הקמפיין
של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)
פרק
V: מרחץ הצללים
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
האחוזה הכפרית, שבחזיון של שרלוט היתה בית נאה
מוקף עצי פרי ליד נחל כחול ומרהיב, הפכה בשמונים וחמש השנים שעברו מאז לחורבה
מעוררת רחמים. הנחל הפך לביוב חום-שחור מבחיל, ששורה של איטליזים וחזיריות
מ"עמק החזירים" הסמוך מזרימות לתוכו את השפכים שלהן. כל העצים מתו עד
האחרון בהם, והפכו לאנדרטאות שחורות, עקומות ומעוותות; חלקים גדולים מהבית קרסו גם
הם, בעיקר משום שאחד מאפיקי הביוב חדר אל תוך היסודות; אבל שרלוט בטוחה במאה
אחוזים שזה בדיוק אותו הבית.
התחושה הולכת וגוברת ככל שהיא מגייסת כוחות
ונכנסת אל תוך האפלה שבפנים; הלכה למעשה, היא כאילו משקיפה במקביל על שני עולמות;
האחד הוא ההווה המציאותי, שבו הבית הוא חורבה
מטה לנפול, נגועה בבריכות ביוב, צפרדעים מעוותות ושאר שרצים, ומלכודות קטלניות של
עובש צהוב, שאחת מהן גם פוגעת בה וגורמת לה לנזק מתמשך וחולשה.
האחר הוא הד קלוש, כמו עולם רפאים שמשמר
זכרונות של מה שהתרחש כאן לפני שמונים וחמש שנים או מעט פחות; לחישות רפאים
שמטיחות מילים מוזרות אל תוך אוזניה של שארלוט, בקצב איטי אבל כמעט מהפנט; חזיונות
שמבזיקים לרגע ונעלמים; ועוד. משברי המחזות שמרצדים בדמיונה, שרלוט למדה שהנסיון
של הילדה (אן) שהתקבלה כעוזרת משרתת להתנקש בסוחר האמת'ורי השמן שהשתלט על הבית,
נכשל כשלון עלוב; הסכין שלה רק שרטה קלות את ידו כאשר ניסתה להתנקש בו בבית המרחץ.
האמת'ורי השמן, בניגוד לעצת ראש השומרים שלו
וגם לעצת האדם המוזר שלבוש בגלימות אמת'וריות, אבל יש לו תווי פנים הידרוסטים
ועיניים כחולות קרות כמו קרח, מסרב להורות לשומרים להוציא את הילדה להורג. הוא
אומר שהוא אדון נדיב, ושהוא אינו מפחד מילדה קטנה; במקום זאת, הוא מורה למשרתים
להשליך אותה החוצה "שתחזור אל האשפה ממנה באה". בשבריר חזיון נוסף,
שרלוט רואה את הצללים של המשרתים גוררים את הילדה המתפתלת והנאבקת, שצועקת שהמקום
הזה היה שלה, ונראית כבר מטורפת למחצה.
במציאות, שרלוט מפלסת את דרכה בין מלכודות
ושרצים מעוותים, אבל חסרי תבונה; מבריחה אנושואידים קטנים וצווחניים, שמנסים להפיל
אותה למלכודת של בור עם יתדות אכזריות בתחתית, אבל לאחר שהם נכשלים נרתעים מעימות
ישיר עם פלדינית משוריינת וחמושה בחרב ממזרית מפחידה. היא מוצאת דלת סתרים בחלקו
האחורי של ארון נחושת ששרד, ומגיעה למקום אליו זחל קצין אמת'ורי פצוע פצעי מוות
(אולי כמה שנים לאחר התקופה בה ארעו החזיונות, כאשר הכיבוש האמת'ורי החל קורס),
כדי לצפות לתגבורת שלא הגיע, ומת שם ביסורים. שרלוט מוצאת את השלד המתפורר שלו,
וכשהיא מנסה לחלץ מידו הרקובה טבעת נוצצת, היא מותפקת בידי צל (Shade) מלא שנאה שהותיר המת אחריו;
אבל לחש מוצלח של Judgement
מונע ממנו לחבק אותה בחיבוק מוות, ולאחר מכן היא מצליחה לגבור עליו, להכות בו
ולאיין אותו – מה שמקנה לשרלוט את השלל הקסום הראשון שלה: טבעת חותם אמת'ורית
עשויה כסף, עם אמתיסט סגול מגולף בצורת שמש (עם כמה בונוסים קטנים לכוח חיים,
נק"פ וקסמי ריפוי שהיא מטילה ומקבלת)
בסופו של דבר, שרלוט מוצאת את דרכה למרתף,
ומגלה שמלבד שרצים מהביוב ושרידים מתקופת הכיבוש האמת'ורי, ישנם אותות מבעיתים
לנוכחות של דיירים חדשים ומסוכנים בהרבה מצפרדעים ענקיות ודומיהן; בין היתר, כלוב
עם שרידים מזעזעים שמעידים שאסיר הורעב ועונה בתוכו, לפני שנגרר החוצה ליעד לא
ידוע; לפידים חדשים שהותקנו פה ושם, ועוד.
