הקמפיין
של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)
פרק
IV: הדרך למטה
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
לאחר הסחת הדעת הקצרה שגרמה החטיפה של הרוזן
פון ציצוביץ, הרוזן נעלם פעם נוספת לעיסוקיו; (לשרלוט יוצא לשמוע שהוא מנסה, כמעט
ביאוש, למצוא את מקום קבורתו של איזה אוצר אגדי)
בפרק הרביעי, שרלוט חוזרת למעשה לענייניה שלה
– רדיפה אחר החזיונות והזהות שלה עצמה, ומערכת היחסים של אהבה-שנאה בינה לבין
מלוויל. מעבר לזה, שרלוט מבינה שהיא חייבת למצוא דרך קיום משל עצמה – שהרי, לא
לנצח היא תוכל לנצל את חסותו ועזרתו של פרופסור ריד.
בתחילת הפרק, שרלוט עוסקת בבעיה מינורית
לכאורה, אבל כזו שמציקה לה מאד: אמו הצוננת ויהירה של מלוויל מזמינה אותה לתה,
ושרלוט נזכרת שאין לה שום דבר ראוי ללבוש בתור אורחת בביתה של ליידי (גם אם מדובר
במארחת מבית אצולה שירד מרוב נכסיו); השמלות הישנות שלה הן שמלות שמתאימות לאומנת
או משרתת; ושיריון קשקשים לא בא בחשבון כאשר מדובר בביקור נימוסין אצל ליידי; ועוד
כזו ששרלוט (הגם שהיא לא בטוחה למה) היתה רוצה מאד שלא להפוך עצמה לבדיחה בחברתה.
הפרק נפתח, בכך ששרלוט מגיע לפונדק שהקים ימאי
מזדקן ברובע הנמל, לאחר שהובהר לה שיש ברשות משפחתו שמלה – אמנם יד שניה ומעט
מיושנת – אבל מכובדת למדי ומתאימה פחות או יותר למידותיה, והוא מוכן למכור לה אותה
במחיר סביר מאד. בפועל, היא נקלעת ישר לתוך טרגדיה משפחתית: מסתבר לה, שהשמלה היתה
שייכת לבתו של בעל הפונדק – צעירה נועזת שרצתה להיות הרפתקנית גיבורה, וסיימה את
חייה במוות מזעזע באחת הסמטאות האפלות של הידרקרון. אמה של המנוחה נצמדת לשמלה
באורח מטורף למחצה, ובוכה על כך שגוזלים לה את הזכרון האחרון מהבת שלה; עבור הימאי
הזקן, שהוא עצמו מנסה לכבוש את שברון הלב והזעם שלו בתוכו פנימה (הגם שהוא ממלמל
בהזדמנות אחת שהוא מצטער שלא היה באותו רחוב בעצמו; לפחות היה מצליח לקחת איתו כמה
מהמנוולים לפני שהיה נופל לצד הבת שלו), לשבת כל היום ולבהות בשמלה, זה הדבר
האחרון שאשתו צריכה – ובדיוק מהסיבה הזו הוא מוכר אותה לשרלוט.
אגב השהות בפונדק, שרלוט חושדת שעוקבים אחריה;
היא שמה לב לברנש מוזר ודוחה במיוחד שיושב בשולחן אחורי, מעיין לכאורה בניירות כלכליים
ותחשיבי הון מהבורסה המלכותית, אבל למעשה עוקב אחרי שרלוט בקפידה. מדובר בברנש שמן
מאד, חיוור ובעל תווי פנים מוזרים. כלומר, אין שום דבר בעייתי באף, העיינים
והשפתיים בפני עצמם, אבל השילוב שלהם יוצר פנים מבחילות; והעובדה שהוא לבוש בחליפה
הדורה ובצילינדר שחור רק מחמיר את המצב, כאילו הבגדים שלו מקיאים אותו מתוכם.
הכפתור העליון של הפראק שלו פתוח, וחושף חזה חיוור, אבל מלא בשערות לחות; כאילו
שהאדם הזה מזיע כל הזמן; ולמרות זאת, כאשר שרלוט משיבה לו מבט, הוא נראה כקורץ
אליה מאחורי הניירות שלו; ומשמיע קול חרישי מוזר, ספק צחקוק וספק מציצה גסה.
