הקמפיין
של שרלוט גריווינד (Charlotte Greywind)
פרק
II: הפעמון שהשחיר
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
הפרק נפתח בסצנה הזויה למדי, בה שרלוט חוזרת
אל בית המחסה כדי לחפש את החפצים שלה, ובעיקר את כתב היד של הרומן. רוב החפצים,
כמובן, נמכרו מזמן לבית העבות של מר ויליאם פרני, בעד הסך הצנוע של שבעה עשר
שילינגים. חבילת הדפים של כתב היד, שאין לה ערך מיוחד כסחורה, שוכבת עדיין במחסן,
במטרה להרוויח עוד כמה פני במכירת הנייר המשומש לחנות דגים סמוכה.
כאשר שרלוט דופקת על הדלת, היא שוכחת כמה
פרטים פעוטים:
א. השעה היא שעת אפלה של טרם זריחת השמש, שהיא
השעה החשוכה והקרה ביותר של הלילה.
ב. היא עדיין עטויה בתכריכים... גרוע מזה,
התכריכים מוכתמים בדם (של אחד העכברושים שהרגה, אבל לך תבחין בחושך הזה); והיא
מחזיקה בחרב חלודה, שנראית בעצמה כאילו נחפרה מתוך איזה בור קבורה.
את התגובה של אם הבית, שכמובן שותפה לגניבה,
כאשר היא פותחת את הדלת ורואה מי באה לבקש את החפצים שלה, אפשר לשער... פחות או יותר,
היא מחווירה כמו סיד, ונמצאת על סף התעלפות; השמש מתחיל להתנודד ולמלמל תפילות
בקול יבבני.
כל אחד מאשים אחרים, זה לא הוא; זה ההוצאות,
ההוצאות כל-כך גבוהות, זה הטבח; זה אב הבית... והם מתחננים שתניח להם ותחזור לנוח
בשלום על משכבה. בסופו של דבר, אחרי שכל הנסיונות מצידה להסביר את המצב לא נקלטים,
הם איכשהו מובילים אותה למחסן שם זרוק עדיין כתב היד שלה.
אבל כאן מתפרץ הטבח של בית המחסה, שהוא הרוח החיה והאלימה מאחורי עסק הגניבות,
מחזיק בידו גרזן כבד; מבחינתו, לא אכפת לו אם שרלוט חיה או מתה, אבל אחרי שהוא
יקצץ אותה בגרזן שלו, היא כבר לא תזוז ולא תדבר יותר.
מתפתח קרב: אחד או שניים מהנערים המשרתים
מצטרפים אל הטבח כשהם אוחזים בסכינים ארוכות, אבל הם לא מיומנים ופחדנים; ומיד
לאחר שהטבח נפגע קשה או שהם מאויימים ישירות, הם מיד משליכים את הסכינים ונמלטים
כל עוד נפשם בם.
בסופו של דבר, אחרי ששרלוט מתגברת על הטבח
הרצחני, ולאחר עוד ביקור בבית העבות כדי להוציא ממר פרני המיבב ("שלושים
וארבע שילינגים שילמתי, שלושים-וארבע תבין ותקילין, אני נשבע!") את שאר צרור
החפצים העלוב שלה, הרי שסילדריין ריד, בתו של הפרופסור הידוע לתהילה, לוקחת את
שרלוט אל הבית של אביה, בהבטחה שהיא תציג אותה לפניו ותסייע לה למצוא מחסה ומנוחה.
סילדריין ("סיל"), ידידותית, קופצנית ולא חכמה במיוחד כהרגלה, כולה
התרגשות מן ההרפתקאה המסעירה שעברה, גם מתלהבת מן הרומן-הרומנטי הנמרח של שרלוט,
ומבטיחה להמליץ עליו בפני אביה, שהוא אישיות ידועה בעולם הספרות והתרבות של עיר
הבירה. כמובן, שבמהלך כל הדרך סילדריין והציצוביץ הגולה לא מפסיקים להתכתש
ולהתווכח. הוא מתייחס אליה כאל ילדה מטומטמת; היא מתייחסת אליו כאל נודניק שמן
שמתפטם על השולחן של אבא שלה – ולמען האמת, שניהם צודקים למדי.
