הקמפיין
של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)
פרק
III: בסימן הציצון
המרקד
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
הפרק השלישי נפתח בקו עלילה מקביל לזה של
שרלוט, שבמרכזו הרוזן הגולה אלפרד פון ציצוביץ, שכלל אינו מסוגל להבין, או אולי
אינו רוצה להבין כמה פתטי המצב שנקלע אליו. באורח מסורתי, שושלת ציצוביץ היתה בת
ברית של ההידרוסטים; אולם הרוזן הנוכחי, על שחצנותו הבלתי נסבלת ומידת האטימות
וקוצר הרואי המזעזע שלו, ניסה "לשבת על הגדר" ולשחק בין הידרוסט מחד
לכוחה העולה של אחוות המוות ממזרח קיידרהרץ מאידרך, למשך זמן ארוך מדי. אם התכוון
לבדוק מי מהם יציע לו את התנאים הטובים ביותר עבור תמיכתו (הגם שכיום הוא מכחיש
זאת), הרי בסופו של דבר המאיס את עצמו על שני הצדדים.
מה שקרה, הוא שאצילים זוטרים שהיו כפופים
לציצוביץ התמרדו נגדו בסיוע אחוות המוות, והוא נאלץ להמלט על נפשו ולצאת לגלות
בהידרוסט; הוא כמובן בטוח שזכותו לדרוש עזרה מן המלך בכבודו ובעצמו; אולם
ההידרוסטים זוכרים את הדרך בה ישב על הגדר, בזים לו ולמעשה מחקו אותו פוליטית.
בביקוריו ברובע הכתר, ציצוביץ שבא עם רשימת דרישות מנופחת זוכה לזלזול בוטה,
מאפשרים לו לפגוש בקושי מזכיר שלישי – וגרוע מכל, הוא מחכה שעות ולא מציעים לו
אפילו כיבוד.
הפרק השלישי נפתח כאשר ציצוביץ יוצא מאחת
הפגישות המתסכלות הללו עם מזכיר-כתר זוטר, יהיר ומזלזל, כאשר הגם שהוא לא מודה
בזה, הוא מתחיל להבין שלא סופרים אותו; ולמעשה, הוא חסר נכסים ממשיים, כספו מועט
מאד (ולא ברור כיצד היה מסתדר אלמלא חי על שולחנו של ידידו הותיק, פרופסור ריד).
ציצוביץ גורר את עצמו מן הארמון, רעב, רוטן
ורותח כמו קומקום; בדרכו, הוא פוגש את ידידתו-יריבתו הותיקה, הרוזנת מרגריטה
(גראט) פון שטיינברג, שגם היא גולה בהידרוסט (בין היתר, בגלל נכלים שבהם הוא עצמו
השתתף, שהעבירו את אדמות אביה לדודה הבוגדני והאפל). למרות העובדה הזו, ציצוביץ
כמובן אינו מתבייש לדרוש ממנה שתזמין אותו לארוחת ערב, כמובן שעל חשבונה.
מהצד השני, בת-דודתה המפונקת והמופקרת של
גראט, בעלת השם הדומה (גרטכן מיינברג), מבלבלת לה את המוח מהצד השני, על איזו שמלה
מפוארת ש"היא חייבת, ממש חייבת לקנות" – אבל אחת הנשים השנואות עליה ביותר
הקדימה וקנתה את גליל הבד היחודי ממנו אפשר לארוג אותה. מתחילה סצנה משעשעת למדי
של שיח חירשים, כאשר זה דורש ארוחה; זו דורשת שמלה ומודיעה כי תשיג אותה בכל מחיר
("לוחמים רבים לא יחזרו עוד לאוהליהם, אבל אני אשיג את השמלה שלי!), והרוזנת
פון שטיינברג היתה שמחה לחנוק את שניהם.