מנגד, כאשר שרלוט יורדת חזרה לאולם הגדול עם
השמלה, האדם המוזר נעלם; במקום זאת, ממש בפתח הפונדק (בעודה מחכה למלוויל שיבוא
לקחת אותה אל אמא שלו), היא נתקלת בטעות בלא אחר מאשר קוקסן, או "דוקטור
קוקו" בכבודו ובעצמו; מתברר, כי דוקטור קוקו והחבורה שלו מצאו לעצמם עיסוק
חדש, מבחיל לא פחות מהקודם; הם מחזיקים עגלה מלאה בכלובים, וקונים בשווי פרוטה
כלבים; ישנו סצנה שלמה של העגלה המטלטלת עם הכלובים שמטלטלים אליה, והכלבים
הכלואים משמיעים קול נורא, כמעט בוכים בפנים, כאילו הם יודעים יפה מה הגורל שמצפה
להם...
נראה ש"דוקטור קוקו" מבוהל כשהוא
רואה שוב את שרלוט, ממש כפי שהיא מבוהלת משצף הזכרונות שמכה בה כשהיא רואה אותו;
בין לבין, מלוויל מגיע, אדיש לגמרי לטרגדיה האנושית שקרתה בפונדק, וציני ויהיר
כהרגלו; עם זאת, הוא מתייצב לצידה של שרלוט בעימות המחודש עם "האדון הרופא של
הכלבים", שמתגלגל מהפונדק אל סמטה צדדית; אלא שבסופו של דבר שני הצדדים
מחליטים שלא לנסות את כוחם בקרב קטלני במצב וביחסי הכוחות הנוכחיים, כך שהעימות
הפיזי נדחה כנראה לפעם אחרת...
החשיכה יורדת; הרחובות של הידרקרון אפלים
ומלאי ערפל, בליווית גשם דק וטורדני; שרלוט ספק רואה וספק מדמיינת סצנת אימה,
שקשורה לאותו ברנש שמן עם פראק וצלינדר; בספק-חלום שלה הוא עומד בקרן זווית ועוקב
אחרי העימות בינה לבין דוקטור קוקסן; ובתוך האפלה והערפל, הוא מסיר את הצילנדר
(שרלוט רואה את הכל במטושטש, כמו צלליות על קיר), ושולף מתוכו עכברוש קטן ומתפתל.
אלא שמלוויל מכניס את שרלוט למרכבה שהזמין,
בטענה שאין שום סיכוי שיתן לה להתעסק בחיפושים ובדברים שיגרמו לשמלה שלה (גם עליה
יש לו מילות לעג מוסוות מאחורי גינונים ג'נלטמניים – היא מזכירה לו את שמלת החג של
הטבחית הזקנה של אמא) להתלכלך.
הסצנה בבית פאנדרהורן: בית משפחת פאנדרהורן
נמצא אומנם בשכונה טובה, וכלפי חוץ. הוא נראה כמו בית בורגני לכל דבר ועניין; אולם
מבפנים הוא אפלולי ומוזר, עם כל מיני חריקות וחפצים מוזרים בתוך ויטרינות ישנות;
תמונות זועמות של אבות משפחה וגברות עתיקות ויהירות, ועוד. שרלוט חשה מאויימת
ודחויה, כאילו התמונות עצמן עוקבות אחריה. לצד האפלוליות, יש גם תחושה מסויימת
כמעט של עליבות, מבחינה זו שניכר שהרבה חפצים גובבו בצפיפות למקום קטן מדי, לאחר
שבמשך דורות היו מונחים ומותאמים לאחוזה גדולה בהרבה; ומאחורי האפלוליות, ומיני
כלים וחפצים מוזרים, הרבה חפצים הם מיושנים ואפילו מעט מוזנחים.
הליידי פליסיה פאנדרהורן מקבלת את פליסיה
בטרקלין, שבפינתו עומד מנטיקור מפוחלץ בגודל מלא, ומאחורי נימוסיה, נראית ידידותית
ומסבירת פנים כמעט כמוהו; אישה יפה וחיוורת מאד, לעיתים מזכירה פסל שעווה שקם
לתחיה, לעיתים גרסה גרועה של מלוויל עצמו; ומעבר לחזות של ליידי ברמ"ח אבריה,
שרלוט שמעה כי בעבר הרחוק, כאשר אביו המנוח של מלוויל (מותו הוכרז לפני שנים) היה
בעל אחוזה עשיר ומכובד, דווקא נישואיו לקוסמת מסתורית נחשבו לפחיתות כבוד. בדיעבד,
דווקא עיסוקיה של ליידי פליסיה, ובעיקר הבנתה ברקיחת יינות מכושפים, היו מה שהציל
את המשפחה מהדרדרות לעוני מוחלט.