פרופסור אדמונד ריד הוא הבן הסורר של משפחת
רידנברוק המפורסמת; הוא הסתכסך עם אביו המנוח ועם אחיו לפני שנים ארוכות, כאשר
סירב לקחת חלק בפסאדת האצולה המזוייפת ומסע ההשתלטות החמדנית על נכסים שמנהלת
המשפחה; למעשה, הוא מנודה למדי וחי חיים עצמאיים תוך שהוא פיתח לעצמו קריירה
אקדמית מכובדת. הלכה למעשה, מעבר לחובותיו, והדאגה התדירה לבנו הטרחן וחסר הדמיון
ולבת המתסכלת שבטוחה שהרפתקנות היא משחק ילדים רומנטי, גם הוא שוקד על כתב-יד משל
עצמו; אפוס מדהים שטרם נחשף ואמור להפיח חיים במיתוסים על תקופת המועצה הלבנה. מעבר
לכל זה, הוא גם מסתיר סודות משלו בכל הנוגע למעשיו ולכוחות עימם בא במגע בימי
עלומיו.... שרלוט לא יודעת בדיוק מה, אם כי היא חשה בזה.
לעת-עתה, שרלוט זוכה באמבט חם, בגדים נקיים
ומנוחה הגונה; ומתוודעת לעובדה שפרופסור ריד הכיר את ציצוביץ כאשר שניהם היו בימי
עלומיהם; אלא שכעת, האציל הגולה שנושל מנחלותיו במזרח חוף העשן בידי משתפי פעולה
של אחוות המוות, מנצל בלא סוף את הכנסת האורחים, מציק למשרתים בהטפות מוסר
טרחניות, ומפתח הזיות בכל הנוגע לחוב מוסרי שחצר המלוכה של הידרוסט חבה כלפיו.
בין-לבין, שרלוט נאצלת להתמודד עם משרתת-הבית
החביבה אולם גם טרחנית, שמנסה כמעט בכח לעניין את שרלוט בבן שלה, שמנהל עסק קטן
ומהוגן להברשת חליפות; עם בנו הכעסן של הפרופסור, שמבלה את שעותיו במחקר משמים
ורישום מאות הערות משמימות עוד יותר, ומעקם את האף נוכח אותה "ארכי-פרחי לא
רחוצה ממעמד נמוך", שאחותו הכניסה הביתה, כאילו היתה עוד כלבלב עזוב; וכמובן,
עם עוד הטפת מוסר ארכנית ומלאה בשטויות מרגיזות מפיו של ציצוביץ, ש"הקים
מחנה" ליד שולחן ארוחת הבוקר וגורם למשרתי הבית למרות את שערותיהם ביאוש.
בסופו של דבר, שרלוט זוכה לראיון עם הפרופסור
עצמו, מביטה בהתפעמות בחדר העבודה שלו, שמלא וגדוש ספרים עתיקים במספר ובצורה שהיא
היתה יכולה רק לחלום עליהם. מאידך גיסא, לאכזבתה הוא די קוטל את כתב היד שלה
(מסתבר שסיל, שהתלהבה כל-כולה מהסיפור, כבר הספיקה לשתף אותו בכך ששרלוט רוצה
להיות סופרת מפורסמת). בין היתר, הוא מגלה התלהבות קטנה ביותר מהיחס של כתב היד
לטבע – כלי גרידא וכינור שני לתיאורים רומנטיים שנראים לו רדודים למדי. לעומת זאת,
הפרופסור מוכן להעניק לשרלוט מחסה עד שתאושש ותחשוב להיכן היא הולכת. באורח מוזר,
הרי שלכל אורך השיחה ביניהם, שרלוט מקבלת רושם כי הוא בוחן אותה היטב מבעד לטבעות
העשן שהוא מפריח מן המקטרת שלו, ואולי הוא יודע דברים נוספים (עליה?) שאין הוא
חולק איתה.