ואז, באמצע המהומה, מופיעה אישה הדורה
ומסתורית, מוסרת שהיא אחותו של אציל חשוב בשם הבארון קיסלובסקי, ש"מעריץ את
משנתו הפוליטית של ציצוביץ", ואת הרוזן עצמו כ"אישיות מנהיגותית
וחינוכית ראשונה במעלה", וכמובן – מזמין אותו לארוחת ערב מפוארת בפני
"חוג אצילים שכולו תומך בו".
הרוזנת פון שטיינברג, שצופה במחזה מהצד, חושדת
מיד שמדובר במשהו מפוקפק; לא רק שהיא לא זוכרת שום אציל בהידרוסט בשם קיסלובסקי,
אלא שהיא מפוקחת מספיק כדי להבין ש"לציצון השמן והמרגיז הזה", איו שום
חוג תומכים, מלבד במעמקי האגו הנפוח שלו.
אולם ציצוביץ כמובן מתעלם מאזהרותיה, עונה לה
בגסות (אבל כמובן לא משחרר אותה מ"החובה המוסרית" להזמין אותו לארוחת
ערב על חשבונה במועד אחר), ועולה למרכבה המפוארת, שם כבר מחכה לו מגש כיבוד מתוק –
מעט יותר מדי מתוק; ויין שלמעשה מכיל סם הזיות חזק.
כמו שהרוזנת פון שטיינברג חשדה, זו אכן
מלכודת; ומלכודת שנפרשה מאחד המקומות המאוסים ביותר בעיר; פונדק ומועדון אפל של
סוטים שמנוהל בידי קוסם עיפוש מאסקארי בשם ולאדיר קיסובסקי, קוסם ערמומי ששולט
בצואנים (לא בני האדם שנקראים Gypsies,
אלא looers:
סוג דוחה במיוחד של אנושואידים גוצים וחומים שחיים בטינופת ולועסים גללים, ומכאן
הדרך שבה הם קשורים בצואה וקרויים על שמה), תולעי עיפוש ושאר שרצים, כמו גם מחזיק
משמר של סוטים מעריצי טינופת.
מה שהרוזנת פון שטיינברג לא הבינה לגמרי, היא
שמדובר ב"מלכודת בתוך מלכודת"; למעשה, רצו שהיא תשמע ותחשוד, כדי להפיל
אותה ואת החבורה החמושה שלה במארב אם וכאשר תנסה לעקוב אחרי המרכבה ולחלץ את
"היצור הבלתי נסבל ההוא" ממר-גורלו.
לרוע מזלם של החוטפים, הרוזנת פון שטיינברג
זהירה מספיק כדי לשלוח הודעה דחופה לפרופסור ריד; זה מצידו שולח שליח ליצור קשר עם
הדמויות, שתופס אותן כשהן נחות מן הקרב מול קנאי כת החיפושית בתוך תופת העשן; עד
כמה שציצוביץ הוא יצור טרחני ובלתי נסבל, ויוריק מצידו היה משאיר אותו להרקב,
שרלוט – בגילוי של אומץ רומנטי (וטיפוסי לפלדין) מתנדבת מיד להשתתף בנסיון החילוץ
שלו. לפי המידע שנשלח לפרופסור ריד, סביר להניח שציצוביץ מוחזק אי-שם בתוך פונדק
"הצואן המרקד" שבבעלות קיסובסקי; הבעיה היא, שמדובר במתחם מוגן כהלכה,
שנמצא ברובע אפלולי שהוא מעוז כוח של רדיקלים אלימים.
בסופו של דבר, משלחת החילוץ מתפצלת לכמה
זרועות, ושרלוט מוצאת את עצמה בחברתו של הקוסם הצעיר מלוויל, כשהם מפלסים דרך בתוך
רובע ססגוני, אפלולי ומסוכן של צעירים רדיקלים, רבים מהם מסוממים, פרועים
ומשוחררים לגמרי מעכבות חברתיות.