פליסיה לא חוסכת משרלוט מילות לעג מאחורי
נימוסיה המהוקצעים. בין היתר, היא מלגלגת בעקיפין על כך ששרלוט עדיין חסרת כל ובלא
עתיד ברור, וכל קיומה דהיום הוא על חשבון הפרופסור ("אולם וודאי לא תרצי
שהדבר ימשך כך, יקירה"). אלא שמעבר ללעג, היא רומזת לה על מספר כיוונים
אפשריים. הטבעת שברשות שרלוט, כמו גם החזיונות והרמזים האחרים ("יש לה עניין
מקצועי מסויים בדברים האלו") מובילים ברובם אל העבר העגום של מסדר אבירי
סנט-קלאודור, ויתכן מאד והמידע ששרלוט צריכה על אביר שנפל בשנת 2361, נמצא בארכיון
המסדר; אולם אבירי סנט-קלאודור לא יתנו גישה לשם למי שאינו נמנה על שורותיהם; וכאן
פליסיה מזכירה, בתמימות מעושה, את הכשרון (עליו שמעה ממלוויל כמובן) של שרלוט
בקסמי אור, מה שלכאורה עושה אותה מועמדת מצויינת.
שרלוט מתקשה שלא לחשוד, שפליסיה יודעת הרבה
יותר מאשר היא מספרת; שיתכן מאד שלא רק שאמו של מלוויל לא שמעה על שרלוט מבנה, אלא
להיפך; הקוסמת החיוורת היא זו שהדליפה לבנה כי שרלוט חזרה לעיר, ניצלה את הרגשות
החבויים שלו ותמרנה אותו לצאת בעקבותיה.
בין לבין, במהלך האירוח עולה מאי-שם קול חריקה
מוזר, ואחריו עוד קול רחוק ומצמרר, שגורם לפליסיה ולבנה להתנצל ו"לצאת לסדר
משהו" (פליסיה רומזת שמשהו כנראה יצא מהמרתף, והיא צריכה להחזיר אותו לשם);
האימה של הבית המוצלל הולכת וגוברת, כאשר שרלוט נותרת לבדה ומתפתה לסייר ולרחרח
קצת; היא חולפת על פני עץ יוחסין דהוי, ותמונה של זקנה יהירה ורעת-פנים בלבוש
מהודר, ואז נתקלת בספר על בתי אצולה עתיקים שברור שפליסיה עיינה בו לפני שעות
ספורות; גם שם יש אילנות יוחסין שקשורים לשושלות צפוניות שהושמדו כמעט לחלוטין
בימי "הממזר האדום" (מק'אולסט וטמפסטווייל), אולם נראה שפליסיה שרטטה
משהו וכתבה מספר הערות בכתב ידה, בדיו אדומה.
אלא שבעוד שרלוט מעלעלת ומנסה לבחון את ההערות, חודרת לתוכה צינה נוראית; במשהו
שהוא ספק מציאות וספק הזיה אפלה, הזקנה המבחילה כאילו יוצאת מהתמונה ולופתת את
שרלוט מאחור, כשהיא מגרגרת "יפה, כל כך יפה-", כאילו היא רוצה לשאוב את
החום והעלומים של שרלוט לעצמה; שרלוט מנסה להאבק – אולם הסיפור מסתיים כאשר פליסיה
מופיעה בחדר עם שרביט שלוף, וכמה מילות לחש מטלטלות את החדר; שרלוט מוצאת את עצמה
נשענת, מעולפת למחצה, על השולחן, כאשר כל הספרים התפזרו מסביב; והזקנה, דוממת
לגמרי, שבה למקומה שבתוך התמונה, כאילו מעולם לא יצאה משם.
פליסיה מתעניינת בדאגה מעושה בשלומה של שרלוט,
אבל אומרת לה משהו דו-משמעי – שאם היא מתעקשת לחטט בחפצים עתיקים, ראוי שתבקש רשות
(או ליווי הולם, תלוי איך מפרשים).
שרלוט מתוסכלת ומעט כעוסה, מסתייפת מעט
מילולית עם הליידי פאנדרהורן, לפני שהביקור מסתיים. היא שמה לב שמלוויל עצמו לא
מדבר, ומשהו – אולי משהו שקשור בקולות ובהסחת הדעת באמצע הביקור- תסכל אותו
עמוקות.