שרלוט חושדת, שאולי פרופסור ריד יודע משהו על
הסוד הכואב שהעסיק אותה כל חייה; מי היו אביה ואמה שאותם לא זכתה להכיר (מלבד
מדליון ישן בלא תמונה עם השם גריווינד, שהיה בבעלות אחד מהם ונותר לה כמזכרת
יחידה), מאחר ומאז שהיא זוכרת את עצמה, היא גדלה בבתי יתומים.
וכמו להעצים את התהיה, שרלוט מגלה בין החפצים
שלה מכתב ישן, שהיא מתקשה לזכור מתי הגיע אליה; ככל הנראה, הוא הגיע כאשר גססה
בבית המחסה העלוב, והכרתה כבר לא היתה צלולה, ונזרק אי-כה בתוך המזוודה עם יתר
הדברים שניסו למכור בזיל-הזול למר ויליאם פרני. המכתב המוזר מיועד אליה, ומבקש
ממנה לסור לבית-דואר ברובע הפעמון בכדי ליטול ממנו חבילה שנשלחה בעבורה.
פרופסור ריד מזהיר אותה, שרובע הפעמון הדרדר
מאד בשנים האחרונות, וחלק גדול ממנו נשלט בידי סרסורים ופושעים; כמו כן, לה עצמה
אורבת סכנה – לא ברור מי זה שחפץ להרע לה (מאחר ופרופסור ריד משוכנע ששארל
דה-לורגו שימש רק שליח או שכיר-חרב, והיה יותר משועשע מהסיפור מאשר ראה בו מטרה
משל עצמו). לכן, וגם משום שבפועל הוא חושש לבתו חסרת האחריות, הוא מסרב לשלוח את
סיל איתה, ומציע לארגן לה מלווה אחר שניתן יותר לסמוך עליו.
(ציצוביץ יוצא מהעלילה לשארית הפרק הזה, מאחר והוא שוב הלך להטריד את הפקידים
בארמון באשר לכל העתירות שהגיש לעניין זכויות האצולה והבריתות הישנות בין הכתר
לבין המשפחה שלו).
לאחר כמה שעות, שרלוט מובאת למרתף של בית
הפרופסור, שם הוא מציג לה ידיד ותיק שלו; צפוני בעל זקן אדום מאפיר ונימוסים
שנויים במחלוקת, שמציג את עצמו בשם יוריק; יוריק עוסק כרגע בסחר במשקאות ועובר עם
העגלה שלו בין הרבעים השונים, אבל ברור למדי שיש בינו לבין הפרופסור היכרות ארוכה,
ובעברו הוא היה לוחם שאין לזלזל לו בו, ועוד פחות מזה בגרזן הקרב המפחיד שלו. אם
שרלוט תתלווה אל עגלת המשקאות, היא תמשוך פחות תשומת לב.
מצד שני, ולכל צרה שלא תבוא, יוריק והפרופסור
מוציאים מארגז שכוח-אל חליפת שיריון קשקשים קל שנראית הולמת להפליא את מידותיה של
שרלוט, אם רק יעבור כמה התאמות קטנות (ברור למדי, שהשיריון שירת בעבר אישה בעלת
מידות דומות למדי למידותיה); וחרב ממזרית – לא קסומה, אבל מתוצרת משובחת ומחושלת
היטב. בין המדידות לגסויות השנונות של יוריק והנזיפות הלא אמיתיות של הפרופסור,
כמו גם שרידי החלומות שעוד רודפים אותה (ומנגד, מעט יסורי מצפון על זה שהיא עומדת
לנהוג באורח מאד לא מהוגן לאישה צעירה במעמדה), שרלוט חשה בחילופי מבטים בין
הפרופסור ליוריק; ונדמה לה שמשהו שקשור לחרב שהיא קיבלה מעורר בשניהם צער עמוק.