שרלוט מתקשה להבין מה מלוויל – אמנם גבר נאה ביותר, אולם קר ושחצן להחליא באותה
מידה – רוצה ממנה, ומדוע הוא מתעקש לשהות איתה ו"להגן עליה"; במיוחד
כשהיא זוכרת אותו כנער גועלי בפנימיה, שעמד בראש חבורה שהיתה נכנסת כרצונה
לפנימיית הבנות, ולא אחת מציקה ומשפילה אותה עד עפר.
(בהדרגה, היא תבין שמלוויל נמשך אליה, עד כמה שהוא מכחיש; ושלמעשה גם באותם ימים
רחוקים בפנימיה, הוא חש אליה סוג של משיכה מעוותת, והציק לה במעין מחשבה ילדותית
מפונקת שרצתה למשוך את תשומת ליבה)
כעת, מלוויל בוגר יותר, מנוול פחות – אם כי עדיין יהיר וציני להדהים; ושרלוט חשה
שהוא מכסה על משהו שקרה בין לבין; מקטעי דברים שהיא מצליחה להציל מפיו, היא מבינה
שברגע שגונבה לאוזניו שמועה (איך?) שהיא חזרה לעיר, הוא חיפש אותה בכל מקום, והגיע
מאוחר מדי לבית המחסה, שם נמסר לו שהיא מתה. (מלוויל לא מעלה על דעתו להודות שהוא
בכה כמו ילד קטן כאשר שמע את הבשורות הללו; ניסה להגיע לבית הקברן כדי להעיף בה
מבט אחרון, אבל גם כאן איחר, ונתקל בקברן מטורף מרוב אימה שממלמל דברים על אישה
שיצאה מארון, יצור ענק וגיבן עם מעדר, קופיצים ועוד).
במהלך החדירה שלהם אל תוך הרובע הרדיקלי,
מלוויל מפעיל קסם שדומה להנגזה כדי שלא יעוררו תשומת לב מיותרת מהצעירים הפרועים;
הם נתקלים בהתקהלות של רדיקלים מבולבלים סביב הסדנה של אומנית כדים שנרצחה
באכזריות, ומתוודעים לשמועות והספק-אגדות האפלות שמתרוצצות בקרב הרדיקלים עצמם על
כנופיה מעוותת שנקראת "הפסלים": אגדה פנים-רדיקלית על אומנים מטורפים
שהפכו את הרצח לאומנות, וזכו לשמם בשל כך שהם "מפסלים" את הקורבן שלהם
ביסורי המוות שלו. לא ברור אם הכנופיה קיימת או לא, ואם היא אחראית לרצח של אותה
כדרית או לא, אבל הרדיקלים מסביב סוערים ומתווחכים, והשמועות מתרוצצות.
בין לבין, מלוויל חש בסכנה ומנסה למשוך את
שרלוט משם; הכרכרה המפוארת של שני בני-העשירים המעוותים והסוטים עד אימה,
"ארני וביווי", מפלסת את דרכה כשהיא מלווה בשני הבריונים הענקיים
והנוהמים שלהם, אותם ארני וביווי, מכנים "דוב א'" ו"דוב ב'";
ונראה שיש להם כמה חושים כמעט על-טבעיים (הגם שהם מדברים בנהמות). ארני וביווי,
שנעים מתענוג סוטה ואכזרי אחד למשנהו, וכל הזמן חשים משועממים ומנסים להגביר את
המינון, מבינים ככל הנראה ש"דוב א'" הריח את מלוויל; מלוויל נמלט אל תוך
סמטה צרה ומושך את שרלוט אחריו, כדי לאבד את הרודפים; ושרלוט מבינה שהוא פוחד פחד
מוות; ושיש חשבון או היכרות כזו או אחרת בין הצדדים, שלא נאמרה בה המילה האחרונה;
אבל מלוויל מסרב לספר, ומסתפק בדברים כגון "גריווינד, את באמת, אבל באמת לא
רוצה לדעת מה הם מסוגלים לעשות לאחת כמוך, אם יתפסו אותה".