שרלוט יוצאת שוב אל הרחוב ההידרוסטי האפל,
הקודר והגשום, ונכנסת למרכבה שהוזמנה לה; ספק מהחלטה שלה, ספק מובלת בידי הרמזים
הערמומיים של פליסיה, היא מורה לרכב להסיע אותו לרובע קלאודור; ופעם נוספת, היא
חשה שעוקבים אחריה; מוצגת סצנה, ספק בדמיון ובפחדים של שרלוט וספק במציאות שמאחורי
המרכבה; אותו ברנש שמן וחיוור בפראק עומד בצד גדר חיה, שעון על מטה הג'לנטלמן שלו,
ובידו האחת מלטף משהו פרוותי גדול... והצללית של המשהו הזה לא נראית כמו צללית של
כלב... ואז הוא מתחיל לצעוד בתוך הערפל והגשם של הרחוב ההידרוסטי, כאשר המטה שלו
נוקש על אבני המרצפת.
ההתקפה: שרלוט מתעוררת
מחצי-תנומה בתוך המרכבה, כאשר הרכב מאט ומקלל; עשרים שנה הוא מסיע נוסעים בעיר,
ואף פעם הוא לא ראה דבר כזה. הערפל שירד כל-כך צפוף ומעובה, עד שהוא בקושי רואה
היכן הוא; הסוסים נוחרים, עצבניים מאד;
ואז מתחילה מתקפת העכברושים; בהתחלה, המוני
עכברושים רגילים צצים מן האפלה, מרצרצים בין אבני המרצפת קופצים ומנסים לנשוך
ברגלי הסוסים, שנאחזים בטירוף של אימה, צוהלים ובועטים כשהם מנסים להמלט; לאחר
מכן, מצטרפים העכברושים הענקיים, כל אחד מהם בגודל של כלב תקיפה, מהם נושכים את
דלתות המרכבה ומכרסמים את דרכם פנימה, לעבר תא הנוסעים בו נמצאת שרלוט, שמנסה
להתגונן ולהעיף אותם בקסם ובדקירות חרב (קשה להניף חרב ממזרית ביעילות בתוך החלל
הצר); אחרים מנסים לקפוץ על הסוסים או לעבר הצווארים שלהם, עד שאחד הסוסים נפגע
פגיעה אנושה, ובעוד שרלוט נלחמת בהמון העכברושים המצייץ והנושך, המרכבה מתהפכת
ונגררת על הצד כמה עשרות מטרים.
שרלוט עצמה לא נפגעת פגיעה חמורה, מלבד כמה
מכות קהות, וכשהיא נחלצת מהמרכבה השוכבת על הצד, היא מוצאת את עצמה בחצר מזוהמת,
באיזור שכולו מחסנים מטונפים ובלויים; הרכב כבר מת, והעכברושים טורפים אותו
ונאבקים על המעיים שלו שעודן חמות; שרלוט נאבקת בעכברים הגדולים ששבים וסוגרים
עליה, ומנסה לתפוס את אחד הסוסים שנותרו; שמסובך עדיין ברתמות שלו (השני, משוחרר
ומבועת לגמרי, מתרוצץ ודוהר כסומא מסביב); אבל משהו מקדים אותה:
היריב הגדול: העכברוש שנכנס למערכה הוא השרץ הגדול ביותר ששרלוט ראתה, ולו
בחלומות הזוועה הגרועים ביותר שעלו על דעתה. עכברוש אפור וסמור פרווה, בגודל שאינו
נופל מגודלו של הסוס,.רק שהוא מוצק ורחב יותר. העכברוש העצום הורג את הסוס- מולק
את צווארו בלא להתאמץ; ואזי פונה לעבר שרלוט וכופה עליה קרב לחיים או למוות; במאבק
ביצור כזה, הוא משתמש בעדיפות שלו במשקל וביציבה, כדי שכל פגיעה שלו תסכן את הדמות
בנפילה ובהתקפה חופשית נוספת של השרץ הענק, שלא לדבר על הזיהום שנוטף מן המלתעות
שלו, שעשוי ליצור סוגים שונים של נזקים מתמשכים (דימום, וגם ריר מזוהם שנמרח במקום
הפגיעה, ויגרום לכל פגיעה מוצלחת נוספת להסב נזק גדול יותר מהקודמת).