(זה יתחבר לרמיזות שיוריק ישמיע אחר-כך, כאילו
הכיר פעם מישהי שדמתה לה מאד; הוא לא מפרט, אבל מהטון ברור שלאותו סיפור לא היה
סוף שמח).
העגלה עוברת ברובע זאוטלר, שגרה בו קהילת
גולים קיידרהרצית; ובין היתר, התקלות מחודשת, מפתיעה ולא נעימה בין שרלוט לבין מיס
אלכנסדרה היפ, שלא זאת בלבד שלא מתביישת על מה שניסתה לעולל לשרלוט, אלא עושה
מהומת אלוהים בטענה ששרלוט נהגה בה בכפיות טובה "לאחר כל מה שעשתה
למענה"; העניינים נעשים מכוערים, לאחר שיוריק מסלק את מיס היפ מעל שרלוט
בעזרת ספל בירה שמולבש על ראשה של הנוכלת הצבועה, ולאחר שעה קצרה היא חוזרת,
בליווית כמה בריונים וסמל מושחת ממשמר העיר, שדורש "לקחת את שרלוט
לחקירה"; הדברים מדרדרים לקרב קצר, כאשר יוריק מזהיר את שרלוט, לעשות הכל כדי
שאיש המשמר לא יהרג.
הבריונים מובסים והסמל – מדמם ושרוט – נמלט;
לא לפני שהוא מטיח כמה מילים פוגעניות שיותר מרומזות שיוריק הוא בוגד ומורד שבילה
שנים בכלא, ורק בגלל "טוב לב מוזגם" של מישהו הוא שוחרר; יוריק רותח
מזעם, ואומר שהוא לא עשה שום דבר שאדם בעל מצפון בנעליו לא היה עושה.
כך או אחרת, שרלוט מוצאת מהפונדק בדלת צדדית;
כאשר היא עוברת ברובע הפעמון, שהיה פעם רובע חקלאי פורח והיום הוא ערמת עליבות
מעוררת רחמים, היא מזהה את הרחוב בו גרה עלמה בשם פליסיטי, שהיתה חברתה הטובה בימי
הפנימיה שלה.
אלא, שבית המידות של המשפחה נטוש למחצה, והכל אפלולי ומעלה ריחות צחנה מוזרים;
מסתבר כי לא רק שהמשפחה ירדה מנכסיה, וכעת הבית הגדול נטוש והם גרים במעין מחפורת
מזוהמת בחצר (כמו באיזורים רבים ברובע, כל עצי הפרי הורעלו והפכו שחורים ומתחים
למחצה, בקעים נפערו באדמה ומעלים אד, ועוד); לאימתה, מסתבר לשרלוט כי המשפחה כולה
הצטרפה לכת הקנאים התמהונית של כוהן זר בשם ארנובו (Arnuvoo), שסוגדת לאל חיפושית, מסתגרת
וחשה שנאה עזה כלפי כל החברה ההידרוסטית. למעשה, בסיפור מעורבת תחושה חזקה של אותם
אנשים כי החברה ההידרוסטית היא זו שהשליכה אותם לאנחות; ולא רק בני האדם – גם
האלים המוארים להם סגדו לא עזרו להם, כאשר כוח אפל מסתורי הרעיל את הרובע, וכאשר
הסרסורים הגיעו ושרפו מה שנותר.