בסופו של דבר, שרלוט פותחת דלת משוריינת
ונמנעת ממלכודת רצחנית של חבל צל, שהיה מסב לה נזק איום ומטיל אותה על פניה לתוך
החדר, ונתקלת בכנופיה של ארבעה צעירים הידרוסטים בעלי מנהגים דיאבוליים מזעזעים;
"כס המלכות" או כס הרביצה של המנהיג שלהם, ממוקם ליד מזבח רשע מאולתר עם
קרניים, עליו הם שיפדו ראש מרקיב של נער שהרגו (כנראה האסיר מהכלוב), אחרי שעקרו
לו את העיניים, הכניסו לתוך חלל הגולגולת עם שרידי הבשר והשיער נר שחור והציתו
אותו.
שרלוט מזהה את ראש הכנופיה; צעיר רפוי בעל
ארשת מפונקת ומשועממת, מרושל אולם בעל בגדים מהודרים; זה בחור בשם אנדי וורמן,
שבתקופת הפנימיה של שרלוט היה אחד מכנופיית הנערים של מלוויל, שתמיד מצאה דרכים
להציק לשרלוט עצמה. אנדי מעולם לא היה בחור חזק בעצמו, אלא הצבוע המבחיל שנגרר
אחרי הבריונים. אבל עכשיו הוא רובץ על 'כס מלכות' גרוטסקי, לרגליו יושבת נערה
צווחנית ומרושעת, ולפני שני בריונים חמושים היטב, שעונים לכינויים
"פינקי" ו"דודס".
אנדי לא נראה ממהר להיכנשהו, מאחר שהוא בטוח בנצחונו: ארבעה כנגד אחת. הוא נהנה
לדבר ולרמוז לשרלוט על האונס האכזרי והעינויים שצפויים לה לפני שתרצח סופית.
מדבריו עולה, שהוא והכנופיה שלו בקשר עם הקוסם איש העכברוש וש"מר עכבר"
הזהיר אותו, שיתכן ששרלוט תחמוק מן האנשים שלו ותגיע לכאן – ושהוא ידאג שהיא לא
תצא בחיים. אנדי לועג, בדיבורו המשועמם, שהוא כבר פחד שהיא לא תגיע, ושהוא לא יקבל
את הריגוש שלו. הוא יותר מרומז שהוא סוגד לכוח אפל, ושהכוחות האפלים בכלל נמצאים
בעליה, ויגמלו למי שנאמן להם – זאת כמובן אגב לעג למוסר ולכוחות הפלדין של שרלוט.
הבחורה צווחת ברקע דברים כמו "תהרוג אותה לאט, ממוש. תהרוג אותה בכאב, כמו
שאתה יודע, חיה רעה שלי".
השחצנות של אנדי נמצאת בעוכריו; בהתחלה הוא
ממשיך לרבוץ על הכסא, ושולח את "פינקי ודודס" לעשות את העבודה; הזחיחות
של הבריונים, שבטוחים שיפרקו משרלוט תוך רגע את החרב ואז "יתחיל הכיף"
עולה להם ביוקר; שרלוט מתקיפה במהירות, ולאחר מספר חילופי מכות חרב ולחשים, אחד
הבריונים נופל גוסס על הרצפה, והשני נפגע גם הוא. רק אז אנדי מתעורר, ומשלח בשרלוט
את הקסם החזק ביותר שלו: לחש סיוט מזעזע שכולו רשע, שמשתק את הקורבן על-ידי זה
שהוא מציף אותו בסיוטים הנוראים ביותר שלו.