שרלוט מנצחת בקרב, לא בקלות; ויתרת העכברושים
נסוגה מפניה, מצייצת וחושפת שיניים. אלא שאז נכנס לתמונה הברנש השמן עם הפראק
בכבודו ובעצמו; הוא לא מתקרב, ושרלוט בקושי יכולה לראות אותו בתוך קרעי הערפל,
כאשר הוא תופס עמדה על גג, ובידו נשק קטלני, כנראה מכושף מאד, מסוג לא מוכר; צינור
מתכת שקניו מעלים אד; וכל יריה שנפלטת ממנו ניחנה בעוצמת הרס כזו שיכולה לפוצץ חור
גדול גם בקירות אבן. היריה הראשונה פוגעת בסוס האחרון, שעדיין מתרוצץ בשטח, ופשוט
מפוצצת לו את הגולגולת ממש מול פניה של שרלוט; היא עצמה צריכה להשתמש בכישורי
אתלטיקה וחמיקה כדי להתגלגל על הרצפה בזמן ולמנוע מהראש שלה עצמה גורל דומה; כאשר
היצור מטווח, ומשמיע אגב כך את קול המציצה הלח והדוחה שלו; בסופו של דבר, לאחר שתי
חמיקות מוצלחות, שרלוט מצליחה להלום בדלת אחד המחסנים, לפרוץ אותה בכוח (היא תקועה,
לא נעולה), ולהמלט אל תוך מחסן אפל של ציוד וכלים חקלאיים, שם היא בטוחה, לפחות
זמנית, מכלי-ההרג המקולל שבידי היריב שלה.
הפתח בצד האחר של המחסן, מגלה לעיניה של שרלוט
ואדי קטן, שבצידו האחר מסתמנים באפלה ראשוני האטליזים המזוהמים של "עמק
החזירים" (קרי, המרכבה שלה נעצרה לא הרחק מרובע קלאודור, אבל לעת עתה, זה
רחוק מספיק); הואדי מצחין, והנחל שזרם פעם בתחתית הפך לביוב חום-שחור אליו
החזיריות מזרימות את הטינופת שלהן.
ובעוד היא מתבוננת, וחשה משהו מוזר, מתקיפים את שרלוט שניים ממשרתיו של היריב שלה;
הפעם, מדובר לא בעכברושים גרידא, אלא באנשי עכברוש; צורתם צורת אנשים מעוותים,
בעלי עיניים קטנות, אף עקום וזקנים מדובללים ומזוהמים; הם חמושים בכלי נשק – אחד
בכידון משונן והשני בחרב שלהבה מורעל; אולם כאשר הם נפגעים פגיעה אנושה (מעל 75%
מהנק"פ שלהם), דמותם האנושית מתמוססת לתוך צורה של עכברוש ענק, ויכולה להלחם
פעם נוספת בצורה החייתית שלהם- הגם שבנקודה מסויימת, הם עשויים בהחלט לנצל את צורת
העכברוש גם כדי למלט את עצמם.
וזה בערך מה שקרה בפועל: שרלוט מושכת את שני הרודפים לתוך המחסן, ומכינה להם מארב,
באורח כזה שהיא פותחת את הקרב בפטיש אור (judgement),
שמעיף אחד היריבים לאחור, הישר אל תוך ערמה של להבים חקלאיים ומוטות משוננים, מה
שפוצע אותו אנושות עוד לפני שהקרב עצמו התחיל; כך שמהר מאד, היא מוצאת עצמה מול
יריב אחד, ומצליחה בסופו של דבר להתגבר עליו, לאלץ אותו להפוך לעכברוש ולהמלט על
נפשו.
סצנת הסיום: שרלוט יורדת בואדי,
בין היתר כדי להתרחק ככל האפשר מהמיקום המשוער של היריב עם כלי היריה הקטלני; ואז,
מתוך האפלה והגשם, מבזיק ברק ומאיר משהו: בית אבן הרוס למחצה בתחתית הואדי. אין
ספק; זו חורבה מעוררת רחמים, שנחל הביוב השתלט על חלק מהחצר שלה וגרם לחלקה
להתמוטט או לנטות הצידה; וכל העצים בחצר השחירו ומתו לגמרי. אלא שלמרות הכל,
ולמרות כל ההבדלים, שרלוט מזהה מיד – זה בדיוק אותו בית שראתה בהזיה שלה, זו
מתקופת הכיבוש האמת'ורי; ממש לפני הפתח ההרוס, שאז היה הדור ומסביבו עצי פרי, עמד
התור הנדכא של המועמדים למשרת משרתים, ביניהם הילד והילדה שראתה בחלום.
שרלוט חשה, שהיא חייבת, אבל חייבת לבדוק,
ומפלסת את דרכה לעבר החורבה האפלה.
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.