הגם שהמשפחה מאיימת להרוג את שרלוט אם לא
תסתלק ומסרבת לנדב פרטים מה ארע לפליסיטי, אחד מבני הרובע, שלמרות שגם הוא חבר
בכת, זוכר את שרלוט בתור ילדה ונותר אנושי יותר, מוליך אותה דרך הרחובות הצרים
(והנערים שמתקבצים מאחור, מקללים ומשליכים רגבי עפר על "הכופרת"), ומראה
לה את המקום בו נקברה פליסיטי; מסתבר, כי פליסיטי הפכה לפרח-כהונה של אלת האור
ששירתה את הכוהנת של הרובע, האם גלוריה; והמחלה המקוללת שקטלה ביסורים את האם
גלוריה דבקה גם בה, והמיתה אותה מוות איטי ומר; ולמרות זאת, היא לא איבדה את
אמונתה עד הרגע האחרון. שרלוט מגלה מכתב שפליסיטי הותירה עבורה, שרובו אמנם עוסק
בענייני אמונה והעולם הבא, אולם היא כותבת שהיא יודעת שהיא תגיע לכאן יום אחד,
ולמעשה יש שם מספר רמזים בעבורה.
שרלוט, כולה דמעות על הגורל הנורא של החברה שלה, מבצעת אקט סמלי כאשר היא קוראת
לחרב המחושלת שלה על-שמה, פליסיטי, ונשבעת להמשיך בדרכה של המנוחה. מיד לאחר מכן,
תוקף אותה קנאי משתולל מכת החיפושית – שמקום בו האחרים הסתפקו ביריקות וקללות, הוא
מתכוון "לזבוח את הכופרים", ולהקדיש את מותם לאליל החיפושית. יוריק בא
לעזרת שרלוט, והם מביסים את התוקף ופוצעים אותו פצעי מוות; בנשימתו האחרונה הוא
קורא בשם של אל החיפושית, מצייר את סמלו על האדמה בדם שניגר מפצעי המוות שלו עצמו,
ומנשק אותו.
הסצנריו הסופי של הפרק: שרלוט מגיעה לאותה
סוכנות דואר, ומוצאת שהבעלים הוא צעיר מסומם ומפוקפק, שמתעסק עם מישהי שנשמעת כמו
זנזונת מתנפקת ומסוממת לא פחות. הוא להוט לסלק את שרלוט וצוחק עליה בפנים – המכתב
שהיא מחזיקה מיועד לסבא שלו, שנפטר שהוא עצמו בקושי נולד; ולמעשה היא איחרה בכמה
עשורים טובים (אולם אם כך, מדוע המכתב מיועד אליה ונוקב בשמה?)
בכל מקרה, הוא טוען, סוכנות הדואר פשטה רגל,
ואם חבילה כזו נשארה, הנושים כבר מזמן לקחו את הכל; בין לבין, הוא לועג לזכר של
סבא ואבא שלו, שהטיפו לו לעבוד קשה ולהתפרנס בעמל כפיים, ואיך הם סיימו.
בפועל, הברנש המפוקפק הוא בן-ברית של הסרסורים;
הוא מעמיד פני 'אמן' רדיקל וחופשי, וצד נערות רחוב מפוקפקות, בכל מיני הבטחות
שיצייר אותן, יארגן עבורם משהו שיהפוך אותן מפורסמות, אבל למעשה הוא מסמם אותם
ומעביר אותם לבריונים של ג'וני לאנג, שהקימו מתקן כליאה מאולתר במרתף העמוק מתחת
לסדנה שלו.
מה שקורה זה, שבעוד ה"אומן" ושרלוט
מתווכחים, הקנאים מכת החיפושית מתקיפים את הסרסורים (שני הצדדים נאבקים על השליטה
ברובע), תוך שהם משתמשים בקסמים ובעיקר בחזיזי בערה קטלניים; לקנאי כת החיפושית
אין שום כוונה להציל את "הנשים החוטאות והטמאות", או להתייחס אליהן; הם
משליכים חזיזי בערה שהופכים את המרתף למאכולת של אש ועשן, תוקפים את הבריונים
שמנסים להמלט ושוחטים אותם – מלבד אחד או שניים שהם לוקחים בחיים, כדי להעלות אותם
"זבח לחרפוש" מאוחר יותר, ומותירים את הנשים האומללות להחנק מן העשן
כשהן כלואות בתאיהן, דופקות לשווא על הסורגים וצורחות.