אבל כאשר שרלוט מתפתלת מכאב, חשה שוב כיצד היא
גוססת בבית החולים והחיים שלה חומקים ממנה וכיוצא באלו, נכנס לחדר מלוויל
פאנדרהורן – חברו לשעבר של אנדי בכבודו ובעצמו, ומטיל באנדי לחש שמעיף אותו לאחור
ושובר לו את הריכוז ("זה כל מה שאתה יודע לעשות? הקסם שלך פתטי, אנדי. תמיד
היה. תן לי להראות לך משהו משלי").
הקרב מתחדש, אבל אנדי והחבורה שלו מוכים,
ובסופו של דבר, כוחו של אנדי נשבר והוא נהדף אחורה, אל מעבר לשרידים הבוערים של
"כס המלכות שלו"; ואז, באורח לא מפתיע, הוא מתחנן לרחמים ומתחיל לבכות
כמו ילד קטן. בתחילה, הוא מאיים בזעמו של "מר עכבר"; אלא שמלוויל מודיע
לו בלעג שאמא שלו נמצאת בחוץ,ועסוקה ברגעים אלו בטיפול בעכברוש ודאגה שלא יוצא את
החוטם מן המאורה שלו לעוד הרבה זמן; אנדי מאיים בזעמם של ארני וביווי, אבל מלוויל
מחייך בארסיות ואומר שהוא לא רואה אותם כאן, ולמעשה הוא ידאג שלא אנדי ולא אף אחד
מהחבורה שלו יצא בחיים כדי לספר סיפורים למישהו בכלל, ולארני וביווי בפרט.
(מההקשר שרלוט מבינה שבין כל הצעירים הללו יש היכרות מוקדמת; ושמלוויל
"השתנקר" על ארני וביווי או על משהו שהם עשו, ובגלל זה הם מחפשים אותו
עכשיו).
בצר לו, אנדי בוכה ומזכיר למלוויל שהם היו
חברים, ו"למה אתה נותן לזונה הזו להפריד ביננו"; מלוויל לא משתכנע
("למעשה, הבחורה הזו משעשעת אותי למדי. הייתי מצטער מאד אם היית פוגע
בה"), ולפני ששרלוט מספיקה להתערב או לחוות דעה, מלוויל מטיל ברק שרשרת
ש"מוודא הריגה" באנדי, בחברה שלו ובבריונים שלהם. אנדי מתפחם לגמרי,
ונופל מפורק לפני המזבח האפל שלו. מלוויל, שרואה את הארשת ששרלוט נועצת בו, מלגלג
עליה ואומר לה שבניגוד לה, הוא יודע בדיוק למה החבורה הזו מסוגלת; ושהם לא היו
מכירים שום תודה אם היו חסים על חייהם; להיפך. הוא מצביע בציניות על הראש המרקיב
של הנער, כדוגמא למה החבורה הזו מסוגלת ("אהבת סוכריות, ילד? כמה חבל שלא
שמעת לאמא, שאמרה לא לקחת מזרים").
אבל אז, מזעזע משהו אפל את החדר; האור האדום
בעיניים של הגולגולת נדלק בעוצמה אדירה; ומול עיניה של שרלוט, הגופות של הבריונים,
ואחריהם של הנערה, מתחילים לרעוד ולזוז באורח לא טבעי; ואחד מהם מרים פני גולגולת
שרופים, עם לוע בוער באודם, ומפליט קול מזעזע, משהו בין אנחה ליבבה ארוכה.
מלוויל ושרלוט נסים על נפשם (התחושה מאד
ברורה; הרוע הטהור שהתעורר כאן הוא הרבה מעל לכוחות שניהם); מלוויל מטיל ברגע
האחרון לחש מנעול קסמים על הדלת, בדיוק כאשר האלמת הראשון מזנק והולם בה; הדמויות
נסות בעור-שיניהן למעלה, ומלוויל מטיל עוד קסם שמפיל את קשת האבן הרעועה של
הכניסה, כדי לקבור את המתים-החיים בפנים; אבל נראה שאלו ממילא מהססים לצאת אל
האוויר הפתוח.