בין היתר, הוא רומז למעשים קשים ביותר שהם עשו
לנשים (ולא רק לנשים) ממעמד נמוך, כאשר כספם וקשריהם הופכים אותם לחסינים לגמרי
כלפי משמר העיר.
שרלוט ומלוויל נמלטים בין הסמטאות, ובסופו של
דבר מאבדים את הרודפים ומגיעים סמוך לקירו הצדדי של "הצואן המרקד";
בין לבין, שרלוט נתפסת בעוד הזיה פתאומית,
מעין חלום בהקיץ שמציג בפניה עוד סצנה מוזרה שהתרחשה לפני שנים רבות – למען האמת,
בזמן הכיבוש האמת'ורי של הידרוסט, בין 2361 ל-2369 (קרי, פחות או יותר לפני שמונים
וחמש שנים).
שרלוט רואה בית נאה עם גג בוהק, שככל הנראה הוחרם מבעליו ברבעים החקלאיים של העיר,
בידי איזה סוחר אמת'ורי עשיר; תור נדכא של גברים ובעיקר נשים עניות עומד בשער,
ונבחן על-ידי משתפי פעולה רדיקלים שמסננים את כל אלו שבאים להציע את עצמם כמשרתים
בעבור כמה פרוטות. בין היתר, הם בועטים משם באכזריות אישה עניה, משום שהודתה שבעלה
היה חייל בצבא המלך לפני הכיבוש (וכיום היא אלמנה חסרת כל) – זאת, בטענה שבעלה הוא
"פושע מלחמה שלחם בצבא המלך שונא הקדמה והנאורות".
ההזיה של שרלוט מתמקדת, כך או כך, בילד וילדה שעומדים בתור; הילד מתבכיין ורוצה
לחזור לבית היתומים, משום שיש לו שיעורים לכתוב, ויש איזה איש חשבונות שכבר שם
עליו עיין, ואמר לו שאולי יקח אותו כשוליה; הילדה, לעומת זאת, אחוזת תאוות נקמה,
ומסתירה סכין מתחת לבגדים העלובים שלה. היא אומרת שוב ושוב שזה היה הבית של ההורים
שלה, והיא רוצה לנקום. ההזיה של שרלוט מסתיימת בכך שהילדה עוברת את השומרים, ונראה
כאילו התקבלה לשמש נערת מטבח או עוזרת משרת.
לאחר שההזיה מסתיימת (מלוויל מצמיד את שרלוט
לקיר מוצלל, מפוחד מהחצי-התעלפות הפתאומית שלה, ולרגע, כשראייתה חוזרת אליה, הוא
נראה הרבה יותר סימפטי ופחות שחצן מהרגיל – הבעה שנעלמת מיד כשהוא מבין שהיא
מתבוננת בו).
בתחילה, שרלוט ומלוויל מנסים לבחון את הכניסה
הראשית, אבל היא שמורה טוב מדי בידי אנשים חמושים, כולל הקוסם קיסובסקי עצמו, שעומד
וסוקר את טור הנערות והנערים הסוטים שמחכים כדי להכנס ל"מופע מיוחד";
הדמויות שומעות דיאלוג מקאברי ומשעשע בין קיסובסקי לבין עלמה בת ארבע-עשרה, ככל
הנראה בת טובים מסוממת לגמרי, שמתקוממת שהוא קורא לה ילדה טובה, ונוהמת "אני
רעה! רעה!".
בסופו של דבר, הדמויות פוגשות בחתול המוזר של
הרוזנת פון שטיינברג, שמנחה אותם לכניסה צדדית; הדלת הצדדית נעולה; אבל החתול –
שמסתבר כשרץ ערמומי למדי מאחורי החזות האפורה, הצמרירית והתמימה שלו, מקים רעש
ומושך את השומרים לפתוח את הדלת ו"לבוא לטפל בו", מה שמאפשר לשרלוט ולמלוויל
להפתיע אותם ולהכריע אותם לפני שהם מסוגלים לנעול מחדש את הדלת הצדדית או להפעיל
אות אזעקה.
