלית, המהלומה האחרונה שלה היא תנופת חרב אימתנית מלאה באש לבנה, שעורפת את ראשו של הז'ראלי השחצן והאומלל, ומעיפה אותו בקשת מעל כתפיו.
(ביני לביני, שרלוט חשה שכל-כך נמאס לה מגברים שחצנים, ההערות הגסות שלהם וההתנהגות שלהם באופן כללי; ואולי מרוב הגברים בכלל, בהתחשב בדרך בה מאלוויל נהג בה קודם; וזה די משתלב בפרץ השמחה לאיד הלא פלדיני בעליל שמציף אותה, כאשר ראשו של הסייף השחצן נפרד מעל כתפיו. בין לבין, משום שהיא שטופת חימה, היא מחמיצה פליטת פה של הסייף מעת תחילת ההתקלות, שהיתה נותנת לה רמז משמעותי לגבי המקור של הבריונים במגדל ומסייעת לה אולי בחקירה שלה).

כעת, נראה שכלו הבריונים מן המגדל, למעט פני חזיר הפצוע שהצליח להמלט להיכנשהו; שרלוט מסתערת למעלה, ותופסת את אדגר כאשר הוא מנסה להצטדק בפני סר קארל הזועם ולהטיל את האשמה על אחרים – וגם על שרלוט, כאשר היא נכנסת; אבל כעת, סר קארל צלול מספיק בכדי להבין היטב, שאדגר פיטר את אנשיו הותיקים וניסה להחתים אותו על מסמכים, שמעבירים למעשה את הבעלות על רכושו לקרן נאמנות מוזרה שמנוהלת בידי משרד עורכי דין כזה או אחר.
שרלוט מסבירה את האמת לסר קארל, כולל מה שרץ במגדל שלו; הוא מקלל ומבולבל מעט, אבל נוטה להאמין לה. הגם שאגב כך הוא מרגיז אותה למדי, כאשר הוא מלגלג שהבריונים היו כנראה כל-כך ירודים, אם אישה אחת הצליחה לנצח את כולם. ביני לביני, אדגר מנסה לזחול החוצה, אבל שרלוט מציבה רגל מאיימת על אחוריו, ומצמידה את החרב לצווארו, בנסיון לחקור אותו.

אלא שאז, נפתחות הדלתות ועורך הדין מגיע; ברנש בגלימות שחורות ופאה נוכרית הדורה שמסתירה את פניו; בידו האחת תיק מסמכים משפטיים, ושרביט נוצץ בירוק שלוף בידו האחרת. הוא מסביר לסר קארל בלעג מוסווה מאחורי דברי נימוס, שאין לו שום כוונה לוותר על מסמכי הנאמנות. כי "מרשו פיתח אינטרס הסתמכות עליהם", וכי אין לו שום כוונה לחזור אל "מרשו" בידיים ריקות. הוא מורה לאדגר לדאוג לכך שהמוות של סר קארל יראה כתאונה, או אולי טוב יותר, כמעשה ידה של "האישה הזו"; אז, ולפני ששרלוט מספיקה להסתער עליו, הוא מטיל לחש שגורם לו להתעתק משם, ובמקומו, מתוך הצללים, צץ יצור מזעזע ששרלוט מעולם לא ראתה כמוהו; אנושואיד בגובה שלושה מטרים, עורו שחור כלילה (קרי, לא חום-כהה כמו של כושי, אלא שחור ממש), קרני וטבול במעט אדמדם במקומות מסויימים; הוא ערום לגמרי, אבל עורו המשוריין מגן עליו טוב בהרבה משיריון לוחות. הדבר המפחיד ביותר הוא ראשו, ראש משוריין ופחוס עם עיניים צהובות קטנות, וקרן אדירה פי כמה משל קרנף, גונה אמבר בוהק, וכל-כולה משווה לו צורה של מנוע מצור חי.
היצור נוהם ורוקע ברגליו; וכך נפתח הקרב הסופי של הקמפיין; שרלוט משתמשת במכות זינוק בכדי למנוע ממנו להסתער לנזק כפול (גם כך, מכה רגילה ממנו מסוגלת להסב נזק מזעזע), ומגנה על עצמה ועל סר קארל בלחש אור סופג נזק – מה שאכן מציל את סר קארל שמכה ביצור מכה מגושמת וזוכה לנגיחה שפוגעת בגלגול גבוה, ואלמלא הלחש סופג הנזק היתה הורגת אותו (one-hitted) במקום. בזכות הלחש, הוא רק מועף לאחור ומאבד את ההכרה.