בתוך המטע המת שליד הבית, מה שמתחיל כחילופי האשמות ודברי לעג בין שרלוט למלוויל
("למען הפרוטוקול: זו הפעם השלישית שאני מציל אותך, גריווינד. זה הפך לדי
בנאלי, הייתי אומר"), הופך בבת אחת להתפרקות של כל המתח האירוטי ביניהם, מה
שהופך לנשיקה לוהטת בין מלוויל בוער מתשוקה של שנים, לבין שרלוט שנקרעת בין תשוקה
לבין הרצון להכניס לו ברך עטויית שריון הישר לביצים.
אלא שהרגע של הנשיקה הרומנטית מופרע באחת,
כאשר ציצוביץ צץ מהשביל שמוביל אל החורבה ומתפרץ בלי בושה, כולו מתנשף וזועם על כך
שהשליחות שהטיל עליו הפרופסור גרמה לו להחמיץ ארוחה שלמה. הרוזן השמן והמתוסכל
מתחיל לגעור ולהטיף מוסר בקול הצרוד והטרדני שלו ("תפסתי אותכם! הו, אני כבר
אאלף אותך בינה ודעת, ילדה פוחזת. מגיעה לך הטפת מוסר ארוכה, ארוכה מאד. הפקרות
כזו!"); מלוויל מתפוצץ מתסכול, והדבר גולש באיומים להפוך את הרוזן לצפרדע,
שנענים באיומים לדוש את אחוריו של מלוויל במקל מן הצד השני.
ובעוד הם רבים, במוחה של שרלוט מבזיק שבריר
חזיון אחרון, שמשלמים את קרעי החזיונות מן המרתף; המשרתים משליכים את הילדה הנאבקת
והבוכה החוצה, ובעוד היא שקועה בבכי, מבולבלת ואבודה, הדמות בגלימות מתגנבת אל
מאחוריה, שולפת שרביט ומטילה בה לחש קטלני בגב. הילדה צורחת ונופלת אל תוך מי
הנחל, גופה חסר התנועה צף ונסחף עם הזרם.
שרלוט גוררת את שני מלוויה המתקוטטים בחיפוש
שנראה חסר תכלית במורד זרם הביוב, בין החזיריות שממלאות את הגדה שכנגד. בין רטינה
להטפת מוסר, מסתבר שהפרופסור שלח את ציצוביץ לתור אחרי שרלוט, כי חש שמשהו רע מתרחש;
וגם מסר בידו חבילה עבורה. ציצוביץ רותח, גם על זה שמתעלמים ממנו, וגם מהחשש
שיפסיד גם את ארוחת הבוקר; מלוויל מציע לו במתק-שפתיים להשאר מאחור, כדי לבדוק אם
המתים החיים מסוגלים לחפור את דרכם החוצה מתוך ההריסות.
החבורה סוקרת את הזרם המטונף שזורם לאגם היידראו,
ומטבע הדברים לא מוצאת כלום – עד שהם מגיעים לחזיריה גדולה ומגודרת היטב על שפך
הנחל; הבעלים, חזירן מזוקן וגס רוח, מאיים בהתחלה לשסות בהם כלבים, אולם בסופו של
דבר מתרצה להכניס אותם, וכאשר הוא שומע גרסה של הסיפור, הוא מציע עזרה מסוג לא
צפוי – אם הם יעזרו לו קודם. יש לו מערה בחצר האחורית, אליה הוא היה מכניס את
החזירים בחורף; אבל משהו גדול מקרקעית האגם זחל לחלק העמוק של המערה. הוא לא יכול
להדחק אל החצר, כי אמצע המערה צר מדי, אבל עצם הנוכחות שלו והקולות שהוא משמיע
מבעיתים את החזירים וגורמים להם להשתולל.