שרלוט ויוריק נקלעים לסדרה של קרבות בלב התופת
הבוערת, גם מול בריונים שמנסים להמלט ותוקפים כל מה שבדרכם, וגם מול הקנאים עצמם;
וכאשר שרלוט, כמעט בטירוף, מנסה לפתוח את התאים ולמלט את הנשים שנצלות חיות או
נחנקות בעשן, היא עצמה נפגעת מהעשן או ממשהו מכושף שבא איתו, מאבדת את ההכרה
ונקלעת לעוד סיוט.
בסיוט, היא הולכת בערוץ מת מזעזע, כאשר צופה
עליה מעין אלוהות מרושעת או דאמון מזעזע בדמות צבוע ענק וזב ריר; מעין אוואטר
שמייצג את היאוש, חוסר האמונה, הספק הלעגני ועוד; היא מנסה להמלט מהערוץ כאשר
גנולים רפאיים, מעין סיוטים מהלכים, מתקיפים אותה, ומרגע לרגע היא נחלשת והם
מתחזקים. לאחר שהיא כמעט מתמוטטת ומתה בחלום, היא מוצאת עצמה צופה בעוד סצנה מוזרה
וקורעת לב; אביר צעיר שמתעקש להפרד מארוסתו, למרות בכיה וההאשמות שהיא מטיחה בו
(כולל רמז לזה שהיא הרה), וללכת לקרב שברור לשניהם שלא יחזור ממנו. האישה מוכה
בטירוף של בכי, מקללת את היום בו התאהבה בו, ובסוף משליכה אחריו את הטבעת שנתן לה.
כאשר שרלוט מתעוררת, שבה ומוצאת את עצמה במרתף
אפוף העשן, אותה טבעת – רק חבוטה ומפוחמת מעט, לפותה חזק (כמעט כמו בקפאון מוות)
בתוך היד השרוטה והמדממת שלה.
בין לבין, מנהיגם של הקנאים המשתוללים מגלה את
עצמו ונכנס לקרב; לוחם מזעזע עם מסכת חרק שחורה-ירוקה, שיריון מלא ושתי חרבות
שהוטלה עליהן ברכה אפלה. מנגד, קוסם צעיר בעל ארשת שחצנית ושיער בהיר נכנס לקרב
לצידם של שרלוט ויוריק; שרלוט, לתדהמתה, מזהה אותו כמלוויל פאנדרהורן – בן לבית
אצולה שירד מנכסיו, שלמד בפנימיית בנים שהיתה סמוכה לפנימייה שלה, ולמעשה היה
מנהיג חבורת נערים בריונים שנהנתה מאד להציק לה ולהשפיל אותה בכל הזדמנות. מלוויל,
כך נראה, נותר גועלי ויהיר ממש כפי שהיה, אבל משום-מה נראה שהוא להוט להחלץ לעזרתה
(הגם שמילולית, הוא עדיין מלגלג עליה ומתייחס אליה כאל ילדה טפשה שחרגה ממעמדה)
כך או כך, הקומבינציה של שרלוט (שלאחר החלום,
ארסנל הקסמים הלבנים והתקפות הנשק שלה גדל עוד קצת), יוריק ומלוויל, נאבקת בקרב
סופי ב"לוחם החיפושית השחור" ובמלווים שלו, ומצליחה בסופו של דבר לפצוע
את מנהיג התוקפים פצעים קשים די הצורך בכדי שישליך חפץ של עשן והבזק ירוק מבחיל,
ויורה לאנשיו לסגת משדה הקטל.
חזרה
לפרק הקודם | מעבר
לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.