הקרב ארוך וקשה, משום שהשיריון של היצור מהווה הגנה יעילה למדי כנגד ההתקפות של שרלוט; והיא נצרכת לבזבז את כל או רוב כוחות הריפוי שלה בכדי להתמודד עם המהלומות ובעיקר הנגיחות הקטלניות שלו; חדר העבודה נהפך לגמרי; השולחן נבקע לגזרים, הקנדלברות נופלות; ניירות וספרים עפים לכל עבר; ושוב ושוב הולמים ברקים וקורעים את השמיים מעברו האחר של החלון. בסופו של דבר, כאשר היצור נפצע באורח קשה, הוא מפנה גבו ומזנק לעבר פתח צדדי, שמוליך אל מדרגות חיצוניות חלקלקות שעולות אל ראש המגדל. שרלוט עוקבת אחריו, החרב בידה האחת וידה השניה נאחזת בקיר כדי לא להחליק; הרוח והגשם מצליפים על פניה, וראותה מוגבלת מאד; נראה לה, שהיצור טיפס אל ראש המגדל, נותן משם שאגה מזעזעת, ולאחריה מסתתר בצללים.
מאחר והיא חושדת שהיצור אורב לה שם ומחכה שתגיע לראש המדרגות כדי לשלח בה התקפת הסתערות ונגיחה שעשויה לשלוח אותה מעל שלוש-מאות מטרים למטה מן המגדל והצוק שצופה ממרומים על רובע גלבין, שרלוט נזהרת, עולה לאט, ובסופו של דבר מנסה את כוחה בהטעיה, קרי- צעד שיראה כאילו היא עולה, ונסיגה מהירה אחורה ברגע האחרון, אל מחוץ לטווח ההסתערות. בגלגול שנערך (בחינת קואורדינציה ואבחנה הדדית, בו כל צד צריך לגלגל גבוה מהאחר, אבל אסור לו לעבור את מידת הזריזות עם התאמות תבונה שלו), היצור מפסיד בגדול; קרי, שרלוט משתופפת אחורה ויוצאת מטווח ההסתערות, תוך שהיא מצליחה להנחית את החרב שלה במהלומה כפולה לעבר צידו של היצור. המפלץ הענק, שממילא פצוע קשה מאד, מאבד לגמרי את שיווי המשקל, ובזעקת אימים נשמט מראש המגדל, אל תוך האפלה הסוערת; ורעם אחרון מתגלגל, ובולע את הדי צווחתו האחרונה.

שרלוט, מתנשמת בכבדות, חוזרת לחדר העבודה ההרוס ומטפלת בסר קארל, משיבה אותו לאיתנו די הצורך בכדי להקשיב ולהיות אסיר תודה די הצורך (חרף לא מעט גידופים גסים בדרך) כדי להבטיח להפעיל לטובתה את הזכות העתיקה שהוא מחזיק במסדר סנט-קלאודור. כאשר שרלוט וסר קארל יוצאים מהמגדל, מסתבר להם שבו-זמנית למאבק במגדל, נערכה גם התקפת הסחה על חלק מרובע סנט-קלאודור; לא גדולה מדי או מסוכנת מדי, אבל די הצורך בכדי להסיח את תשומת ליבם של האבירים השומרים של הרובע; אבל ההתקפה נהדפה, בין היתר בשל בואה של תגבורת מבחוץ, שבראשה עמדו פרופסור ריד (שמסתבר כבעל כוחות דרואידיים מעניינים למדי) ובתו הפזיזה, ביחד עם קפטן יוריק ואנשים נוספים.