החבורה נדחקת לחלק העמוק והאפל של המערה,
ומוצאת את עצמה מול סרטן מעמקים עצום לגודל, משוריין היטב, בעל צבתות שמסוגלות
למעוך שיריון לוחות; כדי לשרוד את ההתקפות הרצחניות שלו, שרלוט חייבת להשתמש היטב
בקסמי ההגנה שלה, די זמן בכדי לאפשר לחבורה די זמן כדי לבקוע את השיריון העצום
ולהמית את היצור; אבל השילוב בין כמה מהלומות מוצלחות של שרלוט לקסמים של מלוויל
עושה את העבודה בסופו של דבר (החיצים של ציצוביץ די חסרי תועלת; הוא ממילא לא ממש
בכושר, והסרטן מוגן היטב מפני סוג כזה של קליעים; זה לא מפריע לציצוביץ 'לחלק
הוראות' כאילו הוא מפקד ההתקפה).
מלוויל שואל את שרלוט בלגלוג, כיצד היא הפכה
למגנט שמושך את כל מיני השרצים בעיר; היא עונה שיש משהו בדבריו לגבי משיכת שרצים,
ומביטה בו במבט רב משמעות.
כך או אחרת, הבשר של הסרטן יכול להמכר במחיר
הגון במקומות הנכונים בעיר, והדבר מבטיח לשרלוט סכום כסף נאה, מעל ומעבר למה שהיה
לה עד כה.
החזירן ממלא את חלקו בעסקה, ומוביל את הדמויות
אל סבתא שלו, שהיום היא זקנה סנילית לגמרי שגילה מתקרב ל-90, אולם היא היתה ילדה
קטנה בזמן שמקביל לזמן בו התרחשו החזיונות של שרלוט; והחזירן זוכר שבחלק מהמלמולים
שלה, היא דיברה הרבה על איך היא היתה משחקת ליד הנהר (שאז עדיין היה נהר, ולא
ביוב).
הראיון עם סבתא איזבל מתחיל בסצנה גרוסקית,
שבה ציצוביץ שולח מבטים חמדניים בצלחת הרקיקים של הזקנה; אבל היא, שכמעט אינה רואה
ומוחה צלול כמעט כמו עיניה, מבלבלת בינו לבין זכרון אחר, ומציעה לו רקיקים בעצמה
כשהיא מגרגרת "איזה ילד יפה! אני כל-כך אוהבת ילדים בריאים ושמנמנים, עם שתי
לחיים אדומות-אדומות-"
ציצוביץ רותח ומבעבע על ההשפלה, אבל את הרקיקים הוא אוכל בכל זאת.
בסופו של דבר, בין מלמול הבל אחד למשנהו,
שרלוט מצליחה להבין מהזקנה שהיא אכן שיחקה בנהר וראתה ילדה צפה ומשתה אותה מהמיים.
אבל הילדה "לא היתה נחמדה ולא רצתה לשחק איתה"; למעשה, עולה מהתיאור שאן
הפצועה נראתה מטורפת לגמרי, והיא דיברה כל הזמן שהיא "תמצא את החברה האמיתית
שלה בין ורדים כמושים", והיא תעזור לה לנקום.
בסופו של דבר, הזקנה שוקעת בחזרה אל תוך עננת
סניליות מעוררת רחמים, מתחילה למחוא כפיים, לקרוא לאבא שלה, ולשיר בקול סדוק
"אבא יקנה לי ארנבצ'יק קטן, לבן ושובב עם פונפון בזנב". בנקודה זו,
החזירן קוטע את הרעיון ואומר שסבתא שלו התעייפה מספיק לבוקר אחד.
החבורה, עם שרלוט המבולבלת ומלאת התהיות,
מפלסת את דרכה חזרה, לעבר המקום בו שרלוט נאבקה בעכברושים בלילה הקודם. אמו של
מלוויל נמצאת שם; הליידי פליסיה פרועה, עייפה ופצועה, אבל נראה שנצחה בקרב; קוסם
העכברוש השקיע את רוב כוחו בקסם הערפל המתעתע שמשך את המרכבה של שרלוט אל הצללים
ומנע מהתושבים המקומיים לראות את המתרחש, ובסופו של דבר, פליסיה הצליחה להבריח אותו, פצוע ומוכה; ונראה
שיעבור עוד זמן רב עד שיהווה שוב סכנה.