שרלוט ומלוויל מפלסים דרך במבוכון מעגלי
שמשתרע מתחת לפונדק, כאשר מלמעלה הולכים וגוברים הרעשים; אלו מנהרות ביוב נתעבות,
שורצות בצואנים שמתחבאים בתוך הרפש, תולעי עיפוש, כמה מלכודות גועליות (כולל טחב
צהוב), ועוד. בסופו של דבר, הם מצליחים למצוא את הדרך הנכונה, מכריעים את השומרות
על המדרגות (שתי פילושטי מעוותות), ועולים למעלה, בדיוק בזמן כדי לראות את המופע
הדוחה.
המופע: כאן, הגרוטקסה מגיעה
לשיא; לאחר מופע חימום של שני צואנים מאולפים שרוקדים לפני קהל הסוטים המריע, לקול
מוזיקה שמנגן טיפוס מרופש ומגודל שער עם סקסופון, מתחילה ההופעה העיקרית – הרוזן
ציצוביץ בכבודו ובעצמו.
למעשה, ציצוביץ לכוד בתוך אשליה רבת-עוצמה,
שגורמת לו לראות מציאות חלופית, כאילו הוא נואם בפני קהל תומכים מריע; מלא אצילים
צעירים ופקידים חשובים. בפועל, הוא לבוש בשלייקס מגוחכים ומרקד ריקוד מגוחך לקול
נגינת הסקסופון, כאשר שני הצואנים רוקדים מאחוריו בתור ליווי, עם תמליל מגוחך של
"אני הקקה-ייזר" (לעג לשאיפות הגדלות של ציצוביץ עצמו); הכל, בפני הקהל
הדוחה ביותר שניתן להעלות על הדעת של מסוממים וסוטים, ששותים משקה שחור שקיסובסקי
מכנה "נקטר אסלה".
כאשר שרלוט ומלוויל מנסים להתקרב לבמה, הם
נחשפים, וקיסובסקי נותן נאום שמלהיב את הסוטים, לועג לשרלוט בתור הנציגה של האלים
הכוזבים עם המוסר המזויף והצדקני שלהם, של "חברת המרובעים", וכל מה
שהסוטים הזועמים שונאים; ואומר שהמוות שלה ושל החבר שלה יהיה הצגה בפני עצמה;
קיסובסקי לוכד את שרלוט ומלוויל על הבמה, ומשסה בהם צואנים מוטאנטים יורקי רעל;
נגן הסקסופון הדוחה משתופף לשניה אחת ליד שרלוט, עושה מחווה ופולט נעימה אחרונה עם
הסקסופון, לפני שהוא נמלט מן הבמה; ועשרות סוטים משולהבים מריעים מלמטה (כולל גברת
"אני רעה, רעה!", שנראית מסוממת לגמרי ("אני... אני עפה, עפה. רוצה
להזוודג עם צואן, עפה!")
בינתיים, הקסם נשבר, וציצוביץ מגלה היכן הוא
באמת; עם שלייקס מגוחכים, על הבמה באחד הפונדקים המגונים ביותר בעיר; אלא, שבעוד
הקרב על הבמה נמשך והסוטים מריעים וצועקים, מגיע כוח החילוץ העיקרי: הרוזנת פון
שטיינברג ואנשיה, שבינתיים הצליחו להתגבר על המארב שנטמן להם, כמה רחובות מכאן.
למעשה, יש כאן התרחשות על שבה קורים כמה וכמה
דברים בבת אחת; קיסובסקי משסה בדמיוות את "האס" שלו, אהוב הקהל; לוחם
חצי ערום (אבל מוגן בקסם שיריון חזק), רוכב על שרץ עיפוש קרומי, שמכונה בידי
הסוטים "אביר האסלות".