Happy end (למצער לפי שעה): שרלוט מתאחדת עם ידידיה, שמוליכים אותה במעין תהלוכת נצחון מאולתרת בחזרה אל הפונדק של מיס אודן; כל אחד מהם מקדם אותה בברכה לפי דרכו. יוריק מחבק אותה באורח שלא הולם לחלוטין את כללי הטקס, ולוחש באוזנה, אגב גיהוק קטן, שהוא שמר עבורה את הויסקי שאינו-יאה-לחלוטין-לעלמה-מהוגנת, וידוע ביכולתו להצמיח שיער על החזה. בתו של הפרופסור גאה מאד במעלליה בקרב, וכיצד חתכה עם החרב שלה את הבריונים והחרקים הענקיים שבאו איתם, עד שצווחו מכאב ואימה; היא כמעט מקפצצת מהתרגשות לשמע הקרב האפי של שרלוט על ראש המגדל, ואומרת שזה חייב, אבל חייב להיות פרק ברומן-רומנטי, שלאחריו תבוא כמובן הנשיקה החלומית...
(בעניין הזה, שרלוט די מדוכדכת ולא ממש מתלהבת, אבל שומרת את המחשבות ברובן לעצמה)
מסופר לשרלוט, כי הקרב הוכרע כאשר הפרופסור הזקן תעתע בבריונים התוקפים, וגרם להם להאמין שהעצים עצמם תוקפים אותם, מה שגרם לרבים מהם להמלט על נפשם. היא מגלה, שאדגר הופל לתוך ארגז גדול בעת שניסה להמלט, ו"נארז" בתוכו; וכי שאר הפושעים ששרדו את הקרב נאסרו כולם.

בסופו של דבר, ביום שלמחרת, שרלוט נאלצת לחכות למועצה של בכירי המסדר, שמתווכחים אודות מעמדה ואודות הזכויות של סר קארל; קצין המיון הזקן, אטום לגמרי, ממשיך להתנגד ומקונן בקולו האיטי על "המנהגים היפים של אבותינו שבוכים מקבריהם"; הוא מזהיר שאבירות יתחילו לפרלטט עם האבירים, להביא מאהבים ולהרוס את חוקי המוסר הטוב. סר קארל, שמפרש את ההתנהגות הזו כזלזול בזכויות משפחתו, הגם שהוא עצמו שוביניסט למדי, מקלל את קצין המיון נמרצות ומבהיר לו שזכותו למנות את מי שהוא רוצה; הוא יכול גם למנות את הפודל שלו, אם מתחשק לו. הכוהן של המסדר מסכים באורח עקרוני עם העמדות השוביניסטיות של קצין המיון, גם אם באורח מעודן יותר, אבל אומר שהפעם אין ברירה: אין לו ספק כי קלאודור עצמו נתן אות, כאשר בירך את העלמה הזו בכוחותיו; ועם כל הכבוד לחוקי בני אדם, הרי כאשר הם מתנגשים עם רצון האל, עליהם לסגת ולהרכין ראש.
פרופסור ריד, שיושב ליד שרלוט, מעלה טבעות עשן ממקטרתו ומאזין, לא חוסך עקיצות לעגניות מן המועצה (הגם שהוא שומר אותן לאוזני שרלוט בלבד, ואולי גם לאוזני מיס אודן); הרוע כבר דופק על חלונם ומזדחל מסביבם, והם עסוקים בויכוח מטופש על תקנות. כוחות הרע מטיבים לנצל גברים ונשים; הידרוסטים ושחורי-עור; בני-אנוש ויצורים אחרים מכל סוג ומין, ומולם "אין לנו אלא אנשים ספורים בלבד שניתן לסמוך עליהם". הוא שב ולועג לגישה המקובלת בהידרוסט, לחפש את הרוע בארצות הספר, ולזהות אותו עם ילידים מיללים ופראיים (או לכל היותר עם הקיידהרצים ואחוות המוות), כאשר בפועל הרוע כבר זוחל ופועל באין מפריע בלב בירת האימפריה.
לאחר המתנה מתישה, המועצה מזמנת את שרלוט כדי שהמסטר התקיף וכסוף השיער ימסור את החלטתה; קצין המיון הזועם, סר מיזלי-קונינגטון, מנסה לעשות מאמץ אחרון למנוע את הקראת ההחלטה, ומנסה לשדל את שרלוט למשוך את הבקשה שלה, אבל המסטר מהסה אותו בחריפות; כמי שבקיא בתקנות הוא בוודא יודע שאין יותר ויכוח או זכות דיבור לאחר שהמועצה הגיעה להחלטה.
המסטר אינו מקל על שרלוט, ונותן לה נאום מקדים זועף ומאיים למדי על מהות המסדר, קוד המוסר שלו, ושמדובר בעניין רציני, ולא עסק לנערות מצחקקות, גם אם הן יודעות להניף חרב. הצטרפות למסדר תכפיף אותה לחלוטין לחוקים; המסדר ישלוט במידה רבה בחייה, כולל זכות לאסור או להתיר נישואין, ועוד כהנה וכהנה. אולם, אם שרלוט נחושה בדעתה, מעללי הגבורה שביצעה, ובעיקר האורח בו טיהרה את המגדל של משפחת ברייטוואטר, הופכים אותה לראויה; והמועצה מקבלת את בקשתה.
לא זאת, אלא אף זאת; הפריבילגיה ששמורה לסר קארל הינה למינוי אביר לאחד מתתי-המסדרים המכובדים (לא למסדר ה-foot knights שם נמצאים האבירים הזוטרים), ומאחר ש(מטעמים ששרלוט לא ממש מבינה), בימים אלו לא ניתן למנות אבירים למסדר גלימות האש (באורח מסורתי, כוח הפרשים של סנט-קלאודור), היא מתבקשת לבחור בין גלימות הרקיע, שבאורח מסורתי היו רוכבי האוויר (וכיום, כאשר כבר אין בהמות מכונפות, הם פשוט חיילי העילית של סנט-קלאודור), לבין אבירי הקולמוס, שהם הדיפלומטים של המסדר.
שרלוט, שבתוכה די מלאה בעלבון נוכח כל הזלזול ביכולת שלה, לא מקשיבה לרמז הדק של פרופסור ריד בעניין ("שקלי היטב, לא תמיד הבחירה אליה את משתוקקת ומה שנראה מפואר מכל הוא אכן הבחירה הנכונה"), ובוחרת לעטות את הגלימות התכולות של רוכבי האוויר. ההרפתקאה מסתיימת בטקס ההשבעה של שרלוט, שחלקו קודר מאד – שנעשה באולם שבפתח הקטקומבות של המסדר, מקום שם היא עתידה להקבר ביום מהימים, לאחר שתבלה את חייה או תיפול בקרב בשירות המסדר. בסופו של דבר, עוטים עליה את הגלימה התכולה כרקיע, ומיס אודן מברכת אותה, ונותנת לה מתנה מיוחדת: כמסתבר, הפונדקאית המוזרה שלכאורה נעלמה לאחר הקרב הלילי, מצאה את המקום בו התרסקה המפלצת, הסירה מעליה חלק מהקרן העצומה שלה, ניקתה אותה ועיצבה אותה מחדש (איכשהו, היא גם טבלה אותה בפסים של נחושת יפיפיה), כך שהיא מגישה לשרלוט קרן-מלחמה אדירה ויפיפיה בגווני אמבר ונחושת; זכר לנצחונה הראשון, ובתקווה גם עזר רב-עוצמה להרפתקאותיה הבאות.