פליסיה מורה לבנה ללוות את שרלוט ליעד המקורי
שלה, טירת האבירים ממסדר סנט-קלאודור, מלגלגת מעט על ציצוביץ, שבסופו של דבר מתרצה
להסתלק (אחרת יחמיץ גם את ארוחת הצהריים, וזה כבר בלתי נסבל) ולתת את החבילה
שהתבקש להעביר לשרלוט.
שרלוט מוצאת בחבילה מתנה מוזרה בדמות אצטרובל
כסוף, שפרופסור ריד מבקש ממנה להביא לפונדקאית של פונדק "נבל הטללים"
שליד טירת קלאודור – מיס קארלינה אודן, שהיא חברה ותיקה שלו. כמו כן, יש בחבילה
מכתב המלצה שהוא כתב עבור שרלוט עצמה, כדי שתראה אותו לקצין הגיוס של אבירי
סנט-קלאודור.
שרלוט ומלוויל, עייפים ורעבים, עושים את דרכם
לעבר רובע קלאודור.
כאן מובא תיאור של הדרך שעולה למעלה ומתפתלת
על צלע הגבעה כשהיא נחלצת מ"עמק החזירים", עוברת עיקול חד, נכנסת אל תוך
מנהרה שפסלי היפו גריפים מפוסלים משני צדדיה, ובעבר השני העולם כאילו השתנה, והפך
עתיק ומרשים יותר; במקום החזיריות המזוהמות, שרלוט רואה גשר ישן ואדיר עם פסלי
אבירים צופים משני צדדיו, שמוליך את טירת השערים, שהיא הטירה הקדמית שמגנה על
הקומפלקס של סנט-קלאודור. אלא שמעבר להדר, ניכרת למי שמסתכל טוב גם הזנחה; חלק
מהפסלים התחילו להסדק או העלו איזוב; עמדות המשמר כמעט ריקות, והשומרים המעטים הם
מבוגרים ועייפים.
ברקע, עולה הסיפור הישן משנת 2361, על הדרך בה
פלשו הרדיקלים והאמת'ורים לרובע קלאודור דרך המנהרה, לאחר שרוב המסדר הושמד בקרב
בפאתי הידרקרון; מעט האבירים שנותרו להגן על הרובע הגנו על "טירת
השערים", שניזוקה קשה וחלקה עלה באש; אולם היריבים היו רבים מהם עשרות מונים,
והצליחו לפרוץ את השער הגדול; אלא שדווקא אז, כאשר הכל נראה אבוד, ארע משהו שאבירי
סנט-קלאודור מתארים כנס (ואילו מאלוויל מלגלג שזה כנראה לחש אשליה מתוחכם שבעזרתו
קוסם חכם "עבד על הילידים המטומטמים ועל המסוממים שבאו איתם"). האוויר
כולו רעד, ויש המתארים שהקול דמה לטפיחת כנפיים ענקיות; האמת'ורים נאחזו באימה
ונסו על נפשם, וכך ניצל רובע קלאודור והקומפלקס של האבירים מחורבן, הגם שרוב המסדר
הושמד. נראה, שהאמת'ורים קישרו את האימה החשיכה שנפלה עליהם לאגדה על הדרקונית
הכחולה העתיקה שנחשבת למעין פטרונית או מגנה קדומה של מסדר סנט-קלאודור, ופחדו
להמשיך ולתקוף, פן יעוררו את חמתה והיא עצמה תתגלה ותמיט עליהם חורבן.
לאחר המעבר בטירת השערים, שמעולם לא שופצה
והיא עדיין מפוייחת וחרבה למחצה, ברחבות אימון נטושות למחצה ורחובות פנימיים ריקים
כמעט לגמרי, שרלוט ומלוויל מגיעים לחומה הגדולה של הטירה הפנימית, ולפונדק שעומד
בצל המגדלים שלה. המקום ריק כמעט לגמרי בשעה זו של בוקר; עד שהפונדקאית עצמה – מיס
אודן – מופיעה, ומסבירה בהתנצלות מחוייכת שבשנים האחרונות, רוב האבירים מבוגרים
למדי, ורובם המכריע נמצא במסדר "בחצי משרה", כך שרק בערבים יש קהל
מסויים. בין היתר שרלוט מגלה שקצין הגיוס של המסדר, בעל השם הארוך והמכובד סר
היוארד מיזלי-קונינגטון, קשיש נרגן שמחזיק במשרה כבר שנות דור, עובד בימים בתור
מורה לזמרה (בעיקר מכתבי הקודש) בבית ספר כפרי.