(בפועל, הקוביות היו מאד לטובת השחקנים בקרב
הזה, מה שהפך אותו למאד מהיר ונחרץ, ואני פשוט שילבתי את זה בתיאור הסצנה: מלוויל
שיתק את שרץ-הרכיבה בקסם (למעשה, הפך אותו לחזרזיר קטן לכמה סיבובים); אביר האסלות
נשמט על הבמה לישיבה מגוחכת על אחוריו, ולפני שהוא הספיק להתעשת ולתת פייט רציני,
ציצוביץ הימם אותו במכה מדוייקת של רגל כסא על הראש מאחור (גלגול 20 בפגיעה וכשלון
מוחלט בהצלה).
זה כמובן, ישמש את ציצוביץ אחר-כך לא רק לשכוח
את החרפה המגוחכת שבה הוא היה נתון, אלא עוד לשכנע את עצמו שהיה גיבור היום...
קיסובסקי רותח מזעם, ומתחיל לקסום כישוף שיוצר
מעין פורטאל אפל שמצמיח ורדים חומים, לחים ופועמים שמתיזים עסיס נתעב; ודמות
ענקית, מצחינה מעבר לכל דמיון, מתחילה להסתמן מן העבר השני, כאשר בהשבעה המאסקארית
של קיסובסקי חוזר שוב ושוב השם "צושתא" (ככל הנראה, מדובר בלחש שער
שיכול לזמן אוואטר נחות, אולם עדיין רצחני, של אחת הרוחות הגדולות של העיפוש).
הדמויות נאבקות בצמחים הללו, כאשר הרוזנת פון
שטיינברג ואנשיה שוברים את דלת הכניסה; פון שטיינברג, שהיא לוחמת-דרואידית, פותחת
את ההתקפה בזימון נחשול גדול של מיים, שמעיף את הסוטים המזוהמים לכל עבר, מטיח
אותם בקירות ומוציא לרובם את החשק להלחם; הכל, כאשר היא צורחת במלוא גרונה משהו
כמו "קיסובסקי! יום הדין הגיע, קיסובסקי!". (או "יש לך שתי ברירות,
או להכנע בשקט או שזה יגמר רע. ויודגש: אני מעדיפה שזה יגמר רע").
ובשעה שאנשיה של הרוזנת מנסים לסגור על
קיסובסקי, והרוזנת משבשת את לחש הפורטל שלו, הוא עצמו מגן על עצמו בכישוף עיפוש
שיוצר מעין מגן חום-ירוק סביבו, בעודו מרחף באוויר; ובמקום לרתוח מזעם על התבוסה
שלו, הוא רק מחייך, מוציא מעין בועה (אורב) שחור בוהק, ואומר שזה בסדר, הרוזנת
יכולה לקבל את השמן הבכיין שלה אם היא רוצה; הוא ממילא לא התכוון להחזיק בו זמן רב
מדי. יש רק עניין קטן אחד... החפץ הקסום שלו תיעד את כל ההופעה המשעשעת, ואם הוא –
קיסובסקי, לא יקבל פיצוי על כל הנזק שגרמו לו, בתוספת עוד סכום גדול מאד של כסף,
הוא יפיץ את המחזה המשעשע של ציצוביץ רוקד בשלייקס בחברת צואנים - בקרב כל החברה
הגבוהה, כך שציצוביץ לא יוכל להראות את פניו ברבים למשך שנים ארוכות.
ובכך, הוא צוחק ומתעתק משם, לפני שהרוזנת פון
שטיינברג מצליחה לשבור את מגן הכשפים שלו בעזרת חזיזי הברק שלה.
שרלוט מסיימת את הפרק כשהיא מעט שכוחה בצד, עם
הספקות והצללים שלה, חצי מקנאת וחצי מביטה בהערצה ברוזנת רבת העוצמה עם הקסדה
המכונפת שלה (שבינתיים עסוקה בלהתנפל על ציצוביץ, ידידה-יריבה הותיק, ולצרוח עליו
מה היא חושבת עליו, כולל תיבול בקללות בשבע שפות שונות).
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.