וכך, שרלוט גריווינד, שהחלה את דרכה כעלמה עניה וכמעט חסרת כל, שמתעוררת בתור ארון מתים בירכתי בית הקברן, מוצאת את עצמה כאבירה במסדר סנט-קלאודור (כולל מגורים משל עצמה והכנסה חודשית צנועה, אבל נאה מאד במושגים של שרלוט עצמה). הכוח שניסה להתנכל לה פעם אחר פעם, יהיה אשר יהיה, אמנם לא נחשף עדיין, אולם ספג מכה כואבת, וכמה וכמה מסוכניו חוסלו או נחשפו, הרשת שפרש ברובע קלאודור הושמדה, ונראה כי יקח זמן בטרם יוכל לנסות את כוחו בתעלול נוסף... אלא אם כן, כמובן, שרלוט עצמה תשחק לידיו בעתיד.
ומעבר לזה, כמובן, ישנו עדיין מאלוויל הנאה והנבזי, ששרלוט טרם החליטה האם היא רוצה שיחזור אליה, או מעדיפה לחנוק אותו במו-ידיה; מאלוויל חמק מן הרשת האפלה והגיע בשלום בחזרה אל צפון העיר; אולם מעבר לזה, שרלוט אינה יודעת מה קרה לו לאחר מכן, וכיצד הגבירה אימו הגיבה לחדשות, ככל שהגיבה.

תם ולא נשלם :)

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.