הפונדקאית עצמה – אישה לא צעירה במיוחד, אבל
מרשימה בדרכה הצנועה, מקבלת את שרלוט בחום, ומצווה להכין לדמויות חדרים לרחצה,
מנוחה וארוחה.
לאחר מנוחה, בשעת ערב, שרלוט יורדת מחדש אל
ההיכל הגדול של הפונדק (ועל ציורי הקיר שלו שמלאים בסצנות מקרבות היסטוריים
ומיתוסים שקשורים למסדר).
אזי, היא מתבשרת שסר מיזלי-קונינגטון הגיע
לטירה הפנימית, ומוכן לקבל את פניה.
אלא, שהראיון הופך לאסון מתסכל. סר
מיזלי-קונינגטון אומנם קרא את מכתב ההמלצה ולכאורה הוא מקשיב לתיאורים על הכוחות
של שרלוט, שיכולים להפוך אותה לנכס עבור המסדר החלש והמזדקן, אולם הוא נעול בדעתו,
כאילו לא הבין מאומה ממה שקרא, וחוזר שוב ושוב על טיעון מעגלי בקולו הכבד והאיטי
להרגיז.
"כל זה טוב ויפה, אבל את אישה. איך אישה יכולה להיות חברה במסדר?"
"הקשיבי לי, עלמתי. הנשאי, הקימי משפחה, תגדלי ילדים לתפארת..."
וכך הוא ממשיך באורח מעגלי, כשכל טיעוניה ותחנוניה של שרלוט נופלים על אוזניים
אטומות; בסופו של דבר מלוויל, שצפה מן הצד, מאבד את הסבלנות ומשליך כמה הערות
ארסיות – בין היתר על כך שלשרלוט יש יכולת שהיא נדירת המציאות במסדר: היכולת
להשתמש בשירותים באורח עצמאי, בלא תיווך של מאה טחורים. מיזלי-קונינגטון מאדים,
לואט ש"מעולם לא עלבו בי כך", ואומר שהראיון הסתיים.
שרלוט חוזרת, כועסת ושבורה, אל הפונדק, לא
יודעת היכן לקבור את עצמה מרוב תסכול ובושה. מלוויל, מצידו, מלא עקיצות חסרות
רחמים על מסדר סנט-קלאודור ואביריו הקשישים, ובין היתר מציע (באוזני שרלוט)
"המנון מלחמה חדש" למסדר – ואז הוא מתחיל למחוא כפיים, ולחקות בדייקנות
ארסית את הזקנה הסנילית ב"אבא יקנה לי ארנבצ'יק קטן, לבן ושובב עם פונפון
בזנב".
מיס אודן, שמקשיבה לסיפור, ונראה שציפתה מראש שמשהו כזה יקרה, אומרת שיתכן ותוכל
לעזור; היא מכירה דרך אחרת שתוכל לעקוף את קצין הגיוס הסנילי. זו דרך לא בטוחה,
אולי מסוכנת... אבל יתכן והיא צופנת סיכוי. בקצה הרובע, בטירת-מגדל ישנה, חי אציל
מבוגר וזועף בשם סר קארל ברייטוואטר, שיש למשפחתו זכות פיאודלית ישנה-נושנה על כמה
תקני אבירים במסדר. אם היא תרשים אותו, אולי אפשר יהיה לשכנע אותו לעשות שימוש
בזכות, שלא נוצלה כבר כמה דורות. אבל מיס אודן רומזת שזה לא יהיה קל; סר קארל אמנם
אינו סנילי; אבל הוא זקן וחולה, ויתכן שצללים אפלים כבר הזדחלו לתוך המגדל שלו.
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.